כשם שאסור לנתוץ דבר מבית הכנסת, כך אסור להשחית את רהיטי בית הכנסת, כמו ספסלים, שולחנות, ארונות, וקל וחומר ארון הקודש והבימה. בכלל זה יש להיזהר שלא לקלף בלא משים את הצבע מספסלי בית הכנסת ושולחנותיו, ולא לחרוט בהם חריטות מיותרות (מ”ב קנב, יא).
מותר ליטול בהשאלה מבית הכנסת כסאות ושולחנות ניידים לצורך סעודה וכדומה, ובתנאי שאינם רהיטים מובהקים של בית הכנסת, וההשאלה תהיה ברשות הגבאים, ולא תיגרם מכך הפרעה לתפילה (מהר”ם פדובה סה; באו”ה קנב, ‘ואסור’). אבל ספסלים ושולחנות שהינם רהיטים מובהקים של בית הכנסת וחלק מנויו, דינם כדין בית הכנסת, ואין להשאילם לצורך חול.[3]
[3]. כתבו חת”ס (על שו”ע קנב, א) ומ”ב (קנב, יא; באו”ה ‘לסתור’) שאיסור נתיצה חל גם על ספסלי בית הכנסת. וכ”כ ערוה”ש (קנד, יב), אלא שהתיר להשאילם מדין ‘לב בית דין מַתְנֶה’. אמנם בפמ”ג (א”א קנב, ו) כתב שספסלי בית הכנסת אינם כדין בית כנסת. ונראה שאם מדובר ברהיט מובהק של בית הכנסת, כדוגמת ספסלים המאפיינים את בית הכנסת, דינם כבית הכנסת עצמו שיש בהם איסור נתיצה ואין להשאילם. אבל כסאות ושולחנות ניידים שאינם מיועדים דווקא לבית הכנסת, ומתחילה ברור לכל שיוכלו להשתמש בהם גם לחול – אין דינם כדין בית הכנסת.
