מותר למכור דבר שבקדושה כדי לקנות בכסף שיתקבל עבורו דבר מקודש יותר, אבל לא כדי לקנות דבר שקדושתו במדרגה נמוכה יותר, שכלל אמרו חכמים: “מעלים בקודש ואין מורידים” (מנחות צט, א; שו”ע קנג, א-ד; מ”ב יא). בשעת הצורך אפשר למכור אף כדי לקנות דבר באותה רמת קדושה, כמבואר בהלכה הבאה.[6]
סדר הדרגות מלמטה למעלה: בית כנסת, בית מדרש, הבימה שמניחים עליה את ספר התורה, ארון הקודש, מטפחות ומעילים לכיסוי ספר התורה, ספרי קודש מודפסים, חומשים וספרי נביאים או כתובים שנכתבו בדיו על קלף, ולמעלה מכולם ספר התורה (מגילה כו, א; שו”ע או”ח קנג, א-ב; מ”ב ו).
ההיתר למכור דבר שבקדושה כדי לקנות במקומו דברי קדושה אחרים, הוא כאשר אין לציבור צורך בו, אך אם הוא יחסר לציבור, אסור למוכרו אף כדי לקנות דבר מקודש ממנו (רמב”ן וריטב”א מגילה כה, ב; רמ”א קנג, ז).[7]
[7]. כתב רמב”ן (מגילה כה, ב), שההיתר למכור בית כנסת כדי לקנות דבר מקודש יותר או לצורך תלמוד תורה או חתונת עניים, הוא רק כאשר יש לציבור בית כנסת נוסף שמספיק לכל צורכיהם. כיוצא בזה כתבו רשב”א (שם כו, ב), ריטב”א, ב”י (קנג, ט), רמ”א (שם ז), לח”מ (תפילה יא, יד), וט”ז (קנג, ד; יב). (ועי’ במ”א קנג, ז, ובמה שכתבו עליו פמ”ג א”א ג, משב”ז ד; באו”ה יג, ‘לא ימכרו’).
בדומה לדין מכירת תשמישי קדושה, אין לשנות תשמיש קדושה במדרגה גבוהה לתשמיש במדרגה נמוכה ממנו. אמנם לאותה מדרגת קדושה מותר לשנותו בשעת הצורך, כגון כאשר צריך להקטין את ארון הקודש, כי חלקו נשבר או כדי להוסיף מקומות ישיבה בבית הכנסת, מותר לעשות מארון קודש גדול ארון קודש קטן (שו”ע או”ח קנד, ו; יו”ד רפב, יג).
תשמיש קדושה שאינו יכול לשמש יותר לתפקידו, לדעת הט”ז (קנד, ז) טוב יותר להשתמש בו לקדושה קלה מאשר לגונזו, וכשם שמשתמשים במטפחות ספרים שבלו כתכריכים למת מצווה. ויש שחלקו על דבריו והורו לגונזו (בכור שור מגילה כו, ב; רב פעלים ח”ב או”ח כ).
נכון להחמיר שגם יחיד שמוכר תשמישי קדושה שלו, ישתמש בדמיהם כדי להעלות בקדושה, ובשעת הצורך יוכל לקנות באותה דרגת קדושה (כמבואר בהלכה הבאה). כגון אם מכר ספרי קודש ישנים – יקנה בהם תפילין, ובשעת הצורך ספרי קודש חדשים, או שאם מכר תפילין כשרות יקנה בדמיהן מהודרות. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על הדעה המקילה, שיחיד בְּשֶׁלוֹ נחשב כ’שבעה טובי העיר’ (כמבואר להלן בהלכה ו), ובכוחו למכור תשמישי קדושה על דעת שהכסף שיתקבל מהם יהיה חולין (עי’ שו”ע קנג, י; מ”ב סב).
מובן שסופר סת”ם או סוחר בתשמישי קדושה, רשאי להשתמש בדמים שקיבל ממכירתם לחולין, שעל דעת כן כתב או רכש אותם (ט”ז קנג, י; מ”ב סב).
אם נגנב ספר תורה והביטוח שילם את דמיו, אין חובה להשתמש בדמי הפיצויים לדבר שבקדושה, כי אינו כסף קניינו אלא תגמולי ביטוח (ציץ אליעזר יח, סז).
בנוסף לכך שבכסף שמתקבל עבור הדבר המקודש צריכים לקנות דבר מקודש יותר, הדבר המקודש עצמו, כדוגמת ארון הקודש או ספרי הנביאים, נשאר בקדושתו, והקונה אותו צריך להשתמש בו לייעודו המקודש. זולת בית כנסת, שאם מכרוהו, הוא יוצא לחולין (כמבואר בהלכה ו). אמנם בשעת הדחק, יש אומרים ש’שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר’ (שטהבא”ה, ראו להלן הלכה ו) רשאים להחליט שתשמיש הקדושה יֵצא לחולין, כגון שכתר הכסף שעיטר את ספר התורה התבלה, ורוצים למוכרו להתכה לצורכי חול ולהשתמש בתשלום שיתקבל עבור צורכי ציבור שאין בהם קדושה (ראב”ד תמים דעים קטו; שו”ת הרא”ש ה , א; טור יו”ד רפב, טז; לבוש או”ח קנג, ט; חת”ס או”ח לח). וטעמם, שקדושת חפצים אלו מדרבנן, ובשעת הצורך נתנו חכמים רשות ל’שבעת טובי העיר’ להוציא את דמיהם לחולין. ועוד, שכיוון שדרך למוכרם, הרי זה כאילו מתחילה הקדישום על דעת כך. ויש אומרים שכל אימת שהשתמשו בכסף לצורך קדושה, גם בלא שבעה טובי העיר פקעה הקדושה מתשמישי הקדושה, ומותר להוציאם לחולין (רמב”ם ס”ת י, ד, וכס”מ שם; שו”ע יו”ד רפב, טז). מנגד, יש אומרים שרק על בית כנסת, שהוא תשמיש מצווה, יש לשטהבא”ה סמכות, אך לא על תשמישי קדושה, וכדין חפצי הֶקדש שכבר השתמשו בהם, שאין אפשרות לפדותם (רמב”ן וריטב”א מגילה כה, א; רשב”א שם כז, ב; ר”ן שם ח, א, בדפי הרי”ף; מ”א קנג, יד; א”ר יז; גר”א לא; מ”ב לז; ח”א יז, כו). למעשה, לכתחילה אין להקל בזה, ובשעת הדחק, כגון שאין לתשמישי הקדושה שנמכרו שימוש אחר, אפשר להקל (חסד לאברהם תאומים או”ח תניינא טז).
