מותר למכור בית כנסת שאין מתפללים בו, כגון שבנו במקומו בית כנסת אחר גדול יותר, או כאשר שתי קהילות התאחדו ואחד מבתי הכנסת נותר שומם.
הכסף שהתקבל עבור בית הכנסת נותר בקדושת ייעודו, וצריך לקנות בו דברים מקודשים יותר מבית כנסת. בשעת הצורך מותר להשתמש בו גם לקניית בית כנסת או לאחזקתו (שו”ע קנג, ד; משפטי שמואל יד; מ”ב יא, וכמבואר בהלכה הקודמת).
לאחר המכירה, פוקעת הקדושה מבניין בית הכנסת והוא הופך להיות חולין, והקונה רשאי להשתמש בו כרצונו, ובתנאי שלא ישתמש בו לדברים שיש בהם גנאי גדול או שצחנתם מרובה, כדוגמת שירותים ציבוריים, בריכת שחייה או מקום לעיבוד עורות (מגילה כז, ב; שו”ע קנג, ט). כמו כן, מותר לקונה לסתור את בניין בית הכנסת ולבנות במקומו בניין חדש, וכן מותר לנטוע במקומו עצים או לשתול שיחים. אבל אסור לזרוע על אדמתו, כי הזריעה כרוכה בחרישה שמבזה את מקום בית הכנסת (מגילה כו, ב; מ”א קנג, לז).
בשעת הדחק, כאשר אין קונה שמעוניין לקנות את בית הכנסת השומם זולת קונה שמתכוון להשתמש בו לשימושי גנאי, או כאשר יש צורך גדול לקהילה להשתמש בכסף שיקבלו עבורו לצורכי ציבור שאינם מקודשים – הם יכולים לעשות זאת על פי החלטת מנהיגי הקהילה והסכמת כלל הציבור, שנחשבים כמו ‘שבעת טובי העיר במעמד אנשי העיר’ (מגילה כו, א; שו”ע קנג, ז). ואזי יהיה מותר למכור את בית הכנסת גם לתשמישי גנאי, וכן יהיה מותר להם להשתמש בכסף גם לצורכי ציבור שאינם מקודשים.
‘שבעת טובי העיר במעמד אנשי העיר’ מייצגים את הציבור כולו. שכן, שבעת טובי העיר הם האנשים שבני העיר הסכימו למנותם כמנהיגים לנהל את כלל ענייניהם. לחילופין, אם אנשי הקהילה הסכימו שגבאים מסוימים יהיו אחראים על בית הכנסת, בכל הקשור לבית הכנסת יש להם סמכות של ‘טובי העיר’. ואין צורך שיהיו שבעה, כי רק על הנהגת כלל ענייני העיר נהגו שיהיו לא פחות משבעה, אבל על הנהגת עניין מסוים, כל שבני המקום הסכימו שגבאים מסוימים ינהלו אותו – דינם כ’טובי העיר’.
התנאי הנוסף, שהמכירה תהיה ב’מעמד אנשי העיר’, היינו שהחלטת ‘טובי העיר’ תהיה באספה כללית של אנשי העיר או תפורסם ברבים, באופן שכל אחד מבני העיר יוכל להתנגד להחלטה ולנסות לשכנע את רוב הציבור והמנהיגים לשנות את החלטתם (רשב”א א, תריז; מהרשד”ם קעה; רמ”א קנג, ז; מ”ב כט).
כיום, לעניין מכירת בית הכנסת, מנהיגי בית הכנסת האחראים על כל ענייניו נחשבים כ’טובי העיר’, ובכללם חברי העמותה והגבאים הקבועים. כאשר יש לעירייה או למנהיגות היישוב סמכות לגבי בית הכנסת, אזי הם צריכים להיות שותפים בהחלטה. כדי שההחלטה תיחשב ‘במעמד אנשי העיר’, על הגבאים לפרסם את ההחלטה לכל באי בית הכנסת כדי שיוכלו לערער על החלטתם. במוסדות ציבור, כישיבות, החלטת העמותה נחשבת כהחלטת ‘טובי העיר’, והם צריכים לפרסם את החלטתם לכל הקשורים לישיבה, כדי שיוכלו לערער על החלטתם.[9]
כיוצא בזה, בשעת הדחק, לצורך גדול מאוד, מותר לשטהבא”ה לקבוע שהכסף שיתקבל עבור בית הכנסת ישמש לצורכי חול (שו”ע קנג, ז). לרמב”ן (מגילה כה, ב), מפני שבאמת בית הכנסת נחשב תשמישי מצווה שאין בהם קדושה, ולכן בעת שמפסיקים להתפלל בו, מעיקר הדין מותר להשתמש בו לצורכי חול. אלא שבלא הסכמת שטהבא”ה, לא נוח לאנשי העיר לוותר על מקום המצווה שלהם ולהוציא את הכסף לחולין. וכ”כ הרשב”א והריטב”א שם. ולדעת הר”ן (על הרי”ף ח, א), כיוון שבית הכנסת נועד לאמירת דברים שבקדושה, “הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם”. אבל על ידי מכירתו על פי שטהבא”ה פוקעת קדושתו, מפני שהתקדש על דעת שיהיה בכוחם להחליט להתירו לכל שימוש, ולהחליט שהכסף שמתקבל עבורו יֵצא לחולין (מאירי, באו”ה קנד, ג, ‘תשמישי’). גם לאחר המכירה יכולים שטהבא”ה להחליט להוציא לחולין את הכסף שקיבלו עבורו, כפי שעולה מדברי רמב”ן, ריטב”א ושו”ע קנג, ז (באו”ה שם ‘אבל’).
כמובא למעלה, מנהיגי בית הכנסת נחשבים ‘טובי העיר’ (דברי מלכיאל ה, יא; הר צבי או”ח א, עו). ההחלטה תלויה ברוב המנהיגים וברוב הציבור, שכן מקובל שהולכים בכל ההחלטות אחר הרוב (רמב”ן מגילה כה, ב, ‘ושמעינן’; דברי מלכיאל ה, יא; עי’ באו”ה קנג, ז, ‘והוא הדין’; ובחת”ס חו”מ סא; קטז).
גבאֵי בית הכנסת רשאים להפקיע את קדושת בית הכנסת על ידי בניית בית כנסת חדש במקומו (משאת בנימין לג; מ”א קנג, כז). כמו כן, יוכלו להפקיע את קדושתו על ידי חילול בית הכנסת על כסף שיתנו במקומו, כדוגמת מכירה. וגם כאן, בשעת הדחק שטהבא”ה יכולים להפקיע את הקדושה מהכסף (חת”ס או”ח לח; אבנ”ז או”ח לד; היכל יצחק או”ח יג; מנחת שלמה ב, ד). (יש שלמדו מדברי הרמב”ן, שאי אפשר להפקיע את קדושת בית הכנסת על ידי חילול אלא רק על ידי מכירה, עי’ הר צבי או”ח א, עו-עז; להורות נתן ג, ז).
