ההיתר למכור בית כנסת הוא בתנאי שמדובר בבית כנסת רגיל, ששייך לבני הקהילה שמתפללים בו, וממילא יש בסמכותם למוכרו. אבל אם הוא ‘בית כנסת של כרכים’, היינו בית כנסת נדיר ומיוחד שנמצא בעיר מרכזית, ומשמש יהודים רבים מאוד מכל קצוות הארץ שמתפללים בו תדיר – כיוון שהכסף שתרמו עבור הקמתו נתרם עבור כלל היהודים, אין בכוחם של ‘שבעת טובי העיר’ עם כל אנשי אותה העיר למוכרו. ואם מכרוהו – מכירתם בטלה, כי הם אינם מייצגים את כלל היהודים שבית הכנסת שייך להם (מגילה כו, א; רמב”ם, ב”י ושו”ע קנג, ז). אמנם אם בני הקהילה הוצרכו למקום בית הכנסת, מותר להם לבנות בית כנסת אחר טוב כמותו, ולאחר מכן יוכלו למכור את הישן, מפני שבאופן זה אין פגיעה בכלל המתפללים בו (משאת בנימין לג; מ”א, מ”ב קנג, מא).
אם השתנו הזמנים, ו’בית הכנסת של כרכים’ נותר שומם בלא מניין מתפללים, כיוון שבפועל הוא אינו מְתַפקד כבית כנסת, מותר לנציגי הקהילה למוכרו (מבי”ט ג, קמג; מ”א קנג, יב). ועליהם להשתמש בכסף שהתקבל עבורו לשם קניית או בניית בית כנסת במקום שציבור גדול צריכים אותו, או לצורכי קדושה אחרים שרבים נצרכים להם.[10]
מכירת בתי כנסת בחו”ל: שכונה שהתרוקנה מיושביה היהודים, ובית הכנסת שלה נותר שומם ממתפללים, יש למכור את בית הכנסת השומם כדי לקנות או לבנות במקומו בית כנסת אחר במקום שצריכים אותו. ואין לנותרים בשכונה או בעיר מעמד של ‘טובי העיר’ כדי להחליט להשתמש בכסף לצורכי ציבור אחרים.
בנוסף, צריך להתנות עם הקונה שלא ישתמש בבית הכנסת לשימושים של גנאי. כאשר דרישה זו מעכבת את המכירה, מותר לנציגים הראויים של הקהילה שהתבטלה למוכרו לנוכרי ללא הגבלה, כי לעניין זה הם במקום ‘טובי העיר’. כאשר נציגי דת זרה הם הקונים היחידים שמוכנים לשלם את שוויו של בית הכנסת, כי רק הם, לצורך פולחנם, זקוקים למבנה גדול כזה. מותר בשעת הדחק למכור את בית הכנסת לסוחר בתים נוכרי, והוא ימכור אותו למרבה במחיר (עי’ משפטי עוזיאל א, ד; ח, טו; בית רידב”ז יב; אג”מ או”ח ג, כח. ושלא כבית אב”י ג, לג).[11]
‘בית כנסת של כרכים’ הוא בית כנסת נדיר, שכן רק אם המוני יהודים פוקדים אותו מכל קצות הארץ, הוא נחשב ‘של כרכים’. בדרך כלל הוא התקיים בערי מסחר מרכזיות. וכ”כ ערוה”ש (קנג, כד), שמעטים מאוד הם בתי כנסת של כרכים (בשו”ת פני יהושע או”ח ז, כתב שבבית כנסת של כרכים צריכים להיות בדרך כלל עשרה בטלנים מהעולם; עי’ יבי”א ח”א או”ח י). כאשר יש למנהיגי המקום סמכות גדולה, וידוע לכל שעל דעתם תרמו ובנו את בית הכנסת, גם כשהוא מְתפקד כבית כנסת של כרכים ועדיין פעיל, מותר להם למוכרו (מגילה כה, ב; משאת בנימין לג; מ”א קנג, לז).
[11]. בתי כנסת של כרכים שנעשו שוממים, וכן בתי כנסת רגילים שנעשו שוממים, אין למעט המתפללים שנשארו שם מעמד של ‘טובי העיר’, ולכן חובה שישתמשו בכסף שיקבלו עבור מכירת בית הכנסת לצורכי קדושה (משפטי עוזיאל א, או”ח ד; הר צבי או”ח א, פ, ושלא כמהרש”ג ב, ג). וכדי שלא לעכב את המכירה, בשעת הדחק נציגי הקהילה שנותרו שם רשאים למוכרו בלא התניה שהקונה לא ישתמש בו לתשמישי גנאי, כי לעניין זה בלבד הם נחשבים שטהבא”ה. אך כל זאת כדי לסייע לבתי כנסת במקומות שנצרכים להם, אבל בשום פנים לא עלה על דעת בוני בית הכנסת ומתפלליו שהאנשים המעטים שנותרו שם, ייחשבו ‘טובי העיר’ ו’אנשי העיר’ להשתמש בכסף מכירת בית הכנסת לצורכי הציבור שלהם.
