מינוי גר לתפקידי כבוד ושררה – ראש ישיבה, רב ישוב, משגיח וכו'
סיכום לסיכום
בסיכום נעסוק בשאלת מינוי גרים לתפקידים ציבוריים. יסוד הסוגיא בדברי הגמרא בקידושין (עו, ב) "תנינא (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך. אמר ליה רב אדא בר אהבה ואפילו אמו מישראל אמר ליה אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה… רבי זירא מטפל בהו רבה בר אבוה מטפל בהו במערבא אפילו ריש כורי לא מוקמי מינייהו בנהרדעא אפי' ריש גרגותא לא מוקמי מינייהו:"
מכך למדנו שאסור למנות גר, שאין אימו מישראל, לתפקידי שררה 'משימות'.
נשאלת השאלה מה הדין במינויים שיש בהם מימד מסוים של שררה וכבוד, אך אינם מינויים של סמכות וכפיה.
ראשית סקרתי כאן שיטת ראשונים ואחרונים חשובה, לפיה האיסור לגר לקבל שררה זה רק כאשר הדבר נעשה שלא בהסכמת הציבור, אבל כאשר הציבור מקבל עליו – מותר למנות גר.
כן כתב הריב"א (בעלי התוספות [על התורה], פרשת משפטים, עמ' רמז) בשם הסמ"ג, והביאו ראיה משמעיה ואבטליון שהיו גרים והתמנו לתפקיד אב בית הדין והנשיא. הרי שבמקרה שבו אין אחרים מוכשרים כמו הגרים – יכולים ישראל לקבל עליהם את הגרים לתפקידי שררה. וכן כתב באריכות כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף חו"מ ז,א) שקבלה מועילה בשאר שררות, אולם במלך גם אם יקבלו עליהם – לא ניתן למנות גרים. התומים (חו"מ ז,א) הסכים לדברי הכנסת הגדולה וביאר שלא כל ישראל הסכימו בהצבעה ישירה, אלא נציגי הציבור שהוסכמו לכך הסכימו למינויים. ולגבי דיני נפשות הוא כותב שנראה שאי אפשר לקבלם לכך, או שנאמר שהמלך מינה אותם לכך, ומאחר שבסמכותו להרוג כראות עיניו – הוא יכול להאציל זאת. ובדומה לזה כתבו הרב קלישר (מאזנים למשפט חו"מ ז, א) אבני נזר (יו"ד שיג). גם הרב ד"ר פדרבוש בספרו משפט המלוכה בישראל (עמ' 68) דן בשאלה כיצד ניתן להתיר מינוי נוכרים וגרים לתפקידים במדינת ישראל, ומציע שעל סמך דעת הסמ"ג ניתן התיר כאשר הציבור מקל על עצמו. הרצי"ה מעיר על הספר וכותב שאין ללמוד מדברי הסמ"ג שנאמרו על גרים – לדינם של גוים. אמנם, משמע שהסכים לגבי גרים.
מעבר לדיון הזה, קיים דיון בפוסקים בכמה תפקידים שונים, הם הם מוגדרים שררה:
בשו"ת אהל יעקב (ששפורטש ד, ד"ה לכן) נשאל האם ניתן למנות גר לתפקיד של פרנס על הציבור. הוא שולל זאת, משום שפרנס הוא תפקיד שיש בו שררה. וגם גבאי צדקה אסור למנותו, משום שיש ביד הגבאי לכפות ולמשכן על הצדקה. אמנם, מותר למנותו גזבר, שבתפקיד זה אין כפיה ושררה. וכן פסק בגיליון מהרש"א (יו"ד רנו). מן החילוק הזה ניתן ללמוד שהעיקרון הוא שתפקידים שיש בהם סמכות כפיה – יש איסור, וכאשר אין – מותר.
גם מהרש"ם בדעת תורה (יו"ד רנו) הזכיר שאסור למנות גר לגבאי צדקה.
החת"ס (נדה מט, ב) מתייחס לקושיא כיצד היו שמעיה ואבטליון אב בית הדין ונשיא. הוא מסביר שבאותו הזמן תפקיד זה לא כלל את הנשיאות המנהלתית, כדוגמת תפקידו של ריש הגלותא. ולכן אחריותם של שמעיה ואבטליון הייתה הרבצת תורה לישראל וכדומה, ולכן לא היה זה בגדר שררה. מכאן למדנו שאפילו תפקידים רמים ונישאים מאוד, כל עוד אינם כוללים יכולות כפיה שמוקנות לשליטים – אין בהם איסור. (וברור שהם דנו והכריעו הכרעות שהיו להם השלכות כפויות על אנשים, החת"ס לא טען אחרת. אלא שהם לא היו 'ראשי הממשלה' (כפי שרבי יהודה הנשיא היה וכדומה), ודי בזה בשביל שהתפקיד יהיה מותר). בדומה לזה כתב הרב מרדכי פוגלמן (שו"ת בית מרדכי א, פ) שיש להביא ראיה מדברי הרמב"ם לרבי עובדיה הגר, שבירכו שירביץ תורה בישראל וכו', וכן מסיפורו של ר' יצחק הגר מאמסטרדם, שנתמנה לתפקיד רב ומורה הוראה במקום, בברכת גדולי האזור, שתפקידים תורניים שאין בהם סמכות כפיה כמו רב, פוסק וכו' – אינם בגדר שררה. וכן כתב האגרות משה (יו"ד ד, כו) שאף שאין ראיה גמורה משמעיה ואבטליון, כי לא ברור שהם אכן היו גרים בעצמם ולא מצאצאי גרים, בכל זאת, כיוון שמצווה גדולה לאהוב את הגרים ולא לדחותם, יש לנטות להקל בשאלה זו ולהתיר להם להתמנות לראש ישיבה או משגיח, כי תפקידם איננו באמת לכפות, אלא רק לחנך וללמד לתלמידים שבאים אליהם מרצונם. וכן כתב הכנפי יונה (עמ' קלד) בשם הגרי"ד סולובייצ'יק.
ובדומה לזה כתב הגר"ש ישראלי (עמוד הימיני סימן יב) ביחס למינויים במדינת ישראל, שאף שאין לקבל את ההיתר של הסמ"ג שאם קיבלו עליהם מותר למנות גר, שהרי נראה שראשונים אחרים חולקים עליו. יש לחדש, שכל האיסור הוא בשררה שהיא בגדר מינוי, ועוברת בירושה וכדומה. אולם מינויים במדינה דמוקרטית אינם שררה, כי הוא כפוף לחוקים ולנהלים, והמינוי שלו הוא זמני, ולכן כל שררה היא בעצם בסך הכל 'פועל', ואין בה איסור.
מנגד, יש שהרחיבו את ההגדרה יותר:
האבני נזר (יו"ד שג) דחה טענה שאם מותר למנות גר להיות חזן בבית הכנסת, סימן שאין בתפקיד דין של שררה. הוא הסביר שאפשר שמותר בגלל שקיבלוהו. ממילא משתמע, שאפשר שלדעתו שחזן בבית הכנסת הוא בגדר מינוי. אמנם, אין זה מוכרח.
הרב קוק (אורח משפט חו"מ כ) אגב דיון בענייני חזקה וירושה בתפקידים ציבוריים, מפקפק בתוקפה של דעת תוספות שאין איסור בתפקידים שאין בהם כפיה, ומונה רשימה של תפקידים שלכאורה אסורים – שמשות בבית כנסת, השגחת כשרות וכו'. לא לגמרי ברור האם הרב קוק התכוון לומר דבריו גם לגבי גר, או בעיקר לגבי הגדרת ירושה וחזקה בתפקידים ציבוריים.
משנה הלכות (טו, צט) הרב גשטטנר (מבית לוי טו, עמ' קלא) ושו"ת שרגא המאיר (ו, ל) כתבו שאין למנות גר לתפקיד רב ישוב, ראש ישיבה, משגיח וכדומה, כי יש בהם מימד של כפיה, והדבר אסור. הרב גשטטנר כתב שאפשר ורצוי לכבד גר שירביץ תורה ויורה הוראות, אבל בלי מעמד ותפקיד רשמי.
לגבי משגיח כשרות:
כפי שראינו, מדברי הרב קוק דלעיל משמע שגם משגיח כשרות הוא בגדר שררה. וכן כתב האגר"מ, (יו"ד ב, מד; יו"ד ד,כו) שאף שהוא מתיר ראשות ישיבה וכו', אבל משגיח כשרות בתפקידו ובסמכותו לפעול נגד בעל הבית, ולריב איתו ולכפות אותו להקפיד על ההלכה – ולכן התפקיד הזה נחשב שררה.
מנגד, ברור שלפי המקילים, בהם חת"ס ועוד, גם משגיח כשרות איננו שררה אסורה, משום שהמינוי שלו כפוף לרב שמעליו שמחליט על כללי ההשגחה ועל הנהלים, וגם אין בסמכותו באמת לכפות אלא לכל היותר להתריע שהמטבח לא מתנהל בכשרות וכו'. ולא גרע מתפקידם של שמעיה ואבטליון ורבני קהילות.
ובדומה לזה כתב מדעתו באוצר פסקי גרים (עמ' 209) שברור שהשררה שיש למשגיח כשרות איננה סוג השררה שעליה דובר בגמרא, ובייחוד בימינו שמשגיח כשרות איננו תפקיד חשוב ונחשק, אלא מינוי פחות. (וכן מסתבר לענ"ד. ד"ש).
יש לציין שבדומה לזה כתב מהרש"ם (משפט שלום סי' רלז, טז) ש"ודאי שחזן (בית הכנסת. ד"ש) בכלל פועל הוא ואינו בכלל מינוי, וכן שוחט ובודק הוי פועל". (אולם קשה לדייק משוחט ובודק, שאיננו משגיח על אף אחד, למשגיח כשרות. אלא משנגד שו"ב הוא מינוי קבוע שפוסל כל אפשרות של יהודים אחרים להתמנות לתפקיד, לכן יש צד להשוות. ד"ש).
גוף הסיכום
מקורות מוקדמים – הסוברים שכאשר קיבלו עליהם – מותר למנות לתפקיד שררה
בעלי התוספות על התורה, משפטים, עמ' רמז
מביא את הגמרא בקידושין, ומחדש שהאיסור הוא רק איפה שיש ישראל שידוע לדון, אבל אם אין – גר יכול לדון, והראיה משמעיה ואבטליון, שדנו את ישראל לפי שלא היה בישראל חשוב כמותם
ריב"א:
לפניהם. פרש"י ולא לפני עכו"ם, וקשיא למה לי קרא למעוטי עכו"ם הא אפילו גרים פסולים לדון כדאיתא פרק ב' דקדושין גבי אושפיזיכניה דרב אדא בר אהבה וכל שכן עכו"ם, ויש לומר דהא דגר פסול לדון היינו היכא שיש ישראל שיודעין לדון אבל היכא שאין ישראל לא ותדע שהרי שמעיה ואבטליון גרים והיו דנים את ישראל לפי שלא היה בישראל חשוב כמותם, כפירוש רבי משה מקוצי.
כנסת הגדולה הגהות בית יוסף חושן משפט סימן ז
נשאל האם ניתן למנות יהודי שבא על נכרית והולידה בן, ונתגייר, כפרנס על הציבור. הוא לא מערער על כך שפרנס הוא תפקיד של שררה, אלא מחדש שאם הציבור קיבלו אותו עליהם – ניתן למנות את הגר לתפקיד של שררה. והראיה – שמעיה ואבטליון. הוא מפלפל בשאלה, אם כך, מדוע נענשו ישראל על שאמרו לאגריפס 'אחינו אתה', ומציע כמה אפשרויות, בהן שבמלך אין אפשרות לקבלו, אבל בשאר תפקידי שררה הדין שונה. למעשה הוא מכריע להתיר, מאחר וגם מי שלא סובר ששמעיה ואבטליון היו גרים – לא חלק במפורש על כך שניתן למנות גרים על ידי קבלת הציבור.
א. אמר המאסף עמד השואל בבית המדרש ושאל על איש יהודי יצריה אלבשיה ובעל בת אל נכר, והוליד ממנה בן ונתגייר אותו הבן, אם כשר וראוי למנותו פרנס על הצבור או לא. והשיבו בה זוגא דרבנן הי' ולא כוונו בשמועת' זה אוסר וזה מתיר, ומרוב ענותנות' נקר' נקראתי להכריע ביניהם…
כל זה כתבתי דכפי מחלוקת החכמים שיחיו שלא נחלקו אלא אם ישראל הבא מן הכותים מיקרי מקרב אחיך או לא, אבל אי לא מקרי מקרב אחיך שניהם שוין לומר שהוא פסול למנותו פרנס על הצבו'. אמנם אפשר לבקש זכות לאיש הלזה להכשירו למנותו פרנס על הצבור מצד אחר. והוא ממה שכתב הרא"ש זכרונו לברכה בפרק מצות חליצה, דלא בעינן מקרב אחיך אלא במילי דשררה וכפיה, אבל יכול לדון אפילו גר גמור שאין אביו ואמו מישראל בלא שררה וכפיה ע"כ. והם דברי התוספות בפרק החולץ, ורבינו בעל הטורים ז"ל בי"ד סימן רס"ט, ולזה הסכימו הסמ"ע והב"ח. ולפי זה בנדון שלפנינו, אם בהנהגות הפרנסות ליכא שרר' וכפיה כשר למנותו פרנס על הצבור. איבר' שהרי"ף והרמב"ם ורבינו בעל הטורים ז"ל לפי מה שכתב כאן חולקים על זה, וסוברים דכל שאין אמו מישראל אינו יכול לדון אלא גר חברו, אבל ישראל אינו יכול לדון. ולפי זה היה נראה בנדון שלפנינו דכיון דהלכה זו במחלוקת היא שנויה, יכול הבעל דין לומר שאינו רוצה שידון לפניו שהוא פסול לדונו כדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל. אלא שראיתי להר"ש חיון ז"ל בביאורו לסימן זה כתב, דאפילו לדברי הרי"ף וסייעתו ז"ל אם קבלו עליהם גר לדון כש' דלא גרע מפסולי אחריני, ולכן בנדון שלפנינו כל שהקהל מרוצים שיהיה פרנס עליהם הרי הוא כקבלוהו עליהם ויכול להיות פרנס, ומיהו דוקא במילי דליכא שררה וכפיה מהניא הקבלה להיותו כשר ולמנותו פרנס על הצבור לכולי עלמא, אבל במילי דאיכא שררה וכפיה אפשר דאפילו קבלה לא מהניא.
איברא שלכאור' קשה, כיון שלדע' הרי"ף וסייעתו שרר' ודין שוים, מאן פליג ליה למהר"ש חיון ז"ל לומ' שלדון מהניא קבלה ולמילי דשררה וכפיה לא מהניא קבלה והא לאו מילתא היא דהא דמהניא קבלה לדין משום דמהניא הקבלה להיותם עליהם דיין, אלא דמהניא הקבלה לקבל עליהם דינו שכיון דשני הבעלי דינים מתרצים מי יאמר לה' שלא יקבלו את דינו, והרי זה כמקבל עליו פסול לדון כדתנן נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך כו'. וזה לא שייך למילי דשררה וכפיה, שאם תועיל הקבלה צריכים הם לקבלו עליהם לרדותם במקל וברצועה, והכתוב צווח לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, ועל זה נתחיבו שונאיהם של ישראל כלי' מפני שהחניפו לאגריפס המלך ואמרו לו אחינו אתה. ולפי זה צריך לומר דשמעיה ואבטליון מקהל גרים היו, לא שהם עצמם גרים כמו שכתב בעל תוספת י"ט בשם רבינו ליווא. האמנם הרב הנזכר בעצמו כתב שיש שפירשו שהם עצמם גרים. ואע"פ שהרב ז"ל כתב שזה טעות כבודו במקומו מונח שרבים וגדולים מן הדעת הזה, והרמב"ם מכללם כמ"ש בהקדמת היד החזקה ובפי' המשנה בפ"ק ופ"ה דעריות, והראב"ד ז"ל בפ"ה דעריות לפירוש' קמא, ורבינו עובדיה בפ"ק דאבות. וז"ל הנשר הגדול מהר"י אברבנאל ז"ל בספר נחלת אבות במשנ' שמעיה ואבטליון ואודיעך מה שראיתי בספרי הכותים, אמרו על אבטליון שהיה בחור וסדר נמוסים ודתות הרבה, ועוד היום יש ביניה' דת אחת הנקראת דת אבטליון. ואמרו שאבטליון זה עזב עבודת הצלמים שהיו ברומי והלך לבקש דת אחרת, והוא בלי ספק זה הנזכר במשנה שעם היותם גרים כשתומו בחוכמתם, ע"כ. עיניך הרואות שדעת הרב ז"ל ג"כ היא ששמעיה ואבטליון הם עצמם היו גרים, והכי מוכח בפ"ה דעדיות דתנן הוא היה אומר אין משקין את הגיורת ולא את השפחה שהיא משוחררת וחכמים אומ' משקין, אמרו לו מעשה בכרכמית שפחה משוחררת שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון, אמר להם דוגמא השקוה. ופירשו שם הרמב"ם והראב"ד ורבי עובדיה ז"ל בפירוש ראשון, דוגמא השקוה כלומר דוגמא דידהו מפני שהם היו גרים רצו להחזיק הגיור' בכל דיני ישראל ע"כ. ולשון שהיו גרים משמע שהיו עצמם גרים לא שהיו הקהל גרים ועוד אי הם עצמם לא היו גרים אלא מקהל גרים, לא שייך לומר דוגמא השקוה כיון שהיא עצמה היתה גיורת, דכל שאינה גיורת בעצמה לכ"ע משקין והרי היא כבת ישראל ועוד אם שמעיה ואבטליון לא היו הם עצמם גרים אלא מקהל גרים, מאי גריעותייהו שרצו להחזיק את הגיורת בכל דיני ישראל מפני כבודם, והלא כל שלא היו עצמם גרים לא גרעי מישראל וראוי למלכות. אלא ודאי כל המפרשים שמפרשים דוגמא השקוה בפיר' הנזכר סוברים דשמעיה ואבטליון הם עצמם היו גרים ולא מקהל גרים, וכן מתפרשין דברי רש"י ז"ל במסכ' ברכות פ' שמתו דף י"ט וכמו שנראה מדברי התוספות ז"ל שם.
מעתה צריכין אנו לייש' לפי דעת הגדולי' הללו איך נתמנו שמעיה לנשיא ואבטליון לאב ב"ד. וא"ת שקבלוהו עליהם, א"כ למה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני שהחניפו למלך אגריפס ואמרו לו אחינו אתה הרי קבלוהו עליהם. ועוד אפשר דקבלה מהניא והכתוב אומר לא תוכל לתת עליך איש נכרי. ואו' אני חד' מתרתי, או דס"ל להנהו רבוותא דיש הפרש בין מלך לשאר שררות, דאע"ג דבשאר שררות קבלה מהניא כדאשכחן בשמעיה ואבטליון מלך שאני דבדידיה אפילו בקבלה לא מהני. והטעם בזה דכיון דיש חילוק בין מלך לשאר שררות דבשאר שררות באמו מישראל סגי ובמלך בעינן שיהא ישראל בכל צדדיו, כדתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה, איך תועיל הקבלה לכשהוא גר משני צדדיו אם באמו מישראל לא מהני קבלה כ"ש בגר משני צדדיו. אבל בשאר שררות דבאמו מישראל סגי בלא קבלה, חות דרגא דכשאין אמו מישראל בקבלה מהניא. ולפי זה מה שאמר הכתוב לא תוכל לתת עליך איש נכרי ופשטיה משמע אפי' בקבלה, היינו דוקא במלך כפשט הכתוב, אבל בשאר שררות דמשום תשים מרבינן ליה כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך או מלא תוכל לתת עליך איש נכרי כמ"ש נמוקי יוסף ז"ל בפרק החולץ, לא מרבינן להו לאיסורא אלא בלא קבלה אבל בקבלה מיהא מהניא.
אך מה שלבי מגמגם בזה, דאפי' דנימא דיש חילוק בין המלך לשאר שררות שמא היינו דוקא לשאר שררות דעלמא, אבל הנשיא שהוא במקום המלך והוא הדין ריש גלותא, כי היכי דבמלך לא מהני' קבלה אף בדידהו לא מהני', וחזרה קושייתינו למקומ' איך מינו לשמעי' נשיא. ומיהו אין גימגו' זה גימגו' אלא אם נאמ' דאף הנשיא צריך שיה' ישראל מכל צדדיו. ובאמו מישראל לחוד לא סגי דומי' דמלך. אבל אם נאמר דאף הנשי' באמו מישראל סגי כשאר שררות, לא יקשה עלינו היאך מינו נשיא לשמעיה, דכיון דיש חלוק בין מלך לשאר שררו', כשאמו מישראל ואין אביו מישראל יש חילוק ג"כ בדין קבלה דבנשיא מהניא קבלה ובמלך לא מהניא קבלה. ומסתבר דגם בנשיא כשאמו מישראל סגי בשאר שררות. או כלך לדרך זה בין במלך בין בשאר שררות בקבלה מהניא, והכתוב שאומר לא תוכל לתת עליך איש נכרי מדבר שלא בקבלה כאגריפס כדבעינן למימר קמן, אבל בקבלה מהניא. ומה שנתחייבו שונאיהם של ישראל כליה כשאמרו לאגריפס אחינו אתה הוא, מפני שהחניפו לו לומר אחינו אתה מפני שאמו מישראל וראוי למלכות הוא וכדפירש רש"י ז"ל בפרק אלו נאמרין, או מפני שאמרו לו אחינו אתה במצות וראוי אתה למלכות כמו שכתבו התוספ' בפרק החולץ, דלכלהו פירושי יוצא דהחניפו לו לומר שמן הדין היה ראוי למלכות. אבל אה"נ שאם היו או' שמן הדין לא היה ראוי למלכות אלא שהם היו מקבלים מלכותו עליהם לא היו נענשים.
ופשוט אצלי שאפילו היו מקבלים עליהם מלכותו לא היתה מועלת אותה קבלה, שהכל היה מפני האונס שיראים היו למחות בו שלא יהרגם, כענין בבא בן בוטא. ומי לא עסקינן כשמלך הורדוס שכולם הודו במלכותו מפני היראה, ואף על פי כן לא הועילה לו אותה קבלה כיון שמלך בזרוע שלא ברצון חכמים, וכל זה מבואר בתוספ' פ' אלו נאמרים. אבל אה"נ שאם היו מתחלה מקבלים את הורדוס המלך ברצון כל ישראל היתה מועלת לו אותה קבלה. והדברים צריכים תלמוד, דלשון הכתו' דלא תוכל לתת עליך איש נכרי מוכ' דלא מהני אפי' בקבלה, מדתל' הדבר בממנה ובנותן ואמר לא תוכל תת עליך איש נכרי.
ולענין פסק' דדינא דאתינן עלה, כיון דלמפרשי' ז"ל שסוברי' ששמעו' ואבטליון הם עצמם הוו גרים מוכרחים לומר דבקבלה מהני לפחות בשאר שררות. ואפי' למפרשים שסוברים דלא היו הם עצמם גרים אלא מקהל גרים, לא בא בדבריהם מבואר דאפי' בקבלה לא מהניא אפי' לשאר שררות, כל שקבלוהו עליהם הקהל ומרוצים במינוין יכול לדון אפי' במילי דשררה וכפיה כן נ"ל.
תומים סימן ז, א
התומים דן בדברי כנסת הגדולה, שלכאורה ברור שלא עברו וספרו בציבור אלא נציגי הציבור קיבלוהו עליהם. הוא מסביר שצריך לומר שבענייני ממונות, כיון שאדם יכול להפקיר ממונו, הרי שיכולים לקבל עליהם בהתנדבות את מינוי הגרים. אבל בדיני נפשות, אי אפשר, ולכן צריך לומר ששמעיה ואבטליון התמנו בידי המלך שבידו הסמכות להרוג ולהעניש כראות עיניו ולפי תיקון המדינה. וממילא קיבלו ממנו את הסמכות. או שבאמת הם לא דנו דיני נפשות. וצ"ע.
הרי זה פסול לדון לישראל. בכנה"ג (הגב"י אות א) האריך דאיך היו שמעיה ואבטליון שלפי דעת הרמב"ם בהקדמתו לספר מדע היו גרים גמורים, וכן משמע בעדיות (פ"ה מ"ו) דוגמא השקוה סנהדרין זה נשיא וזה אב"ד, ומזה העלה דהצבור קבלוהו עליהם לרוב חשיבותם, ובקבלוהו עליהם מותר, ע"ש שהאריך, ולפי דבריו צ"ל אם קבלוהו חשובי העדה אע"פ שאין רוב הצבור מסכימים הוי כקבלוהו עליהם ויכול לדון, דאטו בשמעיה ואבטליון הסכימו רוב ישראל בכל מקומות ארץ ישראל וחו"ל, זהו מהנמנע, אלא הואיל והסכימו סנהדרין וראשי חכמים וכנסת הגדולה בימים ההם הוה כקבלוהו כל ישראל עליהם, אלא שאני חוכך דכי מהני קבלוהו עליו בדיני ממונות, דהרי יכול להפקיר ממונו וליתנו למי שרוצה ואף הוא יכול לומר הריני מתרצה לכל מוצא פיך אם ליתן או למחול וכדומה, אבל בדיני נפשות שאין רשות ביד אדם לומר הרגוני וא"כ פשיטא דלא שייך ביה קבלה, וכי יכול אדם לומר הריני מכשיר קרוב או פסול, ואם יחייב ראשי להריגה יקטלוני זהו אין בידו, וכל טיבו של ב"ד הגדול בירושלים לדון דיני נפשות דין זקן ממרא ודכותיה, ודיני ממונות לא היו דנין ממש כלל, וא"כ עדיין הקושיא איך יהיה מקהל גרים ראשי סנהדרין.
ולכן צריך לומר או דמלך שאני כיון דרשות ביד מלך להמית ולהרוג לתקון המדינה כמש"כ הרמב"ם בהל' רוצח (פ"ב ה"ד), ע"ש, אף הוא אם רואה אדם גדול בתורה ומדע יכול למנותו לראש לדון אפי' דיני נפשות כי אתו דבר חוק ומשפט, וכן אמרו (סנהדרין ה א) דריש גלותא יכול ליתן רשות אפילו למאן דלא גמיר וסביר כולי האי, והכל מטעם חוק המלך כמש"כ הריב"ש (סימן רעא), עיין לעיל סימן ג' (סק"ו), וא"כ שמעיה ואבטליון נתמנו מפי מלך כי בימיהם היה מלכי חשמונאים הכשרים ויכולים לדון בכפיה כי יד המלך היה עמם, או שנאמר כי באמת אילו היה בא דיני נפשות לא היו דנים ולא נתמנו לכך, רק למקבלי שמועה ובירור הלכה בתורה שבע"פ לעוצם חכמתם ובינתם ויראתם הקודמת ובזו היו נשיאים ואב"ד, ולא לדון דיני נפשות, וצ"ע.
מאזנים למשפט (קלישר) חו"מ ז,א
דן בדברי הכנסת הגדולה, ומקשה כיצד קבלה מועילה, הרי התורה אומרת 'לא תוכל לתת עליך איש נכרי', הרי ברור שאי אפשר גם אם רוצים ומקבלים. לכן, הוא מסביר שבפסוק יש שני רבדים. יש את הרובד של מלך של 'לא תוכל', ויש את הרובד של 'שום תשים' שממנו לומדים לכל מינויים, ובו מועילה קבלה. והקבלה ודאי לא הייתה ישירות על ידי כל ישראל, אלא על ידי נציגיהם, תלמידי החכמים מכל המקומות שישבו בירושלים והחליטו על המקומות.
בכנה"ג הקשה האיך שמעיה ואבטליון היו נשיאים שהרמב"ם כתב בהקדמתו שהיו גרים גמורים… אך קשה לי על דעת כנסת הגדולה איך נאמר דקבלה מהני הא עיקר ילפותא הוא מקרא דשום תשים מקרב אחיך וכל שימה הוא אפילו שמרצון הטוב לא נשים עלינו איש נכרי וכמו שאמר בפירוש לא תוכל לתת עליך איש נכרי היינו שאין לך יכולת אפילו רוצה בכך התורה אסרה לך, ומזה ילפינן כל משימות יהיו מקרב אחיך אם כן משמע דקבלה לא מהני, לכן נראה לי דלולי דעת כנסת הגדולה יש לומר דשמעיה ואבטליון אמם מישראל היתה ואז מקרב אחיך קרינן להו כדאיתא להדיא בריש פרק עשרה יוחסין, אמנם לפי עדותו של האברבנאל המובא בכנסת הגדולה שאבטליון היה מן דת הרומיים וגוי ממש היה ועזבם לתור לו אמונה ישרה עיין שם, מזה נראה שגם אמו לא היתה מישראל,
לכן נלע"ד כמו דאיתא גם כן בכנסת הגדולה דיש הפרש בזה בין מלך לשאר שררות, כי מוכח זה מן התורה דקרא "שום תשים לעיך מלך אשר יבחר ד' אלוהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי" יש כאן כפל לשון מתחלה תשום עליך מלך ואחר כך שנית תשים עליך מלך, ושלישית לא תוכל לתת עליך וגו', ולזה נראה דמן שום תשים שאמר תחלה ילפינן כל משימות אפילו אינו מלך ועל זה אמר תשים עליך איש אשר יבחר ד' בו שהוא ראוי לכך שיהיה מקרב אחיך ואותי תשים עליך לדון בכפיה ושררה, אבל אם קבלת אותו מרצון אינו אסור, אבל במלך אמר שנית לא תוכל לתת עליך לעיכובא שאפילו אתה רוצה אין לך יכולת לתתו עליך מפני שאני אסרתי לך, וכמו לא יוכל העם לעלות כי אתה העידות וגו', הרי שלשון המנע היכולת בא על ידי אזהרת השם יתברך, ומדקאמר במלך שנית לא תוכל, אלא דבשררה בעלמא דכתיב ברישא לא קאמר לא תוכל, כי באמת קבל כולם מהני: וממילא מיושב גם קושיית התומים הנ"ל דאיך יאמין את הפסול על עצמו להרגו זה אינו דהא אינו פסול כלל דילפינן מקרא דקבלה מהני, רק שלא תשימהו מבלי רצון רוב קהל ישראל. ומה שהקשה עוד בשמעיה ואבטליון איך נעשה ברצון רוב ישראל אטו נתאספו כל ישראל למנותם, זה לא קשיא, דמסתמא כל ישראל הניחו על כל התלמידי חכמים שהיו אז מאוספים יחד בבית המדרש הגדול שבירושלים ומה שהסכימו שם כולם או רובם הרי המה כשלוחי כל ישראל…. וכן עיקר לדינא דקבלה מהני וכך פסק הראש ב"פ מצות חליצה.
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן שיג
דוחה את דיוקו של החלקת יואב, נמען המכתב, שחזן כנסת אינו נחשב מינוי ושררה, שהרי מותר לשים גר כחזן הכנסת, ומאחר שגר אסור בשררה – מוכח שחזן כנסת אינו שררה. את הטענה הזו הוא דוחה – שהרי אם קבלו עלייהם – אפשר אפילו לשומו דיין ואפילו נשיא ואב"ד. נמצא שאפשר שגם חזן כנסת זו שררה, אלא שמותר אם קבלו עליהם. לאחר מכן מפקפק האם גדר האיסור הוא לפי 'שם פרנס' או לפי עניין 'ירושה' (העברת התפקיד בין דורות כחלק מהמינוי)
יט) מ"ש ליישב תשובת הרשב"א דפתח במנהגא וסיים בדינא דחזן הכנסת אינו בכלל מינוי ושררה שהרי מותר להשים גר חזן הכנסת. אין זה ראי' שהרי בקבלו עלייהו מותר לשומו דיין. ואפי' דיין קבוע ואפי' נשיא ואב"ד כמבואר בכנה"ג סי' ז'. והאו"ח לא חילק אלא בנפשות יעיי"ש. ובגוף הדבר אם ענין שימה מקרב אחיך וענין ירושה אחת היא לא ידעתי כי אף שבפרשה אחת נכתבין. מ"מ לשון ספרי מנין שכל פרנס ישראל כו' ת"ל בקרב ישראל כל שבקרב ישראל. ולא קאמר כל שימה. ומשמע כל שבקרב ישראל וכל ששם פרנס עליו:
משפט המלוכה בישראל, הרב ד"ר פדרבוש, עמ' 68
הרב פדרבוש מתמודד עם שאלת מינוי נוכרים לתפקידים במדינת ישראל. ראשית הוא מעיר שלפי שיטת הכסף משנה, תפקידים שאינם עוברים בירושה אינם מוגדרים שררה, וממילא אין איסור למנות אליהם נוכרי (או גר, כמובן). מעבר לכך הוא מביא ראיה מכך שמינו את שמעיה ואבטליון, שהיו גרים, כפי שמוכח מכמה סיפורים בש"ס, לכך שקבלת הציבור מועילה כדי למנות פסולים. וכפי שאומר הסמ"ג, שבמקום שאין כמותם – אפשר למנות גרים. הרי שאפשר למנות גוים וגרים אם כשרונם עולה על כשרון המועמדים האחרים לתפקיד. הרצי"ה בהערותיו על הספר מעיר שאין ללמוד מהיתר מינוי גר למינוי נוכרי.
אולם לאחר העיון נראה שיש דעת פוסקים, שאין מניעה מצד ההלכה למנוי פקידים בלתי יהודים במדינת ישראל. כבר הזכרנו למעלה שיטת ה"כסף משנה" כי מה שצותה התורה להעמיד מלך רק מקרב בני ישראל, הדברים אמורים רק במנוי למשרה העוברת בירושה לבניו של הממונה, כמו שהדבר נוהג במלך, אבל במשרה שאין מנחילים אותה לבנים אין זה נקרא מנוי, ומותר, איפוא, למנות גם בלתי יהודים. לפי שיטה זו מותר, איפוא, היום לבחור גם לא יהודים לכל המשרות הואיל ואינן באות בירושה.
נוסף לדעה זאת התירו פוסקים את הדבר מנימוק אחר, על יסוד העובדה ההיסטורית, כי בסנהדרין ישבו גן שופטים שלא היו מזרע ישראל. שמעיה ואבטליון היו גרים, כידוע… ומסופר שפעם אחת נעלב הכהן הגדול בצאתו מבית המקדש וראה שכל הקהל עזבוהו והלכו ללוות את שמעיה ואבטליון, ואמר לשני החכמים האלה: בואם לשלום בני עממים, והם ענוהו: יבואו לשלום בני עממים העושים מעשה אהרן, ואל יבא לשלום בן אהרן שאינו עושה מעשה אהרן. ועוד נמסר לנו במשנה על ההערצה הרבה שהגו חכמי ישראל לשני המנהיגים הגרים האלה, שעקביא בן מהללאל פלט פעם הערה עולבת על שמעיה ואבטליון שהשקו מי סוטה לגיורת באמרו, שאין ללמוד מזה, כי "דוגמא השקוה" לאמר שגם הם גרים ולכן החשיבו את הגיורת כישראלית, ועל זה, מספרת המשנה, נדוהו לעקביא, אף שהיה מכובד מאד על כל העם בחכמתו וצדקתו, ומת בנדויו וסקלו בית דין את ארונו, על שזילזל בכבודם של החכמים הגרים. מקובל היה, איפוא, ששמעיה ואבטליון לא היו מזרע ישראל. ובכל זאת מבואר במשנה, כי שמעיה ואבטליון היו מנהיגי הסנהדרין, שמעיה היה הנשיא ואבטליון שני לו בתור אב בית דין. מזה יוצא, כי לא היה כל מעצר למנות גרים למשרות הראשיות בישראל.
לאור העובדה הזאת ראה הסמ"ג הכרח לצמצם את כח החוק הזה בביאורו: "זה שגרים פסולים לדון משום מקרב אחיך, היינו במקום שיש ישראל לדון, אבל אם אין ישראל יודעים כמותם, לא. ותדע שהרי שמעיה ואבטליון גרים היו, והיו דנים את ישראל, לפי שלא היה בישראל חשוב כמותם". וזכר להשקפה זו נמצא גם בספרי: "רבי יהודה אומר, וכי גרים נכנסים להיכל? אלא שהיו יושבים בסנהדרין ומורים דברי תורה". הרי שאפשר לגרים להיות חברי בית דין הגדול. לפי דעת הסמ"ג נמצאנו למדים, כי מותר לאזרחים בלתי יהודים למשרות שופטים ופקידים, אם הם עולים בכשרונותיהם על מועמדים יהודים.
הערות הרצי"ה: (שם עמ' 238)
עמוד 68 שורה 18
לפי דברי הסמ"ג מותר למנות בלתי יהודים". – מדברי הסמ"ג על גרים שמצטרפים להיות כישראל אין ענין לגויים בלתי יהודיים.
האוסרים להיות גבאי צדקה
לאחר שראינו את דעת הסוברים שניתן למנות גר לתפקידי שררה וכפיה אם קיבלוהו עליהם, נראה כעת דיונים שונים בהגדרת המושג שררה.
אהל יעקב סי' ד', ששפורטש, אמסטרדם תצ"ז
במקור הזה דן הרב יעקב ששפורטש מאמסטרדם האם ניתן למנות גר לגבאי צדקה. מסקנתו היא שלא, גבאי צדקה הוא תפקיד שכולל בתוכו כפיה ושררה, שהרי כופים וממשכנים על הצדקה. אמנם, אין מניעה מלמנותו גזבר, שהרי תפקיד הגזבר כאחראי ונאמן על הכספים לא כולל סמכות כפיה.
ולכן בנידון דידן אם היתה אמו מישראל אף על פי שאביו גוי מקרב אחיך קרינן ביה וכל שכן אם אביו מישראל ואמו גיורת דאז מן המובחרים דבאחיך קרינן ביה וראוי לכהונה ולמלכות ואם אביו מישראל ואין לידתו בקדושה קרינן ביה ולדה כמוה ולא קרינן ביה מקרב אחיך ואינו יכול ליטול שום שררה על עם ה' אלה כל מידי דמיקרי שררה דאית ביה צד כפייה וכפייה זאת בין בשוטים או בקנס ממון או על פה דיבורו בנידוי וכיוצא כיון דנכפפים למאמר על ידי א' מאלה כפייה קרינן בה ומכל שכן להיות גבאי צדקה כיון דממשכנין על הצדקה אין לך כפייה גדולה מזו דמהאי טעמא הקופה אין נגבית בפחות משנים והכי איתא בברייתא בפרק קמא דבבא בתרא הקופה אין נגבית בפחות משנים שאין עושין שררה על הציבור פחות משנים ומפרש בגמרא מאי שררות דאמר רב נחמן ממשכנין על הצדקה אלמא גבאי צדקה שררה דאית ביה כפייה וכן פסקו כל הפוסקים ומכל שכן פרנס לחלק לעניין דעדיפא מינה דאינה מתחלקת אלא בג' דפשיטא דאינו יפול להתמנות דאי טעמא משום דחשיבא כדיני ממונות כדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ומוהרי"ק ובעל הלבושים פשיטא דאינו יכול להיות ממחלקיה דגר פסול לדון את ישראל אפילו דיני ממונות עד שתהא אמו מישראל כדכתב הרי"ף והרא"ש ז"ל והביאה הב"י בהלכות דיינים סי' ז' ולא מבעיא שלשתם גרים אלא אפילו להצטרף עם שנים מישראל אינו יכול לדון שכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק בק מהלכות סנהדרין וז"ל בית דין של ג' שהיה א' מהם גר הרי זה פסול עד שתהא אמו מישראל היה א' מהם ממזר ואפילו שלשתם ממזרים הרי אלו כשרים לדון עד כאן דבריו, ומכל שכן אי דיינינן לה כדיני נפשות כדעת הירושלמי בפאה פרק ח'ד' חלבו בשם א' אבא בן זבדא אין מעמידין פרנסים על הציבור פחות מג' אנא חמי דיני ממונית בג' דיני נפשות לא כל שכן ופריך ויהיו כ"ג ומשני עד דהוא מצמית לון הוא מסכן ע"ב אלמא דיני נפשות חשיב לה…
אבל גזבר לפי דעתי יכול להיות וליכא שום שררה לא היותו נאמן בלבד דהכי דייק בגמרא על ההיא דקופא אינה נגבית בפחות משנים משום שררה ולאחר שנגבית א' נאמן עליה אמרי בגמרא שררה הוא דלא עבדי הא הימוני מהימן ופי' רש"י הא הימוני מהימן יחיד להיות גזבר וכך הם דברי הרמב"ם בפרק ד' מהלכות מתנות עניים.
גליון מהרש"א יורה דעה סימן רנו
מביא את דברי הרב ששפורטש להלכה
סעיף ג
[א] [ש"ך ס"ק ה] והגבאות שררה. ועל כן אסור למנות גר שאין אמו מישראל, כדאיתא בפרק החולץ [יבמות מה, ב] שאין מעמידין שום שררה מגרים. וכן אין יכול להיות ממחלקי צדקה, דהוה כמו דין ועל כן בעי שלשה, וגר פסול אף לדיני ממונות בשו"ע חו"מ סימן ז' [סעיף א]. ובירושלמי דפאה פרק ח' [הלכה ו] איתא דחלוק צדקה הוי כדיני נפשות, ופריך ולבעי עשרים ושלשה, ומשני עד דמצמית להון הוא מסכן. מיהו גזבר (קאסירער) רשאי להיות, דאינו שררה כי אם הימנותא, תשובות אהל יעקב לר"י ששפורט סוף סימן ז' [דף ד, א]:
דעת תורה יו"ד רנו, א
מזכיר את האיסור על גר להיות גבאי צדקה
וצריכים הגבאים שיהיו נאמנים וחכמים וכו'. עי' בקידושין ע"ו ב' [וגבאי צדקה וכו' שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לה יהיה אלא מקרב אחיך וכו' אמר אביי הלכך רב ביבי דגברא רבא הוא ליעיין במילי דשמיא פי' רש"ח גבאי צדקה וכו' יעו"ש]. ובמדרש רבה נשא פ' ט' שום תשים וגו' וגבאי צדקה וכו' לא יהא אלא מקרב אחיך ומן המובחרים שבאחיך. יעויין שם דמוכח דגר אסור להיות גבאי אם לא שאמו מישראל (ועי' יבמות פ"ו בדין אם מעמידין שוטרים מלוים)… ועיין תשובת הרשב"א הובא בט"ז סי' רכ"ח סק"ט וש"ך שם סקי"ג [דכל מה שנחשב לשררה פסולים לזה גרים ע"ש].
תפקידי שררה ללא כפיה
מקילים
חתם סופר מסכת נדה דף מט עמוד ב
חתם סופר דן כיצד התמנו שמעיה ואבטליון, מביא דברי כנסת הגדולה והתומים. על כך הוא מתרץ שבעבר הנשיא ובית הדין לא היו בתפקיד מנהלי כמו ריש גלותא, אלא רק האחראים על הרבצת התורה ולא לחק ומשפט. כלומר, לתפקיד כזה אין בעיה של מינוי גרים, משום שאין בו שררה. הרי שסובר החתם סופר שכל עוד התפקיד התורני לא כולל בתוכו סמכות חוקית כמו של ריש גלותא וכדו' – אין בו איסור.
חדא לאתויי גר. בכה"ג לח"מ סי' ז' הקשה משמעי' ואבטליון שהיו גרים ממש כמבואר בהקדמת הרמב"ם והם היו נשיאי ישראל ע"ש מ"ש דקבליה עלוי' ופי' התומים דקבלת המלך מהני אפי' לנפשות ע"ש והדבר תמוה אם כן איך אמרינן בקידושין ע"ו שהוחזקו אבותיו להיות משוטרי הרבים כו' וקשה דילמא קבלו המלך עלי' אבל לפע"ד דקודם הלל לא היו הנשיאים ואבות ב"ד אותם שהיו ראשי סנהדראות כי אותם היו ממשפחת בית דוד אף ע"ג דלא היו גדולים בתורה וכמו שהיה ריש גלותא דבבל שרובם לא היו גדולים בתורה אדרבה מצערי חכמים היו ובני ביתם לא מעלי. ותחתיהם היו מתמנים ראשי הישיבות שהיו גדולים בתורה והיה כפופים לר"ג. וע"ד הפלא אמרינן בגיטין שאני הונא בר נתן דמיכף הוי כייף לרב אשי שהונא היה ר"ג והיה צדיק גמור והיה כייף לר"א אבל אידך לא היו לומדים כ"כ ולא כייפי לת"ח. וה"נ היה בא"י בנשיאים עד הלל ואז נהגו בני בתירה ענוה יתירא והורישוהו להלל תורה וגדולה במקום אחד. וכן היה מן אז לכל זרע הלל אבל לא לפני זה. תדע לך דהא כי קחשיב בפ' אין דורשין הזוגות דפליגי בסמיכה אמאי לא קחשיב נמי בני בתירה שהיו לפני הלל שמהם קבל הלל נשיאותו ואין לומר דילמא אינהו לא הוה פליגו בסמיכה הא קחשיב התם אפי' מאן דלא פליג ע"ש ועוד הא באבות לא קחשיב להו לבני בתירה כלל במקבלים ממי קבלו ומי קבל מהם אלא ע"כ לא היו מגדולים אלא ראשים ע"פ מלך או שהיו מזרע דוד ואינך הוה נשיאים בהרבצת תורה לא לחק ומשפט. היינו דאמרינן ר"פ אלו דברים מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם משמע הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא תרי מילי הוה ולשניהם זכה הלל משא"כ אותם שלפניו וקרוב לזה נוטה דעת התומים אלא דלא נחית למ"ש והמעיין יבחר:
משפט שלום, מהרש"ם, סי' רלז (קונטרס תיקון עולם) אות טז
מהרש"ם כותב שאסור לגר להיות גבאי צדקה, ואם נאמר שגם חזן נחשב מינוי – יהיה אסור להיות חזן. אלא ברור שחזן איננו מינוי, אלא הוא בגדר 'פועל'. וכן שוחט ובודק איננו מינוי אלא 'פועל'. מכאן שמענו שהוא סובר שאין בעיה של שררה במינויים שאין בהם כפיה כמו חזן או שוחט, וגם אין בעיית נאמנות. אמנם, הדברים נאמרו כלפי תפקידים שוליים יחסית, בטח ביחס לחת"ס.
ועי' במדרש רבה פרשת נשא פרק ט' שום תשים כו' וגבאי צדקה כו' ומבואר דגר אסור לו להיות בשום מינוי ועיין בש"ס קידושין ע"ב, ב גם כן בזה ואי נימא דחזן הוי בכלל המינויים אם כן גר יהא אסור להיות ש"ץ, ועי' בא"ח סי' נ"ג סעיף י"ט וגם האוסרים לאו מהאי טעמא אתו עלה אלא ודאי שחזן בכלל פועל הוא ואינו בכלל מינוי, וכן שוחט ובודק הוי פועל וע' בבא מציעא ק"ט וחו"מ סי' ש"ו שתלא טבחא כו'
בית מרדכי (פוגלמן) א, פ
מתחיל בדיון האם מותר לגר להיות דיין בבית דין לגיור. לאחר מכן הוא עובר לדון בתפקידי שררה כמו רב ומורה הוראה. מביא ראיות מהרמב"ם שכינה את ר' עובדיה הגר 'מרנא ורבנא' וכפי הנראה מהתשובות הוא התכוון להתמנות לתפקיד רב מקומו, והרמב"ם מברכו: " שתורה במשפטי ה' לכל עדתו". וכן ראיה מסיפורו של ר' יצחק הגר מאמסטרדם, שגדולי הדור שיבחוהו מאוד, והתמנה לדיין ורב בקהילה. והסברא – שאין בזה כפיה ושררה, אלא רק רבנות והרבצת תורה.
מלבד זה יש מקור ישיר להתיר לגר שאין אמו מישראל להיות דיין בבית דין של שלשה לקבלת גר. ביבמות קב, א: אמר רבא גר דן את חברו דבר תורה, שנאמר שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלקיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך ; עליך הוא דבעינן מקרב אחיך, אבל גר דן את חברו גר…. אבל גר יכול להיות דיין בבית דין של שלשה לגיור נכרים והכנסתם תחת כנפי השכינה, מפני שגר הוא לא מסוג "עליך".
עכשיו נשאלת מאליה השאלה: אם מותר לגר לכהן כרב ומורה הוראה. בטוש"ע חו"מ סי' ז, ס"ד פוסקים: אשה פסולה לדון. על זה מעיר הרב חיד"א בברכי יוסף שם, אות יב: "אף דאשה פסולה לדון, מכל מקום אשה חכמה יכולה להורות הוראה. וכן מתבאר בתוספות לחד שינוייא דדבורה היתה מלמדת להם דינים; וכן תראה בספר החנוך מצוה פ"ו, שהסכים דאשה פסולה לדון, ובמצוה קנ"ח בענין שתויי יין כתב וז"ל: ומניעת ההורייה וכו' וכן באשה חכמה הראוייה להורות"…בתשובתו של הרמב"ם לרבי עובדיה גר צדק הוא אומר: "הגיעו אלינו שאלות מרנא ורבנא עובדיה המשכיל המבין גר צדק". מן התואר "מרנא ורבנא" שהרמב"ם מכנה בו את ר' עובדיה גר צדק, קשה לברר אם ר' עובדיה גר צדק היה מורה הוראה. יתכן שזהו רק תואר לציין גדולתו בתורה ולא משרה של מורה הוראה. אבל מתשובתו אליו שם סימן שסט, נראה שר' עובדיה היה, או התעתד להיות, מורה הוראה בעדתו. ואלה הם שם דבריו: "ומי שברך את אברהם רבך ונתן לו שכרו בעולם הזה… ויאריך ימיך עד שתורה במשפטי ה' לכל עדתו". מכאן יש ללמוד שהרמב"ם הורה שלגר צדק מותר להורות הוראה ולהרביץ תורה.
מכאן אפשר ללמוד תשובה לשאלתנו ולומר, שגר שאין אמו מישראל, אף על פי שאסור לו לדון כדיין קבוע, בכל זאת מותר לו להורות הוראה באיסור והיתר, ללמד דינים ולהרביץ תורה, כמו אשה שאף על פי שהיא פסולה לדון, בכל זאת מותר לה להורות הוראה.
ומובן מאליו שאין לזה שום ענין למה שאמרו בהוריות פ"א מ"ד "או שהיה אחד מהם גר או ממזר", שהדברים אמורים לענין בית דין הגדול של שבעים ואחד לרבנן או לענין בית דין של כ"ג לר' יהודה….
סיכום דברינו הוא: בדברים שאין בהם שלטון וכפיה יכול לשמש כדיין ומורה הוראה ורב, גר אף על פי שאין אמו מישראל. ומעשה כזה היה לפני כמאתיים שנה באמשטרדם, אחת הקהלות הנודעות לשם ולתהלה באירופה של הימים ההם. וזה אנו יודעים מן הספר "זרע יצחק" על שלשת העמודים שהעולם עומד עליהם, תורה ועבודה וגמילות חסדים, שנדפס באמשטרדם בשנת תקמ"ט ויצא במהדורה שניה בשנת תרנ"ז… מחבר הספר "זרע יצחק" היה הגר צדק הנודע והמפורסם ר' יצחק בן אברהם, הנקרא בפי כל: ר' יצחק הגר, שהיה דיין ומורה הוראה באמשטרדם…. גדולי דורו מרבים בשבחו של האיש המופלא הזה. הגאון ר' שאול, אב"ד ור"מ קהלת האשכנזים באמשטרדם כותב בהסכמתו לספר: "התורני המופלג והמופלא… מאז ידעתיו בשם ראוי הוא לברך עליו אשר קידש ידיד זה וחתם אותו באות ברית קדש קדשים"…. אמו של ר' יצחק המופלא לא הייתה מישראל, ובכל זאת זכה והיה דיין ומורה הוראה באמשטרדם וזה מפני שהקהל חיבבוהו וקיבלוהו עליהם.
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן כו
האגר"מ נשאל על מינוי גר לראש ישיבה ומשגיח. הוא מסביר שקשה להביא ראיה משמעיה ואבטליון, שכן לא ברור האם הם היו גרים, או רק צאצאי גרים. אמנם, בפועל הוא כותב שבגלל מצוות אהבת הגר צריך לנטות לקולא בדבר הזה, ונראה לומר שתפקידים כאלה אינם שררה, אלא כמו השגחת כשרות וכדומה, שאף אחד לא חייב ללמוד בישיבתם וכו', אלא בוחרים לעשות כן. ולכן אין בזה איסור. מעבר לכך כותב שלא נראה שהאיסור הוא על הגר להתמנות, ואפשר שבימי שמעיה ואבטליון ודבורה פשוט מחמת גדלותם התמנו 'מעצמם' ובלי מינוי רשמי, וודאי אין בזה איסור.
בענין מינוי גר לראש ישיבה ומשגיח
בע"ה ט"ו מנחם אב תמש"ה.
מע"כ הרה"ג מוהר"ר ראובן סופר שליט"א
הנה נכדי הרה"ג מוהר"ר מרדכי טנדלר שליט"א קרא לי מכתבו של כת"ר, ומשום שקשה לי מחמת חלישות בריאותי ל"ע לכתוב, אמרתי מילים אלו בקיצור נמרץ, ובקשתי שיעתיקם במכונת כתיבה.
הנה בפשטות, אמת מה שהזכרת מגמרא קידושין דף ע"ו ע"ב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך, כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך וכו', במערבא אפילו ריש כורי לא מוקמינן מינייהו, בנהרדעא אפילו ריש גרגותא לא מוקמי מינייהו, ויבמות מ"ה ע"ב רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל, ואע"ג דאמר מר שום תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים אל יהו אלא מקרב אחיך, האי כיון דאמו מישראל, מקרב אחיך קרינן ביה, והרמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"ד אין מעמידין מלך מקהל גרים וכו' ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שאסור להעמיד גר לשום שררה בישראל. ומה שלא הוזכר בשו"ע, ונזכר רק לגבי פסול לדון על ידי כפייה, ביו"ד סימן רס"ט סעיף י"א, וחושן משפט סימן ז' סעיף א', צ"ע. והכלל שהזכרת מיד מלאכי כללי השו"ע סימן ג' שאם נזכר בבית יוסף הוי כהכרעה כללית לפסוק לכל המקומות ושינהגו בכל המקומות כפי אותו הפסק אבל כשלא פסק בב"י ההלכה אלא בספר הקצר (שו"ע) דעתו שלא יחוייב אותו פסק אלא בארץ המערב לבד, ובב"י הביא האיסור למנות גר לשררה דכפייה ביו"ד ס"ס רס"ט, ובחו"מ ר"ס ז' ג"כ צ"ע, אבל נקודות אלו אינם נוגעים לעצם נידונינו משום שודאי שכן הלכה שאסור למנות גר לשום שררה.
והנידון שכת"ר שאל עליו היה בקשר למינוי גר למלמד או מגיד שיעור או משגיח או אפילו ראש הישיבה. ורצה כתר"ה להוכיח משמעיה ואבטליון (גיטין נ"ז ע"ב וסנהדרין צ"ו ע"ב, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים, מאן אינון שמעיה ואבטליון) ועוד. והנה חוץ ממה שלא ברור לנו בדיוק יחוסם של גדולים אלו, אם לא היתה אמם מישראל, לא שייך לדינא להוכיח מהם שהרי הם היו הכי גדולים בתקופתם והיו בשלשלת הקבלה, ומי יודע אם לא היה מין הוראת שעה, וכעין שהיה בדבורה הנביאה שהיתה שופטת (עי' תוס' ב"ק ט"ו ע"א ד"ה אשר, דדבורה היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה, וביבמות מ"ה ע"ב ד"ה מי לא טבלה, דעל פי הדיבור שאני) ומה שייך להתדמות להם.
אבל למעשה יש לידע, שהמצווה של ואהבתם את הגר (דברים עקב י' י"ט)מחייבת אותנו לקרבם ולהקל בכל עניינים אלו. ולפיכך אחר ישוב גדול נראה, שאין להחשיב משרות אלו בתקופתנו כענין של מעשה שררה, דעיקר תפקיד של ישיבה הוא ללמד לתלמידים כשהם רוצים. ומה שיש כח להמנהלים והראשי הישיבה על התלמידים לסלקם או שלא לקבל אותם לכתחילה וכדומה, אין זה אלא כמו שררה של בעה"ב על פועליו, שאין זה מעין מינוי לשררה כלל. ולפי זה משרות אלו אינם אלא כמילוי תפקיד וכעניין של עסק. ואין לדמות זה למש"כ באג"מ יו"ד חלק ב' סימן מ"ד בענין מינוי אשה להשגיח להכשרים, דהוי מינוי של שררה. דהתם הוא מינוי לעשות נגד רצון בעה"ב ע"פ כח התורה שצונו להאכיל דברים כשרים כמו ריש כורי בקידושין ע"ו ע"ב שפירש"י ממונה על המידות, והוא ממש כמו השגחה על הכשרות דמה לנו כשרות משקולות והמידות לכשרות איסורי מאכלות. וזהו שררתו, לעמוד על המשמר שיתקיים דיני התורה וממינוי זה יש לו הכח לעשות נגד רצונו דבעל הבית ולכן חשוב שררה. והמושג של שררה שנזכר באג"מ חו"מ ח"ב סי' ל"ד לגבי סילוק רב, הוי מושג אחר מהשררה הנדרשת לאיסור לא תשים עליך שאינו מחמת שררה דכפייה האסורה בגר, אלא מחמת שררה דכבוד דחייבין לנהוג בו כבוד – שלא מצינו שנאסר בגר.
ובדבר מה שהערת אם יש איסור גם על הגר עצמו לקבל שררה, לכאורה נראה שאין כאן איסור כלל, גם בשררה ממש. ובאמת כמו שנכדי הנ"ל הזכיר אפשר דזה מה שקרה בימי שמעיה ואבטליון ובדבורה וכו', שמעצמם מחמת גדלותם היו הנשיא והאב"ד והשופט ולא הוצרך למנותם, וצ"ע בזה.
ידידו, משה פיינשטיין.
כנפי יונה, בשם הגרי"ד סולובייצ'יק, עמ' קלד
הרב יונה ריס מספר שנשאל לגבי סמיכת רבנות לגרים, והרב חרל"פ השיב לו ששאל את זה את הגרי"ד סולובייצ'יק, שהתיר. מעבר לכך, הרב חרל"פ הבין שכוונת הגרי"ד הייתה להתיר גם למנות לתפקידי רבנות כמו ראש ישיבה, רב קהילה וכדומה
לשאלה זו אם מותר להסמיך גרים וענה לי הרב חרל"פ שליט"א שהוא פנה אל הרה"ג ר' יוסף דוב סולובייציק זצ"ל לפני כמה שנים לבקש את חוות דעתו בענין והשיב לו שבודאי מותר להסמיך גר כמו שרואים מתוס' במס' קידושין ע ד"ה קשים גרים שהביאו את דברי הרב אברהם גר כאחד מבעלי התוס' ועוד כמדומה לי שהביא ראיה ג"כ מלשון איגרת הרמב"ם לרבי עובדיה הגר נראה מתשובותיו שהתייחס עליו בשם רבנא עובדיה ונראה שיש להוסיף עוד ראיה מהגמ' במס' יבמות קא שמדובר שם על רב שמואל בר יהודה שמיאן להיות דיין בחליצה מפני שהיה גר עי' רש"י שם ד"ה ואנא ותוס' שם ד"ה ואנא שלמדו שהיה גר ממש ומוכח משם שהיה נקרא רב אבל עי' תוס' שם קב ד"ה לענין חליצה שלמדו לפי שיטת הר"י שהיתה אמו מישראל אולם שמעתי ממנו שהיה גר תלמיד חכם מלמד באחת מהישיבות הגדולות בא"י שכל חייו הלך בתואר של מר' או מיסטער' ולא היה נקרא רב מטעם שהיה גר ונראה שבישיבה הזאת החליטו שלא להסמיך בכלל מי שהוא גר ואולי חששו למה שכתב החתם סופר בתשובותיו אה"ע ח"ב סי' צד בענין שתוקי שאע"פ שמעיקר הדין מותר לתת סמיכה לשתוקי מ"מ אינו ראוי לעשות ככה כי איכא למיחש מחמת בושה יחפה על עצמו במקום שאין מכירין ויזדקק לחליצה וע"פ חשש זה אפשר לומר שבכל מקרה שמוסמך מסוים לא יכול לכהן בכל תפקידי הרבנות אין להסמיך אותו מפני שאולי יתגלגל שיעשה דברים שאסור לו לעשות אפילו מחמת שגגה או אונס.
בכל זאת מנהג ישיבת רבנו יצחק אלחנן וכן נראה שהוא מנהג רוב הישיבות הוא להסמיך גרים ולא לדאוג לחששות כאלה ואולי י"ל שזה חלק מהמצוה של ואהבתם את הגר לא לגזור גזרות חדשות ולמנוע כתר התורה מגרי צדק….
אם רשאי לכהן כרב העיר או כראש ישיבה…
וכן אמר לי הרב חרל"פ שליט"א שהבין מתשובתו של הרב סולובייציק דכיון דחזינן שהרב אברהם גר היה מבעלי התוס' כמו"כ ניתן להאמר שרשאי גר להיות רב בית כנסת בזמן הזה.
הגר"ש ישראלי, עמוד הימיני (סימן יב)
דן לגבי בחירת נכרים בבחירות לעיריות ומועצות ולכנסת, ולאחר שהוא מברר שקבלת הציבור למנות גוי לא בהכרח תועיל, משום שאולי דברי תוספות נאמרו רק בגר, וגם אפשר שהרמב"ם לא מסכים אפילו בגר, הוא מבסס כיוון אחר, ולפיו המינויים של השררה בימינו אינם באמת שררה, אלא נתינת כח זמני בהתאם ליסודות השיטה הדמוקרטית. ממילא, מתוכן דבריו אנו מבינים שכל מינוי שבסגנונו הוא דמוקרטי – איננו בכלל האיסור של שררה, אפילו בגוי, וכל שכן בגר. ואם כך בתפקידים שיש בהם שררה וכפיה (כמו בתפקידי פקידות בכירים בשלטון דמוקרטי) ברור שכן הדין למינויים שמימד הכפיה שבהם מועט הרבה יותר כמו ראש ישיבה שמתמנה זמנית על ידי וועד, או רב ישוב שנבחר לזמן מסוים על ידי קהילה וכוחו מוגבל.
כלומר, מסקנתו של הרב ישראלי תהיה דומה למקילים דלעיל, אך היסוד שלו שונה. לדידו גם כאשר ישנה כפיה, כל עוד היא מוגבלת ונקודתית כמקובל בדמוקרטיה – אין בה שררה והיא מותרת.
"ח. והנראה שיש לדון בנבחרים ע"ד הבחירות הנהוגות במדינה שהיא בחירה לזמן מסוים, ואין הבנים יורשים זכות האבות, שאין כאן לגמרי מתוכן שררה שהתורה דנה עליה. כי אין תוכן הנבחרים כיום בגדר מתן זכויות אישיות להם לשררה של הצבור, ואינם אלא באי כח הצבור ושליחיו לפעול מה שצריך לטובת הציבור. ואעפ"י שיש בידם כח להכריע וגם לכוף את המסרבים, אין זה ג"כ מכוח הזכויות שהוענקו להם, אלא החלטת הצבור הוא לפעול לטובת הענין הכללי גם כשהיחידים סובלים או אינם מסכימים. וכל הנכנס לכלל הצבור על דעת כן נכנס, והיחידים שהועמדו בראש ומחליטים מנקודת ראות זו הנם ממלאים שליחות הצבור, ובשמו פועלים ומכוחו הם עושים".
"ומכיון שאינם אלא שליחים אין כאן גדרי שררה כלל, כי מכח המשלחים הם יונקים את כוחם, ואין כאן אלא שררה שהצבור שורר על עצמו, ומגביל עצמו לטובתו ע"י שלוחיו שמסר להם ייפוי כח זה".
"ובזה יבואר גם שאין סטיה מדין התורה בעצם התקנה שהנבחרים הנם מוגבלים לזמן מסוים וכן אינם מורישים מינוים לבניהם אחריהם, ולכאורה הרי זה נגד הדין שפסק הרמב"ם (פ"א ממלכים ה"ז): 'כל השררות וכל המינויים שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם'. אלא שזה אמור כשמוסרים לו זאת בגדר שררה שאז זוכה בזה ושוב אין הדבר בידי הנותנים לסלקה אולם בנידון שלנו אין מוסרים לו מעיקרא שררה ושלטון אלא בשמם של המוסרים הוא עושה מה שעושה, ועל כן יש אפשרות להגבילו בזמן, ואין גם מקום לדיני ירושה בזה"
"ודבר זה מבואר בשו"ת מהר"ם שיק (חו"מ סי' י"ט) שכ' וז"ל: 'כל צבור וצבור במקהלות בנ"י הם כשותפים וכו' אבל כדי שלא יהא הדבר כקדירה דבי שותפי ויהי' זה מושך לכאן וזה מושך לכאן וכו' ולזאת המנהג בכל תפוצות ישראל לבחור להם טובי העיר, ולהם מסרו זכות שלהם וכו'".
"הרי שעמד על תפיסה זו בבחירת טובי העיר שהיא מגדר ב"כ הצבור שהם שותפים ועשו את טובי העיר כשלוחיהם. ולכאורה הדבר ברור שאין כונתו באלה מטובי העיר שיש להם גדרי שררה, כי אז מה מקום לדבר כאן על עניני שותפות, ומסרו להם הזכות כדי שלא יהא הדבר כקדירה דבי שותפי. אלא כונתו לפי המנהג בטובי העיר שאין מוסרים להם זכות שלטון אלא לפעול רק בשם הצבור ולטובתו, אז הוא שיש לראותם כב"כ הצבור שהם שותפים בדבר עם זכויות שוות לכל אחד".
"בסיכום הדבר: נראים הדברים שלפי הדרך המקובלת במדינה של מתן הסמכויות לנבחרים למוסדות ניהול מקומיים או כלל מדיניים, שתכנה מתן ייפוי כח בתור שליחי הצבור לפעול במקומו ולמענו, ואף זו ניתנת רק לזמן מסוים ובתנאי שהנבחר ימלא את תפקידו באופן נאות, אין בזה משום שררה שאסרה תורה לתתה לנכרים"…
מחמירים
שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן שיג
דוחה את דיוקו של החלקת יואב, נמען המכתב, שחזן כנסת אינו נחשב מינוי ושררה, שהרי מותר לשים גר כחזן הכנסת, ומאחר שגר אסור בשררה – מוכח שחזן כנסת אינו שררה. את הטענה הזו הוא דוחה – שהרי אם קבלו עלייהם – אפשר אפילו לשומו דיין ואפילו נשיא ואב"ד. נמצא שאפשר שגם חזן כנסת זו שררה, אלא שמותר אם קבלו עליהם. מכל מקום, כיוון שזו רק דחיה של ראיה, אין זה הכרחי שכך הכריע למעשה.
יט) מ"ש ליישב תשובת הרשב"א דפתח במנהגא וסיים בדינא דחזן הכנסת אינו בכלל מינוי ושררה שהרי מותר להשים גר חזן הכנסת. אין זה ראי' שהרי בקבלו עלייהו מותר לשומו דיין. ואפי' דיין קבוע ואפי' נשיא ואב"ד כמבואר בכנה"ג סי' ז'. והאו"ח לא חילק אלא בנפשות יעיי"ש. ובגוף הדבר אם ענין שימה מקרב אחיך וענין ירושה אחת היא לא ידעתי כי אף שבפרשה אחת נכתבין. מ"מ לשון ספרי מנין שכל פרנס ישראל כו' ת"ל בקרב ישראל כל שבקרב ישראל. ולא קאמר כל שימה. ומשמע כל שבקרב ישראל וכל ששם פרנס עליו:
אורח משפט, הרב קוק, חו"מ סי' כ
הרב קוק דן בעניין חזקה וירושה בתפקידים ציבוריים. אגב כך הוא מעיר שלמעשה כל מינוי ציבורי שבעולם יש בו מימד של ראשות ושררה. ולמרות שלדעת תוספות לא שייך שררה אלא במה שיש בו כפיה, וממילא לא תהיה חזקה וירושה בתפקידים כאלה, זה לא נכון, כי את עניין החזקה והירושה לומדים גם מדין כהונה ולא רק ממלך, ועוד, שזו רק דעה אחת בתירוץ אחד של התוספות, והיש"ש וכנראה הרי"ף חולקים על כך. ועוד שזה רק כלפי מה שנלמד מהלשון של 'משימות שאתה משים' אבל מה שנלמד בהיקש – יש לומר שכל מינוי נחשב, גם בלי כפיה. כמו למשל שמשות בבית כנסת, השגחת כשרות וכו' – ולכן יש בהם דין ירושה וחזקה.
לא ברור האם למעשה הרב קוק דוחה את דעת התוספות וסובר שכל התפקידים האלה אסורים לגר, או שהוא רק ביקש לחלק בין דיני גר לבין דיני חזקה וירושה, שלדעתו חלים בכל סוגי המינויים.
"וה"ה כל המינויים מגדולם ועד קטנם וכהא דאמרי' בברכות נ"ח ע"א והמתנשא לכל לראש, דאפילו ריש גרגיתא מן שמיא מנו ליה, ה"ה שכל מינוי ציבורי שבעולם הוי בכלל ראשות ושררות. ואף על גב דלגבי הדין של כל משימות שאתה משים עליך לא יהי' אלא מקרב אחיך, כ' תוס' יבמות ד' ק"א ע"ב, ד"ה ואנא, דשררות לא שייכא אלא במידי דיש בזה כפי' וא"כ י"ל דמינוי של ציבור שאין בו צד כפי', אין זה בכלל שררות, ולא שייכא בי' ירושה, ואולי ג"כ חזקה לא שייכא בי', אבל ז"א, חדא דלאו מענין מלך דשייך בו כפי' לבד אנו למדין דין ירושה בשררות שבישראל, אלא ג"כ מענין כהונה, שאין בה ענין כפי', כדמוכח בתו"כ מקרא דובנים לא היו להם דכתיב גבי נדב ואביהו, הביאו בכסף משנה הלכות כלי המקדש פ"ד ה"כ, וגם הלא אנו באין ג"כ מטעמא דחשדא, שאין לה ענין לכפי'. וגם בעיקר זוהי רק דעה א' לתי' אחד דדהתו', והיש"ש בפ' מצות חליצה סי' ד' שם באמת ס"ל דגם בלא כפי' שייכא שררות, וכ"נ מדברי הרי"ף המובא בדבריו שם. גם י"ל דדוקא לשון משימות, שייכא להך תי' דתו' על כפי' דוקא, אבל מאי דלא ילפינן מלשון של משימות, אלא בהיקש ילפי' כל עניני מינוי מיתור דהוא ובניו בקרב ישראל, י"ל שכל מינוי הוא בכלל, ולא דוקא בכפי', ונוהגין בכל ישראל שאפילו מינוי של שמשות בבתי כנסיות ובתי מדרשות, והשגחה על כשרות וכיו"ב, דנין בהן דין ירושה, וק"ו דין חזקה, כ"ז שלא יש כאן פסול, וק"ו במינוי של חיי נפשות, וחכמה כרפואה".
שו"ת ציץ אליעזר חלק יט סימן מח
הציץ אליעזר דן במינוי גר לגבאי בית כנסת ושררות דומות. הוא מניח שאכן מדובר בתפקיד של שררה, ואז מצרף שני צדדים להקל למעשה – האחד, הציבור יקבלו אותו עליהם מרצונם, ולא בכפיה. השני – בגמרא מבואר שאם ממנים אותו כטפל, כלומר לצד ממונים אחרים שמישראל – הדבר מותר. הוא מסביר שגם אם העקרונות האלה לא מוסכמים – יש כאן ספק ספקא.
נמצא שהוא מחמיר בהגדרת שררה, גם לתפקיד של גבאי בית כנסת, אבל מתיר אם ימונה לצד אנשים נוספים, בקבלה של הציבור.
אם יכולים למנות גר לגבאי בביהכ"נ או לשאר שררות בישראל במשותף עם עוד גבאים וממונים מישראל.
א) איתא בגמ' בקדושין ד' ע"ב: אושפזיכניה דרב אדא בר אהבה גיורא הוה והוה קא מנצי איהו ורב ביבי מר אמר אנא עבידנא סררותא דמתא ומר אמר אנא עבידנא סררותא דמתא אתא לקמיה דרב יוסף אמר להו תנינא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך וכו' הלכך רב ביבי דגברא רבה הוא ליעיין במילי דשמיא ומר ליעיין במילי דמתא וכו' בנהרדעא אפי' ריש גרגותא לא מוקמי מינייהו.
והרמב"ם בפ"א מה' מלכים הלכה ד' פוסק כן להלכה וז"ל: אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אמו מישראל שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל וכו' אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות וכו' שנא' מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך עכ"ל.
לפי"ז בפשיטות לא יכולים לכאורה למנות גר לגבאי או לשאר שררות בישראל גם אם זה בא במשותף עם עוד גבאים וממונים מישראל, דזיל בתר טעמא.
ויכולים להתיר זאת רק אם קיבלו עלייהו, ורק לשיטות הסוברים דמהני בזה קיבלו עלייהו וכדביארתי בארוכה בסימן הקודם.
ב) ולאחר העיון נראה עוד צד להתיר בזה לשבכגון נידוננו באופן שלא יצטרכו לבוא עלה לקיבלו עלייהו, ושיהני זה אפילו להסוברים דלא מהני בזה קיבלו עלייהו.
דהנה בגמ' בקדושין שם איתא עוד: רבי זירא מטפל בהו רבה בר אבוה מטפל בהו. ומפרש רש"י וז"ל: מיטפל בהו, מתעסק בהם לכבדם ולהושיבם בשררה עכ"ל, יוצא לפי"ז שר' זירא חולק על האמור שם וס"ל שכן אפשר למנותם לשררה, ועכ"פ במילי דמתא, וממילא אין הלכה כמותו, וכנ"ל ברמב"ם.
אולם ראה זה מצאתי בחידושי המאירי לקדושין שם שיוצא מדבריו שמפרש אחרת בכוונת רבי זירא, וז"ל: וכשאין אמו מישראל אין ממנין אותו אף לשום שררה, אלא שמקצת שררות מצרפין אותן עם האחרים ומבליעין אותם ביניהם, כך נראה לי, וזהו לדעתי פירוש מיטפל להו, ואע"פ שגדולי הרבנים פירשוהו בענין אחר עכ"ל המאירי.
וכד דייקינן בדברי המאירי אנו למדים מדבריו תרתי, ראשית שפירש כוונת רבי זירא ד"מטפל בהו" דר"ל שעשה אותן טפל לאחרים, ושנית, שלהלכה לא תלה את הדבר הזה אם מועיל בצירופן לאחרים באם כך היתה כוונת ר' זירא, דהרי רש"י פירש אחרת בכוונתו כדכותב מזה ושיוצא ממילא שאין הלכה כר' זירא כנ"ז, אלא שבלי תלות הקדים המאירי וחידש לנו מדעתו זאת ההלכה, שאפילו לדידן שפסקינן שאין ממנין אותן לשום שררה מכל מקום למקצת שררות כן מצרפין אותן דהיינו "עם האחרים ומבליעין אותם ביניהם", וזהו שמסיים על זה בלשון "כך נראה לי", ורק מוסיף עוד עלה וכותב שזהו לדעתו גם פירוש "מטפל בהו" של ר' זירא, אבל זה לא תליא זה בזה וכנ"ז.
וא"כ יש מקום לפי ההלכה להתיר למנות גר לגבאי ביהכ"נ או לשאר שררות שבישראל במשותף עם עוד גבאים וממונים מישראל אפילו לאלו שסוברים שבדרך כלל לא מהני בזה קיבלו עלייהו כנתבאר בסימן הקודם. מכיון שזה בא בהבלעה עם אחרים מישראל.
ג) וכשאיכא תרתי, צירופו עם האחרים, וגם קיבלו עלייהו של כל הציבור, בודאי שיש להתיר זאת. כי אפילו אם הדבר מוטל עדיין בספק מכיון שפוסקים אחרים לא הזכירו מענין "הבלעה" הרי יש בזה ספק ספיקא, ספק אולי מהני בכלל קיבלו עלייהו בזה, ואת"ל דלא מהני עדיין ספק אולי בכה"ג דהבלעה כו"ע יודו דמהני, והוא גם ס"ס המתהפך, דהיינו ספק דאולי בהבלעה כו"ע יודו, ואת"ל דלא יודו עדיין ספק אולי הלכה כהשיטות דמהני בכלל קיבלו בהו בזה.
שו"ת משנה הלכות חלק טו סימן צט
מבלי לדון בכך, הוא מציין שאסור למנות גר להיות דיין, ולא ריש גרגותנא, שמש בית כנסת, ובודאי שלא רב או ראש ישיבה, מפני שכל אלו בכלל שררה
ואפילו במקומות שמקבלים גרים כשרים אעפ"כ לענין חתון צוה רבא לבניו אל תיתב על מטת ארמית א"ד שלא ישא גיורת, וגר אין ממנין אותו להיות דיין לישראל. ואין מעמידין מהם אפי' ריש גרגותנא, ואין ממנין גר להיות שמש בביהכ"נ וכ"ש לא רב או ראש ישיבה, וכמה דברים שהגר פחות מקהל ישראל, גם לענין ערבות נחלקו הראשונים אי קבלנו ערבות עליהם וכנראה דלא קבלנו. ומעולם לא נסו להעמיד הגר בשוה עם זרע מיוחס
מבית לוי טו, עמ' קלא, הרב נתן גשטטנר
הרב גשטטנר כותב שאין למנות גר לתפקיד של רב, שודאי שייך בו שררה, וודאי לא גרע ממינוי על חלוקת המים, ולא נראה שקבלה יכולה להועיל. ובכל זאת, אפשר למנותו למורה הוראה ומרביץ תורה וכדומה, ולא לרב (שזה תואר שיש בו מהות של שררה וכוח) ומרא דאתרא אסור, כי הרב פוסק בכל מיני עניינים ומכריע מחלוקות ברמה מסוימת של כפיה
ז) ועל כן נראה לדינא דאסור למנות גר לרב שהוא ענין של שררות דהא לא גרע ממינוי ממונה לחלק מים בשדות וכמש"כ הרמב"ם ועיין בברכי יוסף חו"מ סי' ז' שם דמשמע מדברי הטור ביו"ד סי' רס"ט דבדבר של שררה וכפיה לא מהני קבלה ולא אשכחן מאן דפליג אהא וכן משמע פשטות דברי הרמב"ם פ"א ממלכים הנ"ל דליכא מציאות למנות גר לשררה
ח) אולם נראה דאע"ג דאין למנותו בתואר רב ומרא דאתרא מכל מקום אפשר למנותו בתור מורה הוראה כיון שאין בזה שררות וכפיה והמורה רק בא להורות את האיסור וההיתר ואין בכחו לכפות וגם אין בו ענין של שררה כמו לרב אשר דבריו נשמעים בכל מילי והוא פסול לדון בדרך כפיה וכמבואר בשו"ע חו"מ סי' ז' ס"א וכן פסול לחליצה וכמבואר בשו"ע אהע"ז סי' קס"ט מ"ב עיי"ש…
…הנה חזינן בזה דברים נמרצים מפה קודש הרמב"ם ז"ל על גודל החיוב לאהוב ולקרב את הגר צדק שדבק בתורה ובמצוות ומכל שכן אם הוא נתעלה למעלת תלמיד חכם גדול ודאי שחייבים לעשות כל טצדקי כדי לכבדו ולרוממו ואף שגזרת המלך הוא שאין ממנים את הגר לענין של שררה וכבר כתבנו שתואר רב קהלה הוא ענין של שררה אשר על פיו ישק כל דבר מכל מקום מצוה גדולה לכבדו ולרוממו במה שהותר לנו דהיינו לתארו בשם מורה הוראה או מורה צדק או מרביץ תורה או שאר תואר של כבוד שאין בו ענין שררה וראיתי שציינו לשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ד סי' כ"ו בענין מינוי גר לראש ישיבה ומשגיח ואין הספר תחת ידי לעיין בו ובודאי לא חיישינן שיחפה על גירותו ויזדקק לחליצה כי אין בזה שום בושה וגנאי במה שהוא גר עד שיצטרך לחפות על עצמו ואדרבה מעלתו וחשיבותו גדולה מאוד וכמש"כ הרמב"ם הנ"ל באריכות.
יא) ועדיין יש מקום לבאר במה שכתב הרא"ש יבמות קב דלא בעינן מקרב אחיך אלא במילי דשררה וכפיה וכן עיקר והביאו בית יוסף יו"ד סוס"י רס"ט עיי"ש וא"כ נימא דרב שאינו דן בכפיה מותר למנות גם גרים ומכל שכן אם יעשו עמו תנאי שיקבלוהו רק להורות הוראות איסור והיתר בלא כפיה ונימא דאז רשאין לקרותו בתור רב אולם נראה דכפיה היינו שדעתו מכרעת בעניני ספק והרי יש הרבה הוראות שאינם מפורשים אלא שהרב המורה מכריע לפי שיקול דעתו והקהל שקבלו מקבל את פסקו וזהו בגדר כפיה ועיין ר"ן קדושין עו בהא דאמרו כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך דמשמע כל משימות ואפילו שררה קטנה עיי"ש וברש"י ושם אמרו בגמרא הלכך רב ביבי דגברא רבא הוא ליעיין במילי דשמיא ופירש"י בגבאי צדקה ובקיצותה וחלוקתה וסדר מתורגמנין ומפטירין עכ"ל הרי דאף חלוקת סדר המתורגמנין וההפטרות הוא בגדר משימה והרי ודאי דרב פוסק ומכריע בעניני הפטורות, וכגון כשיש שני חיובים כגון יארצייט או בר מצוה וכדומה והרב צריך להכריע הי מינייהו עדיף ולפעמים ההכרעה תלויה בשיקול הדעוך משום דרכי שלום וכל זה הוא בגדר שררה שהרב הוא המכריע ועל כן אף אם יקבלו עליהם רק להורות איסור והיתר מכל מקום מכיון שנקרא בתואר רב הרי זה בגדר שררה ובאמת ברמב"ם ריש ה' מלנים לא נזכר ענין כפיה לגבי איסור מינוי גרים ועל כן נראה לי שיש לקרותו בתור מורה הוראה אבל לקרותו תואר רב שהוא לשון שררה יש בו חשש איסור דאורייתא דלא תוכל לתת עליך איש נכרי.
שו"ת שרגא המאיר חלק ו סימן ל', הרב שרגא שנבלג
מחמיר מאוד, מבין כך בפשטות מהדוגמאות של הגמרא, בלי להתייחס לדומה ולשונה
נשאל… אם מותר למנות גר צדק לגבאי בבית המדרש. והשבתי שאסור אם לא אביו ואמו או על כל פנים אמו מישראל… כל משימות שאתה משים אל יהיו אלא מקרב אחיך, האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה, עד כאן, הרי שאפילו גבאי כפירש"י גבאים ממונים על ישראל, אסור לעשות אם לא היה אמו מישראל והכי נמי גבאי בבית המדרש שממונה על ישראל אסור. וכן הוא מפורש בירושלמי… לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וספרי דיינין ומכין ברצועה… וגם הרמב"ם… אפילו ממונה על אמת המים…
משגיח כשרות וכדומה
משפט שלום, מהרש"ם, סי' רלז (קונטרס תיקון עולם) אות טז
מהרש"ם כותב שאסור לגר להיות גבאי צדקה, ואם נאמר שגם חזן נחשב מינוי – יהיה אסור להיות חזן. אלא ברור שחזן איננו מינוי, אלא הוא בגדר 'פועל'. וכן שוחט ובודק איננו מינוי אלא 'פועל'. מכאן שמענו שהוא סובר שאין בעיה של שררה במינויים שאין בהם כפיה כמו חזן או שוחט ובודק
ועי' במדרש רבה פרשת נשא פרק ט' שום תשים כו' וגבאי צדקה כו' ומבואר דגר אסור לו להיות בשום מינוי ועיין בש"ס קידושין ע"ב, ב גם כן בזה ואי נימא דחזן הוי בכלל המינויים אם כן גר יהא אסור להיות ש"ץ, ועי' בא"ח סי' נ"ג סעיף י"ט וגם האוסרים לאו מהאי טעמא אתו עלה אלא ודאי שחזן בכלל פועל הוא ואינו בכלל מינוי, וכן שוחט ובודק הוי פועל וע' בבא מציעא ק"ט וחו"מ סי' ש"ו שתלא טבחא כו'
אוצר פסקי גרים עמ' 209
דוחה את דברי המחמירים, ומסביר שתמוה לומר שמשגיח כשרות, שלא נחשב היום כתפקיד חשוב בכלל – יהיה בכלל שררה. שהרי הוא רק מיישם את הוראות הכשרות שהממונים עליו נתנו לו.
ו. ועתה יש לדון מה הדין של משגיח כשרות גר האם זה שררות או שימה עליך או שמא כיון שתפקידו רק למסור את ההלכות ואם אינם מקיימים למסור לרב המכשיר אין זה בכלל שררות ושימה עליך.
ותו תמוה כיון שזו היא משנה או ברייתא שכל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך היאך רבי זירא מטפל בהו ורש"י פירש מתעסק בהם לכבדם ולהושיבם בשררה וכן רבה בר אבוה.
וגם מה לגמ' לספר שבמערבא אפילו ריש כורי לא מוקמי מינייהו הרי זו הלכה פסוקה ובודאי שיקיימוה ובנהרדעא אפילו ריש גרגותא וכאילו משמע שבשאר מקומות כין מעמידים שכאלו שאל"כ מה רבותא של מערבא או נהרדעא.
וע"כ נראה שרק מלך או פרנס כלומר נשיא הקהל או שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינים שמכין ברצועות אלו לא ישימו מגרים כיון שהם שררה ממש ויש בזה תפקידים נכבדים שתלוי בהחלטות שלהם לחן ולחסד או להיפך אבל המנויים האחרים תלוי במנהג המקומות ורבי זירא שכבדם להושיבם בשררות מהסוג הזה מותר כיון שאינם אלא תפקידים פשוטים והחלטות לא מכריעות וא"כ משגיח כשרות שאין לו זכות החלטה אלא רק מסירת ההלכותי וכשרואה שאין מקיימים את ההוראות למסור לחכם הממונה עליו אין זה חשיב שררה כלל ואפילו למנהג המקומות יש להקל והוא פחות מהממונה על המים שתלוי בהחלטתו מי קודם ומי מאוחר ואילו הכא אין לו זכות החלטות כלל וגם את"ל שהוא שררה כזאת שררה שהוא עבדות ולא שררה יש לומר שתלוי במנהג המקומות ועתה יהא מותר ממש.
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן מד
אגב דיון על האם אשה יכולה לשמש כמשגיחת כשרות הוא דן בשאלה האם זה נחשב שררה, ואם כן אולי יהיה אסור מצד 'מלך ולא מלכה' אם הלימוד הזה נוגע גם לשאר שררות. הוא מבאר שמסתבר שהשגחה על הכשרות היא כן נחשבת שררה כי תפקידו של המשגיח לעשות נגד רצונו של בעל הבית ולהטריף וכו' במצבים שבהם צריך.
נמצא שמצד נאמנות אין שום חשש שאם אך היא מוחזקת לאשה כשרה וליודעת ומבינה איך ומה להשגיח יש לסמוך עליה. אבל יש לדון בזה מצד אחר, דהנה הרמב"ם בפ"א ממלכים ה"ה כתב וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש, ואף שלא ידוע לי בעניי מקום לדבריו דבספרי שציין הכ"מ והרדב"ז ומ"ע לא הוזכר אלא מלך ולא מלכה אבל דין כל משימות שלא יהיו נשים לא הוזכר שם, וצריך לומר דהוא סברת עצמו כמו שדרשינן לכל משימות שלא יהיו אלא מקרב אחיך ביבמות דף מ"ה, דרשינן נמי כל הדינים שבפרשה שנאמר על מלך גם לכל משימות שהוא גם לזה שנאמר בספרי מלך ולא מלכה שה"ה לכל משימות שלא ממנים אשה. והשגחה על כשרות מסתבר שהוא מינוי וראיה לזה מקידושין דף ע"ו שאיתא במערבא אפילו ריש כורי לא מוקמי מינייהו ופרש"י ממונה על המדות, והוא ממש כמו השגחה על הכשרות דמה לנו כשרות המשקלות והמדות לכשרות איסורי מאכלות, והטעם הוא שהחלוק בין להחשיבו לפועל ובין להחשיבו לממונה שהוא שררה אינו מצד חשיבות המלאכה, אלא דאם נשכר לעשות רצון המשכירו הוא פועל אף שהיא מלאכה חשובה ואם נשכר לעשות נגד רצון בעה"ב כהשגחה על המשקלות ומדות שבעה"ב היה אפשר רוצה שיכשיר לו גם משקל ומדה החסרים והוא ממונה לפוסלם וליקחם מבעה"ב הוא שררה על בעה"ב שבעה"ב מחוייב לעשות כמו שהמשגיח אומר. וכן הוא ממש ממונה להשגיח על הכשרות שמלאכתו הוא לעשות אף נגד רצון בעה"ב שלא להניח לבעה"ב שיקנה דברים אסורים וא"כ להרמב"ם אין למנות ע"ז אשה
אגרות משה יו"ד ד, כו
בקטע הזה הוא מסביר שאין סתירה בין ההיתר שלו למנות גר לראש ישיבה או משגיח, כי שם לא מדובר בכפיה. אבל משגיח כשרות צריך להתנגד ולכפות את בעל הבית לנהל הכל בכשרות, ולכן דינו כשררה.
אבל למעשה יש לידע, שהמצווה של ואהבתם את הגר (דברים עקב י' י"ט)מחייבת אותנו לקרבם ולהקל בכל עניינים אלו. ולפיכך אחר ישוב גדול נראה, שאין להחשיב משרות אלו בתקופתנו כענין של מעשה שררה, דעיקר תפקיד של ישיבה הוא ללמד לתלמידים כשהם רוצים. ומה שיש כח להמנהלים והראשי הישיבה על התלמידים לסלקם או שלא לקבל אותם לכתחילה וכדומה, אין זה אלא כמו שררה של בעה"ב על פועליו, שאין זה מעין מינוי לשררה כלל. ולפי זה משרות אלו אינם אלא כמילוי תפקיד וכעניין של עסק. ואין לדמות זה למש"כ באג"מ יו"ד חלק ב' סימן מ"ד בענין מינוי אשה להשגיח להכשרים, דהוי מינוי של שררה. דהתם הוא מינוי לעשות נגד רצון בעה"ב ע"פ כח התורה שצונו להאכיל דברים כשרים כמו ריש כורי בקידושין ע"ו ע"ב שפירש"י ממונה על המידות, והוא ממש כמו השגחה על הכשרות דמה לנו כשרות משקולות והמידות לכשרות איסורי מאכלות. וזהו שררתו, לעמוד על המשמר שיתקיים דיני התורה וממינוי זה יש לו הכח לעשות נגד רצונו דבעל הבית ולכן חשוב שררה. והמושג של שררה שנזכר באג"מ חו"מ ח"ב סי' ל"ד לגבי סילוק רב, הוי מושג אחר מהשררה הנדרשת לאיסור לא תשים עליך שאינו מחמת שררה דכפייה האסורה בגר, אלא מחמת שררה דכבוד דחייבין לנהוג בו כבוד – שלא מצינו שנאסר בגר.
