גבעונים

מי הם הגבעונים

ירושלמי שביעית ו, א

*הגבעונים נענו לקריאת יהושע והשלימו עמו.

"אמר רבי שמואל שלש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות יפנה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי [מלכים ב יח לב] עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם זו אפריקי גבעונים השלימו [יהושע י א] וכי השלימו יושבי גבעון את ארץ ישראל שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו".

פני משה מסכת שביעית פרק ו, א

"ג' פרסטיגיות שלח יהושע לא"י. מל' פריסתקא דמלכא ציווי המלך בכתב.  עד בואי וכו'. וזכה לארץ הזאת שהיא חשובה כא"י כמו שאמר מלך אשור".

עלי תמר שביעית פרק ו, א

"שלש פריסטיגיות שלח יהושע לא"י. פירוש שלש אגרות, ראה בעה"ש בערכו, וכ"ה בדברים רבה בפרשת שופטים וכ"ה ברמב"ם פ"ו מהלכות מלכים. אולם תיב"ע בפרשת שופטים בפסוק כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום תרגם ותשדרון לותה "פולין" למיקריה ליה לשלום, ופירוש פולין שלוחים, ראה עה"ש ערך "פל" ז, וא"כ משמע ששולחין שלוחים, ונראה כשאפשר שולחין שלוחין ואם לא אפשר שולחין אגרות. ועיין ברמב"ם שם שדבר זה מצ"ע מה"ת וקראת אליה לשלום עיי"ש, וברמב"ן פרשת שופטים "ולשלום" כולל ב ענינים א) הרוצה להפנות ב) להשלים ולשלם מס, ולשון הרמב"ם הרוצה לברוח יברח. והגמרא מביאה רק תמצית של שלשה הצהרות אלה שכמובן נכתבו בארוכה ובפרוטרוט. והראיה, שבאגרת שכתוב מי שהוא רוצה לפנות יפנה מבארת הגמרא יותר גרגשי פנה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי. כלומר שדומה לא"י וע"ז מביא ראיה מדברי רבשקה בשם מלך אשור שנלחם עם יחזקיה ופנה לישראל שיכנעו עד בואי ולקחתי וכו' עיין מ"ב י"ח ל"ב. והנה צ"ב למה לא כתב ג הצעות אלו באגרת אחת; וי"ל שכך הוא דרך המלכות לפרסם כל פקודה ופקודה באגרת מיוחדת, אכן מדברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות מלכים ה"ה נראה שהוקשה לו זה ומשו"ה כתב שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא יכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה עכ"ל. נראה מדבריו שמשום כן לא כתב ג הצעות באגרת אחת כדי לא להזכיר להם תיכף עשיית מלחמה, אלא שלח ג כתבים בהדרגה זה אחר זה, בכתב הראשון הציע להם מי שרוצה להפנות יפנה ולאחר שראה שרק הגרגשי הסכים להצעה זו שלח כתב שני בהצעה שמי שרוצה להשלים בשעבוד ומס ישלים ואחר שראה שהתיחסו בשלילה שלח כתב שלישי מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה, ועיין ברידב"ז שלא פירש כן עיי"ש. ועמ"ש בפאה פ"א ה"א פיסקא בקש שלום ורדפהו וכו' עיי"ש.

הרוצה להשלים ישלים ויעלה מס. וקשה דהרי קיי"ל דמעלי מסים כמי שלא נתכבשו הם ודלא כר"א וי"ל דדוקא מעלי מסים בדרך שלום אבל אם עשו מלחמה בעי כיבוש גמור בירושה וישיבה ולא מספיק בהעלאת מסים.

*הגרגשי לקח עמו ביטויים עבריים לאפריקה והטמיעם שם.

גרגשי פינה והלך לו לאפריקי. בר"ה כו' אמר ר"ע כשהלכתי לאפריקי היו קורין למעה קשיטה למאי נ"מ לפרושי מאה קשיטה דאוריתא. ותמוה ומה לה ללשון אפריקי עם לשון התורה, ויותר תמוה במנחות ל"ד ת"ר לטטפת לטטפת לטוטפות הרי כאן ארבע דברי ר"י ר"ע אומר אינו צריך טט בכתפי שנים פת באפריקי שתים, משמע שנראה לר"ע לומר דבר פשוט שנקרא לכן טוטפות מפני שטט בכתפי שנים ופת באפריקי שנים, ולכאורה הוא זר מאוד לומר כן, אולם לפי המבואר כאן יתכן לומר שהרי ארץ שבעה עממים היתה נקראת ארץ העברים כמו שאמר יוסף גנב גנבתי מארץ העברים, וא"כ דברו בעברית, ועפי"ז יתכן שגרגשי שהלך לאפריקא והתבולל באומה של אפריקי אעפי"כ נשארו בשפה שלהם כמה מילים עבריות שהביא עמו הגרגשי לאפריקי ובלשון ישראל המילים האלו נשתקעו אבל הם בלשון התורה, וטט ופט יתכן שהם דיאלקטים עברים שונים מהגירגשי, וכתפי הוא חלק מאפריקא שהלך הגירגשי לשם. ויתכן שגם כיתות ידועות משאר שבע האומות פנו והלכו לארצות אחרות והתבוללו ביניהם אבל בתוך השפה שלהם נשארו כמה מילים עבריות משבעת העממים שבארץ העיברים. ובזה ניחא מה דקאמר רבי בר"ה שם כשהלכתי לכרכי הים היו קורים למכירה כירה למאי נ"מ לפרושי אשר כריתי לי, וכן אמר ר"ע כשהלכתי לגליא היו קורין לנדה גלמודה מאי גלמודא גמולא דא מבעלה, וכל הביטוים הללו הם שמות עברים עתיקים משבעה עממים שהגרו לארצות שונות והתבוללו ביניהם אבל נקלט ביניהם ביטוים עבריים קדמונים שנשתקעו בלשון ישראל. מ"ש לעיל שגם כתות משבעה עממים פנו והלכו להם לכרכי הים, נראה מפורש כן בתוספתא שבת פ"ז, האמוריים האמינו בהקב"ה וגלו לאפריקי, ונתן להם המקום ארץ יפה כארצם וכו'. ולכאורה הר"ז סתירה להירושלמי כאן, ועוד הרי כתוב בספר יהושע ה דחמשת מלכי האמורי עשו מלחמה ונפלו כמ"ש ביהושע, ברם אף שחמישה מלכי האמורי נפלו ונחרבו עריהם מ"מ הרבה אמוריים בסביבתם נשארו והם גלו לאפריקי וכמ"ש ביהושע י"ד י"ב שכלב לחם עם ענקים בהר בסביבות חברון וגרש אותם עיי"ש. ומעתה יש לשער שגם אחרים משבע אומות ברחו לארצות שונות לכרכי הים ולארצות שונות. ומעתה דייק רבי במאי דקאמר כשהלכתי לכרכי הים היו קורים למכירה כירה למאי נ"מ לפרושי אשר כריתי לי דכתיב בתורה וחד מינייהן נקיט דכן כתיב נמי בפ' דברים וגם מים תכרו לי בכסף, ובהושע ג ואכרה לי בחמישה עשר כסף דענינן מכר וקנין. אבל דווקא בתנ"ך, אבל במשנה ותלמוד לא מצינו כירה במובן של קנין. וכן מאה קשיטה קאמר ר"ע לפרושי מה דכתיב באוריתא אבל בתקופת המשנה שמות אלו כבר נשתקעו בא"י ולפיכך לא ידעו פרושם עד שלמדו מכרכי הים שמות אלו מלשון עברי הקדמון שהביאו עמם העברים משבעים אומות והתבוללו בין הגויים ונשארו בפיהם מילים עבריות אחדות ועוד כמה מילים כמ"ש שם בגמרא. ויש להוסיף השם והפועל "שבר אשר הם שוברים" כמ"ש בבראשית פמ"ב פמ"ו מ"ד עיי"ש. ועוד בתקופת נחמיה י ל"ב כתיב המביאים כל שבר ביום השבת למכור, וכן בפ' דברים אוכל תשבירנו בכסף, וענינו מכר וקנין שע"י הקנין הם שוברים אותו מהבעלים ושרשו מהשם היסודי שבר שענינו שבירה. אולם בתקופת המשנה כבר נשתקע שם זה במובן של קנין. ובבראשית פ"ח ס"ב משל למדינה שהיתה מסתפקת מן החמרים והיו שואלים אלו לאלו מה שברין נעשה במדינה היום, ופירש המת"כ לשון מקח וקנין כמו שברו לנו מעט אוכל, הנה היה זה לשון החמרים ממלים עבריות שנקלט בפי האומות הכנענים הקדומים, אבל בישראל נשתקע כבר שם שבר במושג של קנין, והנני להעיר כאן על תופעה הפוכה, הנה בלשון תורה ובנביאים נקרא גט ספר כריתות ובלשון חכמים ובלשון בנ"א עוד מלפני זמנו של הלל הזקן ואולי מזמנם של אנשי כה"ג נקרא גט או בשם המלא גט אשה וכבר הרגיש רש"י בזה בגיטין ס"ה וז"ל כתבו גט, לשון בנ"א וכבר החזיקו בו לקרות לספר כריתות גט אשה עכ"ל. ואכן גם כל שטרות נקראים גט, גטי ממון גט חליצה, אלא שהמלה גט בלא צרוף בסתם הכוונה לגט אשה, ועיין בעה"ש שהוא מלשון ערבי מכל שטר נקרא גט. אבל יתכן שהוא לשון עברית קדומה אלא שקבלה בתנ"ך שם ספר כריתות, ואילו בלשון בנ"א היה נקרא גט ודיברו חכמים בלשון בנ"א שיהיה מובן לכל איש ואשה. וגם כל השטרות שנקראים גט ממון וכו' הוא לשון עברי קדום שקבלה בתנ"ך עוד שם אחר ספר מקנה וכו'. ובשלטי הגיבורים במרדכי ריש גיטין, לשון גט כמו שמצינו בירושלמי יש אבן אחת בכרכי הים וגט שמה ומגרשת כל חברותיה, ויתכן להיפך שבכרכי הים השתמשו במלת גט לאבן זו שיש לה טבע של גט וכאמור שבכרכי הים נבלעו כמה מילות עבריות קדומות, וכן שאר שטרות מגרשים כל האדם מענין זה רק שני הצדדים הם שייכים להנדון.

*עממים נוספים עזבו את ארץ ישראל בשלום והם פזורים בעולם.

גרגשי פנה והלך לו לאפריקי. וכ"ה בויק"ר פי"ז ו ובדב"ר פ"ה. בתוספתא שבת סוף פ"ח שנינו רשב"ג אומר אין לך בכל העממין מתון יותר מהמוראים וכן מצינו שהאמינו במקום וגלו לאפריקי ונתן להם המקום ארץ שיפה כארצם והיתה ארץ ישראל נקראת על שמן עכ"ל. וכבר העיר במנחת בכורים תוספתא זו היא סתירה לדעת הירושלמי שהגירגשי פנה לאפריקי ולא האמוריים. אכן דעה שלישית בניגוד לשני מקורות אלו הוא במכילתא פרשת בא פי"ח וז"ל והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני זכה כנען שנקרא הארץ על שמו וכי מה עשה כנען אלא כיון ששמע כנען שישראל נכנסין לארץ עמד ופנה מפניהם אמר לו הקב"ה אתה פנית מפני בני אני אקרא הארץ על שמך ואתן לך ארץ יפה כארצך ואיזו זו אפריקא, וכן הוא אומר בראשית י וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת, וכתיב ויענו בני חת וגו' שמעני אדוני וגו' אמר להם הקב"ה אתם כבדתם את ידידי אף אני אקרא הארץ על שמכם ואתן לכם ארץ יפה כארצכם עכ"ל, וכ"ה בתנחומא שם. והנה מלבד סתירת המקורות שכבר עמדו עליה המפרשים יש להתפלא שכדברי הירושלמי מפורש ביהושע י"א ג שמונה שם ששה עמים שלחמו עם יהושע הכנעני האמורי החתי הפריזי החוי והיבוסי ואלו הגרגשי לא קחשיב מפני שפנה והלך לו ונמנו עוד הפעם בפי"ב ח בחלוקת הארץ ע"י יהושע וצ"ע איך יפרנסו התוספתא והמכילתא פסוקים אלו. אולם ראיתי במחברת שבטי יעקב ונצורי ישראל פי"ב שכתב מתהלכות אגדות ומסורות מדור לדור בין כל עמי קוקז ביחוד בין הגרוזים והאימרטינים והאסטינים והחיווים (באסיא התיכונה ומעבר לים הכספי) שהם הם צאצאי עמי כנען אשר נמלטו הנה מארץ ישראל ע"י לחיצת יהושע והלכו דרך סוריה ונהרים ואנטוליה לאורך חופי הנהר פרת עד בואך למקור מוצאו בקוקז שעל יד ארזרום ואשר על כן נשארו בשמותיהם העתיקים וכן קוראים להם העמים שכניהם עד היום הזה שזה מעיד על מוצאם הקדמוני מארץ כנען. הגרוזים הם הגרגשים וכמו שקורא להם הראב"ד בקבלתו ור"ב מטודילו ראה בפ"י. האמירטינים המתיחסים על בני האמורי ומאשרים הם זאת עפ"י מבטא שמם הנגזר מהשם העתיק של אבותיהם אמורי (אמוריטינים) ועפ"י מסורת אבות שבידיהם כי גם הם פליטי חרב יהושע אשר לחצם ויגרשם מארץ כנען, ובפי"ג הוא כותב וכן האסיטינים מאשרים בכל תוקף ועוז שהם מבני חת לאמר החיתים כאשר הם נקראים בינן לבין עצמם החתינים אלא שעפ"י מבטאינו אנו בני אירופה החי"ת נבלעת (לדעתי החי"ת מתחלפת באל"ף ותי"ו בסמ"ך וכן תי"ו בטי"ת כדינן של אותיות אלו שהם מתחלפות מפני שהם ממוצא אחד ועפי"ז אסיטינים הוא כמו החיתינים). עוד שם, ואחריהם יבואו החוים שבאסיא התיכונה גם הם מאשרים בכל תוקף שהם הם החוים שברחו הנה מפני לחיצת יהושע ושבטי ישראל ויקראו לחבל ארצם החדש שהתאזרחו בו בשם חיויה הלא הוא בעבר הים הכספי בגבול בוכרא ואדמת הקורגיזים. ובפ"ז ובפ"י שם שגרוזיה העתיקה היתה נקראת איבריקה שנעתקה אח"כ בעברית אפריקה. ודבר זה מאשרים כמה חוקרים, ראה עוד שם ובאוצר ישראל ערך אפריקא. והנה מסורת עמי קוקז אלו בנוגע לאמורי והחתי שפנו במלחמת יהושע והלכו להם מוצאת אישור בנוגע לאמור בתוספתא שבת הנ"ל. ובנוגע להחיתי במכילתא הנ"ל שפנו והלכו להם הכנעניים וניתן להם ארץ יפה כארצם. אלא שאצלם יש טעם נוסף שזכו לזה מפני שכבדו את אברהם. אמור מעתה כדי להתאים כל המקורות של רז"ל המאשרים מסורת עמי קוקז שכך היה הדבר, הגרגשי כולו פנה והלך לו ולא נלחם כלל ולפיכך הוא לא נמנה בין הלוחמים ביהושע י"א ג, י"ב ח. אולם האמורי והחתי לחמו עם יהושע ברם רק רובם אבל חלק מהם גם הם פנו והלכו להם. והתוספתא בשבת שכל הפרק הוא פירקא דאמוראי מזכיר ג"כ מזה שאמוריים הגלו לאפריקא, כלומר חלק מהם. אכן הגירגשי כולו פנה והלך לו. וכן המכילתא האומרת שגם החיתי פנה והלך לו ר"ל חלק ממנו ומביא זה כדי לומר שהחיתי שכיבדו את אברהם יש להם זכות נוספת שתקרא הארץ על שמם. אכן גם להמכילתא הגרגשי כולו פנה והלך לו והא דקתני במכילתא זכה כנען שנקרא על שמו וכי מה עשה כנען אלא כיון ששמע כנען שישראל נכנסין לארץ עמד ופנה מפניהם וכו' נ"ל שכל בני כנען היו נקראים גם כנען על שם כנען אביהם וכשנקראת הארץ כנען כל בני כנען בכלל וכמו שמסיימת המכילתא וכן הוא אומר וכנען ילד את צידון בכורו ואת חת ואת היבוסי ואת האמורי ואת הגרגשי וכו'. ובמכילתא דרשב"י והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וכי ארץ כנעני היתה והלא היא ארץ חמשת עממין אלא מלמד שכנען היה אביהם של כולם וכ"ה אומר וכנען ילד את צידון וכו' עכ"ל. וכ"ה בפירוש רש"י בשם התנחומא, ואעפ"י שלא מנה אלא חמשה עממין כל שבעה גוים במשמע שכולם בכלל כנעני הם וכו'. הרי שגם אמורי וחתי היו נקראים כנען והיתה נקראת הארץ כנען ע"ש אביהם וכ"ה ביחזקאל ט"ז ג מכירותיך ומולדתך מארץ הכנעני אביך האמורי ואמך חתית וכשכתוב במכילתא כיון ששמע כנען שישראל נכנסין לארץ עמד ופנה מפניהם, ר"ל הגרגשי האמורי והחתי שנקראים גם כן כנען ובזכותם נקראת הארץ על שמם. ועפי"ז מובן גם התוספתא שבת, וכן מצינו שהאמורי האמינו במקום וגלו לאפריקי וכו' והיתה ארץ ישראל נקראת על שמם. שתמוה מאוד והכי נקראת ארץ ישראל ארץ האמורי הלא אין נקראת אלא ארץ כנען, ולפי האמור ר"ל שזכה האמורי שנקראת א"י ארץ כנען על שמו מפני שהאמורי ג"כ נקרא כנען כשם אביו וכ"ה מסורת עמי קוקז שהם הגרגשי האמורי והחיתי שהם צאצאי עמי כנען וכנ"ל. הרי שכל השבעה עמים היו עמי כנען. ועוד ראיה מפורשת מתולדות שאמרה רבקה קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב אשה מבנות חת וגו' וע"ז כתיב ויקרא יצחק אל יעקב ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען. עוד שם וירא עשיו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשיו אל ישמעאל וכו' הרי שכל השבעה עממים נקראים כנען. וכן בפרשת חיי שרה אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. ועיין עוד במג"ת פ"ג כנעניים באו לפני אלכסנדר מוקדון וכו'. ובסנהדרין צ"א איתא בני אפריקי עיי"ש. משמע נמי שכל ז האומות היו נקראים כנען.

*אחר שפתחו במלחמה לא נותנים למלכים לברוח, אבל לשאר העם מניחים לברוח מארצנו.

ל"א מלך עשו מלחמה ונפלו. במדרש דברים רבה מהדורת רש"ל ירושלים ת"ש בסוף דברים, אם ברחו הלגיונות (משבעה האומות) והניחו הארץ אין אתה מצווה לרדוף אחריהם אבל אם ברחו המלכים מצווה אתה לרדוף אחריהם עד סוף העולם שנאמר ונתן מלכיהם בידך (והאבדת את שמם מתחת השמים) עכ"ל. והנה דין הראשון לכאורה מבואר כן בפרשת שופטים כ כי תקרב אל העיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום וכו' והיה כל העם הנמצא בה יהיה לך למס ועבדוך, ופירש רש"י מהספרי כל העם הנמצא בה אפילו אתה מוצא בה משבע אומות שנצטוית להחרימם אתה רשאי לקיימם, ועיין בסוטה ל"ה. ברם י"ל שזהו דווקא כשלחמו אלו מז' אומות נגד ישראל בעיר של שאר האומות אבל אם לחמו בארצות שבעה עממים אין ראיה מכאן והוא מבואר במדרש הנ"ל. ודין השני פשוט שזהו דווקא כשלחמו מלכי ז אומות עם ישראל וברחו כמ"ש במקרא דברים ז כ"ד ונתן מלכיהם בידך, ודומיה דרישא אם ברחו הלגיונות שהם צבא לוחמים. אבל אם השלימו עם ישראל ולא פתחו במלחמה וודאי אף אם נשארו בא"י אין לרודפם. וראיה ממכילתין שדווקא מפני של"א מלכים עשו מלחמה נפלו אבל אם השלימו לא היה קורא להם כלום בהתאם להאימרה הרוצה להשלים ישלים, ועיין בתוס' גיטין מ"ו".

יהושע ט

*הגבעונים התחפשו לעם מרוחק וביקשו לכרות ברית, כשמתבררת תרמיתם יהושע מקלל אותם שיהיו עבדים לבית ה' לעולם.

(א) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ כָּל הַמְּלָכִים אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בָּהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבְכֹל חוֹף הַיָּם הַגָּדוֹל אֶל מוּל הַלְּבָנוֹן הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: (ב) וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד: (ג) וְיֹשְׁבֵי גִבְעוֹן שָׁמְעוּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ לִירִיחוֹ וְלָעָי: (ד) וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵמָּה בְּעָרְמָה וַיֵּלְכוּ וַיִּצְטַיָּרוּ וַיִּקְחוּ שַׂקִּים בָּלִים לַחֲמוֹרֵיהֶם וְנֹאדוֹת יַיִן בָּלִים וּמְבֻקָּעִים וּמְצֹרָרִים: (ה) וּנְעָלוֹת בָּלוֹת וּמְטֻלָּאוֹת בְּרַגְלֵיהֶם וּשְׂלָמוֹת בָּלוֹת עֲלֵיהֶם וְכֹל לֶחֶם צֵידָם יָבֵשׁ הָיָה נִקֻּדִים: (ו) וַיֵּלְכוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו וְאֶל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית: (ז) וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַחִוִּי אוּלַי בְּקִרְבִּי אַתָּה יוֹשֵׁב וְאֵיךְ אֶכְרָת לְךָ בְרִית: (ח) וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲבָדֶיךָ אֲנָחְנוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהוֹשֻׁעַ מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ: (ט) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה מְאֹד בָּאוּ עֲבָדֶיךָ לְשֵׁם ה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי שָׁמַעְנוּ שָׁמְעוֹ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרָיִם: (י) וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּעַשְׁתָּרוֹת: (יא) וַיֹּאמְרוּ אֵלֵינוּ זְקֵינֵינוּ וְכָל יֹשְׁבֵי אַרְצֵנוּ לֵאמֹר קְחוּ בְיֶדְכֶם צֵידָה לַדֶּרֶךְ וּלְכוּ לִקְרָאתָם וַאֲמַרְתֶּם אֲלֵיהֶם עַבְדֵיכֶם אֲנַחְנוּ וְעַתָּה כִּרְתוּ לָנוּ בְרִית: (יב) זֶה לַחְמֵנוּ חָם הִצְטַיַּדְנוּ אֹתוֹ מִבָּתֵּינוּ בְּיוֹם צֵאתֵנוּ לָלֶכֶת אֲלֵיכֶם וְעַתָּה הִנֵּה יָבֵשׁ וְהָיָה נִקֻּדִים: (יג) וְאֵלֶּה נֹאדוֹת הַיַּיִן אֲשֶׁר מִלֵּאנוּ חֲדָשִׁים וְהִנֵּה הִתְבַּקָּעוּ וְאֵלֶּה שַׂלְמוֹתֵינוּ וּנְעָלֵינוּ בָּלוּ מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד: (יד) וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים מִצֵּידָם וְאֶת פִּי ה' לֹא שָׁאָלוּ: (טו) וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה: (טז) וַיְהִי מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר כָּרְתוּ לָהֶם בְּרִית וַיִּשְׁמְעוּ כִּי קְרֹבִים הֵם אֵלָיו וּבְקִרְבּוֹ הֵם יֹשְׁבִים: (יז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל עָרֵיהֶם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וְעָרֵיהֶם גִּבְעוֹן וְהַכְּפִירָה וּבְאֵרוֹת וְקִרְיַת יְעָרִים: (יח) וְלֹא הִכּוּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי נִשְׁבְּעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה בַּה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלֹּנוּ כָל הָעֵדָה עַל הַנְּשִׂיאִים: (יט) וַיֹּאמְרוּ כָל הַנְּשִׂיאִים אֶל כָּל הָעֵדָה אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם בַּה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה לֹא נוּכַל לִנְגֹּעַ בָּהֶם: (כ) זֹאת נַעֲשֶׂה לָהֶם וְהַחֲיֵה אוֹתָם וְלֹא יִהְיֶה עָלֵינוּ קֶצֶף עַל הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ לָהֶם: (כא) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכָל הָעֵדָה כַּאֲשֶׁר דִּבְּרוּ לָהֶם הַנְּשִׂיאִים: (כב) וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים: (כג) וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלוֹהָי: (כד) וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה: (כה) וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה: (כו) וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם: (כז) וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר:

רש"י יהושע פרק ט

*הגבעונים למדו לנהוג בערמה מבני יעקב בשכם

(ד) ויעשו גם המה בערמה – כמו שעשו בני יעקב בערמה ובחמור אבי שכם שהיה חוי ויושבי גבעון מן החוי היו כמו שאמור בענין:

מצודת דוד יהושע פרק ט

*הגבעונים למדו לנהוג בערמה מכיבושי ישראל תחת הנהגת יהושע

(ג) ליריחו ולעי – ר"ל שהמה שני דברים הפכים כי יריחו כבשו בנס והעי בתחבולות וברוב עם ולזה הבינו הדבר שבערמה עשו להטעותם כאמור למעלה: (ד) ויעשו גם המה בערמה – כמו שעשו ישראל:

אברבנאל יהושע פרק ט

פרשה עשירית בענין הגבעונים מה ששאלו ומה שעשו אליהם. תחלתה ויהי כשמוע כל המלכים וגו', עד אז ידבר יהושע וגו'. והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:

השאלה הראשונה למה עשו הגבעונים אותה הערמה להשלים עם ישראל? והנה היה להם לומר האמת שהם יושבי גבעון ויהושע היה משלים עמהם, וכבר צותה התורה (דברים כ' י') כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום, והצווי הזה כולל כפי מה שהסכימו חז"ל (סוטה פ"ז ל"ה) והוא האמת, גם לשבעת העממים, ואם לשלום יענו יהיו למס וישבו בארצם ובלבד שיכריתו ע"ז מביניהם וישמרו שאר מצות בני נח, וההפרש אשר בין שבעת העממים לשאר האומות אינו כי אם כשלא ירצו להשלים, שבשאר האומות יהרגו כל זכר ויחיו הנשים והטף, ובעממים כשלא ישלימו וילחמו צותה תורה (שם כ' ט"ו) לא תחיה כל נשמה, אבל אם הם רוצים להשלים אלו ואלו היה ישראל מחויב להשלים עמהם. וכבר כתבו חז"ל (ד"ר סוף פר' שופטים רצ"ו ע"ג) שלשה כתבים שלח יהושע קודם כניסתם לארץ, כתב ראשון שלח מי שירצה להשלים ישלים, אחר כך שלח כתב אחר מי שירצה להלחם ילחם, אחר כך שלח כתב שלישי מי שירצה לפנות יפנה, ואמרו הם ז"ל שהכנעני פנה והלך לאפריקה, ומפני זה נקראת הארץ על שמו וזכה לארץ טובה אפריקה. הנה התבאר שהיו ישראל מחוייבים לשאול ולתת שלום לרוצה להשלים, ואם כן יקשה למה באו הגבעונים במצור ובמצוק כזה? כי היה השלום מוכן להנתן אליהם בלי ספק:

השאלה השנית איך בנ"י אמרו אולי אתה יושב בקרבי ואיך אכרות לך ברית? הנה עם היותו יושב בקרבו היה מחוייב לשאול לו שלום ולהשלים עמהם אם ירצו להשלים, וא"כ איך בהיותם שואלים השלום היו מונעין אותו מהם? ומה הטענה בהיותם יושבים בקרבם כי שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה'?

השאלה השלישית אם היה שישראל ספקו בדבר והיה להם בזה טענה, למה יהושע השלים עמהם? ואיך האמין בדברי הגבעונים שאמרו מארץ רחוקה באנו? וכל שכן בהיות שהעם היה מספק בזה ואומרים אולי בקרבי אתה יושב, מבלי שיתנו הגבעונים מופת ולא ראיה בשהם מארץ רחוקה, ומה הועיל יהושע באותו שלום אם היו מדרך רחוקה? ומה התועלת בשלומם וטובתם?

השאלה הרביעית למה הגבעונים (כאשר זכרו נפלאות השם ומה שעשה במצרים ולסיחון ולעוג) לא זכרו גם כן העברת הירדן וענין יריחו והעי שהיו הקרובים אליהם? והמה היו היותר מפחידים אותם, כמו שאמר ויראו יושבי גבעון אשר עשה יהושע ליריחו ולעי:

השאלה החמשית אם היה שהתלוננו העדה על הנשיאים על השבועה אשר נשבעו בגבעונים, מה היתה אם כן תשובתם אנחנו נשבענו להם בה' אלוהי ישראל ועתה לא נוכל לנגוע בהם? והוא היה מקום המחלוקת למה עשו כזאת על לא סבה ותועלת? ועוד למה לא התלוננו גם כן מיהושע שנתן הברית והוא היה העקר?

השאלה הששית בייתור הפסוקים ובלתי סדור הנמצא בהם, וזה שאחר מאמר הנשיאים אנחנו נשבענו וגו', ועתה לא נוכל לנגוע בהם וגו', אמרו עוד זאת נעשה להם והחיה אותם וגו', וזה המאמר הוא כפל מה שכבר נאמר, וגם מה שאמר אחר זה ויאמרו להם הנשיאים יחיו ויהיו חוטבי עצים וגו', והנה החיות כבר אמרוהו, ואם אותם הנשיאים הם היו המדברים, למה זכר פעם אחרת ויאמרו הנשיאים? אחר שהדבור הראשון הקודם מהם היה גם כן:

והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:

(א-ב) ויהי כשמוע כל המלכים וגו' ויתקבצו יחדיו וגו'. הנה אמר ויהי כשמוע כל המלכים ולא אמר מה הוא אשר שמעו, ואמנם ביושבי גבעון שסמך אליו אמר ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי שזהו אשר שמעו, לפי שהמלכים שמעו מה שזכר למעלה מהמזבח אשר בנה יהושע וכתב שם את דברי התורה, ואמרו הלא באמת זהו פועל המלכים ההולכים לכבוש ארצות לא להם קראו בשמותם עלי אדמות בבואם אליהם, וכיון שכן הוא ושיהושע עושה פועל יורה על שיכבוש את כל הארץ, אין ראוי שנעשה ככל אשר אנחנו עושים להלחם עמו מלך מלך לבדו והוא ישמידם. אבל נתקבץ להיות כלם באגודה אחת להלחם עם יהושע ועם ישראל, והוא ממה שיורה שהיה קבוצם לעשות אהבה ואחוה לשיבאו כלם לעזור לכל אחד מהם בבוא עליו צרה וצוקה ובבוא ישראל עליו, והנה זכר שהיה מכללם החוי ויושבי גבעון היו מהחוי כמו שאבאר:

*מלך הגבעונים היה בין ל"א המלכים, אבל הגבעונים בחרו בערמה אחרת – לחבור לישראל.

(ג) ויושבי גבעון שמעו וגו'. הנה לא נזכר בזה הספור דבר ממלך גבעון, ולא נתבאר אם היה מלך בקרבו אם לא, אבל לפי שאמר למעלה ויהי כשמוע כל המלכים, ואחד מהם שזכר הוא החוי שהיה בגבעון ואם כן מלך היה בו, וכפי זה הדעת נאמר שיחס הכתוב הדבר הזה שעשו ליושבי גבעון ולא למלכם, לפי שעם היותו מכלל המלכים באותה עצה ללחום עם יהושע, יושבי ארצו שמעו מה שבא על יריחו ועל העי, וכמו שהוא עשה להנצל באופן אחד, ככה עשו גם המה בערמה באופן אחר כדי להנצל מידי בני ישראל ולהשלים עמהם, ולא חששו למלכם כי אם לעצמם ולבתיהם ולכן אמר אשר עשה ליריחו ולעי ולא אמר למלכם, כי היתה זאת עצת יושבי הארץ להמרות במלכם ולהמליך בתוכם את בן טבאל ולהשלים עם יהושע ולעבדו, ולצאת מידי מלכם כיון שלא יוכל להושיעם, וזה פירוש ויעשו גם המה בערמה, שיהיה הרבוי למלכם שנתחבר עם המלכים בעצה אחת, ויושבי הארץ נתחברו עם יהושע באופן אחר. ואם נאמר שהחוי הנזכר למעלה הוא יושבי הארץ ולא היה להם מלך, אחשוב בפי' הפסוקים שהחוי יושבי גבעון היו עם אותם המלכים הנזכרים בקבוץ שעשו להלחם ביהושע, ועם היותם באותה עצה הנה מצד אחר הערימו להשלים עם בני ישראל, וזה ויעשו גם המה בערמה, ר"ל ויעשו המה מלבד מה שעשו בקבוץ המלכים גם כן עשו בערמה עם ישראל, וחז"ל (עיין בפי' הרד"ק) דרשו גם המה לרבות בני יעקב שדברו במרמה ליושבי שכם שהיו אלה החוי, ומפני זה עשו גם המה לישראל בערמה. והנה רד"ק ורלב"ג ז"ל פירשו הפסוק באופנים אחרים, וכל דרך איש ישר בעיניו.

וזכר (ד) שהגבעונים נצטידו, שר"ל לקחו צידה כתרגום יונתן בן עוזיאל, או שעשו עצמם מלאכים וצירים נאמנים לשולחיהם כדברי המפרשים, ולקחו שקים וכלים ומזונות ומלבושים ישנים כדרך הבאים מארץ רחוקה ובאו אל יהושע, ולא רצו לדבר אליו בייחוד כי אם אליו ולכל איש ישראל בהיותם נקבצים לאמר, (ו) מארץ רחוקה באנו ועתה כרתו לנו ברית, (ז) ואיש ישראל, ר"ל ההמון לא היה רוצה לכרות להם ברית מיראת פן יהיו מהיושבים בקרבם, ואז הגבעונים עשו תחבולה אחרת שעזבו העם ולא דרשו עוד לדבר אל העדה, (ח) וילכו אל יהושע, ר"ל אליו בייחוד ואמרו לו עבדיך אנחנו, כלומר אנחנו אין רצוננו להשתעבד לכל העם הזה, כי אם להיות לעבדיך ביחוד ואתה תהיה לנו לראש ולקצין.

ואז יהושע שאל אליהם מאין באו (ט) והם גזרו אומר שבאו מארץ רחוקה לשם ה', כי שמעו בארצם את אשר עשה ה' למצרים ולסחון ועוג (יא) ולכן נצטוו מזקניהם לבוא אליהם לשאול ברית (יב-יג) והביאו ראיה מרוחק ארצם מענין מזונם וכליהם אשר הביאו, וזכר שלקחו האנשים מצידם (יד) ואת פי ה' לא שאלו, ירצה שלקחו ראיה מענין צידם שיבש היה נקודים, וחשבו היותו כן ואת פי ה' לא שאלו, ובזה טעו שהיה להם לשאול באורים ותומים לפני אלעזר הכהן, ויהיה אומרו ויקחו האנשים וגו', ר"ל נשיאי העדה שהם לקחו אותה ראיה, או יאמר שלקחו אותם הנשיאים שוחד ומתנה מהצידה שהיו מביאים הגבעונים, ולזה הסכימו עמהם, ואז (טו) ויעש להם יהושע שלום ויכרות להם ברית להחיותם, ומלבד זה וישבעו להם נשיאי העדה עליו, זהו סדור הפסוקים:

*הגבעונים לא רצו שלום של מס ועבדות ועזיבת ע"ז אלא ברית של שווים.

ואמנם להיתר הספקות אשר העירותי בפרשה, כתב הרלב"ג שיהושע שלח ראשונה לשאול ולקרוא לשלום את כל יושבי הארץ, ושהגבעונים לא רצו להשלים כי אם להלחם, ומפני זה הוצרכו הערמה הזאת באשר אחר כך נתחרטו ובקשו להשלים, והוא מדברי הרמב"ם בסוף ספר שופטים. והדעת הזה באמת בלתי מתישב על הלב, אם למה שהכתוב לא זכר דבר מזה, ואם לפי שכפי הדין (עם היות שלא רצו להשלים מיד) אם קודם המלחמה נתחרטו מזה ובקשו שלום היה ראוי שינתן אליהם: ואני אחשוב ששם ברית בהחלט יאמר על האהבה העצומה מבלי עבדות ומס ומבלי עול אחר, אמר האל יתברך (מלאכי ב' ה') בריתי היתה אתו החיים והשלום, כי כל הדברים נכנסו בברית, ואמר (מלכים ב' י"א) ויכרות יהוידע את הברית בין ה' ובין המלך ובין העם שהיה האהבה והשלום והסכמת הלבבות להטיב, ואמר באבימלך ונכרתה ברית עמך, ועם היות ששם ברית יאמר על החזוק והאמות השלם, הנה לא יאמר בכתוב כי אם כפי מה שאמרתי, והנה הגבעונים אין ספק שידעו וששמעו כתב יהושע מי שירצה להשלים ישלים, אבל ידעו תנאי ההשלמה, והוא שיהיו למס ויעבדו אותם, ומפני זה לא היה רצונם לעשות שלום שהוא עם המס והעבדות, כי אם לעשות ברית והוא האהבה וההסכמה בלי מס ועבדות, ובלי הסרת הע"ז מקרבם וההכנע למצות בני נח, וידעו עם זה שהתורה צותה על השלום שתנתן אליהם באותם התנאים ושהזהירה על הברית, באמרו (שמות כ"ג ל"ב) לא תכרות להם ברית ולאלוהיהם וגו' כי הברית לא יכרית הע"ז ולזה אמר ולאלוהיהם, ובעבור זה עשו הערמה לומר שהם מארץ רחוקה והמס והעבדות מהם בלתי מועיל, ואינו ראוי גם כן שימנע אליהם, כיון שהם בהיותם רחוקים מהם הרבה ואינם יראים מהם, שואלים הברית לא מפני המלחמה כי אם לשם ה' אלוהיהם, לומר שהמה בעלי בריתם לכבוד ולתפארת ויהיו משרתי אל עליון ואוהבי עמו וחסידיו. והיה תכלית דבריהם ועתה כרתו לנו ברית, לא אמרו תנו לנו שלום כי אם ברית לשלא יתחייבו במס ובעבדות, וישראל מפני זה השיבום אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית, ר"ל אם תהיה מחזק במעוזי תעשה שלום לי? שלום אעשה לך עם תנאי המס והעבודה אבל הברית אינו ראוי, כי אולי אתה יושב בקרבי, והתורה צותה (שם) לא תכרות להם ברית, ואיך אכרות לך ברית ותעבוד את אלוהיך בקרבי?

*יהושע כרת עם הגבעונים ברית להחיות בלבד.

והנה הגבעונים ברחו מדבר עם ישראל כי מצאו בהם רוח חכמה ובינה, והלכו להם ליהושע בדברי חנופה ואמרו עבדיך אנחנו כמו שפירשתי, ויהושע בראותו הספק שהיו מספקים העם שאל אליהם מי אתם ומאין תבואו? ר"ל מאיזה עם אתם ומה שם ארצכם? והם בהערמתם לא גלו שמם ולא השיבו לשאלת מי אתם, אבל השיבו לבד לשאלת מאין תבואו, וגם בזה לא אמרו מאיזה ארץ הם אבל בדרך כלל אמרו מארץ רחוקה באנו. ולפי שלא יקשה אליהם אם הייתם מארץ רחוקה מה לכם לבקש בריתנו? לזה אמרו לשם ה' אלוהיך כי שמענו שמעו וגו', ואת כל אשר עשה וגו', ר"ל שמענו שמעו שהוא סבת הסבות ומניע העולם בכללו ויתר התארים אשר בו וגם שמענו פעולותיו, וזכרו מהם אשר עשה למצרים ולסיחון ולעוג, והנה לא אמרו דבר מנס עברת הירדן ולא מלכידת יריחו והעי, להראות שעדיין לא נשמעו הדברים האלה בארצם כשנסעו משם כי רחוקה היא מאד, כי אם שאר הדברים שקרו זה ימים רבים כל זה להורות רוחק ארצם, והביאו לזה ראיה מענין צידם, ויהושע ראה דבריהם ודברי העם וביקש מצוע בדבר, והוא שנתן להם שלום סתם בלתי זכרון התנאים, וכרת להם ברית לא בהחלט כי אם להחיותם בלבד, ובזה עשה כדעת העם שנתן שלום וברית להחיות ולא עוד, ועשה דבר מבקשת הגבעונים אחר שנתן אותו ברית. וזכר הסיפור שנשיאי העדה (בלי דעת יהושע ובלי דעת העם) מעצמם נשבעו על זה לגבעונים לקיים מה שעשה יהושע, והנה התעורר יהושע לעשות זה לא לגסות הרוח להיותם עבדיו, כי אם לכבוד ה' אלוהי ישראל יען אמרו שבאו לשמעו, ואולי יהיה זה סבה לשיאמינו בתורתו, וגם כי ראה שהיה זה כבוד גדול לישראל שמלכי שבא וסבא מקצה הארץ ישתחוו אפים ארצה אליהם ויבקשו בריתם. הנה התבאר מזה שהגבעונים כל מה שעשו עשו בערמה, וישראל מה שהשיבו אליהם השיבו בחכמה, ויהושע מה שעשה עמהם עשאו בתבונה. והותרו בזה השאלות ראשונה שנית ושלישית ורביעית:

(טז) ויהי מקצה שלשת ימים וגו'. זכר שאחר שלשת ימים אשר כרתו יהושע והנשיאים ברית לגבעונים לשלום ולהחיותם לבד שמעו ישראל שהגבעונים היו קרובים אליהם ובקרבו הם יושבים.

(יז) ויסעו בני ישראל, ר"ל הם מעצמם נסעו לבוא אל עריהם להשמיד להרוג ולאבד בהם, והנה התעוררו לאבד אותם, לפי שידעו כפי הדין שהשבועה או הברית אשר נעשה בטעות אינה כלום, והיה אם כן בדין להרגם כאלו לא היה להם כלל לא שלום ולא ברית ולא שבועה. וזכר (יח) ולא הכום בני ישראל וגו', כאומר והסבה שבני ישראל לא הכו את הגבעונים היא, לפי שהנשיאים נשבעו להם והם המליטום ויצילו אותם מחרב העם, ואמר וילונו כל העדה על הנשיאים, ולא היתה התלונה על מה שנשבעו, כי אם על מה שהצילו אותם מידיהם ולא עזבו אותם להרגם, ולכן לא התלוננו על יהושע כי הנשיאים הצילום אז. ולפי שעל זה היתה התלונה אמרו הנשיאים (יט) אנחנו נשבענו להם וגו' ועתה לא נוכל לנגוע בהם, ר"ל ראוי הוא שאנחנו נמליט את כל הגבעונים מידי בני ישראל, לפי שאנחנו נשיאי העדה ואנחנו כשמה (של כל העדה) עשינו שבועה בה' אלוהי ישראל להחיותם, ואם כן לא נוכל לנגוע בהם כי נהיה עוברים על השבועה והוא עון פלילי.

והנה עשו בזה טענה מפורסמת, והוא אמרם (כ) זאת נעשה להם וגו', ר"ל את השלום הזה אנחנו מעצמנו עושים אותה בלי שבועה והזכרת השם היינו מקיימים אותה לכבודנו ולכבוד הנשיאות, כי השלום שיתנו השרים ראוי על כל פנים שיתקיים, וכל שכן בהיות השבועה בה' אלוהי ישראל, כי באמת יהיה קצף על השבועה אם לא נתקיימה, וזהו שאמרו זאת נעשה להם, כלומר השלום הזה אם היינו מעצמנו ובדבור פשוט עושים אותו להם נחיה אותם לקיים דברי שפתינו, ואם זה כן בדבור פשוט שלנו כל שכן בהיות שם שבועה, וזהו ולא יהיה עלינו קצף על השבועה, וזה מאמר נאמר בתמיה, וכי לא יהיה עלינו קצף מה' על השבועה? אין ספק אלא שיקצוף האלוהים עלינו. או שיהיה הכוונה שאמרו הנשיאים כנגד העדה אל תתלוננו, כי על כל פנים זאת נעשה לגבעונים שנחיה אותם, ואל תקציפו על מה שנשבענו, כי מה האדם שיבא אחר המלך את אשר כבר עשוהו, ויהיה אם כן הקצף הנזכר בכאן קצף ישראל וכעסם לא קצף האלוהים. ואפשר עוד לפרש שהיתה כוונת הנשיאים שהגבעונים לא יצאו מידי ישראל בחיל ולא בכח, כי אם בהיותם עושים עמהם חסד, ולכן אין ראוי שיקציפו על זה, וזהו שאמר זאת נעשה להם, רוצה לומר החסד הזה אנחנו עושים להם ואנחנו נחיה אותם, וכבוד גדול לאדם כשאויבו יבקש ממנו החיים, ולכן לא יהיה קצף על השבועה, רוצה לומר לא תקציפו עליה. והנה הפצירו הנשיאים שתתקיים שבועתם (עם היותה שבועת טעות וכפי הדין היו יכולים לבטלה) מפני קדוש השם, לבל יאמרו האומות אשר ישמעון את השמועה שנשיאי ישראל עברו על שבועתם, ושארית ישראל יעשו עולה וימצא בפיהם לשון תרמית.

*העם רצה להרוג את הגבעונים על תרמיתם, ופשרת הנשיאים כדי לא לעבור על השבועה היתה שיהיו עבדים לעם, ויהושע קבע שאחר סיום הכיבוש יהיו עבדים עבור בית ה'.

והנה הנשיאים חשבו שיודה העם בזה ויתיישב לבם, ולכן סיימו בזה דבריהם, וכיון שראו שהעם לא נתרצו בזה הוצרכו לדבר פעם שנית, וזהו אמרו עוד (כא) ויאמרו אליהם הנשיאים יחיו ויהיו חוטבי עצים וגו', ר"ל שחזרו הנשיאים לדבר פעם אחרת ואמרו אל יחר בעיניכם כי מצוע יש בדבר, וזה הוא שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה, ובזה יתקיים שבועתנו והם ישארו למס ועבדות גדול יותר מאשר הוטלה עליהם אם שאלו השלום והוא האמת, וכיון שאמרו לכל העדה נתפייסו העם כי חשבו שבזה יהיו להם לעבדים, וגם למה שהיה פשוט אצלם שאם ישאלו שלום היו הם מחויבים לתתו להם בהיותם למס ועבדות. ואמנם מה שאמר הפסוק עוד כאשר דברו אליהם הנשיאים, (ויורה שאין ענין לזה המאמר) הוא דבק אצלי עם הפסוק הנמשך, יאמר כי כאשר דברו אליהם זה הנשיאים וראה יהושע שהעם הודו בה וקבלוהו מיד קרא הוא לגבעונים ואמר אליהם (כב) למה רמיתם אותנו וגו', ורצה בזה לומר אליהם מה התועלת אשר קבלתם באותה הערמה שעשיתם, והמה השיבו גם בזה בערמה ולא אמרו האמת שעשו זה כדי שיכרתו להם ברית וינצלו מהעבדות, אבל אמרו (כד) שעשו אותו כדי להחיות את נפשם, כי חששו שהיה המצוה שימיתום אף על פי שיתנו להם שלום אם לא יכרתו להם ברית, וכדי שיכרתו ברית עמם אמרו שבאו מארץ רחוקה, וכללו דבריהם באמרם (כה) הננו בידך כטוב וכישר לפניך עשה, ר"ל שמה שיגזור בזה יתחבר בו הטוב שהוא החסד לפנים משורת הדין והישר שהוא הדין, וזכר שיהושע עשה עמהם טוב ודין, וזהו (כו) ויעש יהושע כן, כי לפי הדין היו בני מות להיות הברית והשבועה והשלום בטעות, ואם כן עשה עמהם חסד והטבה במה שהחיה אותם, ועשה דין במה שנתנם לעבדות. ולפי שהיה מאמר הנשיאים שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה, אמר יהושע ראשונה שלא יהיו בעצם כי אם לבית האל ית' בשילה ונוב וגבעון ובית עולמים, ובאחרונה אמר לבית ה' ולעדה, ר"ל לעדה בהיותם במלחמה וכיבוש הארץ, אבל אחר חלוקת הארץ לא יעבדו כי אם בבית ה' הנה במה שפירשתי הותרו השאלות חמישית וששית:

אלשיך יהושע פרק ט

(א) ויהי כשמע כל המלכים אשר בעבר הירדן וכו'. ויתקבצו יחדו להלחם וכו'. הנה בשם מהרי"ב זלה"ה שמעתי, כי ענין אשר בתחבולות עשה יהושע מלחמה אל העי לשים מארבים מאחרי העיר ולעשות עצמם כבורחים להנתיקם מן העיר, בהיות כי מבלי זה היה ה' אתם, הלא הוא כי מה' יצא הדבר לעשות בערמה, למען יעלה על רוח הגוים ההם כי מלחמותיהם על דרך טבע הן, ועל ידי כן יתקבצו יחד מלכים רבים, באומרם שאחר כי הדבר לא בהשגחה אלקית כי אם על דרך טבע, אם כן ברובם כן ינצחו המלחמה, ויחד יבאו גדודים להלחם, ועל ידי כן בקרב ימים מועטים יפלו שלשים ואחד מלכים, ולא יארך הזמן כאשר בהלחם עם כל מלך וכל עיר בפני עצמו. וכן היה, כי על ידי כן נמשך כי ויהי כשמוע כל המלכים אשר בעבר הירדן, שהוא כשמוע המלחמה הזאת בתחבולה טבעית:

*הגבעונים למדו לנהוג בערמה מיהושע שבמלחמת העי גרם למלכי כנען לחשוב שמלחמתו על דרך הטבע.

אז (ב) ויתקבצו יחדיו כו'. ובזה יאמר (פסוק ד) ויעשו גם המה בערמה, כי יושבי גבעון הבינו הערמה שעשה יהושע למען יתקבצו להפילם יחד, ויעשו גם המה גם כן ערמה לינצל, כי וילכו ויצטיירו כו' (שם). ויצדק בזה אומרו במלכים ויתקבצו יחדו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד, כלומר לא עם ה' אנו לוחמים כי אם עם בשר ודם, יהושע וישראל, כי לא שתו לב רק אל מלחמת העי. אך הגבעונים לא שכחו ענין יריחו, ואמרו בלבם לו אין ה' אתם, איך כבשו יריחו על ידי הקפות ושופרות, ואם כן אין ענין העי רק בערמה. וזהו אומרו (פסוק ג) ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי, כלומר לא כמלכים שלא שתו לב רק אל ענין העי, כי אלה שמעו ויבינו אשר עשה ליריחו ולעי, כי ילמד סתום של העי מן המפורש שביריחו, ועל ידי כן ויעשו גם המה בערמה כאשר עשה יהושע ערמה כמדובר. עד כה שמעתי בשם מהרי"ב, ונכון הוא לפי הפשט, מבלי שנאמר שעשו כן גם בימי משה הכנעניים:

והן אמת כי יש קושי גדול, כי נראה שמלכי ששה עממין שהם כל שלשים ואחד מלכים, כי הגרגשי פנה ואיננו, נתקבץ להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד ולא נלחמו כלל, והוצרך יהושע להלחם עם כל אחד בפני עצמו, מלבד חמשת מלכי האמורי אשר קבצם אדוני צדק, ולא להלחם עם ישראל כי אם להלחם על יושבי גבעון (להלן י ג – ד), ועל מה ששלחו ליהושע שיושיעם נלחם עמהם. על כן אחשוב בשום לב כי לא נאמר מה היה מה ששמעו כל המלכים, כי אם ויהי כשמוע כל המלכים אשר בעבר הירדן וגו' ויתקבצו כו', וביושבי גבעון פירש מה ששמעו, שהוא את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי, ואם הוא ששמעו ענין העי היה ראוי ליאמר סמוך למלחמת העי, ולא אחר מה שבנה יהושע מזבח בהר עיבל, ואשר כתב כל התורה על האבנים, ואשר נתן את הברכה על הר גריזים והקללה על הר עיבל (לעיל ח ל – לא). אך יהיה, שחוזר אל האמור למעלה בעברם את הירדן קודם כבוש את יריחו, נאמר שם (ה א) כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני כו' את אשר הוביש ה' את מי הירדן וכו' וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל. והנה אז שלח יהושע שלשה כתבים אל המלכים, הרוצה להשלים ישלים, להלחם ילחם, לפנות יפנה (ויקרא רבה יז ו ועוד). ואחשבה כי פה יספר הסכמת הששת עממים שלא עשו כגרגשי שפנה. והוא, כי עשו בערמה, כי כשמוע את אשר הוביש ה' וכו', וימס לבבם ולא היה בהם עוד רוח, רצו להורות אומץ לב:

וזה יאמר פה ויהי כשמוע כל המלכים כו', שהוא כשמוע השמועה האמורה למעלה, שהוא האמור שם כשמוע את אשר הוביש ה' את מי הירדן, אז ויתקבצו יחדיו להסכים על הכתבים של יהושע, ועלתה הסכמתם פה אחד להלחם, ולא לפנות כגרגשי ולא להשלים, וזהו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד, כי פה אחד היה להלחם ולא להשלים, והנה זו היתה ערמה להורות כי לא נכנס מורך בלבם, אולי יכנס מורך בלב ישראל ויהושע בראות הסכמתם זו פה אחד. והביא ענין זה פה, על מה שבא להגיד ענין גבעון, לומר כי כאשר המלכים האלה עשו הסכמה בערמה, לבלתי יתגלה מורך לבם, עשו גם יושבי גבעון גם המה בערמה לינצל בדרך אחרת, לא בהוראת אומץ כמלכים ההם, כי אם בהוראת היותם מארץ רחוקה. ובזה יתכן מה שמלך ירושלם הביא עליהם ה' מלכים, על שהשלימו הפך הסכמתם והראותם מורך הפך כונתם:

(ג) וישבי גבעון שמעו וכו'. ראוי לשים לב. א. זולת הכתוב, מה ענין אומרו שמעו, כי ידוע כי כל יושבי הארץ שמעו כהם. ב. ועוד אומרו (פסוק ד) ויצטיידו [בפסוק: ויצירו], למה יודיע שנצטיידו, האם בלי צידה היה להם ללכת, ולא היה לו להזכיר כי אם תחבולת בלוי הכלים וניקוד הלחם. ג. ועוד, למה תחלה דברו עם יהושע ועם איש ישראל (פסוק ו), ואחר כך לא דברו כי אם עם יהושע (פסוק ח). ד. ועוד, מה היה כי יהושע לא השיב להם כשדברו עמו ועם איש ישראל. ה. ועוד, למה לא השיב להם אחר כך כתשובת איש ישראל (פסוק ז). ו. ועוד, מה זו תשובה השיבו ליהושע באומרם עבדיך אנחנו (פסוק ח). ז. ועוד, למה באמור להם יהושע מי אתם ומאין תבואו (שם) לא השיבו לא זה ולא זה לא שם מקום ולא שם עם. ח. ועוד, למה ספרו מה שאמרו להם זקניהם ויושבי ארצם (פסוק יא), ולא אמרו שמענו שמעו ולקחנו צידה לדרך ובאנו. ט. ועוד אומרו (פסוק יב) זה לחמנו חם כו', כי הלא גם בבלתי היות המקום רחוק מאד, בימים מעטים הלחם חם נתון תוך השקים ואמתחות בדרך נעשה נקודים. י. ועוד אומרו (שם) הצטיידנו הוא מיותר. יא. ועוד אומרו (פסוק יד) ויקחו האנשים מצידם, למה מספר לנו זה, וגם איך מתקשר לזה אומרו (שם) ואת פי ה' לא שאלו. יב. ועוד, איך לקחו מצידם והוא היה יבש ונעשה נקודים:

*הציעו לגבעונים להשלים לפני הנצחונות הראשונים של יהושע, שאז השלמתם לשם שמים, כגרים שמתגיירים לשם שמיים ולא מפני היראה.

אמנם לבא אל הענין, נעיר עוד. כי הנה למדונו רז"ל (ויקרא רבה יז ו ועוד) כי שלשה כתבים שלח יהושע למלכי הארץ, הרוצה להשלים ישלים, הרוצה לילחם ילחם, הרוצה לפנות יפנה. ועל כן יקשה, למה לא יקבלום מבלי ערמה שהוצרכו להערים. ולא עוד, אלא שרצו הם להורגם לולא שבועת הנשיאים (פסוק יח). אך הנה קרה להם כגרים שעתה מקבלים אותם ולא לימות משיחנו, כי עתה הוא לשם שמים, ואז מפני היראה ומפני הכבוד והגדולה. על דרך זה קודם יראו הצלחת ישראל שלחו הרוצה להשלים ישלים, כי אז אפשר יעשו שלא מחמת יראה בעצם, כי עדיין לא ראו נצחון, אך לא אחרי כן. וזה אומרו ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי:

(ד) ויעשו גם המה בערמה וכו'. ועל כן ויעשו גם המה בערמה. שאם לא כן אלא שהיו באים תחלה קודם מה ששמעו בנצוח היו מקבלים, מה שאין כן עתה. על כן מה עשו, וילכו ויצטיידו [בפסוק: ויצטירו] צידה ראויה למאכלם:

(ה) ונעלות בלות ומטלאת ברגליהם וכו'. אך הוראת אורך הדרך בקחתם אתם כלים בלים ומבוקעים בלתי ראויים לכל, עשו בדברים אחרים זולת הלחם, כי כל לחם צידם יבש היה נקודים, אך שאר צידה היה מאכל ראוי לאכול:

(ו) וילכו אל יהושע וגו' ויאמרו אליו ואל איש ישראל מארץ רחוקה באנו ונלאים הרבה, על כן לא תאחרו מליישב לבנו, כי אם ועתה בלי מיתון כרתו לנו ברית:

(ז) ויאמרו איש ישראל אל החוי וכו'. והיה טרם תגלה ערמתם, והנה יהושע ראה פתיות בדבריהם, כי אמר אם רחוקים הם הרבה, אין לנו חלק אצלם, מה להם לבא לבקש מאתנו לכרות ברית, כי מה לנו עמהם, על כן חשש לערמה ולא השיב להם כלום. אך איש ישראל השיבו ואמרו אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרת לך ברית. והוא, כי איש ישראל הנזכר פה, ולא נאמר בני ישראל, הם הנשיאים בעדה, כי לשון איש או אנשים שבמקרא הוא לשון חשיבות, אלא שאמר לשון יחיד, על כי נתאחדו בתשובתם. ויתכן כי הם חשבו כי לא על הבאים לבדם היתה השאלה, כי אם על כל שאר העם הנשארים מהם בארצם, ועל כן השיבו אולי בקרבי אתה יושב, כי לא על הבאים היתה התשובה כי אם על היושבים במקומם, בחשבם שעדיין כתב ששלח יהושע הרוצה להשלים ישלים עדיין היה מועיל, אך לא לבאים אחר כך שהם יושבים במקומם, כי אם לבאים עתה, גם שיהיה מעם הבאים:

(ח) ויאמרו אל יהושע עבדיך אנחנו וכו'. והנה הגבעונים בראותם כי יהושע שתק, חשבו כי לא היה הוא חושש לשום דבר והיה מקרבם לגמרי, על כן הניחו את איש ישראל ונשתעבדו לו, ואמרו עבדיך אנחנו. אז השיב להם מי אתם, כלומר לא כדברי איש ישראל שחששו על היושב ולא עליכם שבאתם, כי אם מי אתם, כי אתם גם אתם לא תקובלו אם מקרבנו אתם. וגם אשר אמרתם מארץ רחוקה באנו ועתה כרתו לנו ברית, אין לו שחר, כי אם מארץ רחוקה אתם ואין לי עסק עמכם, מה לכם לכרות עמי ברית מאין ולאין. וזהו ומאין תבואו, כלומר שיהיה לי עסק עמכם:

או יתכן כי תחלה דברו אל יהושע [ו-ח] ואל איש ישראל מארץ רחוקה באנו ועתה כרתו וכו', כלומר ונעבוד אתכם. ובראותם כי יהושע שתק ואיש ישראל ענו, חשבו אולי יהושע שתק מכעס שנעשינו עבדים לו ולאיש ישראל, ולא ליהושע לבדו. על כן אמרו אל יהושע עבדיך אנחנו. אז השיב ואמר מי אתם כלומר שחפצתם יותר להיות עבדים לי מלהיות בני חורין, ועוד שאי אפשר כי מאין תבואו, כלומר הלא מהארץ הזאת שלא נוכל לחיות כל נשמה:

(ט-י) ויאמרו אליו מארץ רחוקה מאד וכו'. אז אמרו, הלא נלכדנו באמור שבאנו לשמו של יהושע להיות לו עבדים, כי למה נחפוץ בעבדות יהושע מבחפשיות, על כן אז השיבו ואמרו, הנה הדין עמך אם עליך מצד עצמך היינו באים, אך לא באנו כי אם לשם ה', ובאנו אליך למה שהוא אלקיך, ועל כן אין לומר מה לנו ולכם, כי הלא לבקש את ה' באו. ואם ירחק המקום אשר שם עמו וארצו, כי הלא שמענו את שמעו כו':

(יא) ויאמרו אלינו זקינינו וכל ישבי ארצנו וכו'. ושמא תאמרו אם כן למה מתחלה לא הזכרתם את ה', כי אם מארץ רחוקה באנו (פסוק ו), עבדיך אנחנו בלבד (פסוק ח), הנה אין אשמת דבר זה עלינו, כי אם על זקנינו ויושבי ארצנו, כי עם היות ששמענו שמע ה', לא השכילו לשים בפינו רק עבדיכם אנחנו ועתה כרתו לנו ברית. וזהו ויאמרו אלינו זקנינו כו' לאמר, כי הם צוו לומר לכם מאמרנו זה. והוא קחו בידכם צידה לדרך ולכו לקראתם ואמרתם אליהם עבדיכם אנחנו ועתה כרתו לנו ברית, כלומר ועל כן לא הזכרנו את ה', כי על שמעו באנו, כי עלה על רוחם, כי טוב אמור לכם כך שתרחמו לקבלנו בשעבד עצמנו כך, אך האמת הוא כי לשמע ה' היה הענין:

(יב-יג) זה לחמנו חם הצטידנו אתו מבתינו וכו'. ועל אשר אמרת מאין תבאו, הנה הראיה כי מארץ רחוקה באנו, כי הנה זה לחמנו חם הצטידנו, כלומר אין אנו אומרים חם הוציאנו אותו משם, כי אם הצטיידנו, והוא כי עשינו אותו צידה, שהוא לחם מתקיים שהם כענין אפויים יותר משאר לחם, שדרך להוליכו לדרך, ועם כל זאת יבש היה נקודים:

(יד) ויקחו האנשים מצידם וכו'. והנה כתבנו למעלה (פסוק ה) כי רק הלחם היה כך, אך כל שאר הצידה היתה טובה למאכל ולא היתה בה הוראת בואם מרחוק, באופן שמה שהיה נראה מלחם צידם היה בהפך בצידה עצמה, ואם כן מה שטעו בראות הלחם היה להם להבין משאר הצידה כי לא היתה יבשה, והיה להם לחוש ולשאול מאת ה'. ושמא תאמר כי לא ראו שאר הצידה ועל כן לא הבינו כי בלחם היתה הערמה, לזה אמר ויקחו האנשים מצידם, כלומר שהיתה טובה אשר לא כלחם, ועם כל זאת ואת פי ה' לא שאלו:

(טו) ויעש להם יהושע שלום ויכרת וכו'. [ראוי לשים לב]. א. בכלל אומרו ויכרות להם ברית היה שעושה להם שלום. ב. ועוד, מה זה לשון עשייה. ג. ועוד, למה נשבעו להם הנשיאים והיה די ברית יהושע. ד. ועוד אומרו (פסוק יח) ולא הכום בני ישראל, לא ימנע או היה מן הדין להכותם או לאו, אם היה מן הדין מה להם משבועת הנשיאים, הרי גם על השבועה היה הדין להכותם, ואם אינו מן הדין למה רצו להכותם. ה. ועוד, למה תלה הדבר בישראל ולא ביהושע, וגם למה תלה מה שלא הכום, על דברת שבועת הנשיאים, ולא על ברית יהושע (שם):

אך הנה כתבנו למעלה (פסוק ג ד"ה אמנם) כי הודיעונו רז"ל (ויקרא רבה יז ו) כי שלשה כתבים כתב יהושע, אחד הרוצה להשלים ישלים כו', וכתבנו שלא ניתן רשות זה רק למשלימים בראשונה לא אחר מלחמת יריחו והעי, באופן שעל ידי כן לא מצאו אלו מקום להשלים אם לא על ידי ערמה:

ונבא אל הענין. והוא, כי לא יבצר מיהושע היותו מסתפק בדבר אם קרובים או רחוקים המה. על כן מספק ראה לעשות לפנים מן השורה על ידי הכנעתם. והוא, לו יונח שמארץ כנען הם, עשה להם שלום, כי גם שלא היה ראוי לקבלם על שלא באו מתחלה להשלים כאשר כתב להם יהושע, עשה להם שלום, שהוא מעשה חדש אשר לא יעשה לזולתם. וזהו ויעש להם שלום. ועל ידי כן מצא מקום להתיר לכרות להם ברית, בל יעבור על פסוק (שמות לד יב) פן תכרות ברית ליושב הארץ, ועל (דברים כ טז) לא תחיה כל נשמה, כי כאשר אם היו משלימים מתחלה לא היו עוברים אם מתחלה היו עושים, הסכימה דעתו לאלו על ידי הכנעתם זו להשלים אתם, ועל ידי כן כרת להם ברית. ועדיין הוסיפו הנשיאים יותר, כי וישבעו להם נשיאי העדה:

(טז-יח) ויהי מקצה שלשת ימים וכו'. ויסעו בני ישראל ויבאו וכו'. ולא הכום בני ישראל וכו'. ושמא תאמר, מה צורך היה אל שבועת הנשיאים שבקשו שישבעו להם, לזה אמר הנה ויהי מקצה שלשת ימים כו' וישמעו כי קרובים הם כו'. ומה שלא הכום בני ישראל, לא היה רק על כי נשבעו להם נשיאי העדה בה', שאם לא כן ברית שכרת יהושע לא היה מספיק לימנע מלהכותם, ואם כן מזה תבין כי הטיבו אשר עשו להשביעם, כי ברית יהושע לא היה בשבועת ה', רק כדרך כורתי בריתות, ועל כן מבלי רשיון יהושע היו מכים אותם כי יחם לבבם על ערמתם. אך לבקש שבועה מיהושע לא ערבו אל לבם:

(יט) ויאמרו כל הנשיאים אל כל העדה וכו'. ראוי לשים לב. א. מה חדשו להם הנשיאים שלא ידעו, כי הלא זה הדבר האמור למעלה (פסוק יח) ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה, ומה חוזרים לומר להם אנחנו נשבענו להם כו'. ב. ועוד אומרו (פסוק כ) זאת נעשה להם, ואינו אומר מה זאת אשר יעשו להם, אם הוא שיהיו חוטבי עצים כו' למה לא נאמר כי אם בסוף פסוק שאחר זה (פסוק כא), כמספר מה שעבר שאומר ויהיו חוטבי עצים כו' כאשר דברו כו'. ג. ועוד אומרו (פסוק כ) והחיה לשון צווי ולשון יחיד והראוי יאמר החיו(ת). ד. ועוד אומרו (פסוק כא) ויאמרו אליהם, כי הלא גם עד כה עמהם היו מדברים. ה. ועוד, כי אחר שדברו הנשיאים, למה חזר יהושע לקרא אותם ולאררם ולהצילם מיד בני ישראל (פסוקים כב-כז):

אך הנה בפסוק הקודם ספר כי לא הכום על כי נשבעו להם הנשיאים, וגם סיפר כי עדיין לא נתקררה דעת העדה, כי עדיין וילונו כל העדה על הנשיאים. ועתה בא לפרש תחלה איך היה ענין הנשיאים איך עכבו ביד ישראל, ואחר כך יבאר איך נתקנה תלונתם על הנשיאים. והוא, כי הנה ויאמרו כל הנשיאים אל כל העדה אנחנו נשבענו כו', כי התחכמו ליכנס בשלהם לומר הנה אנחנו לבדנו נשבענו ולא בשמכם, ועתה אנחנו לא נוכל לנגוע בהם, כלומר אך אתם הנם בידכם כי לא נשבעתם, ובזה הוא התחלת השקט כעסם שמחשיב אותם. ובכלל הדבר הוא לנגוע בהם לא נוכל, אך במעשה ידיהם שהוא עבדות חוטבי עצים ושואבי מים נוכל, והוא אשר עשה משה לכנעניים:

(כ) זאת נעשה להם והחיה אותם וכו'. ובראות הנשיאים כי לא נתקררה דעתם של העדה בזה ורצו להורגם, הפכו פניהם אל יהושע ואמרו לו, זאת נעשה להם, כלומר זאת שנשמע מדברינו שלנגוע בהם לא נוכל רק במעשה ידיהם, נעשה להם, והחיה אותם אתה יהושע, למען שלא יהיה עלינו קצף וכו':

(כא) ויאמרו אליהם הנשיאים יחיו וכו'. ובראותם ששתק להם והודה יהושע, אז חזרו ואמרו אליהם הנשיאים יחיו, כלומר אחר שיהושע מודה לנו לחיותם יחיו, ולא תוכלו לעכב. אך הם מעצמם להפיס דעת העדה נשתעבדו ויהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה אולי יתפייסו, כאשר עשה משה לכנעניים. והיתה זאת עצת הנשיאים שדברו להם לגבעונים יעשו כך אולי יתפייסו העדה בכך. וזהו ויהיו חוטבי וכו' כאשר דברו להם לגבעונים הנשיאים:

(כב) ויקרא להם יהושע וידבר אליהם וכו'. ועתה ארורים אתם וכו'. ולא נתקררה דעתם עד שויקרא להם יהושע וידבר אליהם כו', כי קללם כאומרו (כג) ועתה ארורים אתם ולא יכרת מכם עבד, להפיס דעת העדה לומר הלא אין ליירא פן יתנשאו אחר זמן ויהיו לשכים בעיניכם, כי על ידי ארירתי זאת לא ירימו ראש, כי לא יכרת מהם עבד כו'. ומצד אחר הפיס דעת הגבעונים באמור להם, ישרתו בבית ה':

(כד) ויענו את יהושע ויאמרו כי הגד הגד וכו'. ועתה הננו בידך וכו'. והשיבו כי מיראה עשו. ועתה יעשה להם כטוב וכישר. והוא כנודע מרז"ל (עי' רש"י דברים ו יח וב"מ ל ב) על פסוק ועשית הטוב והישר זו לפנים משורת הדין. זה מאמרו (כה) כטוב וכישר שהוא לפנים משורת הדין:

ואמר כי (כו) ויעש להם כן, שהוא הטוב והישר. ועל ידי מה שאיררם הפיס דעת העדה, ויצל אותם מידם ולא הרגום:

(כז) ויתנם יהושע ביום ההוא וכו'. ובראות כי כבר היחלו להיות חוטבי עצים ושואבי מים לעדה, ועתה אמר הוא לבית אלקי (פסוק כג), על כן ארכבה אתרי רכשי ועשה גם שתיהן כי ויתנם כו' לעדה ולמזבח ה' כו':

רלב"ג יהושע פרק ט

(א) עוד זכר כי כאשר שמעו כל המלכי' אשר בעבר הירדן מה שעשה יהושע וישראל ליריחו ולעי התחכמו ולקחו עצה בזה להתחבר יחד כדי שיעזרו קצתם לקצתם ולא ינוצחו אחד אחד כמו שהגיע הניצוח ליריחו ולעי מפני היותם יחידים והנה זאת היתה העצה שלקחו בזה אלו המלכים והתחכמו בה:

(ד) וזכר עם זה שיושבי גבעון עשו גם המה בערמה לקחת עצה שלא יגיעם נזק מפני בני ישראל וזה אמרו גם הם כי הראשונים עשו מה שעשו לקחת על זה עצה שלא יחרימום ישראל ואלו לקחו עצה אחר' והערימו בזה האופן שזכר:

ויצטירו – הוא מענין ציר נאמן לשולחיו והטעם שהם הראו עצמם כאילו הם שלוחים באים ממרחק:

(ה) נקודים – הוא הפת היבש שמתפרר מצד יבשו לפירורין דקים:

(ו) מארץ רחוקה באנו – יתכן שנתפרסם להם מה שצותה התורה לישר' שלא יחיו כל נשמה מהערים הקרובות אליה' אם לא יסכימו להשלים עמהם וכבר שלח אליהם יהושע בכללות ר"ל לאלו המקומות הקרובים וקרא להם לשלום ולא השלימו ולזה היה מחוייב שלא יחיה מהם כל נשמה כמו שנזכר בפרשת שופטים ואמנם אמר לו שכבר שלח יהושע לקרוא לשלום לכל מקומות הגוים האלה כי היה מחוייב להם לקרוא לשלום אל כל עיר ועיר קודם שיבאו להלחם כמו שנזכר בפרשה וכבר זכר במקומות שכבר עשה יהושע ככל אשר צוה ה' את משה ולזה יחוייב שנודה שכבר שלח זה יהושע לאלו המקומות קוד' שיסכים להלחם עמהם כמו שכתבו רבותינו ז"ל ולז' הערימו כשאמרו שהם באו מארץ רחוקה ועשו עצמם עבדים לישראל והיה מחוייב לפי משפטי התורה שיקבלום בברית ויהיו להם למס ועבדום:

(טו) ויעש להם יהושע שלום ויכרות להם ברית לחיותם – ונשבעו להם לחיותם ונשבעו להם נשיאי העדה והנה היתה סבת טעות ישראל ונפלם בזה הענין כי לא שאלו את פי ה' עם היות אצלם יהושע שהיה נביא ואלעזר הכהן שהיו אצלו אורים ותומים כמו שאמרה התורה ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים והנה זאת השבועה אף ע"פ שהיתה בטעות לא הסכימו לעבור עליה כי יהיה בזה חלול השם אצל הע"ג ויחשדו שאין יראת ה' בישראל והנה הנשיאים החיום באופן הראוי אילו היו משלימין עמהם תחלה כי התורה אמרה והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך אלא שכבר הכבידו ענין עבדות הזה וזה שכבר היה אפשר לפי משפטי התורה אלו היו החקים שיעשו מס מה לישראל ויפטרו מעבדות אחר אלא שיעמדו ביניהם שפלים כעבדים אבל אם העמיסו עליהם שיעבדום בגופם באלו העבודו' הכבדו' ר"ל שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה וזה היה אפשר עם קיום תנאיהם כי הם עשו עצמם עבדים לישראל ועם כל זה רצו להראות להם לכבוד השם שלא עשקו מהם חקם הראוי להם מפני בואם עמהם בברית כי כבר רמו אותם באמרם שהיו מארץ רחוקה והם מפני זה בלתי משועבדים להם לעשות חסד להם אחר זולתי מה שיוכרחו בו מצד שבועתם להם, ולפי שהשבוע' והברית היה לחיותם ושיהיו הם עבדים לישראל הנה כבר קיימו תנאם עמהם בזה האופן, והנה הוסיף יהושע על עבודתם שהסכימו עליו הנשיאים שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' ולזה היו חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה ולמזבח ה':

ר"י קרא יהושע ט

(א) ויהי כשמוע כל המלכים – שיהושע היה מחרים את הערים זו אחר זו.

(ב) ויתקבצו יחדיו, פה אחד – אין אחד מהם מעכב שיאמר אוי להם מי יכול לעמוד בפני האלוהים האדירים האלה (שמואל א ד׳:ח׳) ולא טוב לנו שנשלים עמהם כענין שעשו יושבי גבעון או נפנה בפניהם את הארץ, אלא הסכימו כלם להלחם עם יהושע כעיניין שנ׳: לא היתה עיר אשר השלימה {את ישראל} בלתי החוי {יושבי גבעון} וגו׳ כי מאת י״י היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה {את ישראל} למען החרימם (יהושע י״א:י״ט-כ׳).

(ג) ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי – שלא השאיר בה כל נשמה ולכד את העי בערמה על ידי האורב ששם לעיר מאחריה.

(ד) ויעשו גם (הם) {המה} בערמה – כש׳ אבל יש עליו תשובה, אם מצאת שלכד יהושע את שניהם בערמה יריחו ועי אז היה הדבר נשמע לאוזן ומתקבל, אבל כשאתה מפרידם זו מזו שיחתה את בעצמך את דבריך, לכן טול לך טעם שווה בשניהם, וכן תפרש: ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה (יהושע ט׳:ג׳), מעשה שעשה יהושע שלא השאיר בהם כל נשמה, ויעשו גם המה מעשה כדי להציל את נפשם, וישלימו את בנ״י ויעבדום. ושמא תאמר האיך השלים יהושע עמהן, ועובר על מה שכתוב לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז) לכך בא הכתוב להשיב תשובה עליו כי בערמה עשו להם שלא הכיר בהם יהושע וכל ישראל כי בקרבו הם יושבים.

ומדרש אגדה יש: ויעשו גם המה בערמה – כאן למדך הכת׳ שכבר עשו אחרים כן בימי משה ונתנם לחוטבי עצים ושואבי מים דכת׳: מחוטב עציך עד שואב מימיך (דברים כ״ט:י׳).

וילכו ויצטיירו – נעשו צירים שלוחים לאנשי מקומן כמו שמפורש בעיניין ויאמרו אלינו זקינינו וכל יושבי ארצנו לאמר קחו בידכם צידה לדרך ולכו לקראתם וגו׳ (יהושע ט׳:י״א). ויש ספרים שכת׳ בהן: ויצטיידו – עשו כל לחם צידה יבש היה ניקודים (יהושע ט׳:ה׳) כאילו מארץ רחוקה מאוד באו (יהושע ט׳:ט׳). אילו ואילו מביאין ראיה לדבריהם ולא הכריעו אלו את אלו, גם בדבר הזה אין לברר הנכוחה זולת אלוהינו, אבל לבי נוטה אחר הספרים שכת׳ בהם ויצטיידו מדבר הלמד מעיניינו שלמד כעיניין זה בכמה מקומות מה ראו על ככה לעשות צידה זו כדי שיתקבלו דבריהם שיראו האנשים צידה שלהם ובדבר זה יהיו ניכרים כי רחוקים המה מהם הה״ד ויקחו האנשים מצידם (יהושע ט׳:י״ד) ומפרש עוד בעיניין זה לחמנו חם הצטידנו אותו מבתינו ביום צאתנו ללכת אליכם ועתה הנה יבש (יהושע ט׳:י״ב), על כל דיבור ודיבור חוזר על הצדה.

ומצוררים – מלאים קשרים מרב יושנן.

(ה) מטולאים טלאי על טלאי.

ניקודים – שמכניסו לתנור וממתין עד שיקרם עורו מלמעלה וכשיקרמו פניו מוציאו ועושהו בקעים שיהא חמימות התנור שולט בכולן ומניחו בתוך התנור עד שיצנן התנור ומוציאן ואינו מתעפש לזמן ארוך. ניקודים – בשקוייט בלעז.

(ו) מארץ רחוקה באנו – אנו מאותן הערים שאתם מצווין עליהם להשלים עמם ולא להחרימם אם משלימים עמכם. הה״ד: כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאוד (דברים כ׳:ט״ו) ואנו מארץ רחוקה מאד (יהושע ט׳:ט׳) באנו.

(ז) אולי בקרבי אתה יושב – מאותם שכת׳ בהן לא תכרות להם ברית ולא תחנם (דברים ז׳:ב׳) לא ישבו בארצך וגו׳ (שמות כ״ג:ל״ג) ואיך אכרות לך ברית.

(ח) עבדיך אנחנו – מאותם הערים הרחוקות שכת׳ בהן: והיה אם שלום תענך ופתחה לך והיה כל העם הנמצא בה יהיה לך למס ועבדוך (דברים כ׳:י״א). וזהו פתרונו של עבדיך אנחנו.

מי אתם – מאיזו אומה אתם.

ומאין תבואו – ומאיזה מקום אתם. אחר שאמרו לו ליהושע מארץ רחוקה באנו (יהושע ט׳:ו׳) – מן הערים שאתם מותרים להשלים עמהם, מה צורך שוב לומר להם מה אתם, ישלים עמהם לאלתר. אלא כיון שאמרו לו מארץ רחוקה באנו (יהושע ט׳:ו׳), אמר להם יהושע מאיזה עם אתם, ומהו שם מקומכם שאבדוק אחריו אם יש כאן שום אדם שמכיר אתכם ואת מקומכם, ויאמנו דבריכם ולא תמותו. ואם היו משיבין: חיוי אנחנו ומקומינו גבעון והכפירה, נמצאו את עצמן הם מחייבין.

*הגבעונים ביקשו להתגייר ואמרו שבקשתם לשם שמיים.

(ט) אלא כך אמרו לו: מארץ רחוקה מאד באו עבדיך – כלו׳ לא מפני שום יראה באנו אליך שאין אנו מאותן אומות שכת׳ בהן כי החרם תחרימם (דברים כ׳:י״ז) ולא מן הערים אשר סביבותיכם הסמוכות לגבולכם, מאותן שאתם מותרים להשלים עמם שעשינו דבר זה מדאגה מדבר לאחר שמכבשין את ארץ ישראל אתם צרים עלינו ומחריבין את ארצינו לכך השלמנו, שכל כך אנו רחוקים מאוד מכם שאין כאן אדם שיהא יכול לבדוק אחרינו לשאול לו מהו שם אומה זו ומהו שם מקומם שאין שום אדם כאן ששמע {שם} אומה שלנו ושם מקומינו מימיו. ואם תאמר מאחר שלא מדאגה עשינו זאת מה ראיתם לבקש דבר זה שאכרות לכם ברית, לא משום יראה אלא לשם י״י אלוהיך להתגייר, ואם תאמר מה ראיתם להכיר באלהותו, כי שמענו את שמעו ואמרנו אליכם עבדיכם אנחנו מרצונינו נעבוד אתכם בעבדות מס ובלבד שתכרתו לנו ברית שאם תהא שום אומה מתגרה בנו שתבואו אתם לעזור אותנו.

(יד) ויקחו האנשים מצידם – ויאמינו האנשים לדבריהם, ומה ראו שהאמינו בהם, מלחם שבידם שראו שהיה יבש ומנעלים בלות ומטולאות שברגליהם ומשמלות בלות שעליהם היו סבורים שכדבריהם כן הוא, אמרו צידם מוכיח עליהם שבודאי מארץ רחוקה באו, ותרגומו מוכיח על הפתרון שהוא וקבילו גבריא לפתגמיהון.

ואת פי י״י לא שאלו – באורים ותומים.

(טז) וישמעו כי קרובים הם אליו – הם אמרו {מארץ רחוקה} מאוד באו עבדיך (יהושע ט׳:ט׳), ואין הדבר כן אלא קרובים הם אליו שהרי כשנסעו בנ״י באו לעריהם ביום השלישי, ושמא תאמר וודאי קרובים הם אליו בסמוך לארץ ישראל היו יושבים על הספר אבל לא היו מן האומות שנצטו עליהם ישראל לא תחיה כל נשמה (דברים כ׳:ט״ז), ת״ל ובקרבו הם יושבים.

(כג-כז) ולא יכרת מכם עבד וחוטבי עצים {ושאבי מים} לבית אלוהי – אמר להם: אתם רמיתם אותי לומר לא משום יראה באנו אלא לשם י״י אלוהיך לעבוד את אלוהיך, ועתה כדבריכם כן הוא: לא יכרת מכם עבד וחוטבי עצים לבית אלוהי. אתם אומרים: עבדיכם אנחנו, לפיכך: ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושאבי מים לעדה – כלו׳ ביום ההוא שלא נבחרה עדיין מקום למזבח נתנם להיות חוטבי עצים ושואבי מים לעדה. ולאחר שיהא מקום נבחר למזבח ולארון נתנם להיות חוטבי עצים ושואבי מים למזבח עד היום הזה – כלו׳ לעולם, ולכך כת׳ ולמזבח י״י עד היום הזה אל המקום אשר יבחר. אבל מה שנתנם לעדה לחוטבי עצים ושואבי מים לא היה כי אם ביום ההוא לימים מועטין, כל הימים שכיבשו ושחילקו הם נתונים לעדה להפיס דעתו של עדה, עד שבאו ישראל לשילה וישכינו שם את אהל מועד והארץ נכבשה לפניהם (יהושע י״ח:א׳), שמאותו היום ואילך נתונים למזבח לעולם, דכת׳: ולמזבח י״י עד היום הזה אל המקום אשר יבחר. תדע שכן הוא שלמזבח הם נתונים לדורות, שכן הוא אומר: לא יכרת מכם (איש) עבד וחוטבי עצים ושואבי מים {לבית אלוהי} (לעדה). אלא ויתנם יהושע ביום ההוא – לזמן מועט.

ילקוט שמעוני יהושע ט'

רמז יט

(ב) ויתקבצו יחדיו להלחם עם יהושע – א"ר איבו בשם ר"א בנו של ר' יסי הגלילי בשלשה מקומות חלקו באי עולם על הקב"ה, אחד בדור הפלגה ויהי כל הארץ שפה אחת ומהו ודברים אחדים דברים של חירופין היו משיחין אחר הקב"ה. ואחד בימי גוג ומגוג יתיצבו מלכי ארץ ורוסנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו, ואחד בימי יהושע שנא' ויתקבצו יחדו להלחם עם יהושע ועם ישראל פה אחד מהו פה אחד שחלקו על הקב"ה שנאמר בו שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד.

(יא) ויאמרו אלינו זקנינו ויושבי ארצנו – א"ר יוחנן זקננו כתיב סבי דבהתא, היא דעתיה דר' יוחנן שאמר כל מקום שנאמר בסדום צדיקים צדיקם כתיב.

*הגבעונים רצו להחטיא את ישראל, בברית או בהפרתה, כדי שייענשו ולא יירשו את ארצם.

(כג) ועתה ארורים אתם – א"ר אלעזר אררן כנחש שנאמר ועתה ארורים אתם וכתיב ועתה ארור אתה, וכתיב ויאמר איש ישראל אל החוי וכי חוים היו והלא גבעונים היו אלא שעשו מעשה חוי. אמר יודע אני שא"ל הקב"ה ביום אכלך ממנו מות תמות אלא הריני הולך ומרמה בהם והם הולכים ועושים ואני יורש הארץ לעצמי. כך אמרו אלו יודעים אנו שאמר הקב"ה החרם תחרימם וכתיב לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית הרינו הולכים והם כורתים עמנו ברית מה נפשך הורגים אותנו עברו על השבועה קיימו אותנו עברו על הגזרה בין כך ובין כך נענשין ואין יורשין הארץ.

*משה גזר על הגבעונים לאותו דור, יהושע לכל תקופת בית המקדש ודוד גם לאחר החורבן.

(כז) ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' – משה גזר עליהם לההוא דרא דכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך. אתא יהושע גזר עליהם בזמן שבהמ"ק קיים דכתיב ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים אתא דוד גזר עליהם בזמן שאין ב"ה קיים דכתיב ויקרא המלך לגבעונים והגבעונים לא מבני ישראל המה (כתוב ברמז תתרס"א).

רד"ק יהושע פרק ט

(ז) ויאמרו – כן כתיב וקרי ויאמר והכתיב על הפרט והקרי על הכלל כמו שאמר איש ישראל:

אל החוי – מבני חוי היו גבעון והערים הסמוכות להם שהיו בזאת העצה, ובדרש מה הוא החוי וכי חוים היו אלא שעשו מעשה חויא פי' נחש כלומר שרמו את ישראל כמו הנחש שרמה את חוה:

אולי בקרבי אתה יושב – שאם היו יודעין שהם מארץ כנען היו אסורים לכרות להם ברית שנאמר לא תכרת להם ברית ולא תחנם והברית הוא שיהיו בשלום עמם ולא יהיו עבדים להם ומקבלים מצותם וזה אסר' התורה ואף על פי שכולם אם היו משלימים היו מקבלים אותם כמו שכתוב לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון וגו' מכלל שאם השלימו היו מקבלים אותם כן הוא אבל בתנאי שיכריתו ע"ג מארצם ושיקבלו עליהם שבע מצות שהוזהר בהם אדם הראשון כמו שאמר הכתוב פן יחטיאו אותך לי משמע כל זמן שהם בחטא ואינם מקיימים שבע מצות שחייבים בהם בני נח אסור להניחם לשבת בארץ אבל מצוה להחרימם ושלא לחיות מהם נשמה ואם היו משלימים ועוקרים ע"ג ומקבלי' שבע מצות צריך עוד שיהיו למס ויהיו עובדים לישראל ונכבשים תחת ידיהם כמו שהוא אומר יהיו לך למס ועבדוך וכן אמר בשלמה מלך ישראל כל העם הנותר מן האמורי החתי והפרזי החוי והיבוסי ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה אם כן מה בין שאר אומות לשבעה עממים יש ביניהם זה הדבר כי שאר האומות אם היו עושין מלחמה ולא רצו להשלים היו הורגים כל זכר בהם והנשים והטף היו בוזזים להם ומחיים אותם לעבדים אבל בשבע אומות אם לא רצו להשלים היה מצוה שלא לחיות מהם כל נשמה שנאמר רק מהעמים לא תחיה כל נשמה ולכל האומות קוראים להם שלום תחלה שנ' וקראת אליה לשלום ואפי' שבע אומות בכלל חוץ מעמון ומואב שנאמר לא תדרוש שלומם וטובת'.

א"כ אחר שהשלימו יושבי גבעון למה היו הורגים אותם בני ישראל לולי השבועה לפי שהטעו אותם וכרתו להם ברית בטעות והיה בדין להרגם אם לא היה בדבר חלול השם מפני השבועה כי אף על פי שהיתה השבועה בטעות אם לא יקיימוה היה בדבר חלול השם כי רבים ישמעו בשבועה ולא ישמעו בטעות ובעת השבועה לא הזכירו תנאי בשבועה ולפי שהטעו אותם הקשו בעבודתם ולא הניחום שיהיו למס עובד בלבד אלא שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ויש מרבותנו ז"ל שאמרו כי נדר או שבועה שנעשה ברבים אין לו היתר ולמדו זה הדבר מדבר הגבעונים שלא הכום בעבור שנשבעו להם והחולקים עליהם אמרו כי בדבר הגבעונים לא חלה השבועה עליהם כלל שהרי מוטעים היו ומה שלא הרגום מפני קידוש השם שיאמרו העולם כמה חמורה עליהם שבועת ה' כי אפילו נעשית בטעות לא יעברו עליה והפסוקי' מוכיחים כדברי מי שאמר כי מפני שנעשית השבועה ברבים אין לו היתר שהרי אמרו הנשיאים ולא יהיה עלינו קצף על השבועה ואם לא היה בדבר אלא מפני קדוש השם מה קצף היה בזה!?

ואמרו רבותי' ז"ל כי שלשה כתבים שלח יהושע בכניסתן לארץ שלח להם מי שרוצה להשלים יבא וישלים וחזר ושלח להם מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה וחזר ושלח להם מי שרוצה לפנות יפנה מי שהאמין בהקב"ה וחרד לדבריו הלך לו לאפריקי ואמר בדרש כי הכנעני הוא שפנה מפני זה זכה להקרא לארץ ישראל ארץ כנען על שמו וזכה לארץ טובה שהיא אפריקי ויש אומרים כי הפריזי פנה לפניהם והלך לו אם כן למה הוצרכו יושבי גבעון להערים וקבלו השלום לפי שיהושע שלח בכלל לכלם ויושבי גבעון חשבו הלא גם כן שלח ליריחו ולעי להשלים והנה הכה אותם אולי לא יקיים הבטחתו ליושבי הארץ הזאת ובמרמה הוא שולח להם להשלים כדי שלא ישמרו מהם לפיכך עשו גם המה בערמה ואמרו כי מארץ רחוקה הם כדי שיכרתו להם ברית:

*יהושע גזר על הגבעונים שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים ולא יתחתנו עם ישראל, בזמן הכיבוש – לעדה, אחר כך – לבית המקדש, ודוד גזר לעולם.

(כא) יחיו ויהיו חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה – זה מקרא קצר כי הנשיאים אמרו יחיו ויהיו חוטבי עצים ושואבי מים והמקרא אחז דרך קצרה ואמר ויהיו בפתח הויו לשון עבר ויהיו כאשר דברו להם הנשיאים וזה מעיד כי כן אמר להם הנשיאים ומה שאמרו הם לכל העדה ויהושע אמר להם לבית אלוהי הא כיצד כל זמן שהיו העדה במחנה עד שלא נחלקה הארץ היו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה אבל לאחר שנחלקה הארץ והיו ישראל בעירו ובנחלתו נשארו הם חוטבי עצים ושואבי מים לבית אלוהים בגלגל ובשילה ובנוב ובגבעון ובית עולמים כמו שאמר אל המקום אשר יבחר ואמרו רבותינו ז"ל כי כיון שנתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים גזר עליהם שלא יבאו בקהל כלומר שלא יתחתנו ישראל בהם ותלה אסורן בזמן שבית המקדש קיים שהרי אמר לבית אלוהי משמע כל זמן שהיו חוטבי עצים ושואבי מים לבית אלוהי וזהו כל זמן שבית המקדש קיים בא דוד וגזר עליהם לעולם וכן כתוב בספר עזרא ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים:

מלבי"ם יהושע פרק ט

(א-ב) ויהי כשמוע. א] ששמעו שלא פתחו ביריחו ועי בשלום וחשבו כי לא יקבלו האומות הבאים להשלים עמהם (ע' פ"ג). ב] שמעו כי הוצרכו למלחמת עי תכסיסי מלחמה וזה חזק לבם שמלחמת ישראל היא מלחמה אנושית וע"כ התקבצו יחד להלחם:

(ג) השאלות (ג-ט) אחר שלדעת הרמב"ם בה' מלכים, מחויבים היו לפתוח בשלום גם לז' עממין ואם מקבלים עליהם ז' מצות בני נח ומס עבדות מחוייבים המה להשלים עמהם, א"כ מדוע הוצרכו הגבעונים לערמות האלה? ומה היה הויכוח אולי בקרבי אתה יושב ותרעומת ישראל על הנשיאים שקבלום והלא מחוייבים היו לקבלם? ויפלא שתחלה (פ"ה) התחילו לדבר אל יהושע ואל כל איש ישראל, ויהושע לא השיב להם רק ויאמר איש ישראל ואז תחת שהיה להם להשיב אל איש ישראל אמרו אל יהושע? – כשאמר להם יהושע מאין אתם לא הודיעו שם מדינתם רק אמרו מארץ רחוקה מאוד באנו וכו', וזה כבר אמרו שבאו מארץ רחוקה? ואז התחילו לאמר תכלית בואם לשם ה' אלוהיך כי שמענו וכו' וזה היה ראוי שיאמרו תיכף בבואם?:

ויושבי גבעון. הם שמעו ג"כ מה שעשה (ל)יהושע ליריחו ולעי שלא פתח להם בשלום ולא החיה כל נשמה וחשבו ג"כ שלא יקבלום ישראל. והנה לפי דעת הרמב"ם (פ' ששי מה' מלכים ה"ד) נצטוו ישראל גם במלחמת מצוה שהיא מלחמת ז' עממים לקרא אליהם לשלום, וקבלת השלום תלוי אם יקבלו שלשה דברים, מס ועבדות ושבע מצות ב"נ, ואז מחויבים להשלים עמהם, כמ"ש (דברים כ, יא) והיה אם שלום תענך והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך. ובכ"ז אסור להם לכרות להם ברית דרך אהבה, כמ"ש (שם ז, ב) לא תכרות להם ברית. ולכן התלוננו על הנשיאים שקבלו את יושבי גבעון, מפני שכרתו להם ברית. ומה שלא פתח יהושע בשלום ביריחו ועי, מפני שקודם שעבר את הירדן שלח שלשה פרוזדיגמאות, הרוצה להשלים ישלים (ר"ל לקבל מס ועבדות וז' מצות), ובזה פתח בשלום כללי לכל בני המדינה, וראייתו ממ"ש (לקמן יא, יט) לא היתה עיר אשר השלימה את ב"י בלתי החוי כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה, מבואר שאם היו רוצים להשלים היו מוכרחים לקבלם (והגם שרש"י בפי' התורה והראב"ד בהשגות חולקים ע"ז, הכתובים פה מתפרשים יפה כפי דעתו, וכ"ד הרד"ק כהרמב"ם). ולפ"ז הוצרך לבאר פה מדוע הוצרכו יושבי גבעון להערים הוא מפני ששמעו מה שעשה ליריחו ולעי וטעו שאין מקבלים בשלום:

(ד) ויעשו גם המה. כמו שכל המלכים עשו מעשה להנצל, עשו הם ערמה: ויצטירו. (יש הבדל בין ציר ובין שליח או מלאך, שהציר הוא ההולך בשליחות להביא מענה בחזרה כמ"ש בפי' ישעיה סי' יח). הראו עצמם כאילו הם שלוחי מדינתם הצריכים להשיב שולחם דבר: ויקחו שקים בלים. שידמה שבאו מארץ רחוקה:

*תחילה ביקשו הגבעונים לכרות ברית שכנים.

(ו) ויאמרו אליו ואל איש ישראל וכו'. הנה כריתת ברית בין עם לעם יתהוה בג' פנים. א] עמים השכנים זל"ז, יכרתו ברית בל יעבר איש גבול רעהו להזיק לו בנזקי שכנים, והברית הזה יתהוה בין העמים עצמם בל ירע איש לרעו שכן לשכנו. ב] בין עם לעם הבלתי שכנים, יתהוה כריתת ברית שיעזרו זל"ז נגד הצר הצורר בצבא וגדוד ורכב וסוס, או שיהיה להם חירות לסחור א' בגבול חברו, כברית שבין חירם ושלמה, וברית כזה לא יכרתו העמים עצמם רק המלכים זה עם זה, כי הם דברים נוגעים אל הכלל, וכן ברית כזה לא יהיה בין שתי מדינות הרחוקות זה מזה מקצה הארץ עד קצה הארץ שא"א שיעזרו בעת צר ויסחרו את הארץ. ג] יתהוה כריתת ברית בענין הדת והאמונה, שעם אחד יקבל דת ואמונת עם השני ויכרתו עמם ברית להביאם במסורת ברית דתם ואמונתם, וברית כזה יהיה ג"כ עם העמים עצמם לא בין המלכים, וכן יצוייר גם בין מדינות הרחוקות מאד כי הוא ענין נפשיי לא יפרידהו רב הדרך ואיים רחוקים. והנה הצירים האלה באו תחלה אל כלל העם כמ"ש ויאמרו אליו ואל כל איש ישראל, ואמרו מארץ רחוקה באנו ועתה כרתו לנו ברית (שהוא האופן הא'), ולכן לא האמינו להם, כי ברית בין העמים לא יצוייר בארץ רחוקה שאין בם נזקי שכנים, רק בין המלכים, וע"כ:

(ז) ויאמר איש ישראל. היה תשובת העם בטוב טעם אולי בקרבי אתה יושב (מבואר אצלי שגדר מלת אולי הוא במקום שהדבר קרוב שהוא כן ויותר נוטה אל החיוב מאל השלילה), ר"ל הלא הסברה נותנת כי בקרבי אתה יושב שאל"כ למה תכרות ברית עם הגוי כולו, וא"כ איך אכרת לך ברית, והלא אנו מוזהרים בלאו לא תכרות להם ברית:

*משסורבו, ביקשו הגבעונים לכרות ברית מלכותית למסחר וסיוע רחוקים.

(ח) ויאמרו אל יהושע. כאשר ראו שנוקשו בדבריהם, פנו אל יהושע לבדו ויאמרו עבדיך אנחנו, ר"ל אליך לבד באנו לכרות ברית בינך ובין מלך ארצנו (שהוא האופן השני), וברית כזה בין המלכים יצויר גם בארץ רחוקה, שיעזרו זל"ז בעת צר: ויאמר אליהם יהושע. אחר שגם בצד זה ע"כ אינם רחוקים מאד מגבול ארצו שא"כ א"א שיבואו לעזרתם, לכן שאל אותם מי אתם ומאין תבואו, כי לפעמים העם נודעים בשהם עם מפורסם ע"ז שאל מי אתם ולפעמים שם העם בלתי מפורסם אבל שם מדינתם נודעת וע"ז שאל מאין תבואו, וכוונתו אחר שאתם שלוחי מלככם, בהכרח שאדע שם העם או המדינה שאכרות ברית עם מלכם, שאדע שכרתי ברית עם מלך של עם או מדינה פלונית. והנה בזה נלכדו שנית, כי לא היה אפשר שיבדו לעצמם שם בדוי שאז לא יחול הברית ע"ש מלך גבעון:

*לבסוף ביקשו הגבעונים לקבל דת ישראל.

(ט-י) ויאמרו אליו. לכן מצאו ערמה חדשה, לאמר שבאו על אופן השלישי מכריתת ברית, אמרו לא נוכל לאמר אליך שם העם והמדינה כי מארץ רחוקה מאד באו עבדיך, שהיא רחוקה מאד במרחק רב עד שלא תדע מי הם, ואם תשאל למה לנו לברית מארץ הרחוקה מאד, דע כי הכריתות ברית ומה שבאנו הוא לשם ה' אלוהיך, שאנו רוצים להקים ברית הדת והאמונה לקבל אלהותו ותורתו, כי שמענו שהוא בורא העולם ומחדשו ומנהיגו ואת אשר עשה במצרים ששדד הטבע כרצונו, וכן במלחמת סיחון ועוג. וקריעת הירדן לא הזכירו, אחר שאמרו שבאו מארץ רחוקה:

(יא) ויאמרו אלינו זקנינו וכל ישבי ארצנו. ואל התכלית הזה אנו שלוחים בין מן כלל העם בין מן הזקנים המנהיגים, והם אמרו אלינו לכו לקראתם ואמרתם אליהם, ר"ל אל כלל העם, אחר שהוא ברית דתיי, ובענין זה עבדיכם אנחנו, ע"י שתקבלונו בדת אמונתכם ותורתכם, ובזה כרתו לנו ברית:

(יב-יג) זה. אחר שהצליח בידם להסיר החשד ולהוציא הספק שהיה בלב ישראל עליהם, הוסיפו להביא ראיה מחייבת על היותם מארץ מרחק, אמרו זה לחמנו, מעיד על הדבר. ואל תחשבו שכבר היה יבש בעת צאתנו, כי חם הצטידנו אותו, וזה היה ביום צאתנו ללכת. וכן יעידו נאדת היין ושלמותינו:

(יד) ויקחו האנשים. לקחו הראיה שהאמת עמם מצידם היבש, ובראיה זאת האמינו להם. והגם שהיו יכולים לברר האמת ע"י האורים ותומים, את פי ה' לא שאלו:

*יהושע כרת לגבעונים ברית להחיות בלבד, ועל זה נשבעו הנשיאים.

(טו) ויעש. הנה הגם שהיו מחויבים לקבלם גם אם היו יודעים שהם מז' עממין אחר שקבלו עליהם ז' מצות, ובכ"ז לא עשו כדין, א] כי היו צריכים לקבל עליהם מס ועבדות (כנ"ל ג) וזאת לא קבלו בפירוש, ויהושע עשה להם שלום בלי תנאי. ב] שכרת להם ברית, שזה אסור בל"ת, ובכ"ז נשמר יהושע שלא כרת להם ברית רק לחיותם, שלא להרגם, ועל הברית הזה נשבעו להם נשיאי העדה, ולא קבלו עליהם ענינים אחרים שלא להשתעבד בהם וכדומה רק להחיותם:

(טז) השאלות (טז) כפל קרובים אליו ובקרבו הם יושבים:

ויהי וכו' אחרי אשר כרתו. ולא היה אפשר לחזור בהם: ובקרבו הם ישבים. לא כגרגשי שהיה קרוב תחלה ופנה והלך לו לאפריקי, ר"ל מצד שהם קרובים היה אסור לכרות להם ברית, ומצד שהם יושבים בקרבו היו צריכים לקבל מס ועבדות:

(יח) השאלות (יח-כב) אחר שהיתה תלונת העדה על שבועת הנשיאים מה השיבו הנשיאים אנחנו נשבענו להם וכו' והלא ע"ז היה התלונה? מ"ש זאת נעשה להם והחיה אותם, כפל מבואר? וכן מ"ש שני פעמים ויאמרו הנשיאים, וכן מה שכפלו שלישית יחיו. ומ"ש כאשר דברו להם הנשיאים אין לו טעם ואיך שינו שבועתם ויתנום לחוטבי עצים?:

ולא הכום. ר"ל ישראל באו אל עריהם ורצו להרגם, שאחר שלא קבלו עליהם מס ועבדות בפירוש הם מוזהרים עליהם בלאו דלא תחיה כל נשמה, ושבועת הנשיאים אינה חלה על כלל ישראל בשגם שהיתה בטעות והיתה לבטל מצות התורה, ובכ"ז לא הכום מצד כי נשבעו נשיאי העדה בה' אלוהי ישראל, ולא הניחום הנשיאים מפני שיהיה חילול השם, ולכן וילנו כל העדה על הנשיאים:

(יט) ויאמרו כל הנשיאים. אמרו א"א שתהרג אותם אחר כי אנחנו נשבענו להם, והשבועה היתה בה', ויהיה חילול השם בדבר, בשגם כי העם צריכים לשמור מה שהתקשרו נשיאי העדה:

(כ) זאת נעשה להם. בכ"ז אחר שהשבועה היתה רק להחיותם ולא שלא נטיל עליהם מס ועבדות, א"כ נוכל לקיים את השבועה ובכ"ז נעשה כמצות התורה, כי נקיים השבועה, והחיה אותם, שרק ע"ז נשבענו, ובכ"ז לא יהיה עלינו עלינו קצף על השבועה אשר נשבענו להם, ר"ל לא יקצוף ה' על זאת, ופירוש דבריהם בפסוק הבא:

(כא) ויאמרו אליהם הנשיאים. עתה בארו דבריהם איך יקיימו את השבועה, ואת מצות התורה: יחיו. ובזה נקיים השבועה: ויהיו חוטבי עצים. ובזה נקיים מצות התורה, כי במה שנשבעו להחיותם לא נכלל רק שלא ימיתום, לא שלא יטילו עליהם מס ועבדות. וגם לא תחשבו שעכ"פ נהיה בזה כעוברי ברית, שהרי כרתנו ברית אהבה עמם ואיך נכבשם לעבדים, עז"א כאשר דברו להם הנשיאים, הלא הנשיאים אמרו להם תחלה אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרת לך ברית (שמש"ש ויאמר איש ישראל, בודאי נשיאיהם היו המדברים), וא"כ בארו להם אז שעם הכנעני היושב בקרבם אין כורתים ברית, והם כזבו ובריתם כוזב, והשבועה לא היתה רק להחיותם. ומ"ש ויהיו חוטבי עצים בלשון עבר, ר"ל שמעצמם נהיו חוטבי עצים, וזה נכלל במ"ש שדברו להם הנשיאים שא"ל אולי בקרבי אתה יושב, מבואר שעל צד זה מחויב לקבל מס ועבדות:

(כב) ויקרא להם יהושע. כי רצה להודיעם שהם הפרו ברית תיכף בתחלתו במה שכחשו להם, באשר הודיעו אותם שאינם כורתים ברית עם הקרובים, וז"ש למה רמיתם אותנו:

(כג) ועתה ארורים אתם. ואין ארור כורת ברית עם ברוך והשבועה היה רק להחיותם, אבל אני מתנה תנאי שתקבל מס ועבדות: ולא יכרת מכם עבד. הוא העבדות: וחטבי עצים וכו' לבית אלוהי. הוא המס. והנה הנשיאים אמרו שיהיו חוטבי עצים לעדה לכלול בזה עבדות ומס, אבל יהושע שהתנה עבדות ביחוד לכן לא הצריכם שיהיו חוטבי עצים לכל העדה רק לבית אלוהים לבד, וזה יהיה המס:

(כד) ויענו את יהושע. שלא עשו כלל הערמה הזאת כדי להפטר מחיוב מס ועבדות, רק להציל את נפשותם, כמ"ש ונירא וכו' ונעשה את הדבר הזה, כי חשבו שהיה הציווי להשמיד את כל יושבי הארץ ושלא לקבלם בשום אופן:

(כה) ועתה וכו'. הננו מוכנים לעשות כאשר ישר בעיניך:

(כו) השאלות (כו) מ"ש שהציל אותם מיד ב"י והלא אמר (פי"ח) שישראל לא הכום בעבור שבועת הנשיאים? ומ"ש (פכ"ד) שנתנם חוטבי עצים לעדה ולמזבח, סותר מ"ש (פכ"ג) שנתנם רק לחוטבי עצים למזבח לבד?:

ויצל אותם מיד כו'. כי אם לא היו מקבלים עליהם מס ועבדות היו העם הורגים אותם, כי חשבו ששבועת הנשיאים לא חלה עליהם בזה הענין (כנ"ל יז יח):

(כז) ויתנם. ויען עתה לא היה בית ה' במקומו נתנם ביום ההוא טרם יתכונן המקדש יהיו חוטבי עצים להעדה העוסקים במלחמה בשבע שכבשו ושחלקו, ואח"כ יהיו חוטבי עצים למזבח ה' (וזה נמשך עד היום הזה שנכתב בו הספר): אל המקום אשר יבחר. בעת יבחר מקום לשבתו:

יהושע פרק י

(א) וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם כִּי לָכַד יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעַי וַיַּחֲרִימָהּ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִירִיחוֹ וּלְמַלְכָּהּ כֵּן עָשָׂה לָעַי וּלְמַלְכָּהּ וְכִי הִשְׁלִימוּ יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְּקִרְבָּם: (ב) וַיִּירְאוּ מְאֹד כִּי עִיר גְּדוֹלָה גִּבְעוֹן כְּאַחַת עָרֵי הַמַּמְלָכָה וְכִי הִיא גְדוֹלָה מִן הָעַי וְכָל אֲנָשֶׁיהָ גִּבֹּרִים: (ג) וַיִּשְׁלַח אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם אֶל הוֹהָם מֶלֶךְ חֶבְרוֹן וְאֶל פִּרְאָם מֶלֶךְ יַרְמוּת וְאֶל יָפִיעַ מֶלֶךְ לָכִישׁ וְאֶל דְּבִיר מֶלֶךְ עֶגְלוֹן לֵאמֹר: (ד) עֲלוּ אֵלַי וְעִזְרֻנִי וְנַכֶּה אֶת גִּבְעוֹן כִּי הִשְׁלִימָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְאֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיֵּאָסְפוּ וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ יְרוּשָׁלִַם מֶלֶךְ חֶבְרוֹן מֶלֶךְ יַרְמוּת מֶלֶךְ לָכִישׁ מֶלֶךְ עֶגְלוֹן הֵם וְכָל מַחֲנֵיהֶם וַיַּחֲנוּ עַל גִּבְעוֹן וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ: (ו) וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעוֹן אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה לֵאמֹר אַל תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי יֹשְׁבֵי הָהָר: (ז) וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ מִן הַגִּלְגָּל הוּא וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ וְכֹל גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל: (ח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מֵהֶם כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים לֹא יַעֲמֹד אִישׁ מֵהֶם בְּפָנֶיךָ:

מצודת דוד יהושע פרק י

(א) ויהיו בקרבם – התחברו עצמם עם ישראל:

(ב) כי עיר גדולה – ועכ"ז לא עצרו כח להלחם והמסו בזה לב אנשי המלחמה:

(ד) כי השלימה – והרעו לעשות כי הביאו מורך בלב כל:

(ו) אל תרף ידיך – לעזוב אותנו בידם:

אברבנאל יהושע פרק י

(א) ויהי כשמוע אדוני צדק וגו', הנה מה ששמע אדוני צדק הוא שהשמיד יהושע יריחו ומלכה והעי ומלכה, והיראה שירא ומה ששלח לקרוא המלכים לעזרו לא היה כל זה להלחם עם בני ישראל, כי אם להלחם עם יושבי גבעון. ואמנם הקדים אליו זה (לפי מה שאחשוב) להגיד שמלך ירושלים חשב (במה שהשלימו יושבי גבעון עם יהושע) שכבר פשעו יושבי גבעון בזה ארבעה פשיעות גדולות. האחת שבהיות שלכד יהושע יריחו והעי ומלכיהם (וזכר ביחוד המלכים להיות אדוני צדק מלך בהם וירא שמה יקרה לו מה שקרה אליהם) היה ראוי לכל יושבי הארץ שיצטערו עליו וישתדלו לנקום נקמתם, ומפני זה היתה נבלה גדולה אל יושבי גבעון להשלים עם יהושע, ולא שמו לב לרעת אחיהם ולא התעוררו לנקום נקמתם, וזהו ויהי כשמוע אדוני צדק וגו', כי לכד יהושע את העי ויחרימה וגו' וכי השלימו, ר"ל וכי עם כל זה השלימו יושבי גבעון עם בנ"י. השנית חשב איך (כאשר לכד יהושע יריחו והעי והשמיד מלכיהם) יושבי גבעון מרדו במלכם ואותו השליכו אחרי גום והלכו להשלים עם יהושע? וזה קשר גדול ליושבי הארץ שמבלי דעת מלכם ישלימו עם אויביו שזה מרד גדול, ולכן חשש אולי יעשו גם כן אנשי ירושלם כדבר הרע הזה. ובסתר ישלחו גם הם להשלים עם יהושע וימרדו בו כאשר עשו יושבי גבעון. וגם נכלל זה באמרו וכי השלימו יושבי גבעון עם בני ישראל, ר"ל יושבי גבעון השלימו בזולת מלכם במרד ובמעל. והשלישית חשב שאנשי המלחמה וכל שכן עם נשיהם וטפם מקניהם וצאנם לא יוכלו לילך בשדה זמן רב, אם לא יהיה להם ערים לשבת, ושיהושע לא היה יכול לישב ביריחו ובעי כי החרימם, ולכן לא היה מתמיד המלחמה אם לא השלימו יושבי גבעון, ועתה יהיו בקרבם ויתנו להם מזונות ויהיה זה סבת התמדת המלחמה, וזהו (ב) וייראו מאד כי עיר גדולה גבעון כאחת ערי המלחמה. והרביעית חשב שגבעון עשה נבלה בהשלים עם ישראל להיותה עיר גדולה מהעי ואנשיה גבורים, ועכ"ז לא עצרו כח להלחם והלכו להשלים, ומפני כל זה כדי שכל העם ישמעו וייראו ולא יזידון עוד לעשות כדבר הרע הזה, וגם כדי שישראל לא יתישבו בעריהם (ג) שלח לקרוא חמשת המלכים להחרים את גבעון. וזכר שהגבעונים שלחו אל יהושע לאמר (ו) אל תרף ידך מעבדיך, ר"ל כיון שבעבור היותנו עבדיך רודפים אותנו מלכי הארץ אל תרף ידך מעלינו. וזכר שבא יהושע לעזרם ולהצילם (ז) ושהקדוש ברוך הוא המס את הגוים ושהשליך עליהם אבנים מן השמים:

רלב"ג יהושע פרק י

(א) אדוני צדק מלך ירושלם – מצאנו שמו בתורה מלכי צדק וידמה שכל מלכי ירושלם היה שמם מלכי צדק או אדני צדק כי הכל ענין אחד כמו שהיה שם מלכי מצרים פרעה והנה זכר כי חמשת מלכי האמורי הם וכל מחניהם חנו על גבעון וילחמו עליה וכבר שלחו אנשי גבעון ליהושע שיעזרם כי ראוי לאדון שיציל עבדיו מיד הנלחמים עליהם וידמה ששאל יהושע את פי ה' על זה ועלה מן הגלגל הוא וכל עם המלחמ' עמו וכל גבורי החיל וכבר אמר השם יתברך אל יהושע קודם זה בשאלו את פיו על דבר זאת המלחמה שלא יירא מהמלכים האלה וממחניהם כי בידו יתנם והוא מיהר לבא עליהם כל הלילה ויהומם ה' לפני ישר' ויכם ישראל מכה גדולה בגבעון וירדפם דרך מעלה בית חורון וגו' ויהי בנוסם מפני בני ישר' נלחם ה' בם מן השמים והמית מהם באבני הברד יותר מאשר הרגו בני ישראל בחרב:

מלבי"ם יהושע פרק י

(א) השאלות (א) הלא כבר אמר (למעלה ט) כי נתקבצו כל המלכים להלחם, וא"כ היו חמשה אלה מכללם ולמה עתה באו רק חמשה אלה. ולמעלה (שם) אמר ויתקבצו ופה אמר ויאספו, ובפסוק וא"ו כי נקבצו אלינו:

ויהי כשמוע. הנה למעלה (ריש סי' ט) ספר שנתקבצו כל המלכים להלחם עם ישראל, וה' הניא מחשבותם והטיל מהומה ביניהם באופן שלא באו כולם כאחת, כי יושבי גבעון שגם מלכם היה עם הועד של המלכים הנזכר (כי שם נזכר החוי) הם התיעצו להשלים עם ישראל, ועי"כ עלה חמת חמשה המלכים הנזכרים פה ויעלו להלחם עם גבעון, ונפלו בידי יהושע בהיותם נפרדים מן הקבוץ הנ"ל בסימן הקודם: כי לכד. א] שמע כי לכדה ע"י ערמה ותחבולות מלחמה, וזה חזק לבבו לקבץ את רעיו ולהלחם אחר שכחם תלוי רק בערמה ותחבולה. ב] שמע כי כאשר עשה ליריחו כו' כן עשה לעי. ר"ל שאם היה מחרים יריחו לבד, זה מנהג כל כובשי ארצות להחרים העיר הראשונה להטיל מוראו. אבל אחר שהחרים גם עי, מבואר שדעתו להחרים את כולם, וזה עורר לבבם לבל יחרישו. ג] וכי השלימו יושבי גבעון. ובזה הביאו מורך בלב כולם, כי יאמרו אם גבעון יראה מהלחם איך נעמוד אנחנו. ד] ויהיו בקרבם. ואחר שישראל קבלו אותם ימצאו רבים שישלימו אתם ויהיו למס כדי (שיהיו) [שיחיו] אותם. וגם שבמה שישבו בקרבם מצאו ערי מושב אשר יספיקו להם צדה ומזון ומחסה ומסתור:

(ב) וייראו מאד. כי כולם יקחו ראיה מגבעון: כי עיר גדולה גבעון. ר"ל, א] שהיא גדולה באיכות, שהיא בחשיבות והנהגה כאחת ערי הממלכה. ב] היא גדולה בכמות יותר מן העי. ג] בגבורה, כי כל אנשיה גבורים:

(ד) ונכה. כי אחר שכל המלכים התקבצו ויסכימו להלחם הנה פרעו חק המדינה ומזיקים אל הכלל שיתנו עזר לאויביהם:

(ו) והושיעה לנו ועזרנו. מבואר ההבדל בין עזר ותשועה, המושיע יעשה את הכל, והעוזר עוזר קצת עד שהנעזר יהיה הפועל העקרי. ועז"א הושיעה, או עכ"פ עזרנו עזר קצת ואנו נלחם: (כי נקבצו. ובפסוק ה' אמר ויאספו, כי האסיפה הוא אחר הקבוץ (כמ"ש בפי' ישעיה סי' יא), והמלכים כבר נתקבצו למעלה סימן ט', ופה היה צריך רק אסיפה נגד ישראל. אבל הגבעונים שדברו בבחינת שבאו עליהם שזה תחלת ההסכמה נגדם, אמרו כי נקבצו):

(ח) כי בידך נתתים. מכבר, כי עקר בואם היא נסבה מאתי למסרם בידך: (לא יעמד איש. יש הבדל בין לא יתיצב איש בפניך, שבא תמיד על תחלת מצבו להלחם, ובין לא עמד שפי' הגם שהתיצב, כי פה התיצבו לקראת המלחמה אבל לא עמדו, ר"ל לא נשארו עומדים כי כרעו ונפלו):

שמות רבה (וילנא) פרשת משפטים פרשה ל

*הגבעונים לא מחלו לשאול, לכן ריחקם ה'.

טז ר' נתן אומר נאה לאלוהים הדין שהוא שומרו ואינו נושא פנים שנאמר (ירמיה ט) כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, שכן מצינו באברהם שעמד בעשר נסיונות ולא נשא (לו) פנים אלא בדבר אחד שאמר (בראשית טו) ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, אלא הוא היה מבקש מן האלוהים שישמור המשפט שנאמר (שם /בראשית/ יח) השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ראה שלמה המלך היאך נתפש במצודה, שנאמר (איוב ה) לוכד חכמים בערמם, וכמה רוחות ושדים כבש שלמה והורה המשפט לכל, ולבסוף נלכד בזקנתו והתחיל מפחד מן הרוחות, שנאמר (שיר /השירים/ ג) איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, והיו הרוחות מתחלה מתבעתים מפניו, ולבסוף התחיל מפחד מפניהם, לכך אין מצוה שלא הזהיר עליה הקב"ה, שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מי גרם לו כך, אלא עיבור הדין שעיבר על אחרים, מכה איש ומת, מי גרם לו מיתה שלא נסתכל בתורה שכתוב בה (בראשית ט) שופך דם האדם באדם דמו ישפך, משל לאדם שקפח איקונין של מלך ועלה לבימה, אמר המלך לא קראת בדיוטגמא שלי שכל מי שנוגע באיקונין שלי הוא אבד למה לא חסת על עצמך, כך אם הרג אדם נפש מישראל כאלו הוא מעביר איקונין של מלך והוא נידון ואין לו חיים שאדם נברא בדמות מלאכי השרת, ואם הרג בשגגה נתן לו האלוהים מקום שיברח לשם, ואם הרג במזיד אפילו כ"ג הוא נהרג.

אין לך גדול משאול שנאמר (ש"ב =שמואל ב'= א) בנות ישראל אל שאול בכינה, מי גבה הימנו הדם שהיה בידו במיתתו לא ישראל גבו אותו אלא הגבעונים, שנאמר (שם /שמואל ב'/ כא) יותן לנו שבעה אנשים מבניו, הכהנים מחלו לו והגבעונים לא מחלו לו, לכך ריחקם האלוהים שנאמר (שם /שמואל ב' כא/) והגבעונים לא מבני ישראל המה ומן הדבר הזה היה דוד מתיירא שנאמר (תהלים נא) הצילני מדמים אלוהים.

ויקרא רבה (וילנא) פרשת מצורע פרשה יז

*הגבעונים נענו לקריאת יהושע והשלימו עמו.

ו וכתיב נגע צרעת, תני ר' חייא וכי בשורה היא להם שנגעים באים עליהם, תני רבי שמעון בן יוחאי כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות אמר הקדוש ב"ה אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב שנאמר (דברים ו) ובתים מלאים כל טוב מה הקב"ה עושה מגרה נגעים בביתו והוא סותרו ומצא בו סימא, וכי מי בא ואומר לכנענים שישראל נכנסין לארץ אמר רבי ישמעאל ב"ר נחמן ג' פרוזדיגמאות שלח יהושע אצלם הרוצה לפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה, גרגשי עמד (ופנה) מאליו לפיכך נתנה לו ארץ יפה כארצו הה"ד (ישעיה לו) עד באי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם זו אפריקי, גבעונים השלימו שנאמר (יהושע י) וכי השלימו יושבי גבעון, ל"א מלכים עשו מלחמה ונפלו.

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת נצבים

*הגבעונים באו אל משה ולא קבלם, ושוב באו והערימו על יהושע וקבלם.

מחוטב עציך אמר רבי יצחק בן טבלי מלמד שבאו הגבעונים אצל יהושע בן נון וקבלן שנאמר (יהושע ט) ויעשו גם המה בערמה וגו' מהו גם המה ללמדך שבאו אצל משה ולא קבלן.

במדבר רבה (וילנא) פרשת במדבר פרשה ה

* ה' קיבל את הגבעונים אף על פי שאינם גרי אמת אלא גרים גרורים מפני היראה, ואף הרג את שאול בגללם והביא רעב על ישראל.

ג ד"א אל תכריתו וגו' הה"ד (מ"ב =מלכים ב'= יד) ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים אין הקב"ה מבקש שימות א' מהם ראה מה כתיב (ישעיה נו) ואל יאמר בן הנכר וגו' ומה על בן נכר אמרתי שלא לפסלו עאכ"ו ישראל שהם בני הוי ולא דבר ה' למחות וגו' וכן הגבעונים שהיו גרים גרורים ולא היו גרי אמת אלא מן היראה נתגיירו קבלתי אותם ועל שביקש שאול להזדקק להם והרג הכהנים שהיו מספיקין מזונותן הרגתיו ולא עוד אלא שהבאתי שלש שנים רעב בשבילם שנאמר (ש"ב =שמואל ב'= כא) ויהי רעב בימי דוד וגו' ומה אם לגבעונים שבאו אצלכם לא פסלתי לבני אני פוסל הוי ולא דבר ה' למחות וגו' ועאכ"ו ללוים שהם משרתים לפני הוי אל תכריתו

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת במדבר

* ה' קיבל את הגבעונים אף על פי שאינם גרי אמת אלא גרים גרורים מפני היראה, ואף הרג את שאול בגללם והביא רעב על ישראל.

(כה) [ד, יח] אל תכריתו הרי יפה אמר הכתוב (מלכים ב יד) ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים אין הקב"ה מבקש שימות א' מישראל, ראה מה כתיב (ישעיה נו) ואל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר הבדל יבדילני ה' מעל עמו, ומה על בן נכר אמרתי שלא לפסלו עאכ"ו בני, הוי לא דבר ה' למחות את שם ישראל, הגבעונים שהיו גרים ארורים ולא היו גרי אמת אלא מן היראה נתגיירו וקבלתי אותם, ועל שבקש שאול להזקק להם והרג מהם, הרגתי אותו, ולא עוד אלא שהבאתי שלש שנים רעב בשבילם שנאמר (שמואל ב כא) ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה, ומה אם לגבעונים שבאו אצלכם לא פסלתי, לבני אני פוסל הוי אומר (מלכים ב יד) ולא דבר ה' למחות, ועאכ"ו ללוים שהן משרתים לפני, הוי אל תכריתו.

במדבר רבה נשא פרשה ח, ד

ד איש או אשה וגו' הה"ד (תהלים קלח) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך אמר רבי פנחס ב' דברים שמעו מלכי או"ה =אומות העולם= מפי הקדוש ברוך הוא ועמדו מכסאותם והודו בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל ואמר (שמות כ) אנכי ה' אלוהיך אמרו מלכי או"ה זה כמוני אומר אי זה מלך רוצה שיהא אחר מכחיש וכן הקב"ה בשעה שאמר לא יהיה לך אמרו אי זה מלך רוצה שיהיה לו שותף וכן הקב"ה בשעה שאמר לא תשא אמרו אי זה מלך רוצה שיהיו נשבעים בו ומשקרים וכן הקב"ה בשעה שאמר זכור את יום השבת אמרו אי זה מלך רוצה שלא יהיו הבריות מכבדים את יום השביעי אבל בשעה שאמר כבד אמרו בנימוסות שלנו כל מי שמכתיב א"ע סיגרון למלך הוא כופר באבותיו וזה מכריז ואומר כבד את אביך ואת אמך עמדו מכסאותם והודו לו.

בשעה שאמר הקב"ה ואת אשר חטא מן הקדש ישלם אמרו בנימוסות שלנו כל דאכיל צינורא מן קיסר יהב ביה סכין דפדן וזה מכריז ואומר ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ולא עוד אלא שהחמיר בהדיוט יותר מגבוה שבגבוה כתיב (ויקרא ה) נפש כי תמעול מעל וגו' ובהדיוט כתיב נפש כי תחטא וגו' עשאו כמזיד ולא עוד אלא שבזה הקדים מעילה לחטא ובזה הקדים חטא למעילה ולא עוד לישראל אלא אפילו בגוזל הגר כן מי הוא אלוה כזה האוהב את אוהביו ומקרב רחוקים כקרובים הבאים לשמו עמדו מכסאותם והודו לו

*מהיחס לגבעונים לומדים מהו היחס לגרים, בין אם הם גרים גרורים ובין אם הם גרי צדק

ולא תאמר בגירי הצדק שנתגיירו לשם שמים קירב הקב"ה אלא אפילו אותן שנתגיירו שלא לש"ש מצינו שתבע הקב"ה עלבונם הה"ד (שמואל ב כא) ויהי רעב בימי דוד וגו' מהו שנה אחרי שנה מלמד שהיו ג' שנים רצופות כשראה דוד שהתחיל הרעב לבא בימיו אמר בעון ה' דברים הגשמים אינן יורדין בעון עובדי עבודת כוכבים ומגלי עריות ושופכי דמים פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין ובעון שאינן נותנין מעשרותיהם כתקנן, בעון עובדי עבודת כוכבים מנין שנאמר (דברים יא) השמרו לכם פן יפתה וגו' ואומר וחרה אף ה' בכם וגו' בעון מגלי עריות מנין שנאמר (ירמיה ג) ותחניפי ארץ בתזנותיך וגו' ואומר (שם /ירמיהו ג'/) וימנעו רביבים ומלקוש וגו' בעון שופכי דמים מנין שנאמר (במדבר לה) כי הדם הוא יחניף את הארץ כי הדם הוא יחן אף על הארץ, בעון פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין מנין שנאמר (משלי כה) נשיאים ורוח וגשם אין למה (שם /משלי כ"ה/) איש מתהלל במתת שקר, בעון שאין נותנין מעשרותיהן כתקנן מנין שנאמר (מלאכי ג) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו' שנה ראשונה התחיל דוד להוכיח דורו בעת הרגל ואמר להן שמא יש בכם בני אדם שהן עובדים עבודת כוכבים שאין השמים נעצרים מהוריד טל ומטר אלא בעון זה יצאו ובקשו ולא מצאו שנה שנייה אמר להם שמא גלוי עריות יש בכם שאין השמים נעצרים אלא מפני כך יצאו ובקשו ולא מצאו שנה שלישית אמר להם שמא שופכי דמים או פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין יש בכם או מונעי המעשרות יש בכם שאינן הגשמים נעצרים אלא עליהם יצאו ובקשו ולא מצאו

מכאן ואילך אמר דוד אין הדבר תלוי אלא בי התחיל שואל באורים ותומים הה"ד (שמואל ב כא) ויבקש דוד את פני ה' אמר רשב"ל ששאל באורים ותומים א"ר אלעזר טעמיה דרבי שמעון בן לקיש אתיא פני פני כתיב הכא ויבקש דוד את פני ה' וכתיב התם ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו' אמר לו הקב"ה דוד מוצל אתה אלא על שאול ועל בית הדמים הה"ד (שם /שמואל ב' כ"א/) ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים וגו' על שאול שלא עשיתם עמו חסד ולא נספד כהלכה א"ל הקב"ה דוד אינו שאול שנמשח בשמן המשחה אינו שאול שבימיו לא נעשה עבודת כוכבים בישראל אינו שאול שחלקו עם שמואל הנביא ואתה בארץ והוא בחוצה לארץ ואל בית הדמים (שם /שמואל ב' כ"א/) על אשר המית את הגבעונים והיכן מצינו שהמית גבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן, א"ר אלעזר כתיב (צפניה ב) בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו מהו אשר משפטו פעלו שהוא עושה משפטו ופעלו כאחת את מוצא הקב"ה תובע משפטן של גבעונים מן שאול וזוכר פעולתו של שאול לשלם לו שכר טוב באותה שעה אמר דוד וכי בשביל הגרים הללו עשה הקב"ה לעמו כן א"ל הקב"ה אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים צא ולמד יהושע רבך שבשעה שאמרו הגבעונים (יהושע י) עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועזרנו באותה שעה אמר יהושע וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור א"ל הקב"ה יהושע אם תרחיק את הרחוקי' סופך לרחק את הקרובי' צא ולמד מהיכן הוא מטעך לא מן הגרי' שנא' (בראשי' מו) ויולד ליוסף בארץ מצרים וגו' וכתי' למטה אפרים הושע בן נון, מיד (שמואל ב כא) ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים וגו'

*דוד ריחק את הגבעונים שלא יבואו בקהל כי היו אכזריים – ככנענים.

מה שאמר הכתוב (שם /שמואל ב' כ"א/) והגבעונים לא מבני ישראל המה וכי מה ענין זה לזה אלא כך אמר הכתוב לפי שקרא דוד לגבעונים ואמר אליהם מה שאמר ולא קבלו ממנו לכך והגבעונים לא מבני ישראל המה שעמד דוד וריחקן שלא יבאו בקהל וזו היא ששנינו שנתינים אסורים לבא בקהל באותה שעה אמר דוד ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל רחמנין וביישנין וגומלי חסדים רחמנין דכתיב (דברים יג) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך ביישנים דכתיב (שמות כ) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זה סימן לביישן שאינו חוטא וכל מי שאין לו בושת פנים דבר ברי שלא עמדו אבותיו על הר סיני וגו' גומלי חסדים מנין דכתיב (בראשית יח) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' וכתיב (דברים ז) ושמר ה' אלוהיך את הברית ואת החסד ואלו אין בהם אחד מאלה מיד עמד וריחקן הה"ד והגבעונים לא מבני ישראל המה אין ראויין אלו להתערב עמהם אע"פ שגרים הם לא עמדו אבותיהם על הר סיני כי על שם כנענים מתחשבים הה"ד (שמואל ב כא) כי אם מיתר האמרי מה כתיב בהם (דברים ז) לא תתחתן בם וגו' אף אלו כמותן אינן ראוין לידבק בישראל,

*הגבעונים רצו להחטיא את ישראל, בברית או בהפרתה, כדי שייענשו ולא יירשו את ארצם.

כתוב אחד אומר ויאמר איש ישראל החוי וגו' וכאן קרי ליה אמורי אלא מן האמרי היו ולמה קורא אותן חוי על שעשו מעשה חוי מעשה נחש הנחש אמר יודע אני שאמר להם הקב"ה (בראשית ב) כי ביום אכלך ממנו מות תמות אלא הריני הולך ומרמה בהם והם אוכלין ונענשים ואני יורש את הארץ לעצמי כך עשו הגבעונים אמרו יודעים אנו שאמר הקב"ה לישראל כי החרם תחרימם החתי והאמרי וגו' (דברים ז) לא תכרות להם ברית וגו' אלא הרי אנו הולכין ומרמין בהם והם כורתים אתנו ברית מה נפשך יהרגו אותנו יעברו על השבועה יקיימו אותנו עוברים על הגזירה בין כך ובין כך נענשים ואנו יורשין את הארץ לעצמנו לפיכך כשראה יהושע כן אמר להם (יהושע ט) למה רמיתם אותנו וגו' אמר להם יהושע אתם עשיתם מעשה נחש לפיכך תטלו שכרו של נחש א"ר אלעזר אררן כנחש דכתיב (שם /יהושע ט'/) ועתה ארורים אתם כשם שכתוב בנחש (בראשית ג) ארור אתה מכל הבהמה,

*יהושע תלה הרחקת הגבעונים בבונה המקדש, דוד ריחקם, לעתיד לבוא ה' ירחק אותם.

מהו ובני ישראל נשבעו להם אמר דוד בעת שבני ישראל נשבעו להם תלוי הדבר בי שאם אחפוץ לרחקן ולקרבן הרשות בידי הריני מרחקן ומנין שתלוי הדבר בדוד דכתיב (יהושע ט) ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים וגו' א"ר אמי בשם רבי יהושע בן לוי אחר שאמר לעדה ולמזבח ה' מה צורך לומר אל המקום אשר יבחר אלא תלאו יהושע בדוד אמר אני איני לא מקרבן ולא מרחקן אלא מי שהוא עתיד לבנות בית הבחירה אם ראתה דעתו לקרב יקרב לרחק ירחק וכיון שבא דוד וראה שהיו אכזרים ריחקן אף עזרא ריחקן דכתיב (נחמיה יא) והנתינים יושבים בעופל וגו' אף לעתיד לבא הקב"ה מרחקן שנאמר (יחזקאל מח) והעבד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל יאבדוהו מכל שבטי ישראל

*התגובה לפגיעה בגבעונים נועדה לקבע יחס ראוי לגרים

(שמואל ב כא) ויבקש שאול להכותם אע"פ שלא הכם נתאכזרו עליו ללמדך שלא על חנם ריחקן דוד בקנאתו לבני ישראל ויהודה אע"פ שלא כעס עליהם שאול אלא בשביל קנאה שהיה לו על ישראל ויהודה ולא עשה בשביל שנאה שהיה שונאם ולא ריחמו על בניו מה היא הקנאה שלא היו מגלים לו היכן דוד מתחבא מיד שלח דוד וקרא להם מה לכם ולבית שאול אמרון ליה על שפסק מזונינו ועל שהמית ממנו שבעה אנשים שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש אמר לון ומה אתון בעי כדון הה"ד (שם /שמואל ב' כ"א/) ויאמר דוד אל הגבעונים מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה' אמר להם מה הניי' ליהוי לכון אם תקטלון מן בית שאול נפשא אלא אמרו לי מה תקנה אעשה לכם שאתם מתפייסין וכמה כסף וזהב אתן לכם כופר נפשכם ובמה אכפר כמה דתימא (שמות כא) אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו כדי שיפסוק הרעב הה"ד וברכו את נחלת ה' וכמה דתימא (בראשית מז) ויברך יעקב את פרעה שברכו שיכלה הרעב (ש"ב =שמואל ב'= כא) ויאמרו לו הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו לי כתיב לנו קרי למה כן אמר להם דוד מה הנייה לכון דאינון מתקטלין סבו לכון כסף וזהב אמרו לו אין אנו מבקשין כסף וזהב עם שאול ועם בני ביתו לא היה לנו חייב ממון שממון ניטול ממנו אלא נפשות חייב לנו ונפשות אנו מבקשין אמר דוד דלמא דאינון בהתין פלגין מן פלגין, נסב כל חד וחד מנהון והוה מפייס ליה קבל גרמי' והו' אמר לו מה הניי' לך ואינון מתקטלין סב לך ממון והוא אמר ליה אין לי כסף וזהב עם שאול ועם ביתו, ואין לנו לחזור על אחרים אלא עליו שעבדיו לא רצו לשלוח יד בכהנים ולא בנו שנאמר (שמואל א כב) ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה' הוי ואין לנו איש להמית בישראל כיון שראה דוד שלא קבלו ממנו אמר להם מה אתם אומרים אני עושה לכם אם נפשות אתם מבקשים אני אעשה הה"ד (שם /שמואל ב'/ כא) ויאמר מה אתם אומרים אעשה לכם כיון שאמר להם דוד כן אמרו לו אין אנו מבקשין לפרוע לו ככל מדתו הוא כלנו וחשב להשמידנו שלא יהיה לנו עמידה בכל גבול ישראל אין אנו מבקשים מכל בניו אלא ז' כנגד השבעה אשר הרגם ממנו הה"ד ויאמר אל המלך האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו וגו' אשר כלנו ז' אותיות הן כנגד ז' נפשות שהרג מהם לפיכך (שם) יותן לנו ז' אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה' וגו' כדי שיראו כל העולם ויתיראו ולא יוסיפו עוד להרע לגרים לכך כתיב לה' שהוא צוה להיטיב לגרים והוא הרע להם, למה בגבעת שאול כדי שידעו אם למלך לא נשא הקב"ה פנים ק"ו להדיוטים בחיר ה' אתמהה הם מקטרגים עליו וקריין ליה בחר ה' אלא הם אמרו בגבעת שאול יצתה בת קול ואמרה בחיר ה'

כיון שראה דוד צרתו צרה התחיל אומר להם אני אתן הה"ד (שם) ויאמר המלך אני אתן (שם) ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן וגו' על שהיה אדם גדול בתורה נתן דוד עיניו בו להצילו מידם אמר דוד הריני מעבירן לפני המזבח וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלו והעבירן לפני המזבח ונתפלל עליו והלך המזבח וקלטו הה"ד (תהלים נז) אקרא לאלוהים עליון לאל גומר עלי שהסכים הקב"ה עם דוד ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול וגו' והכתיב (שמואל ב ו) ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה ומירב היכן היא אמור מעתה בני מירב היו וגידלתם מיכל ונקראו על שמה ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני ה' ויפלו שבעתם יחד שבעתם כתיב חסר יו"ד זה מפיבושת בן יונתן שניצל שהיה חסר מן השבעה

*הטיפול בפגיעה בגבעונים היה קידוש השם והביא למאה וחמישים אלף מתגיירים.

והמה הומתו בימי קציר בראשונים בתחלת קציר שעורים מלמד שהומתו ט"ז בניסן יום שהיו קריבים את העומר (שם /שמואל/ ב כא) ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מהו אל הצור א"ר הושעי' שהיתה אומרת הצור תמים פעלו, מתחלת קציר שעורים עד נתך עליהם מים מן השמים ר' אחא בר זבינא אמר בשם ר' הושעיא גדול הוא קידוש השם מחילול השם בחילול השם כתיב (דברים כא) לא תלין נבלתו על העץ ובקידוש השם כתיב מתחלת הקציר עד שניתך מים עליהם מן השמים מלמד שעמדו תלוים מט"ז בניסן עד י"ז במרחשון והכתיב (שם /דברים/ כד) לא יומתו אבות על בנים ובנים מתו בעון אביהם א"ר חייא בר אבא בשם רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא והיו אוה"ע =אומות העולם= אומרים תורתן של אלו פלסטון היא כתוב בתורתן לא תלין נבלתו ואלו תלוים ז' חדשים כתיב בתורתן אין דנים שנים ביום אחד ואלו שבעתם יחד כתוב בתורה לא יומתו אבות על בנים ואלו מתים בעון אבותם והיו שואלים עליהם מה חטאו אלו שנשתנית מדת הדין והיו ישראל אומרים להם אבותיהם של אלו פשטו ידיהם בגרים גרורים א"ל וכי מה טיבן אמרו להם אלו הגרים שנתגיירו בימי יהושע אמרו להם וכי בשביל הגרים הגרורים הארורים הללו עשה הקב"ה לעמו כן מה בבני מלכים כן בהדיוטות עאכ"ו מה אם אלו שלא נתגיירו לשם שמים ראו היאך תבע הקב"ה את דמן המתגייר לש"ש עאכ"ו ודאי אין אלוה כאלוהיהם ואין אומה כאומתם ואין לנו לידבק אלא באומה זו שאלוהיה גדול מכל אלוהים מיד נתגיירו הרבה גרים מאו"ה באותה שעה ק"נ אלף שנאמר (ד"ה =דברי הימים= ב ב) ויספור שלמה כל האנשים הגרים אשר בא"י אחרי הספר אשר ספרם דוד אביו וימצאו ק"נ אלף וג' אלפים ושש מאות מהם עשה שלמה ע' אלף נושא סבל ופ' אלף חוצב בהר שנאמר (שם /דברי הימים ב' ב'/) ויספור שלמה ע' אלף איש נושא סבל וגו' וכ"כ למה להודיע שהקב"ה הוא מקרב את הרחוקים וסמך לרחוקים כקרובים ולא עוד אלא שמקדים שלום לרחוקים מן הקרובים שנאמר (ישעיה נז) שלום שלום לרחוק ולקרוב הוי עד נתך מים עליהם מן השמים,

*התגובה לפגיעה בגבעונים נועדה לקבע יחס ראוי לגרים

מהו ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם בוא וראה החסד שעשתה רצפה בת איה עמהם שהיתה שומרם ביום מעוף השמים ובלילה מחית השדה ז' חדשים ואע"פ שאמר הקב"ה לדוד על שאול שלא נספד כהלכה והוא נקבר בחוצה לארץ היה דוד מתעצל בהספדו שאמר שאול כבר עברו עליו תריסר ירחי שתא ולא ארחיה לאספודי כיון שהגידו לו מעשים של רצפה בת איה נשא ק"ו בעצמו ואמר מה זו שהיא אשה כך עשתה לגמילות חסדים אני שאני מלך עאכ"ו מיד הלך לגמול חסד עמהם הה"ד (שמואל ב כא) ויגד לדוד את אשר עשתה וגו' (שם /שמואל ב' כ"א/) וילך דוד ויקח את עצמות שאול וגו' ויעל משם את עצמות שאול וגו' מה עשה דוד עמד וכנס כל זקני ישראל וגדוליהם ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו ונתנו אותם בתוך ארון המת ועברו את הירדן שנאמר (שם /שמואל ב' כ"א/) ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו וגו' מהו בצלע בקבר קיש אביו מלמד שהביאוהו לגבול ירושלים וקברוהו שם וצלע היא בצד ירושלים שנאמר (יהושע יח) וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים וגו' (ש"ב =שמואל ב'= כא) ויעשו כל אשר צוה המלך ומה צוה המלך צוה להיות מעבירים ארונו של שאול בכל שבט ושבט והיה השבט שהיה נכנס בו ארונו של שאול יוצאים הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וגומלים חסד עם שאול ובניו כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים עד שבאו לארץ אחוזתו לגבול ירושלים וכיון שראה הקב"ה שגמלו לו כל ישראל חסד ועשו דינם של גבעונים מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ שנאמר (שם /שמואל ב' כ"א/) ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן הא למדנו כמה קירב הקב"ה את הרחוקים אפילו שנתגיירו שלא לשם שמים ואין צריך לומר על גירי הצדק הוי יודוך ה' כל מלכי ארץ וגו'.

קהלת רבה (וילנא) פרשה ב

דבריו של שלמה בקהלת 'בני בית היה לי' מרמזים לגבעונים.

ב ר' יהושע בן לוי פתר קרייה בישראל בכניסתן לארץ, הגדלתי מעשי (במדבר ט"ו) כי תבואו אל ארץ מושבותיכם ועשיתם אשה לה', בניתי לי בתים, (דברים ו') ובתים מלאים כל טוב, נטעתי לי כרמים (שם /דברים ו'/) כרמים וזיתים אשר לא נטעת, עשיתי לי גנות ופרדסים, אדריאנוס שחיק טמיא שאל את רבי יהושע בן חנינא כתיב בתורה (שם /דברים/ ח') ארץ אשר לא במסכנות וגו', יכול את מייתי לי תלת מילין דאנא שאיל, אמר ליה ומה אינון, אמר ליה פלפלין ופוסיאנין ומטקסא, אייתי פלפלין מן נצחנה, ופוסיאנין מן ציידן ומאן דאמר מן עכברין, ומטקסא מן גוש חלב, עשיתי לי ברכות מים, שנאמר (שם /דברים ח'/) ארץ נחלי מים, להשקות מהם יער צומח עצים, אמר רבי לוי אפילו קנים של חצים לא חסרה ארץ ישראל, קניתי עבדים ושפחות (שמות י"ב) וגם ערב רב וגו', ובני בית היה לי, אלו הגבעונים שעשאן יהושע חוטבי עצים ושואבי מים שנאמר (יהושע ט') ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים, גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי, (במדבר לב) ומקנה רב היה וגו', כנסתי לי גם כסף וזהב, שנאמר (תהלים קה) ויוציאם בכסף וזהב, וסגלת מלכים והמדינות זו ביזת עוג וביזת מדין, עשיתי לי שרים ושרות משוררים זכרים ומשוררות נקבות, ותענוגות בני האדם זה ענוגן של ישראל, שדה ושדות תפנוקין ותפנוקיין.

ו – מעמד הגבעונים

ירושלמי סנהדרין ו, ז

*שאול המית שבעה מהגבעונים והם דרשו נקמה בנפש דווקא, ומפני אכזריותם ריחקם דוד.

כתיב [שמואל ב כא י] ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו על הצור מתחילת קציר עד נתך מים עליהם מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון כתיב [יהושע ט כז] ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה. ניחא לעדה ולמזבח ה' אלא שתליין יהושע בריפיון אמר אני לא מרחיקן ולא מקרבן אלא מי שעתיד לבנות בית הבחירה דאת דעתו לקרב יקרב ואת דעתו לרחק ירחק ובא דוד וריחקן [שמואל ב כא ב] והגבעונים לא מבני ישראל המה. ולמה ריחקן על שם [שם א] ויהי רעב בימי דוד שלש שנים וגו'. אמר דוד בעון שלשה דברים גשמים נעצרין ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. ע"ז דכתיב [דברים יא טז] פן יפתה לבבכם וסמיך ליה ועצר את השמים גילוי עריות דכתיב [ירמי' ג ג] וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך שפיכות דמים שנאמר [במדבר לה לג] כי הדם הוא יחניף את הארץ. ויש אומרים אף פוסק צדקה ברבים ואינן נותנים דכתיב [משלי כה יד] נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. בדק דוד בכל דרכיו ולא מצא אחד מהן התחיל שואל באורים ותומים הדא הוא דכתיב [שם א] ויבקש דוד את פני ה'. אמר רבי לעזר כתיב [צפניה ב ג] בקשו ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו וגו' [שם א] ויאמר ה' על שאול ועל הבית הדמים על אשר המית את הגבעונים על שאול שלא עשיתם עמו חסד ועל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים. שלח דוד וקראן אמר להם מה לכם ולבית שאול אמרו לו על ידי שהמית ממנו שבעה אנשים שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וסופר וחזן ושמש. אמר לון ומה תון בעון אמרו ליה [שמואל ב כא ו] יותן לנו שבעה אנשים והוקענום לה' בגבעון. אמר לון ומה הנייה יש לכון אין אינון מתקטלין סבו לכון כסף ודהב אמרו ליה אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו. אמר דילמא בהתין אילין מן אילין. הוה נסיב כל חד וחד מינון ומפייס ליה קומי נפשיה והוא לא מקבל עלוי הדא הוא דכתיב [שם ד] אין לנו כסף וזהב אין לי כתיב. באותה שעה אמר דוד [דף כט עמוד ב] שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל ביישנין ורחמנין וגומלי חסדים ביישנין דכתיב [שמות כ יז] ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו' רחמנין דכתיב [דברים יג יח] ונתן לך רחמים ורחמך והרבך גומלי חסדים דכתיב [שם ז יב] ושמר ה' אלוהיך לך את הברית ואת החסד. ואילו אין בהן אחת מהן וריחקן והגבעונים לא מבני ישראל המה.

*גם עזרא ריחק את הגבעונים, ולעתיד לבוא ה' ירחק אותם.

ואף עזרא בא וריחקן [נחמיה יא כא] והנתינים היו יושבים בעופל וציחה ונישפא מן הנתינים. ואף לעתיד הקב"ה מרחקן דכתיב [יחזקאל מח יט] והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל יאבידוהו מכל שבטי ישראל.

*מהטיפול בפגיעה בגבעונים לומדים על היחס הראוי לגרים. הטיפול היה קידוש השם והביא מתגיירים רבים.

[שמואל ב כא ו ח] ויאמר המלך אני אתן ויקח המלך את שני בני רצפה. [שם ו כג] ולמיכל בת שאול לא היה לה וולד ותימר אכן. אמור מעתה בני מירב היו וגידלתם מיכל ונקראו על שמה. ויתנם המלך ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני ה' ויפלו שבעתם יחד שבעתים כתיב חסר חד זה מפיבושת שנתפלל עליו דוד וקלטו המזבח. אמר להן הריני מעבירן לפני המזבח כל שהמזבח קולטו הרי הוא שלו מפני מפיבושת שהיה גדול בתורה לפני המזבח וקלטו. א"ר אבין [תהילים נז ג] אקרא לאלוהים עליון לאל גומר עלי שהסכים הקב"ה עם דוד. [שמואל ב כא ט] והמה הומתו בימי קציר בתחילת קציר שעורים ותקח רצפה בת איה את הבגד ותטהו לה על הצור מהו על הצור א"ר אושעיה שהיתה אומרת [דברים לב ד] הצור תמים פעלו. ר' בא בר זמינא בשם ר' הושעיה גדול הוא קידוש השם מחלול השם בחילול השם כתיב [שם כא כג] לא תלין נבלתו ובקידוש השם כתיב [שמואל ב כא י] ויהו תלויים עד נתך מים עליהם. מלמד שהיו תלויים מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון והיו עוברין ושבין אומרים מה חטאו שנשתנה עליהן מידת הדין והיו אומרים להן על שפשטו ידיהן בגירים ארורים. והרי הדברים ק"ו ומה אילו שלא נתגיירו לשום שמים תבע הקדוש ברוך הוא דמן המתגיירין לשום שמים לא כל שכן. הרבה גרים נתגיירו באותו היום שנאמר [דברי הימים ב ב א] ויספר שלמה את האנשים הגרים ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל וגו':

קרבן העדה מסכת סנהדרין פרק ו

גמ' ה"ג זה חומר במגדף ממחלל וזה חומר במחלל מבמגדף במגדף כתיב כו'. וה"פ מגדף בסקילה ואח"כ תולין אותו ומחלל את השם בתליה אבל לא בסקילה בזה מגדף חמור אבל בזה מחלל חמור דאלו במגדף כתיב לא תלין וגו' ובמחלל הניחו זמן רב דבני רצפה נהרגו מפני חילול השם כדמסיק:

ויתנם יהושע כו'. אגבעונים קאי:

*מינוי הגבעונים כעבדים למזבח היה צד של שכר טוב כיוון שיהושע התלבט אם לרחק אותם, ודוד מצאם אכזריים וריחקם.

לעדה ולמזבח ה'. ופריך הניחא שנענשו להיות עבדים לעדה אלא שנתנם לעבודת ה' אין זה עונש אלא שכר טוב שזכו להיות משרתי המקום:

תליין יהושע. הרחקתם ברפיון שלא הרחיקם לעולם אלא תלה הדבר בדוד בימיו יתגלה בדבר אם ראויין הן לקרב או לרחק וכולא קרא הכי דייק דכתיב ויתנם יהושע לחוטבי עצים לעדה ולמזבח עד היום הזה אל המקום אשר יבחר מאי קאמר אלא ה"ק ויתנם לעדה עד היום שיבא זה שיבנה מזבח במקום אשר יבחר לבית ה' וזה דוד שבנה מזבח בגורן ארנון כי הוא המקום אשר בחר למקדש ה' עם שמואל הנביא כדילפינן מקרא וישבו בנויות ברמה ובקידושין הגירסא תליין בדופן ושם פירשתי:

מי שהוא עתיד לבנות בית הבחירה. לאו דוקא אלא מי שיבנה מזבח במקום הנבחר ממנו בית הבחירה כבסמוך:

ה"ג בא דוד וריחקן שנאמר והגבעונים כו':…

את פני ה'. זה אורים ותומים דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים וגו' ויליף פני פני גזרה שוה:

מהו אשר משפטו פעלו. הכי הל"ל אשר פעלו משפט כדכתיב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט:

שהוא עושה משפט. באדם ודורש פעלו מעשיו הטובים ומענש למבזים אותו כהאי דשאול דבסמוך שדרש משפטן של גבעונים ממנו ומענש לישראל על שלא ספדוהו כהלכה וזהו דוקא לענוים כשאול לכך כתיב בקשו את ה' וגו':

שלא עשיתם עמו חסד. שלא נספד כהלכה:

מה לכם ולבית שאול. שלא ידע שהומתו גבעונים ביום שנהרגו כהני נוב ע"י שאול:

אמר להם ומה אתם רוצים עתה אחרי שכבר מת שאול:

ומה הנאה יש לכם בהריגת בניו קחו לכם כסף וזהב פדיון נפשם:

והוון. והיו משיבים אין לנו תביעת כסף וזהב בבית שאול נפשות אנו חפצים:

אמר. שמא הם מתביישים זה מפני זה ליקח ממון לקח כל אחד לבדו ופייסו בפני עצמו ואמר מה הנאה יש לך שנהרגין אלו קח לך כסף וזהב ועמדו בדעתם ואמרו אין לנו ממון מבית שאול רק נפשות:

אין לי כתיב. והקרי אין לנו ללמד מתחלה אמר לכולם בבת אחת אח"כ לקח כל אחד בפני עצמו:

[דף כט עמוד ב] שלש מתנות טובות. מידות טובות ניתנו לישראל בטבע משא"כ שאר מדות טובות אינן נקנין לאדם אלא ע"י הרגל:

רחמנים. דכתי' כי ימצא [איש] את אויבו ושלחו בדרך טובה [ש"א כ"ד]:

ונתן לך רחמים. לך דייקא הוא בעצמו יהיה רחמן:

ובעבור תהיה יראתו על פניכם. לבלתי תחטאו:

*דוד עיכב קבורת בני שאול על פי דרישת הגבעונים.

ואלו. הגבעונים אין בהן אחת ממדות אלו שלא רחמו על בני שאול שאלולי ששאלו מדוד שלא לקברן מיד ביום מיתתן לא היה דוד דוחה ל"ת דלא תלין ומ"ע דכי קבר תקברנו ביום ההוא:

*אף על פי שהגבעונים גרים גמורים, לא ראויים להתערב עם בני ישראל, ולכן הושיבו אותם במקום מיוחד בימי עזרא.

והגבעונים לא מבני ישראל המה. אין ראויים להתערב עם בני ישראל אע"פ שהם גרים גמורים:

והנתינים יושבין בעופל. במקום מיוחד שלא יתערבו עם הכשרים:

ה"ג וציחא וגישפא על הנתינים. וה"פ היו ממונים על הנתינים:

*גם לעתיד יישארו עבדים לישראל ומובדלים מישראל.

והעובד העיר. דהיינו הגבעונים, דבישראל לא שייך עבדות. וסיפא דקרא 'מכל שבטי ישראל' הכי פירושו: הנתינים יבואו מכל שבטי ישראל לעבדהו:

יאבידוהו מכל שבטי ישראל. כלומר יהיו יושבים במקום מיוחד שלא יתערבו עם שבטי ישראל:

את שני בני רצפה. בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל המחולתי:

ופריך כתיב ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד כו' ואת אמר הכין. שהיו חמשה בנים למיכל:

אמור מעתה. צריכין לומר לאו בני מיכל היו אלא שגידלתן ונקראו על שמה:

ה"ג שבעתים כתיב חסר יו"ד. וה"פ כתיב שבעתים וקרי שבעתם ללמד שנחסר אחד מהם שעלה בדעתם להמיתו וזה מפיבושת וכדמסיק:

ה"ג זה מפיבושת שהיה אדם גדול בתורה ונתן דוד עיניו בו להצילו מידם אמר דוד הריני מעבירן לפני המזבח וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלי והעבירן לפני המזבח והלך המזבח וקלטו א"ר אבין כו' וכ"ה בקידושין:

מעבירן לפני המזבח. דכתיב ויוקיעם בהר לפני ה' וקשיא וכי ההר לפני ה' הוא אלא קודם שהקיעם העבירם לפני המזבח דכתיב על ירך המזבח צפונה לפני ה':

ונתפלל עליו כו'. דאל"כ מאי ויחמול המלך הלא קליטתו הצילתו אלא שדוד בתפלתו הצילו:

ה"ג ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מהו אל הצור. אל ההר מיבעיא ליה:

שהיתה אומרת הצור תמים פעלו. שהצדיקה עליהם את הדין:

גדול הוא קידוש השם כו'. דבר שיש בו קידוש השם וחילול השם כהא דמייתי בסמוך, לא דחינן מצוה דקידוש השם מפני חילול השם:

*דוד דחה קבורת בני שאול מפני קידוש השם.

לא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלוהים תלוי הרי שיש חילול השם בהלנתם אפילו הכי הניחם דוד מפני קידוש השם שהיו עוברים ושבים אומרים כו' כדמסיק:

ה"ג בחילול השם כתיב לא תלין נבלתו ובקידוש השם כתיב מתחלת הקציר עד נתך מים עליהם. ותחלת הקציר הוא ט"ז בניסן שאז הוא קצירת העומר שהוא ראשית הקציר עד י"ז במרחשון שאז הוא ימי רביעה ראשונה:

שנשתנית עליהם מה"ד. דכתיב לא תלין נבלתו:

בגרים ארורים. כדכתיב ועתה ארורים אתם:

*הגבעונים לא התגיירו לשם שמים אלא מפחד שלא ייהרגו עם שבעה עממים.

שלא נתגיירו לש"ש. אלא שלא יהרגו עם ז' עממים:

ה"ג נתגיירו באותה שעה:

שיירי קרבן מסכת סנהדרין פרק ו

ניחא לעדה כו'. כתב הי"מ ולא ניחא ליה לפרש כבבלי דלא גזר עליהן יהושע אלא בזמן שבה"מ קיים דא"כ למזבח הל"ל ע"ש. ול"נ דהבבלי יליף ליה מדכתיב אל המקום אשר יבחר דולמזבח ה' אין שום משמעות בזמן שבה"מ קיים דוקא שהרי מקריבין אע"פ שאין בית גם קודם בנין הבית היו מקריבין בבמה והיה נקרא מזבח ה'. ומ"ש רש"י בזמן שבהמ"ק קיים דכתיב למזבח ה' ע"כ. לאו דוקא ואסיפא דקרא סמיך. ומ"ש הי"מ עוד אלא במי שהוא עתיד לבנות צ"ע מה טעם זה אי ס"ל ליהושע לקרבן יקרבן כו' וכי מי שיבנה בה"מ יהיה גדול ממנו כו' ע"ש עוד דחק הא דקאמר לבנות בית הבחירה היינו שדוד בנה את היסודות ועוד שחפץ לבנות כו' ע"ש. ולפמ"ש בקונטרס הדבר מבואר שא"צ לדחוקיו:…

בקשו את ה' כל ענוי ארץ. וקשה מה ענין ענוים לכאן הלא דבר זה נוגע לכל בני אדם ונראה דה"ק אל יאמרו ענוים אשר ה' מייסרם ודאי מאוסים הם בעיניו ואינן ראויים לבקש ממנו דבר שאינו כן אלא מייסרם על אשר הרעו לעשות והטוב אשר עשו הרי הוא לפניו שכך מצינו שמשפטו של החוטא ופעלו הטוב שניהם משתלמין לו כאחד:

ויאמר ה' על שאול כו'. כתב הי"מ וא"ת והלא בשביל דוד הוה נמי הרעב לפי שהיה משגר כל מתנותיו לעירא היאירי כדאמר פ' הדר ולמה לא זכר לו זה ע"ש ונראה עון דדוד גרם שלא נתעכב הדבר עוד שהרי זה שלשים שנה שמת שאול ולא נענשו על כך אבל עון זה אינו מביא רעב לעולם:

שלא עשיתם עמו חסד. בבבלי מסיים אמר דוד שאול נפקא להו תריסר ירחא שתא ולא דרכיה למספדיה. כתב המהרש"א אע"ג דהעונש הרעב בא על שאול שלא נספד כהלכה מ"מ אמר דוד זה א"א לתקן כו' ע"ש. וקשה למה נאמר לו עון שאול כלל כיון שאין בידו לתקן ועוד הרי מפורש בקרא בהיפך ויקח את עצמות שאול וגו' וכתיב ויעשו כל אשר צוה המלך ואמרינן בפרקי ר"א מלמד שהיו מעבירין את עצמות שאול בכל שבט ושבט שיגמלו עמו חסד בכל גבול ישראל. ודוחק לומר שהבבלי פליג גם רש"י בפי' מביאו. ועוד קשה לדרשת פר"א הא נאמר לו על שאול ועל בית הדמים למה הפך דוד את הסדר ומתחלה הרג בניו ואח"כ הספידו. ונראה הא דאמרינן דאין מספידין אפי' על חכם יותר מי"ב חדש היינו דוקא עליו בפני עצמו אבל עם מת אחר כגון שמת אחד מקרובי החכם מספידין גם את זה עמו נמצא אלו לא נהרגו בני שאול לא היה באפשר להספיד את שאול וכשנהרגו בניו והיה בתוכם מפיבושת רבו של דוד וכל ישראל חייבים בהספדו ונספדו גם שאול ובניו עמהם והיינו דכתיב ויעל משם עצמות שאול וגו' ויאספו את עצמות המוקעים ויקברו את עצמות שאול וגו'. ע"י עצמות המוקעים נספדו גם שאול ובניו. ובזה יבוארו הפסוקים על נכון ואין מקום לכל מה שדקדקו המפרשים בזה:

*דוד נענה לדרישת הגבעונים לדחות את הקבורה של בני שאול, מפני קידוש השם שהיה בדחייה.

[דף כט עמוד ב] ואלו אין בהן אחד כו'. עי' בקונט'. וקשה הא לקמן מסיק שמפני קידוש השם דחי דוד מ"ע ול"ת דלא תלין ויש לומר אי לאו קידוש השם לא היה משגיח בתביעתם שהרי לא נאמר בנבואה אלא על בית הדמים וכבר נתכפר בהריגתם. ואי לאו שתבעו או שמיחו בדבר ודאי משום קידוש השם לחוד לא היה לו להניחם שרבו היה אחד מהם כמ"ש תו'. ועמ"ש לקמן בד"ה מתני' דלא כר"מ ובקידושין [פ"ד ה"א] סוגיא זו:

והעובד העיר כו'. עי' בקונט'. והי"מ כתב ופשטיה דקרא שהגבעונים יהיו שם לפקח על עסקי הציבור ולכן יעבדוהו מכל שבטי ישראל ר"ל יפרנסוהו ע"ש כמה רחוקים דברים אלו מן הפשט לא מצינו פרנסה שנקראת עבודה ועוד תימא איך לא ראה רישא דקרא דכתיב ועשרת אלפים ימה והיתה תבואתה ללחם לעובדי העיר והעובד העיר כו' הרי שלא היו צריכין לפרנסת אחרים. ובבבלי ב"ב דף קכ"ב גרסינן אידך למאן אר"ח לנשיא דכתיב והעובד העיר וגו' א"ל ר"פ לאביי אימא שר בעלמא לא ס"ד דכתיב והנותר לנשיא. וכתב תו' ובב"ר דריש מכאן שהגבעונים אינן מתרפאים לעתיד לבוא מדאפקיה בלשון עובד דרוש ביה גבעוני או שמא פליגי ע"כ. ול"נ דאין כאן פלוגתא דה"ק והיתה תבואתה ללחם לעובדי העיר והן הגבעונים שעיקר העבדות מוטל עליהם והעובד העיר דהיינו שר הממונה על כל צרכי העיר יעבוד בעובדי העיר להביאם מכל שבטי ישראל אם יהיה צורך בעבודתם ומדנקט לשון יעבדוהו דמשמע דקאי אעובדים הידועים והם הגבעונים וקשיא ליה סיפא דקרא לכך מפרש ליה דקרינן יאבידוהו וכמ"ש בקונט'. והיינו דפריך בבבלי מנ"ל דוהעובד הוא הנשיא דלמא שר בעלמא קאמר ומשני כיון דכתיב בסמוך והנותר לנשיא ש"מ דגם רישא בנשיא איירי נמצא שאין כאן שום מחלוקות וזה ברור:

ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד כו'. כתב הי"מ ולא מצי לשנויי עד יום מותה לא היה לה וביום מותה הוה לה כדבעי לשנויי פ' כהן גדול דקרוב לנמנע שביום מותה הולידה חמשה בנים וחיו ע"כ. ותימא הא מפורש בקרא דבשעת מותה היתה נשואה לדוד ובקרא כתיב אשר ילדה לעדריאל המחולתי ועוד אי ביום מותה ילדה בני דוד הויין ואינן בני עונש. וכתב עוד אלא קשה כתיב והששי יתרעם לעגלה ואמר רב לעגלה זו מיכל ועל שביזתה דוד כשכרכר לפני הארון נענשה של היה לה ולד מאותה מעשה והלאה כדאמר פ' כ"ג א"כ י"ל חמשה בנים אלו נולדו לה קודם מעשה וי"ל מדרש זה פליג ארב דאמר עגלה זו מיכל ולא היה לה ולד בשום זמן ע"כ. ותימא הרי לעיל פ' כ"ג ובסוכה [פ"ה סה"ד] מפורש דהירושלמי סובר דעגלה זו מיכל אלא שלא היה לה ולד חוץ מזה שנולד לה ביום מותה וכמ"ש שם. גם מעיקרא לק"מ דעיקר קושית המקשה מהא דכתיב אשר ילדה לעדריאל המחולתי כמפורש בבבלי פרק כ"ג דף י"ט:

שבעתם כתיב כו'. עי' בקונט'. וכתב הי"מ ואע"פ שלעולם ז' היו המוקעים שניתן אחר תחתיו כדכתיב ב' בני רצפה וה' בני מיכל מ"מ כתיב חסר יו"ד רמז למה שנחסר מפיבושת מהמוקעים ע"כ. ותימא רמז זה למה הרי מפורש בקרא ויחמול המלך על מפיבושת וגו'. והוא בעצמו כתב אהא דקאמר בסמוך זה מפיבושת שהיה אדם גדול בתורה תימא הא בהדיא כתיב ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול על שבועת ה' אשר בינותם ודחק מאד ע"ש ולי נראה דסובר הירושלמי שבאמת לא היו המוקעים אלא ששה והא דכתיב שני בני רצפה ארמני ומפיבושת. זהו מפיבושת בן יהונתן דרצפה היתה פלגש שאול קודם המלוכה והדיוט מותר בפילגש כמ"ש הרמב"ן וקסבר פילגש בלא כתובה וקידושין ומותר הבן בפילגש אביו כשם שמותר באנוסת אביו דדרך ליקוחין אסרה תורה ה"נ פילגש שרי ואילולי שהיה גדול בתורה היה מציל מפיבושת רבו וזה היה אחד מחמשת בני מיכל דהשבועה לחוד אינה דוחה כבוד התורה אבל השתא דאיכא במפיבושת בן יהונתן תרתי לכך דחה כבוד רבו ובזה ניחא גם קושית תו' ביבמות וכל מה שדקדקו בזה המפרשים ז"ל:

העבירן לפני המזבח. כתב המהרש"א לא ידענא היכא רמיזא דהוי עוד מזרע שאול מלבד אלה שבעה ואפשר ממפיבושת בן יהונתן פריך ע"כ וקשה הרי טעמו מפורש בקרא על השבועה אשר בינותם. ונראה מדכתיב ויאמר המלך אני אתן דייק מה לו ליתן יאמר קחו ואי משום מפיבושת בן יהונתן לימא ויקח המלך מפיבושת על השבועה ויאמר קחו אלא ודאי שהיו שם עוד אחרים שהיו צריכין בירור:

מלמד שהיו תלויין מט"ז בניסן כו'. וקשה איך הניחם להוקיעם בחול המועד הא אסור במלאכה למ"ד מלאכת חה"מ דאורייתא ותו' כתבו מ"ק דף י"ד ע"ב אהא דתני דנין דיני נפשות במועד וקשה הא הריגה מלאכה היא ותירצו מדאסר רחמנא הבערת בת כהן בשבת מכלל במועד שרי ע"כ. וקשה א"כ אף בי"ט מותר לדון ולעיל פ' אד"מ תנן אין דנין לא בע"ש ולא בעי"ט ובשניהם הטעם משום דמיתת ב"ד אינו דוחה לא שבת ולא י"ט. מאי קאמרת אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד א"כ חה"מ נמי ועוד הא איצטריך לא תבערו לדרשות אחרות דלא שייכי בי"ט כמפורש בתו' פ' אד"מ ע"ש. עוד תירצו תוס' אי נמי כיון שהיא מצוה לצורך י"ט קרינן ביה ע"כ. וקשה הא אלו נתפייסו הגבעונים לא היו נהרגין א"כ כי נימא להו שאסור להרגם בחה"מ הם מעצמם ימתינו עד לאחר המועד. וכ"ת שיש מצוה בהריגתן להביא הגשם הא לא נעתר הארץ עד אחר כל המעשים כמפורש בקרא. ועי' בבבלי פסחים דף ה' בתו' בד"ה ואומר ובביצה דף י"ב בד"ה השוחט מהא אין להוכיח שלא הועיל המהירות כיון שהיו צריך להעביר עצמות שאול בכל גבול ישראל וכבר עבר ניסן ותנן יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה די"ל שכבר ירדו קצת גשמים קודם ניסן שאז סימן ברכה הם כדאמרינן בירושלמי תענית [סוף פ"א] והי"מ כתב בד"ה עד י"ז במרחשון ולא רצו לפרש עד שניתך המים עליהם שירדו גשמים הרבה משנעתק לארץ עם היות ימי הקיץ שאין הגשמים בזמן כזה אלא סימן קללה ע"ש. ותימא הא עדיין י"ל שכבר ירדו גשמים מועטים קודם ניסן וכמ"ש. לכך נראה מדכיסהו רצפה בשק לא הפסידם הגשמים א"כ מאי קאמר עד ניתך המים עליהם אלא לסימנא ש"מ שהיה ברביעה הראשונה שאז זמן הגשמים:

פני משה מסכת סנהדרין פרק ו

גמ' זה חומר במחלל מבמגדף. מחלל שם שמים חמור ממנו לענין דאמר לקמן שבמגדף עובר בלא תלין ובמחלל שם שמים מצינו שבני שאול שהיו נהרגין מפני חילול השם והיו נתלין זמן רב כדלקמן:

וזה חומר במגדף מבמחלל. שהמגדף נסקל ונתלה כדקתני במתניתין משא"כ במחלל:

כתיב ויתנם יהושע. איידי דאיירי בהאי ענינא דריש ליה לקראי דגבעונים וסוגיא זו כתובה פ' עשרה יוחסין הלכה א':

ניחא לעדה. שנתנם לחוטבי עצים ולשואבי מים:

ולמזבח ה'. מאי היא:

אלא שתלאן יהושע בריפיון. ולמזבח ה' רמז הוא עד שיבא דוד שעתיד לבנות המזבח לבית הבחירה ועל שם שדוד בנה היסודות כדאמרינן בסוכה בשעה שכרה דוד השיתין וכו' והוא יקרב או ירחק אתכם:

ולמה ריחקן עד שם. דכתיב ויהי רעב בימי דוד וגו' ובדק בשנים הללו למצא העון לתלות בו ולא מצא עד ששאל באורים ותומים וכדלקמן:

אשר משפטו פעלו. שהוא עושה משפט ופעלו כאחת שתבע משפטן של הגבעונים ומזכיר ג"כ טובה ופעולתו של שאול דכתיב אל שאול ואל בית הדמים:

שלא עשיתם עמו חסד. שלא נספד כהלכה:

ומה אתון בעון. לכפרה בשביל זה:

דילמא בהתין. שמא מתביישין הן קצתם מפני קצתם ליטול כסף בפניהם ולקח לכל אחד בפני עצמו לפייסו ולא נתפייס והדא הוא דכתיב אין לי כסף וזהב ולא כתיב אין לנו: [דף כט עמוד ב]

שלשה מתנות טובות. והן עיקרי ויסודי המדות טובות:

ואף עזרא בא. וחזר ורחקן דכתיב והנתיני' יושבים בעופל. היו נבדלים ממחנה ישראל להיות עם בפני עצמן א"נ עופל דריש לשון אופל ובמחשך מעשיהם שהם מרוחקים ממדות ישראל:

זה עובד העיר יעבדוהו. הנתינים שהן עובדי העיר שניתנו לחוטבי עצים ולשואבי מים ישארו בעבדותן ובריחוקן ויאבידוהו מכל שבטי ישראל:

ויקח המלך את שני [בני] רצפה בת איה אשר ילדה לשאול וגו' ואת חמשת בני מיכל. והא כתיב ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד ואת אמר אכן:

כל שהמזבח קולטו הרי הוא שלו. לחיים:

שהיתה אומרת הצור תמים פעלו. צדקה את הדין והיינו דכתיב ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם וגו' שזהו בכלל צידוק הדין שהיו תולין זמן רב מתחלת קציר עד נתך המים ונשתנית עליהן מדת הדין מפני קידוש השם:

גדול הוא קידוש השם מחילול השם בחילול השם כתיב לא תלין וגו' ובקידוש השם כתיב ויהיו תלוים וגו'. כצ"ל וכן הוא בעשרה יוחסין:

עלי תמר סנהדרין פרק ו

מה על הצור. אמר ר"ה שהיתה אומרת הצור תמים פעלו, עמ"ש בזה במו"ק פ"ג ה"ט.

יחזקאל מח, יח-יט

וְהַנּוֹתָר בָּאֹרֶךְ לְעֻמַּת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים קָדִימָה וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים יָמָּה וְהָיָה לְעֻמַּת תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וְהָיְתָה תְבוּאָתוֹ לְלֶחֶם לְעֹבְדֵי הָעִיר. וְהָעֹבֵד הָעִיר יַעַבְדוּהוּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.

רש"י יחזקאל מח, יח-יט

והיתה תבואתה ללחם לעובדי העיר – הם הגבעונים הנתונים חטבי עצים ושאבי מים (יהושע ט':כ"א) כן שמעתי משמו של רבי מנחם זצ"ל.

לעובדי העיר – אישארבנט בלעז (יחזקאל מ"ח:י"ז).

והיה מגרש לעיר – כל מגרשי עיר שבמקרא מקום פנוי לא בתים ולא שדה.

יעבדוהו מכל שבטי ישראל – שנתנו להם חלק זה בארץ.

ר"א מבלגנצי יחזקאל מח, יח-יט

הרי העיר ומגרשיה ה' אלפים על ה' אלפים באמצע ארך כ"ה נותרו עשרת אלפים למזרח ועשרת אלפים למערב, והוא שאמר:

והנותר בארך {וגו'} לעמת תרומת הקדש – שהוא כ"ה אלפים ארך,

והיתה תבואתה ללחם – לשדות.

והעבד העיר – והמתעסק בצרכי העיר לחזק בדקה ולכל צרכיה.

יעבדוהו – יעבדו אותם העם מכל שבטי ישראל – שכולם יהיו כפופין לו לעשות צרכיו וליתן לו משלהם.

רד"ק יחזקאל מח, יח-יט

והנותר בארך לעמת תרומת הקדש – שהיא חמשה ועשרים אלף ארך והעיר חמשת אלפים נשארו למזרח עשרת אלפים ולמערב עשרת אלפים והנה הם כ"ה אלפים.

והיתה תבואתה ללחם לעובדי העיר – תבואת העשרים אלף תהיה למאכל לאותם שיעמדו בעיר כי מכל שבט ישבו שם והם יקראו עובדי העיר שיעשו עבודת העיר בשדות ובכרמים ובגנים.

תבואתה – כתיב בה"א וקרי בוי"ו וכתבנו הטעם במלת בתוכו או בשניהם הה"א במקום וי"ו כמו אהלה.

והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל – כי בעבורם הם עומדים שם ובמקומם ובדין הוא שיעבדום בכל דבר שתצטרך להם מהם וישלחו להם מנחות.

ויש מפרשים: עובדי העיר הגבעונים ואין לו טעם כי לא יהיו עוד הגבעונים משרתים לעתיד ולא יתכן שיהיו גבעונים יושבי ירושלם העיר הקדושה בשביל ישראל.

מצודת דוד יחזקאל מח, יח-יט

"והיתה תבואתו" – התבואה הגדילה בשטח הזה תהיה למאכל לעובדי העיר הם יושבי העיר העוסקים בעבודת העיר ותקונה.

"והנותר בארך" – כי ברחב לא נשאר כלום כי העיר תהיה ד' אלפים ות"ק קנים ומגרש מזה ומגרש מזה כ"א ר"ן קנים הרי ה' אלפים קנים וימלאו כל הרחב אבל באורך נשאר עשרת אלפים מזה ומזה לכן אמר והנותר באורך עד מול כלות תרומת הקדש והוא אחוזת הכהנים והלוים והם עשרת אלפים למזרח ועשרת אלפים למערב וזה יהיה מול תרומת הקדש ושוה לו כמדתו

"והעובד העיר" – ר"ל כ"א מעובדי העיר יעבדו אותו מכל שבטי ישראל ר"ל מכל שבטי ישראל חייבים לעבוד את עובדי העיר להזמין את כל הצריך להם כי הם יושבים בעיר במקום כל ישראל ועוסקים בעבורם בעבודת העיר לכן לעומת זה יתעסקו המה בעבודתם

חומת אנך יחזקאל פרק מח

והיתה תבואתה ללחם לעובדי העיר והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל. פי' רש"י ז"ל לעובדי העיר הם הגבעונים הנתונים חוטבי עצים ושואבי מים כן שמעתי משמו של רבי מנחם זצ"ל עכ"ל. וקשה על רבינו ז"ל אמאי אצטריך ללמוד מפי השמועה. והלא הכי מפורש בירושלמי פ' עשרה יוחסין וב"ר פ' ך' ושוחר טוב מזמור י"ז ויתר מקומות הביאם הרב מנחת שי ע"ש. וראיתי בס' דברי אמת כ"י להרב מהר"ש עדני ז"ל שכתב וז"ל והעובד העיר יעבדוהו תמהתי שמצאתי בס' אחד כ"י ישן שהיתה כתובה מלת יעבדוהו בעי"ן ומחקו העי"ן וכתבו במקומה אל"ף יאבדוהו ומבחוץ כתוב יעבדוהו ק' עכ"ל ונעלם ממנו דבאיזה מדרשים אמרו יאבדוהו כתיב והזכירם הרב מנחת שי ע"ש וע"ש מ"ש בשם הרב יפה מראה ז"ל ואכמ"ל:

מלבי"ם יחזקאל מח, יח-יט

"והנותר" – מה שיותר באורך הרצועה עשרת אלפים קנים מכל צד, (מגביל לעומת תרומת הקדש שבצדו אשר לכהנים וללוים), יהיה שם שדות וכרמים לעובדי העיר המתעסקים בעבודת העיר:

"והעובד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל" – ר"ל כל שבטי ישראל יצטרכו לתת צרכי עובדי העיר ומחייתם לכן יתנו להם רצועה זו שכל ישראל יש לו חלק בה לשדות וכרמים:

נחמיה יא, כא

וְהַנְּתִינִ֖ים יֹשְׁבִ֣ים בָּעֹ֑פֶל וְצִיחָ֥א וְגִשְׁפָּ֖א עַל־הַנְּתִינִֽים׃

מיוחס לרש"י נחמיה י"א:כ"א

בעופל – מקום אחד אשר בירושלים.

על הנתינים – ממונים על הנתינים.

ר' בנימין ב"ר יהודה נחמיה י"א:כ"א

הנתינים – הם הגבעונים ולמה נקראו נתינים על שם ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים (יהושע ט':כ"ז).

בני ציחה – בני אדם שבועלין נדות בצמאה כמ' שנ' צחה צמא (ישעיהו ה':י"ג) שהיו שטופים בזמה.

בני חשופא – בני זונה כדכת' וחשופי שת (ישעיהו כ':ד') שנולדו מגלוי עריות ויש אומ' בני חצופא לשו' חציפות זונת מצח.

בני טבעות – שקלקלו אבותם גם ארוסותיהם קודם שיכניסו אותם לחופה והיו סומכין על קדושי טבעות ומקלקלין עם ארוסותיהן בלא כתובה.

רלב"ג נחמיה י"א:כ"א

והנתינים יושבים בעפל – רוצה לומר: בגובה העיד והוא קרוב לבית המקדש כדי שיהיו קרובים לעשות המלאכה אשר תצטרך שם.

מצודת דוד נחמיה י"א:כ"א

יושבים – היו יושבים בעופל והוא שם מגדל בירושלים.

על הנתינים – פקידים על הנתינים.

הואיל משה נחמיה י"א:כ"א

בעפל – אולי הוא שם כולל, בכל המבצרים שבנו על החומה סביבות העיר; או הוא "המצד" ונזכר בדברי הימים א' (י"א:ז') והוא היה לפנים מן החומה.

רמב"ם מלכים ו, ה;

*גם אחרי האיגרות אפשר היה להשלים עם ישראל כעבדים (ראב"ד חולק).
*אם היו הורגים את הגבעונים זה היה חילול ה'.

שלשה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, הראשון שלח להם מי שרוצה לברוח יברח, וחזר ושלח מי שרוצה להשלים ישלים, וחזר ושלח מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה, אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון, לפי ששלח להם בכלל ולא קבלו, ולא ידעו משפט ישראל ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום, ולמה קשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה, מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר לא תכרות להם ברית, אלא היה דינם שיהיו למס עבדים, והואיל ובטעות נשבעו להן בדין היה שיהרגו על שהטעום לולי חלול השם.

יד פשוטה רמב"ם מלכים ו, ה

ראב"ד על הרמב"ם מלכים ו, ה,

+/השגת הראב"ד/ אם כן מפני מה הערימו יושבי גבעון וכו'. א"א כל זה שבוש שלא שלח להם יהושע להשלים אלא עד שלא עברו את הירדן אבל אחר מיכן אין מקבלין אותן.+

מגדל עוז הלכות מלכים פרק ו, ה

*נראה שמבין ברמב"ם שאחר שנכנסו לארץ לא משלימים עם אף אחד (לכאורה לא נכון).

שלשה כתבים שלח יהושע וכו' עד לולי חלול השם:

כתב הראב"ד ז"ל כל זה שבוש שלא שלח להם יהושע וכו':

ואני אומר אתמהה וכי עד שלא נכנסו לארץ שכתב ר"מ ז"ל אין בכללו משמע עד שלא עברו את הירדן ועוד הלשון מפורסם הוא כך בירושלמי פ"ו דמסכת שביעית גמרא מתני' קמייתא דגרס אמר ר' שמואל בר נחמן שלש פרוסטגמאיות פירוש כתבים שלח יהושע לא"י עד שלא יכנס לארץ מי שהוא רוצה לפנות יפנה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה גרגשי האמין להקב"ה והלך לו לאפריקי דכתיב עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם זו אפריקי גבעונים השלימו דכתיב וכי השלימו יושבי גבעון את ישראל ל"א מלכים עשו מלחמה ונפלו ע"כ, הנה זה פשוט ושאר הדברים שכתב ר"מ ז"ל בזה הפסק מפורש בגיטין פ' השולח ואיני יכול להאמין שהראב"ד ז"ל יכתוב לשון זאת ההשגה:

מעשה ניסים הלכות מלכים פרק ו הלכה ה

*מתקן את המגדל עוז, לפי הרמב"ם משלימים גם אחרי הכניסה לארץ.

[ה] שלשה כתבים וכו'. השיג הראב"ד ז"ל שלא שלח להם יהושע להשלים אלא עד שלא עברו את הירדן אבל לאח"כ אין מקבלין אותן ע"כ הנה עיקר השגתו היא דכיון שעברו את הירדן שוב אין מקבלין אותם אם ישלימו וא"כ זהו טעם למה שהערימו הגבעונים כי הם השלימו אחר שעברו הירדן ואחר שכבשו את יריחו ואת העי כמבואר ביהושע סי' ח' וט' יעו"ש ולפ"ד רבינו ז"ל אי הוו ידעי יושבי גבעון משפט ישראל שרודפי שלום הם לא היו מערימים אלא היו משלימים מבלי רמיה הגם שהמעשה אחר העברת הירדן היה כי ס"ל בכל עת מקבלים את המשלימים ולכך איצטריך לטעם שלא ידעו המשפט ולזה הערימו יושבי גבעון. אמנם בין לשיטת הראב"ד בין לשיטת רבינו ז"ל משלוח הכתבים קודם כניסתם לארץ וכתבתי זה מפני שראיתי להרב מגדל עוז ז"ל שלא הבין כונת ההשגות יעויין עליו ועיין במרן ז"ל ודוק:

רדב"ז הלכות מלכים פרק ו הלכה ה

[ה] שלשה כתבים שלח יהושע וכו'. הכי איתא בירושלמי דמס' שביעית ולא ידעתי מה היה כתוב בספר אשר לפני הראב"ד ז"ל עד שהשיג השגה זו ומתוך הדוחק אני אומר שכוונתו להשיג על רבינו על מה שכתב וחזר ושלח וחזר ושלח וכו' משמע שלא שלח השלשה כתבים ביחד אלא אחר שהגיע אליו תשובת הראשון חזר ושלח שנית וכן שלישית והא ודאי ליתא שהרי לא נתעכבו ישראל בערבות מואב על ירדן יריחו כשיעור שיוכל הכתב הראשון להגיע בכל גבול הארץ ויגיע אליו תשובתו שהרי משה רבינו מת באדר ובתוך שלשים יום של בכיו לא שלח כתבים שכולם היו עסוקין בהספדו ובעשרה בניסן עלו מן הירדן כנזכר בכתוב ומהלך אדם בינוני עשרה פרסאות וא"י ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה א"כ לא היה פנאי לשוב אפילו השליח הראשון אלא ודאי בבת אחת שלח הכתבים והכי משמע מן הירושלמי ומה שכתב וחזר ושלח לאו דוקא אלא חזר וכתב ושלח ושלשת הכתבים בבת אחת שלח ולא המתין שום תשובה אלא מי שברח ברח ומי שהשלים השלים והשאר עשו מלחמה:

ולמה קשה להם וכו' בגיטין פרק השולח מ"ט דר' יהודה דכתיב כי לא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ורבנן התם מי חלה שבועה כלל כיון דאמרי מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עילוייהו כלל והא דלא קטלינהו משום קדושת השם:

כסף משנה הלכות מלכים פרק ו הלכה ה

[ה] שלשה כתבים שלח יהושע וכו'. בירושלמי בפ"ו דשביעית שלשה פרסטגיות שלח יהושע לא"י עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות יפנה וכו':

אם כן מפני מה הערימו וכו'. ולשון רבינו אינו מבואר יפה בנוסחת ספרינו ובסמ"ג מצאתי ודימו ששוב אין פותחין להם לשלום והיא נוסחא נכונה שחשבו שמי שלא בא להשלים בפעם ראשונה כששלח לכל השבעה עממין לא יקבלו אח"כ שום עם מהם:

וכתב הראב"ד א"א כל זה שבוש שלא שלח להם יהושע וכו'. טעמו מפני שהוא ז"ל סובר שמה שאמרו שלח יהושע עד שלא יכנסו לארץ היינו שמשיכנסו לארץ שוב אין מקבלין אותו ורבינו סובר דלא אמרו עד שלא יכנסו לארץ אלא לומר אימתי שלח להם אבל לאו למימרא שאחר שיכנסו לארץ לא יקבלו אותם דאין טעם למה ימנעו מלקבלם אחר שיכנסו לארץ:

כתב הראב"ד א"א אין שואלין למלחמת הרשות אלא שיהיו למס עכ"ל. כלומר ואין צורך שיקבלו עליהם שבע מצות:

והואיל ובטעות נשבעו וכו'. הכי אמרינן בגיטין פ' השולח (דף מ"ו) דכיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חיילא שבועה עילווייהו כלל והאי דלא קטלינהו משום קדושת השם ופירש"י שלא יאמרו העכו"ם עברו על שבועתן:

לחם משנה הלכות מלכים פרק ו, א

אחד מלחמת הרשות וכו'. בספרי בפרשת שופטים אמרו על פסוק כי תקרב אל עיר וכו' במלחמת הרשות הכתוב מדבר ופשוטה של ברייתא זו היא שלא כדברי רבינו דמשמע מינה דבמלחמת מצוה אין קוראים אליה לשלום וכן נראה דעת רש"י ז"ל בפירוש החומש והרמב"ן ז"ל השיב עליו ופירוש הברייתא מוסכמת לדעת רבינו, והרב מוהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפרשת פרה ובפרשת שופטים הליץ בעד רש"י, ולבאר דעת רבינו צריך אני להאריך ולישא וליתן בדבריהם. רש"י ז"ל כתב במלחמת הרשות וכו' כמו שמפרש בענין כן תעשה לכל הערים הרחוקות וכו' ומשמע ליה לרב אליה הנזכר ז"ל דאית ליה לרש"י ז"ל דאין קריאת שלום אלא במלחמות רשות ולא במלחמות מצוה וכתב בפרשת פרה דלפיכך אתי שפיר ההיא עובדא דיושבי גבעון דאמר קרא דהוצרכו להערים כדי שיקבלם יהושע וכן אתי שפיר שהוקשה הדבר לנשיאים וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה דטעמא מפני שאין ראוי לעשות שלום עמהם ולקבלם בשלום וכיון שכן עשו שלא כדין במה שעשו שלום עמהם ולכך הוקשה הדבר בעיניהם וכן הם הערימו משום דלא היו מקבלים אותם מפני שאין עושים שלום עמהם ודחה תירוץ רבינו שתירץ בפרק זה לעובדא דיושבי גבעון כמו שדחאו הרמב"ן ז"ל וכן דחה שם תירוץ של הרמב"ן וכתב שדעת רש"י הוא נכון ודבריו תמוהים בעיני דבסוף דבריו הוכרח לתרץ לקושיא שהקשה הרמב"ן מקרא דלא היתה עיר אשר השלימה וכו' דמכלל דהיו יכולים להשלים והיא ראית רבינו שכתב לקמן בפ' זה דשאני אותו השלום משלום דקרא דבשלום דקרא לא בעי אלא תרתי מס ועבדות והכי דייק לישנא דקרא יהיו לך למס ועבדוך אבל שלום דיושבי גבעון איכא ביה קבלת מצות ושלום זה אפילו לשבעת עממין הותר ובמין שלום ההוא אמר קרא דלא היתה עיר אשר השלימה וכו'. ומה שהוצרכו להערים יושבי גבעון הוא מפני שראו ששבעת עממין קבלו המס והשעבוד ובכל זאת הרגו אותם חשבו שאין ראוי להשלים עם שבעת עממים בשום צד ולא ידעו שהטעם שהרגום הוא מפני שלא קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז הרגום דאם היו יודעים זה לא היו באים בערמה כי אלה כבר קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז כמו שאמרו באו עבדיך וכו' ותלונות ישראל על הנשיאים על השבועה שנשבעו להם שלולא זה היו רוצים להורגם היתה על שרמו אותם וכו' וכיון שהוצרך לתרץ כן לדברי רש"י ז"ל מאי ניחותא איכא לפירושו וניחותא קמייתא אזלה לה ונפל פיתא בבירא דלהרמב"ן ורבינו ז"ל ג"כ יכולים לתרץ לפי פירושם דאע"פ שיכולים לקבלם הוקשה הדבר בעיני הנשיאים מפני שרמו אותם וכן הם הוצרכו להערים כמו שתירץ רבינו דסבורים היו דכיון דלא השלימו בפעם הראשונה שוב אין פותחים להם לשלום דסוף סוף הא אמרת דהם טעו בדין שחשבו דאין מקבלים משבעה אומות בשום צד אפי' שיקבלו שבע מצות ולכך הערימו ותו קשיא לי על דבריו כיון שבא לידי כך למה הוצרך לתרץ בההיא דשלח יהושע כל מי שרוצה להשלים ישלים דהיינו קודם שיכנסו לארץ אבל אחר שיכנסו לארץ לא לימא דשאני שלום דיהושע משלום דקרא דקרא איירי במס ועבדות לבד כדקאמר קרא יהיו לך למס ועבדוך ושלום זה אין פותחין בשבעת עממין אבל שלום דיהושע היא שלום דקבלת שבע מצות ג"כ דומיא דמאי דקאמר קרא לא היתה עיר אשר השלימה וכו' ותו קשיא לי עליו מי דחקו לתרץ בעד רש"י ז"ל דשלום דקרא לא הוי כשלום דיושבי גבעון כיון דרש"י ז"ל מפרש בפרק ואלו נאמרין וכמו שפירש הרב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל עצמו דאין מקבלין בתשובה אפי' בקבלת שבע מצות אלא לשבעה אומות היושבים רחוקים מגבולי א"י אבל לא למי שהם בתוך גבולי ישראל דאלה מחמת יראה היו עושים ואין תשובתן תשובה א"כ שפיר אתי עובדא דיושבי גבעון דהוצרכו להערים דאפי' שיקבלו שבע מצות לא הוה סגי להו מפני שלא היו מקבלים אותם בתשובה שהם מעיירות קרובות ומפני כך הוקשה הדבר לנשיאים מפני שאין מקבלין אותם בתשובה שמחמת יראה הם עושים וזהו שאמרו ישראל ליושבי גבעון אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית וכו' והא דאמר קרא לא היתה עיר אשר השלימה יש לתרץ כמו שתירץ הרב ז"ל מה שתירצו התוס' בפ' השולח דיהושע שלח הכתב דמי שירצה להשלים ישלים קודם שנכנסו לארץ אבל אחר שנכנסו לא ואתי שפיר לפי טעמו של רש"י ז"ל דאחר שנכנסו מחמת יראה הם עושים ולכך אפי' מקבלים שבע מצות לא אהני להו כלל דאין תשובתן תשובה אבל קודם שנכנסו אין זו תשובה מחמת יראה כל כך ולכך מקבלים אותם ועל זה אמר הכתוב לא השלימה כלומר קודם כניסתם לארץ דאין שם יראה ודבר זה נכון בעיני לפי דרכו של רש"י ז"ל יותר ממה שפירש בו הרב ז"ל וכן ראיתי לסמ"ג בלאוין מ"ט שכתב שלא להושיב אחד משבעת עממין וכו' מכאן אמרו במסכת סוטה שאם נתגיירו מקבלין אותן שאין לחוש עוד ללמוד ממעשיהם בד"א בכנענים הדרים בח"ל אבל הדרים בא"י אין מקבלים אותם שהרי בגבעונים שמלו בימי יהושע כתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ע"כ, משמע דמסכים לכל מה שכתבתי דטעמא דגבעונים הוי משום דאין מקבלים אותם בתשובה שהם דרים בא"י וכדכתיבנא. איברא דקשיא לי טובא דהסמ"ג עצמו בעשין קי"ח כתב בטעם עובדא דגבעון דברי רבינו שכתב שם ולמה הוקשה הדבר לנשיאים וראו שראויים להכותם לפי חרב לולי השבועה מפני שכרתו להם ברית וכו' והרי הכתוב אומר לא תכרות להם ברית אלא היה דינם שיהיו להם עבדים ויהיו למס וכו' הרי כתב טעם רבינו ולפי מ"ש בלאוין מ"ט אין זה הטעם אלא כטעמו של רש"י ז"ל שכתבתי למעלה ואולי י"ל דרצה לכתוב הטעמים ואע"ג דבלאוין מ"ט הביא ראיה מעובדא דגבעון ולפי הטעם שכתב בעשין קי"ח אין ראיה כלל מההיא עובדא מ"מ אין זו ראיה גמורה אלא כוונתו לומר בסימן מ"ט דלפי זה דהדרים בא"י מקבלים אותם יש עוד טעם אחר לההיא עובדא דגבעון ממ"ש בסי' קי"ח. ומ"מ דברי הרב מוהר"ר אליה מזרחי במ"ש לפירוש דברי רש"י ז"ל תמוהים מכמה אנפי כדכתיבנא. עוד כתב לסתור דעת הרמב"ן ורבינו שהם סבורים דקרא איירי אפי' במלחמת מצוה ולתרץ ברייתא דספרי לדעתם ז"ל כתב שם הרמב"ן והכוונה לרז"ל שאמרו בספרי במלחמת הרשות וכו' שהפרשה הזאת בסופה תחלק וכו' והרב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפרשת חקת נסתפק בפירושו ובאמת הפירוש האחרון שפירש אין לו שחר כמ"ש הוא בעצמו וזה דבר תמוה מאד אבל פירוש דבריו הוא כפירוש הראשון אבל מה שהקשה עליו דא"כ מאי אשמעינן בברייתא פשיטא דבהדיא הם דברי הכתוב כך יש לתרץ משום דשלום דקרא לא הזכיר אלא מס ועבדות ולא קבלת שבע מצות כדכתיב יהיו לך למס ועבדוך לכך קאמר דענין השלום הכולל ודאי דהוי במלחמת רשות ומלחמת מצוה וזהו שהתחיל הכתוב וקראת אליה לשלום אבל שלום זה שפירש דמס ועבדות הוי במלחמת הרשות דשם ליכא קבלת מצוה ומשום דהפרשה איירי בהא כמו שתחלק אח"כ כן תעשה וכו' פירוש מין שלום זה אבל לא יתכן תירוץ זה אלא לפי פירוש הרמב"ן ז"ל שפירש דיש הפרש בין שלום לשלום דבשלום דשבעת עממין בעינן קבלת מצות מה שאין כן במלחמת הרשות אבל לדעת רבינו דסובר דבמלחמת הרשות נמי ג"כ בעי קבלת מצות וכמ"ש כאן בהדיא ונבאר טעמו בהלכות אין כאן תירוץ זה. וי"ל דכוונת הברייתא הוא דעיקר קרא במלחמת הרשות איירי כדקאמר בתר הכי כל העם הנמצא בה ואמרינן התם דלרבות כנענים שבתוכה מכלל דאיירי במלחמת הרשות דהיינו שאר אומות. עוד הקשה הרב הנזכר לפירוש רבינו והרמב"ן ז"ל ממאי דאמרינן בספרי כל העם הנמצא בה לרבות כנענים שבתוכה וכתב בפרשת שופטים דזו היא תשובה על הרמב"ן ז"ל דבשלמא לרש"י ז"ל דס"ל דבמלחמת מצוה ליכא קריאת שלום איצטריך לומר דאע"ג דהכנענים שהם משבעה אומות לא שרי לקיים בקריאת שלום מ"מ כיון שנמצאו בתוך עיר של שאר אומות נצולו בתוכם אבל להרמב"ן ז"ל אית ליה דבקריאת שלום אפי' במלחמת מצוה רשאים אנו לקיימם א"כ מאי רבותייהו דכנענים הנמצאים בתוכה אפי' הם בפני עצמם מותר לקיימם בקריאת שלום וקרא בקריאת שלום איירי. וגם בקושיא זאת לא ירדתי לסוף דעת הרב ז"ל דאין חילוק בין רש"י להרמב"ן ז"ל בענין ההיתר לקיימם דאם קבלו שלום של שבע מצות ומס עבדות אפי' לרש"י ז"ל מותר לקיימם בפני עצמם וכדכתב הרב עצמו בפרשת פרה דהיינו מאי דקאמר קרא לא היתה עיר אשר השלימה וכו' דאיירי קרא כמין שלום זה ואי קבלת שלום של מס ועבדות ולא שבע מצות הרי כתב הרמב"ן בהדיא ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו וכו' אבל בערי העמים האלה נשאל להם לשלום וכו' על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"א וכו' א"כ משמע דלא סגי מס ועבדות לחוד אפי' להרמב"ן ז"ל בשבעה אומות אלא ג"כ קבלת שבע מצות ואין הפרש בין רש"י ז"ל להרמב"ן ז"ל אלא דלרש"י אין קוראים להם בתחילה דמיון השלום הזה של שבע מצות ומס ועבדות גבי שבעה אומות אבל אם באין מאליהן ועשו כן מקבלים אותם ולהרמב"ן פותחין להם בשלום זה תחלה אפילו לשבעה אומות כלומר מין של שלום זה דשבע מצות ומס ועבדות וא"כ בהיתר הקיום אין כאן הפרש בין רש"י להרמב"ן ז"ל. ולעיקר קושיתו יש לתרץ דהודיענו הכתוב דאע"פ שאותם הכנענים שבתוכה לא קבלו שבע מצות אלא מס ועבדות לבד דהיינו שלום של העיר שהם בתוכה בכך כיון שהם בעיירות רחוקות של שבעה אומות מותר לקיימם דליכא בהו טעמא דלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כיון דאין יושבים בארצנו אבל מ"מ לרבינו דסובר דאפי' בשאר אומות בעינן קבלת שבע מצות ומס ועבדות קשה דא"כ כיון שכל העיר קבלו שבע מצות ומס ועבדות פשיטא דניצולו כנענים שבתוכה שאפי' כנענים לבדם שקבלו כן מותר לקיימם ואולי י"ל לדעת רבינו דהכי קאמר לרבות כנענים שבתוכה שאם לא השלימו עמהם אינם בכלל לא תחיה אלא נדונים בכלל העיר והנשים והטף יבוזו להם ולא איצטריך לומר והיה כל העם הנמצא בה לרבות הכנענים אלא לחלוקה אחרת דאם לא תשלים וכו' ודוחק. ומ"מ קשה על רבינו למה לא הזכיר דין זה דברייתא דלרבות הכנענים שבתוכה והעיקר הדין שכתב רבינו שצריך קבלת שבע מצות אפי' בשאר אומות כבר השיגו הר"א ז"ל והרמב"ן ז"ל אית ליה כדעת הר"א ז"ל וכמ"ש לשונו לעיל דסובר דיש הפרש בין שלום שאר אומות לשלום שבעה אומות ועל דברי רבינו קשה דקרא דלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וכן קרא דלא תכרות להם ולאלוהיהם ברית דכתיבי בפרשת ואלה המשפטים בשבעה אומות כתיבי וכן כתב סמ"ג בלאוין מ"ז וז"ל שלא לכרות ברית לשבעה עממים שנאמר לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית אבל בשאר אומות לא נאסרה כריתת ברית כמו שמצינו בגבעונים שאמרו להם אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית, גם בסימן מ"ט כתב שלא להושיב אחד משבעת עממין עובדי ע"ז בארצנו שנאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי למען אשר לא ילמד וכו' הרי כתב בהדיא דאלו הלאוין אינם אלא בשבעה אומות, מיהו רבינו ז"ל אזיל לטעמיה שכתב בפ"י מהלכות ע"א אין כורתין ברית לעובדי ע"ז כדי שנעשה עמהם שלום ונניח אותם לעבדם שנאמר לא תכרות להם ברית אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו וכו' גם בסוף הפרק כתב אסור לנו להניח עובדי ע"ז בארצנו וכו' שנאמר לא ישבו בארצך וכו' והר"א ז"ל השיגו שם דקרא דלא ישבו וכו' איירי בשבעה אומות משמע דרבינו אית ליה דקרא איירי אפי' בשאר אומות וכן קרא דכריתת ברית משמע דאית ליה דהוי בכל האומות מדכתב סתם אין כורתין ברית לעובדי ע"ז ולא פירש דדוקא בשבעה אומות משמע דלית ליה כסמ"ג וא"כ קשה עליו הראיות שהביא סמ"ג לדבריו מקרא דאולי בקרבי וכו' דאמרו ישראל ליושבי גבעון וכן משלמה שכרת ברית עם חירם מלך צור. ועוד קשה מה שאמר רבינו דקשה לנשיאים מפני שכרתו ברית עמם דלענין כריתת ברית מה לי שיהיו משבעה אומות מה לי שיהיו מארץ רחוקה לדעת רבינו דהכל שוה ואסור לכרות להם ברית. ואולי י"ל לדעת רבינו דלא אסר הכתוב לכרות להם ברית לישראל אלא כשבאים עליהם למלחמה דכיון דכבר צרו ישראל עליהם אין להניח להם אלא אם קבלו שבע מצות כיון שכבר ערכו עמהם מלחמה אבל כל זמן שלא ערכו עמהם מלחמה אלא שהם רוצים לישב בשלוה עם ישראל עושים עמהם כריתת ברית ומטעם זה כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור דלא ערך שלמה עליו מלחמה ועוד יש שם טעם משום דהיה נותן ברושים וארזים לבית אלוהינו ומחמת זה כרת ברית עמו אבל ישראל שאמר ליושבי גבעון אולי בקרבי אתה יושב כו' אמר להם כן מפני שכבר ערכו עליהם המלחמה ולכך אמרו אולי אתה יושב בקרבי וכבר באתי עליך למלחמה ואין לי לכרות עמך ברית וזהו שכתב רבינו שקשה הדבר לנשיאים מפני שכרתו ברית כלומר שהרי ערכו עליהם מלחמה ולא היה להם לכרות עמהם ברית אבל קשה מה שהקשה עליו הרמב"ן ז"ל לפירוש התורה דהרי כבר קבלו שלא לעבוד ע"ז ולא נאסר כריתת הברית אלא מפני שעובדים ע"ז וכמ"ש רבינו עצמו בפרק י' מהל' ע"ז וכמו שכתבתי לעיל לשונו שכתב שם אלא יחזרו מעבודתם או יהרגו ועוד קשה מה שכתב כאן והרי הוא אומר לא תכרות להם ברית אלא היה דינם שיהיו למס ועבדים דאינו כן דאם נאסר כריתת ברית לא הוי אלא שיניחו מעבודתם או יהרגו ולא סגי להו במס ועבדות ועוד דמס ועבדות אפי' שיהיו משאר אומות הם חייבים על כך וא"כ אין בזה הטעאה במה שאמרו הגבעונים שהם משאר אומות דאפי' שהם משאר אומות דינם כך ואיך כתב רבינו אלא היה דינם וכו' דמשמע דאם היו יודעים שהם משבעה אומות היה דינם כך מה שאין כן עתה שאינם משבעה אומות ולא היא כדכתיבנא ואולי י"ל דרבינו סובר דקרא קאמר תרתי לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית ומדקאמר לאלוהיהם משמע דבא להזהיר דבשום צד לא נניח אותם לעבוד ע"ז וזה שאמר לאלוהיהם ומדקאמר לא תכרות להם הודיענו שאפי' שאינם עובדים ע"ז לא נכרות להם ברית אלא שיהיו למס ועבדום וכמו שאמר והיו למס ועבדות וזהו דוקא בעת שערכו ישראל עליהם מלחמה כדכתיבנא ומפני כן היה קשה לנשיאים מפני שכרתו ברית באופן שלא היה עליהם שעבוד דמס ועבדות ולכך היו רוצים להרגם אם לא מחמת השבועה וזהו תירוץ הרמב"ן ז"ל שתירץ לקושיא זאת אחר שדחה דברי רבינו בפירוש התורה ועם מ"ש נמצאו דברי רבינו מכוונים לדעתו. והרב מהר"ר אליה מזרחי ז"ל בפרשת פרה הקשה קושיות על תירוץ זה של הרמב"ן ז"ל והוא דעת רבינו לדעתי חדא דאיך יעלה על הדעת דעשו עמהם שלום בלי קבלת מס ושעבוד והא קרא קאמר כן תעשה לכל הערים הרחוקות וכו' והרחוקות משמע אפילו רחוקות לגמרי ואם כן ודאי היה ראוי לעשות שיקבלו מס ושעבוד, ואין זו קושיא בעיני דקרא קאמר כי תקרב אל עיר להלחם וכו' ועליה קאי קרא דכן תעשה וכו' דהיינו בעת עריכת מלחמה דאז צריך שיקבלו מס ושעבוד אבל שלא בשעת עריכת מלחמה לא וכדכתיבנא. עוד הקשה דאם השבועה היתה להם שיהיו שוים ובעלי בריתם איך הותר להם לשעבדם שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים, ויש לי לומר לזה דקרא להכי קאמר ביהושע ויעש להם יהושע שלום ויכרות להם ברית לחיותם וישבעו להם נשיאי העדה ויש לפרש דאין השבועה אלא להחיותם בלבד שלא יהרגום אבל לענין המס והשעבוד לא נשבעו ועל דעת הרב מהר"ר אליה ז"ל שהוא סבור דע"כ מס ושעבוד היה ראוי להם שיקבלו דקרא דכן תעשה לכל הערים הרחוקות הכי משמע קשה א"כ מהו זה שאמרו ישראל אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית הא כיון דקבלו מס ועבדות ושבע מצות מה להם לעשות עוד אפי' שיהיו בקרבו ויהיו משבעה אומות מקבלים אותם וכמ"ש שם הרב עצמו בפירוש פסוק לא היתה עיר אשר השלימה וכו' אלא ודאי דכריתת ברית דגבעונים היה בלא מס ושעבוד ומש"ה אמרו להם ישראל אולי בקרבי אתה יושב כלומר כבר ערכתי עמך מלחמה וקרא קאמר שלא אכרות עמך ברית כזה בלא מס ושעבוד וז"א אולי בקרבי אתה יושב כלומר שערכתי עמך כבר מלחמה כמו שפירשתי למעלה. ומה שהקשה עוד הרב הנזכר שם דמה הוקשה הדבר לנשיאים כיון שכבר נתנום חוטבי עצים ושואבי מים שהם קבלת המס והשעבוד י"ל דהוקשה להם מפני שרמו אותם וכרתו עמהם ברית בלי מס ושעבוד ועברו על מ"ש בתורה לא תכרות עמהם ברית וכמ"ש לדעת רבינו אי נמי דקרא קאמר דבעת עריכת המלחמה אינם יכולים לעשות שלום אלא אם יהיו למס ועבדות וכמ"ש והיו לך למס ועבדוך. ואחר אשר ביארתי דעת רבינו והרמב"ן ז"ל אומר דקשיא לי במה שהקשה הרמב"ן ז"ל על רש"י ז"ל שם דאיך אפשר דליכא קריאת שלום במלחמת מצוה דא"כ איך קרא משה לשלום לסיחון מלך האמורי ואני תמה עליו דא"כ היה לו לקרות שלום דמס ועבדות כיון דלא הותר קריאת שלום באופן אחר בפרשת שופטים והוא לא עשה כן אלא שאמר אעברה בארצך וכו' בדרך המלך נלך וכו' א"ו שאין זו קריאת שלום אשר צוה הכתוב דלא היו מחוייבים בכך כיון דלא היה שעת מלחמה וכמ"ש שם הרמב"ן ז"ל עצמו וז"ל והיה מן הדין שאם יענו שלום ויפתחו שיהא כל העם הנמצא בה להם למס ועבדות אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו שבעה עממים וכו' וכ"כ עוד שם שעשה מעצמו דרך פיוס וכו'. עוד הקשה שם על רש"י ז"ל במ"ש במס' סוטה דשבעה אומות אם עשו תשובה אין מקבלין אותם וכו' קשה דכדברי רש"י ז"ל מוכח שם בגמרא דאמרו כמאן אזלא הא דתניא ושבית שביו לרבות כנענים שבחוצה לארץ שאם חוזרים בתשובה מקבלים אותם כמאן כר"ש כלומר דלר"ש כנענים שבח"ל אם חוזרים בתשובה מקבלים אותם אבל לא של א"י אבל לר' יהודה אפי' של ח"ל אין מקבלים אותם ומאי דהקשה מקרא דלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי דמשמע קרא דדוקא עובדים ע"ז ליקשי לנפשיה אפשטא דמשמעותא דהתם אלא ודאי אית לך למימר דכיון דשבים מיראה חוזרים לסורם ויחטיאו לישראל והך קושיא איתא נמי בתוספות בפ' השולח שהקשו בד"ה כיון דאמרי מארץ רחוקה וכו' דבלא חלול השם אין יכולים להורגם והביאו ראיה מפרק אלו נאמרין דאמרו התם דאם חוזרים בתשובה מקבלים אותם דלא אמרו כן אלא בכנענים של ח"ל דוקא ויושבי גבעון בא"י היו ואם כן מאי ראייה מייתי מהתם וצריך עיון:

מרכבת המשנה (חעלמא) הלכות מלכים פרק ו הלכה א

[א – ה] אין עושין מלחמה וכו'. עד חילול השם. ועיין השגות ובלח"מ האריך ודבריו נכונים והא דקאמר בספרי כי תקרב במלחמת רשות הכתוב מדבר ר"ל דעיקר קרא בהכי איירי (ויש להוסיף דדריש כן מלשון כי תקרב דפירוש כי אם דהיינו רשות) אבל הא ודאי דגירות ומס ועבדות מהני אפי' בשבע אומות כדאיתא בסוטה דף ל"ה ע"ב למען אשר לא ילמדו וגו' הא למדת שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותם והאי קרא קאי על שבע אומות ודלא כדפי' רש"י בסוטה דקאי על כנענים שבחו"ל וכן לא חילק רבנו בין קודם שנכנסו לארץ או אח"כ. והא דאמרן בספרי כל העם הנמצא בה לרבות כנענים שבתוכה (מה שתירץ הלח"מ דקאי היכא דלא השלימו דטף ונשים ניצלין הוא דוחק דהא קרא איירי אם שלום תענך ופתחה לך) מיהו יש ליישב דהנה בספרי וז"ל והיה אם שלום תענך יכול אפי' מקצתה ת"ל ופתחה לך כולה ולא מקצתה והיה כל העם הנמצא בה לרבות כנענים שבתוכה ולפ"ז קמ"ל דכל שהסכימו כל בני העיר בשלום בלי דעת הכנענים אורחים שבתוכה שאין להם דעה בפתיחת העיר מ"מ יצאו מכלל לא תחיה כל נשמה. ומה שהקשה הלח"מ דלמה השמיט רבנו דין זה הכנענים אשר בתוכה אין זה קושיא כיון שכבר אבד זכרם ולא נפק"מ לדורות וכמ"ש בפי"ט מהל' עבדים ה"ג.

אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה. רצה לכלול מלחמת מצוה הנוהג לדורות דהיינו עזרת ישראל מיד הצר שבא עליהם עי' פ"ה מהל' מלכים ה"א ולא ביאר רבנו דין השבע עממין והגבעונים אלא למיסבר קראי ענין הגבעונים) וכולהו קראי דלא תכרות להם ברית ולא תחנם סובר רבנו דלאו בז' אומות כתיב ואין הפרש בין שאר אומות לז' עממין אלא לענין טף ונשים היכא דלא השלימו כמ"ש הלח"מ. והא דאמרו ישראל לגבעונים אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית וכריתת שלמה ברית עם חירם מלך צור בודאי יפה כיון הלח"מ דאין איסור לכרות ברית [אלא] בשעת עריכת מלחמה של מצוה או של רשות אבל הרחוקים אפי' כבושים תחת ידינו סגי להו בקבלת ז' מצות וא"צ לקבל עליהם עבדות ומס. וזהו נמי כוונת רבנו מ"ש בהל' ה' והרי הוא אומר לא תכרות להם ברית אלא היה דינם שיהיו למס עבדים דכיון שהיו יושבים בקרבם יש חיוב להלחם בהם עכ"פ עד שיקבלו מס ועבדות וכוונת רבנו כדעת הרמב"ן וכמ"ש הלח"מ. והשבועה על כריתת ברית היתה בטעות וסד"א כשבטלה מקצתה בטלה כולה ומותר להרגם אך מפני חילול השם [לא] ביטלו הכריתת ברית ועשאום חוטבי עצים במס ועבדום וכדי להצילם מהריגה (ודע דיש עוד נפק"מ בין שבע אומות לשארי עממין בזמן יהושע לדרך רבנו דהנה מה דקי"ל פי"ד מהל' איסורי ביאה ה"ח דאין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג וקי"ל פ"י מהל' שמטה ה"ב דלא היה יובל נוהג בי"ד שכבשו וחילקו עד אח"כ התחילו למנות שמטין ויובלות נמצא היו הגבעונים צריכין להתגייר ממש כדי שיהיו תושבים בארץ משא"כ בשאר אומות דהיה סגי בשבע מצות ובהכי ניחא הספרי הנ"ל דמפרש כי תקרב במלחמת רשות דהרי במלחמת שבע אומות לא סגי בקבלת ז' מצות לישב בארץ עד שיתגיירו ממש וכשיתגיירו ממש שוב א"צ לקבל מס ועבדות רק שלא יטלו חלק בארץ והבן זה).

ואולם מה שהניח הלח"מ בצ"ע על רבנו ועל התוס' גיטין דף מ"ו ד"ה כיון דהא בסוטה דף ל"ה מבואר דלא פליגי ר' יהודה ור' שמעון אלא אם מקבלין בתשובה כנענים שבחו"ל אבל כנענים שבארץ ישראל לכו"ע אין מקבלין בתשובה. עיין בסוטה דף ל"ה ע"ב ד"ה לרבות (תראו) שנדחקו טובא האיך קבלו לרחב הזונה (והנה לדרכנו הנ"ל יש מקום ליישב קושיית התוס' דדוקא אם חוזרין בתשובה בז' מצות הוא דלכו"ע אין מקבלין כנענים שבארץ ישראל משא"כ כשמתגיירין ממש) והאמת יורה דרכו דרש"י לשיטתו הוא דגורס בסוטה דף ל"ה ע"ב ד"ה ה"ג ושבית שביו לרבות כנענים שבחו"ל וכו' אבל באמת הגירסא בספרי ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכם וכדפי' רש"י כנענים שבתוכם כוונתו שבתוך העמים בחו"ל הואיל דרישא דספרי כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכתוב מדבר דהיינו דדריש כי תצא מארץ ישראל לחו"ל דסובר רש"י דכל לאחר שנכנסו לארץ לא מהני גירות דמחמת יראה הם עושין ובעודן בחו"ל לר"ש מהני ולר"י לא מהני דמ"מ חשיב מחמת יראה. ולדרך רבנו כל זה אינו מוכרח דודאי קשה קושיית התוס' סוטה דף ל"ו ע"א ד"ה כמאן דלמא ביפת תואר אפי' ר"י מודה דלא דברה תורה אלא נגד יצר הרע. ולזה מפרש רבנו דאה"נ דדין יפת תאר אפי' במלחמת ז' אומות עי' פ"א מהל' מלכים ה"א דמשמע דדין יפת תואר נוהג בכל המלחמות אפי' של ז' אומות והא דנקיט בספרי כי תצא במלחמת רשות הכתוב מדבר מתפרש איפכא דדריש לשון כי אם דמשמע רשות דאפי' במלחמת רשות הותרה יפת תואר דסד"א דוקא כשגוף המלחמה מצוה הוא דהותרה יפת תואר וקדלי דחזירי משא"כ של רשות אין בדין להתיר אסורים נגד יצר הרע קמ"ל (וכה"ג י"ל הספרי הנ"ל כי תקרב במלחמת רשות דקמ"ל דאף במלחמת רשות ומקבלין ז' מצות מ"מ רשאי להורגן כל שאין מקבלין מס ועבדות) והיינו דסיים הספרי ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכה כשלא השלימו (אע"ג שרוצית להתגייר כיון דקי"ל והיה אם שלום תענך יכול אפי' מקצתה ת"ל ופתחה כולה כנ"ל) דדין הטף והנשים להריגה מ"מ התירה תורה נגד יצר הרע ומגלגלין עמה כל י"ב חודש כמ"ש רבינו בפ"ח מהל' מלכים ה"ז ול"ג כלל בש"ס לרבות כנענים שבחו"ל שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן אלא ה"ג כגירסת הספרי ה"א דתניא ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכם כמאן כר"ש דס"ל דאף ז' אומות אית להו חזרה בתשובה משו"ה נוהג בהן דין יפת תואר ויכול לכונסה כשתתגייר אחר ביאה ראשונה ודלא כר"י דס"ל דלא מהני בשבע אומות גירות ורבנו פסק כר"ש הואיל דמסיק הש"ס דסתם ספרי כוותיה.

רוח אליהו הלכות מלכים פרק ו הלכה ה

[ה] שלשה כתבים שלח יהושע וכו' א"כ מפני מה הערימו וכו'. עיין מ"ש מרן וראיתי להרב בעל אזני יהושע בדרשותיו שהקשה בדברי מרן הלזו וז"ל ועוד במ"ש א"כ מפני מה הערימו וכו' דכפי מ"ש מוהר"י קארו שהגבעונים לא קבלו השלום בראשונה א"כ מה מקום לשאלת מפני מה הערימו הגבעונים וכי יש יותר בגידה מזו דכששלחו להם לא קבלו אדרבא היא הנותנת ודקרי לה מאי קרי לה עכ"ל עיי"ש.

ולענ"ד נראה דלק"מ דמעיקרא לא ידעינן שלא קבלו הגבעונים השלום אלא רבינו כתב בסתם ששלח להם ג' כתבים ובכללם כתב להם מי שרוצה להשלים ישלים ומעתה שפיר קשיא ליה דכיון שהיה בידם להשלים למה הערימו הגבעונים ומי הביאם לכך ואהא תירץ רבינו כפי פי' מרן דמעיקרא שלחו להם ולא קבלו ולכך עלה בדעתם לומר דודאי שאינם מקבלים כיון דמעיקרא לא קבלו השלום והוצרכו להערים אבל אי קשיא הא קשיא דכפי פי' בדברי רבינו שכבר שלחו להם שישלימו ולא קבלו מה הוקשה לו לרבינו ולמה קשה הדבר לנשיאים שהרי כפי גירסת מרן דגריס וכמו ששוב אין פותחין להם לשלום מעתה טעותם היה דכיון שלא קבלו בתחילה שוב אינם מקבלים להם וזה טעות דודאי מקבלים אותם אע"פ שלא קבלו בתחילה וע"ז הקשה רבינו ולמה קשה הדבר וכו' כיון דמדינא מותר לקבלן.

והדבר תמוה דמלישנא דרבינו לעיל בסמוך שכתב דז' עממין ועמלק כיון דשלחו להם ולא השלימו הן בדין לא תחיה כל נשמה ומשמע ודאי שהוא בפעם ראשונה כיון שלא השלימו חייבים מיתה וא"כ מנין לו למרן לפרש בדברי רבינו דאפי' לא יקיימו השלום בפעם ראשונה אם רצו לחזור מחוייבים אנו לקבלן דזה היפך משמעות דברי רבינו.

ותו תמיה לי במ"ש מרן על מה שהשיג הראב"ד וז"ל ורבינו סובר דלא אמרו עד שלא יכנסו לארץ אלא לומר אימתי שלח להם אבל לאו למימרא שאחר שיכנסו לארץ לא יקבלו אותם דאין טעם למה ימנעו מלקבלם אחר שיכנסו לארץ ע"כ והדבר תמוה דכיון דכבר שלחו להם לשלום ולא קבלו אין לך טעם גדול מזה דבודאי אם יחזירו בהם אח"כ אינו אלא מחמת יראה או סיבה אחרת.

ותו דאם איתא דאפי' לא קבלו בפעם ראשונה מחוייבים אנו לקבלן אם יחזרו בם מעתה מה אהנו לן הג' כתבים ששלח להם יהושע וכו' דאי אמרת בשלמא דמה שלא ישלים עכשיו שוב אין אנו מקבלים אותו אמטו להכי שלח להם קודם לידע מה היה בדעתם אך לפי דברי מרן אינו מעלה ומוריד שהרי אפי' דלא יקבלו השלום רשאים הם לחזור בהם וא"כ מה תועלת יש בשליחות זה וכן ראיתי להרמב"ן בפי' התורה דקאי כשיטת רבינו דלז' עממין נמי יש להם דין שאלת שלום ולאפוקי דעת רש"י ז"ל ואפ"ה כתב שם שאם לא קבלו השלום שוב אינם מקבלים אותם.

והנה לכל הפירושים קשה מ"ש רבינו כאן לנשיאין מפני שכרתו ברית עמם דלענין כריתת ברית מה לי שיהיו מז' אומות מה לי שיהיו מארץ רחוקה לדעת רבינו דהכל שוה ואסור לכרות להם ברית וכבר ראיתי להר"ב לח"מ בריש פרקין שהוקשה לו כן ותירץ שדעת רבינו דלא אסר הכתוב כריתת ברית אלא כשבאים עליהם למלחמה דכיון שכבר צרו עליהם ימים אין להניח להם אלא א"כ יקבלו ז' מצוות וכו' אבל כל זמן שלא ערכו עמהם מלחמה אלא שהם רוצים לישב בשלוה עם ישראל עושין עמהם כריתת ברית והגבעונים כבר ערכו עמהם מלחמה ע"כ. ואני אומר דלא יתכן סברא זו לדעת רבינו שהרי בפ"י מהל' ע"ז פסיק ותני דאין כורתין ברית לעובדי ע"ז ולא חילק כשערכו עמהם מלחמה או לא.

ותו דלא משמע כן ממ"ש רבינו בריש פרק [א'] אין עושין מלחמה עם אדם שבעולם וכו' אם השלימו וקבלו ז' מצוות בני נח אין הורגים מהם נשמה וכו' ושם בדין ד' כתב דאם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו ז' מצוות עושין עמהם מלחמה והורגים ע"כ הרי נראה בהדייא היפך דברי הר"ב לח"מ דאפי' שלא ערכו עמהם מלחמה עדיין אפ"ה צריך לקבל עליהם כדי לישב בשלוה עם ישראל מס ועבדות ושלא לעבוד ע"ז.

ותו קשיא לי במה שהשוה הרב ז"ל דעת רבינו עם דעת הרמב"ן ז"ל וכו' לענ"ד נראה דאינו כן שהרי הרמב"ן בפי' התורה כתב וז"ל מה שהוקשה הדבר לנשיאין וראו שראוי להכותם לפי חרב לולי השבועה מפני שהיה להם לקבל מס ושעבוד והם כרתו להם ברית להיותם שוים להם ועוזרים זה את זה במלחמותיהם מבלתי שיקבל עליהם המס והשעבוד לפי שיהיו סבורים שהם ערים רחוקות מאד שאין דעתם לבא עליהם כלל ע"כ עיי"ש ומעתה כפי דברי הרמב"ן ז"ל אפילו שלא נערוך עליהם מלחמה כל עוד שבדעתינו להשלים עמהם או להלחם עמהם ולבא אל הערים ההם נאסר לנו כריתת ברית ושאני ההיא דגבעונים שהיו סוברים שהם ערים רחוקות מאד שאין דעתם לבא עליהם כלל וכיון שכן איך כתב הר"ב לח"מ דתירוץ שתירץ לדעת רבינו כן הוא דעת הרמב"ן וליתא דרב המרחק ביניהם שלדעת הרמב"ן אין הדבר תלוי אם כבר ערכו עמהם מלחמה או לא דכל אפייא שוים אם דעתם לבא אל הערים ההם ודוק.

עוד כתב הר"ב לח"מ ואין זו קושיא בעיני דקרא קאמר כי תקרב אל עיר להלחם וכו' ועליה קאי קרא דכן תעשה דהיינו בעת עריכת מלחמה דאז צריך שיקבלו מס ושעבוד אבל שלא בשעת עריכת מלחמה לא ע"כ ותמהני דמה זו תשובה שהרי קרא כתיב והיה אם שלום תענך וכו' דליכא מלחמה כלל ועלה כתיב והיו למס ועבדוך וכו' וכמ"ש רבינו אין עושים מלחמה עם אדם שבעולם עד שקורין לו שלום וכו' שנא' כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום וכו' והרי הן למס שנא' יהיו לך למס ועבדוך ע"כ הרי מפורש מדברי רבינו דקרא לא איירי בשערכו עליהם מלחמה גם מ"ש דיש לפרש דאין השבועה אלא להחיותם בלבד שלא יהרגום אבל לענין המס והשעבוד לא נשבעו ע"כ הוא תמוה דא"כ איך כתב רבינו דמה שהוקשה הדבר לנשיאין וראו שראוי להורגם מפני שעברו על לאו דלא תכרות להם ברית והיה דינם למס ועבדום וכו' ולפי דברי הרב לח"מ לא עברו על דת שלא נשבעו להם אלא להחיותם בלבד ועל מה הערימו כל העדה על דבר שאין בו ממש ותו שהרי הרמב"ן בפי' כתב דכרתו להם ברית בלי מס ועבדות עיי"ש ומה שהקשה הרב ז"ל על דברי הרא"ם דא"כ מה זה שאמרו ישראל אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית הא כיון שקבילו מס ועבדות וז' מצוות מה להם לעשות עוד וכו' לק"מ שהרי הרא"ם גופיה בסדר שופטים כתב דאע"פ שמן התורה יכולים אנו לקבלם אפי' הכי לערים הקרובות אין אנו מקבלים אותם משום דאיכא למיחש דמה שהם חוזרים אינו אלא מחמת יראה ולאו תשובה מעליא היא יעו"ש.

ובמ"ש יתיישב נמי מה שהקשה הרב יפה מראה על ההיא דאמרינן בירושלמי דשביעית אמר ר' שמואל בר נחמן שלש פרסטיגיות שלח יהושע וכו' וכתב הרב שם וז"ל והרא"ם בפרשת חקת ובפרשת שופטים האריך לקיים שאין קריאת שלום אלא במלחמת הרשות כפשט לשון הספרי וכו' עד והן (תמו) תמוהים שבתחילה הורה לדברי הראשונים דבקבלה בטול ע"ז אפי' ז' עממין שבא"י מקבלים ולכך הוזקק לומר שהגבעונים הוצרכו לבא בערמה ושוב סתם דבריו כמ"ש דז' אומות לא מהניא להו תשובה אלא כשהם חוץ לגבול א"י ולפי זה לא היה צריך לומר שהגבעונים מפני שטעו הוצרכו להערים שהרי לפי האמת הוצרכו להערים כיון דלא מהני להו תשובה וז' עממין שבתוך א"י ע"כ. ולפי מ"ש ניחא דאה"נ דמודה הרא"ם דמדאורייתא כיון שקבלו שלא לעבוד ע"ז אינם בדין לא תחייה כל נשמה והטעם מדכתיב למען אשר לא ילמדו וכו' וכמ"ש בגיטין פרק השולח ואפילו להושיבן על ארצנו ועל נחלת אבותינו אלא שאנו חוששין שמא מתוך יראה עושים תשובה ולאו מעליא היא ולכך הקרובים אין אנו מקבלים אותם שיישבו בארצנו ואה"נ שאם היו יודעים הגבעונים דבר זה לא היו באים בערמה דכיון שקבלו שלא לעבוד ע"ז אין להם דין לא תחיה כל נשמה אבל חשבו שאין הדבר תלוי בזה אלא כל שהוא מז' עממין ישנו בדין לא תחיה ומשו"ה הוצרך הרב לומר שטעו הגבעונים בהא. ובהכי נמי מתורץ מה שהקשה עוד הרב דלא היה צריך לומר דמשום דאין בין שאלת שלום דכי תקרב אל עיר סלוק ע"ז הוצרכו לאוקומי במלחמת הרשות דאפי' תימא שיש בכללן סלוק ע"ז לא מתוקמא אלא במלחמת הרשות שכבר כתבנו דמדאורייתא מהנייא להו תשובה ויכולין להושיבן על ארצנו אלא שאנו חוששין וכדכתיבנא וכן ראיתי בפי' להרב ז"ל בסדר שופטים עיי"ש.

ומעתה נסתלקה נמי מה שהקשה עוד הרב היפה על דברי הרא"ם וז"ל גם תימה לפי דבריו האחרונים דהיינו מ"ש הרב בסדר שופטים היאך יתישב מ"ש לא הייתה עיר אשר השלימה דמשמע שהיו מקבלים אותם בשלום אילו עשו תשובה ונניח מה שסותר דבריו ע"כ ואין כאן קושיא כלל ולא סתירה שאם חוזרים ודאי דהיינו מקבלים והיו נפטרים עצמן מדין לא תחיה משא"כ עכשיו שנהרגו כולם וכן נמי אין כאן סתירה שכבר כתבנו דמדינא אנו מקבלים אותם אבל משום חששא בעלמא אינם יושבים בארצנו ועיין במ"ש הרא"ם בפרשת חקת ודוק.

עוד כתב הרב היפה וז"ל גם בדבריו הראשונים לא מצאתי טעם דא"כ למה הוצרכו הגבעונים לבוא בערמה ולמה כעסו העם על הנשיאים כמו שהוא הקשה לראשונים ובמה שהוא תירץ לעצמו שטעו ביריחו שחשבו שמפני שאין ז' עממין מקובלים כלל הרגום וכעס העם על שבועת הנשיאים מפני שבאו בערמה זה גם כן יכול לתרץ לדעת הראשונים עכ"ל וכן הקשה הר"ב לח"מ ז"ל עיי"ש.

ולענ"ד נראה דלק"מ דהדברים ברורים כאשר נבאר וז"ל הרב בסדר חקת גם אין להשיב עמ"ש ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשאי העדה וכו' שזה היה מפני שכרתו להם ברית ועברו על לא תכרות להם ברית והואיל שבטעות נשבעו בדין היה שיהרגום עד שהטעו אותם לולי חלול ה' כמו שהשיב הרמב"ם כי הרמב"ן טען על זה טענות נכונות ואמר שהגבעונים כבר קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז ולכך לא הוצרך יהושע אח"כ לומר להם שיקבלו עליהם לעבוד את ה' וכיון שכן מותרים הם לכרות להם ברית כמו שהיו מותרים להושיבן בארץ ששתיהן לא נאסרו אלא כל עוד שלא עשו תשובה כמ"ש פן יחטיאו אותך לי עכ"ל עיי"ש.

ומעתה איך ניחא להו קושיא זו לדברי הרבנים ז"ל דאכתי נהי שטעו הגבעונים לומר דכיון דבפעם ראשונה לא באו לא יקבלום אח"כ כמ"ש רבינו ז"ל ובזה לא השיג הרמב"ן והרא"ם ז"ל אלא במ"ש רבינו שעברו על לאו דלא תכרות להם ברית דכיון שקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז אין כאן איסור כריתת ברית כמו שהקשה הרמב"ן ז"ל לדברי רבינו והרא"ם נמי הודה לו דקושיא אלימתא היא וא"כ מה להם לרבנים ז"ל להקשות בדברי הגאון דאעיקרא דמילתא קושית הרמב"ן היא זו גם מ"ש הרב היפה וז"ל ועוד קשה דלמה הוצרך לומר דההיא דשלשה לא היה אלא קודם שנכנסו לארץ אימא דמ"ש הרוצה להשלים ישלים מיירי בתנאי שיסלקו ע"ז ויצדק אפי' אחר שיעברון את הירדן ועוד קשה מי הזקיקם לומר דכי תקרב אל עיר במלחמת הרשות אימא וכו' ע"כ.

ונראה שאין מכל אלו טענות על דברי הרב ז"ל דמה שטען מעיקרא דלמה הוצרך לומר דלא היה אלא קודם שנכנסו לארץ וכו' אין כאן קושיא דהרב ז"ל הוכרח לזה ליישב מה שהקשה הרמב"ן על רש"י שכתב דכי תקרב אל עיר במלחמת הרשות הכתוב מדבר כלשון הספרי והקשה עליו הרמב"ן דמהירושלמי וכו' וע"ז תירץ הרב דהיינו קודם כניסתם אבל אה"נ דאחר שעברו את הירדן לא נצטוו בקריאת שלום ובהא נמי אתי שפיר מ"ש רש"י בסוטה דמ"ש על האבנים למען אשר ילמדו אתכם היינו להודיע לאומות היושבים חוץ מגבול א"י שלא נצטוו להחרימם אלא אותם שבתוך הגבולים כדי שלא ילמדו אותנו וכיון שכן מה יענה לההיא דירושלמי דשלשה כתבים שלח יהושע וחדא מנייהו הרוצה להשלים ישלים אלמא אפי' היושבים בתוך גבול א"י אם קבלו להשלים מקבלים אותם והוא היפך דברי רש"י ז"ל ולזה תירץ הרב ז"ל דההיא דירושלמי לא קשייא לרש"י משום דרש"י מיירי אחר העברת הירדן וההיא דירושלמי היינו קודם העברת הירדן וטעמא דמלתא דבשלמא קודם העברת הירדן ליכא למיחש לתשובה של רמאות אבל אחר העברת הירדן שפיר איכא למיחש דמחמת מורא ופחד עשו תשובה ולאו מעליא היא.

ומה שהקשה עוד דאימא דקריאה זו ע"מ שלא יעבדו ע"ז וכו' ע"כ אומר אני שלא ראה הרב דברי הרא"ם בסדר שופטים שכתב דהשלום אינו נופל אלא בדברים שבין אדם לחבירו כמו קבלת המסים והשעבוד ושם התשובה נופל בין בני אדם למקום כמו קבלת הז' מצות וכן שנינו בספרי ע"כ הרי בפי' דס"ל להרא"ם דשם שלום איירי בדברים שבין אדם לחבירו ובשלום זה משתעי קרא דכי תקרב אל עיר וכו' דבמס ושעבוד לחוד מקבלים אותם וזה לא יתכן אלא בשאר עממין משא"כ בז' אומות דבעינן נמי קבלת שבע מצות ועוד דאם איתא דקרא איירי בכולל ולא בא כאן אלא לחדש דבעינן נמי מס ועבדות א"כ מהו זה שדרשו בספרי והיה כל העם הנמצא בה לרבות כנעניים שבתוכה דמשמע דקרא לא איירי בכנענים ואצטריך רבויא דכל העם אבל אי אמרינן דקרא לא בא אלא לחדש ולומר דבעינן נמי מס ועבדות א"כ מעתה אין אנו צריכין לרבוייא כלל ועיין במ"ש הרא"ם ז"ל שם.

גם מה שהקשה עוד דלמה לא נכתב בקרא מה שמצוה ה' לקרא בשלום אפי' לז' עממין וכו' אפשר לומר שכבר הדבר רמוז במ"ש הכתוב לא תכרות להם ברית לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וכו' דמשמע דבזמן דליכא להך טעמא מותר לנו לכרות להם ברית והיינו שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז ומסברא אנו דנין דהיינו קודם העברת הירדן דלא שייך טעמא דעושין תשובה ברמאות כדכתיבנא לעיל א"נ י"ל דבשאר אומות מצוה איכא אך בז' אומות נחתינן דרגא והיינו רשות.

תו הקשה הר"ב לח"מ והרב היפה לדברי התוס' דפרק השולח שכתבו דמאי דאמרינן בפ' אלו נאמרין וכתבו להם מלמטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וכו' הא למדת שאם חוזרים בתשובה מקבלים אותם וההוא קרא בז' אומות כתיב דקשה דההיא דפ' אלו נאמרין דאוקמיה כר' שמעון מיירי בז' אומות דחוצה לה דהכי אמרינן התם כמאן אזלא הא דתניא ושבית שבייו לרבות כנעניים שבתוכה כמאן כר"ש דאי לז' אומות מקבלים אליבא דר"ש מכ"ש דחוצה לה ואמאי הוצרך רבוייא דושבית שבייו וכיון שכן איך כתבו התוס' דסוגייא דהתם איירי בגויים שבתוך א"י שאנו מקבלים אותם אם חוזרים בתשובה והניחו הדבר בצ"ע.

ולענ"ד נראה דהוכרחו לפרש פי' אחר באותה סוגייא כי היכי דליתי ההיא ברייתא דמייתי תלמודא בפ' השולח בחד תנא דתניא לא ישבו בארצך יכול בנכרי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז הכתוב מדבר ת"ל לא תסגיר עבד מאי תקנתיה עמך ישב בקרבך ע"כ הרי מוכח שאם עושים תשובה מקבלים אותם והיינו אפי' בתוך גבול א"י ולכך הוכרחו התוס' לפרש דסוגיא דהתם הכי פי' דלעולם ר' שמעון ס"ל דנכרים שבתוכה אם עושים תשובה מקבלים אותם והיינו מ"ש על האבנים למען אשר לא ילמדו אתכם וכיון שכן נסתפק סתמא דתלמודא אי ההיא ברייתא דושבית שבייו לרבות כנענים שבתוכה אתי כר"ש או כר' יהודה דאיכא צדדין לכאן ולכאן דאי אמרינן דאתי כר"ש קשה דאמאי הוצרך רבוייא דושבית שבייו לרבות כנענים אפי' שהם תוך גבול א"י מקבלים לר"ש אלא ודאי דכר"י אתייא דהשתא נוכל לומר דדוקא בא"י אבל חוצה לה מקבלים או דילמא כר"ש מצי אתייא ואינה ר"י דלר"י אין חילוק בין בתוכה לחוצה לה וכ"ת א"כ למה לן ריבויא שפיר איכא למימר דמצרך צריכי דאי מקרא דלמען אשר לא ילמדו הו"א שאני התם שהם כפופים תחתינו וליכא למיחש שיחטיאו אותנו שהרי כבר השלימו אבל אותם שלא השלימו אפי' שיהיו חוצה לה יהיו נדונים כדין אנשי עירם המצויים שם קמ"ל רבוייא לומר שאינם נידונים כאנשי עירם ואי הוה שתיק מקרא דלמען אשר לא ילמדו הו"א בא"י כלל כלל לא אפי' אם חוזרים בתשובה אין מקבלים ובחוצה לה יש חלוק דבעיר שהשלימה דיי להם במס ועבדות לכנעניים שבתוכה שנדונים כאנשי עירם המצויים שם ובעיר שלא השלימו צריך לקבל שלא לעבוד ע"ז ואז מקבלים אותם ואם לאו נדונים למיתה כאנשי עירם והשתא אתייא ההיא ברייתא דושבית שבייו כר"ש ומשו"ה אמרינן כמאן אזלא הא דתנייא כלומר דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ואסיקנן דכיון דאשכחן דר"ש ס"ל דאפילו גויים שבתוכה אם חזרו מקבלין ניחא לן לאוקמי הך ברייתא כר"ש משא"כ לר"י והשתא ההיא ברייתא דפ' השולח אתייא נמי כר"ש.

ומיהו אחר העיון אין אנו צריכין לכל זה ורש"י והתוס' בחדא שיטה קיימי והוא כלפי מ"ש הרא"ם דלעולם אזיל ומודה רש"י דאם חוזרים בתשובה אינן נהרגים ואפילו היושבים בתוך גבול א"י ומשום חששא דשמא תשובה אינה אלא ברמאות אינם יושבים בארצנו והיינו מ"ש רש"י אין אנו מקבלים אותם וקושית התוס' היא דאיך היה מותר להם להרגם אם לא בשביל השבועה והלא אפי' שלא יהיה להם שבועה לא הותר להם להורגם כיון שבאו להתגייר וכמ"ש הגאון וכדכתיבנא לעיל כן נ"ל נכון.

הדרן לקמייתא למאי שהקשינו לעיל דלפי שיטת רבינו אפי' שיהיו משאר עממין אסור לנו לכרות להם ברית נראה ליישב על דעת הלח"מ כי רבינו סובר כדעת הרמב"ן ז"ל דלערים רחוקות מאד לגמרי שאין דעתינו לבא עליהם מותר לנו לכרות ברית אפי' בלא מס ועבדות והשתא ס"ל לרבינו דמעיקרא כבר קבלו הגבעונים שלא לעבוד ע"ז במ"ש באנו עבדיך בשם ה' אלוהיך ומה שחיסר מהם יהושע והנשיאים היינו המס והשעבוד לפי שהיו סבורים שהם מארץ רחוקה לגמרי שאין דעתם לבא קעליהם ומותר היה להם מן הדין לקבלם בלי מס ושעבוד וז"ש רבינו מפני שכרתו להם ברית והרי הוא אומר לא תכרות להם ברית וכו' ובזה חולק רבינו עם הרמב"ן ז"ל דלדעת רבינו אפי' שקבלו שלא לעבוד ע"ז כל שלא קבלו נמי המס והשעבוד מעכבין זה את זה לענין לאו דלא תכרות להם ברית ועוברים על לאו זה מלבד העשה דוהיו לך למס ועבדוך משא"כ לדעת הרמב"ן דכיון שקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז אע"פ שלא קבלו עליהם מס ושעבוד אין כאן אלא בטול עשה דוהיו לך למס ועבדוך וזה הוא מה שהקשה הרמב"ן לדברי רבינו וכמו שהביא לשונו הגאון בפרשת חקת יעו"ש ודלא כמ"ש הר"ב לח"מ דדעת רבינו והרמב"ן שניהם שוים הם דליתא דא"כ מה הוקשה לו להרמב"ן על דברי רבינו. ואין לומר דכונת הר"ב לח"מ לומר דהרמב"ן הבין דרך אחרת בדברי רבינו ולכך הקשה על דבריו, דליתא שהרי אף לפי פירושו חלוקים שהרי הרב ז"ל כדי ליישב קושית הרמב"ן תירץ דרבינו ס"ל דקרא תרתי קאמר לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית מדקאמר לאלוהיהם משמע דבא להזהיר דבשום צד נניח אותם לעבוד ע"ז ומדקאמר לא תכרות להם אתא לאשמועינן דאפי' באינם עובדים ע"ז לא תכרות להם ברית אלא יהיו למס ועבדוך ומלשונו זה נראה דס"ל בדעת רבינו שאפי' קבלו שלא לעבוד ע"ז כל שלא קבלו המס עוברים על לאו דלא תכרות דקרא תרתי קאמר וא"כ מעתה מה מקום לומר שדעת רבינו כדעת הרמב"ן דהלא רב המרחק ביניהם דלפי דעת הרמב"ן כל שקבלו שלא לעבוד ע"ז אינם עוברים אלא על עשה לחוד דוהיו לך למס.

ומעתה נוכל לומר דרבינו סובר דבערים רחוקות מאד לגמרי מותר לקבלם אפי' בלא מס ועבדות וכמ"ש הרמב"ן וז"ש אלא היה דינם שיהיו למס ועבדום לאפוקי קודם זה שחשבו שהם מערים רחוקות מאד לגמרי שאין דעתם לבא עליהם שיכולים היו לקבלם בלא מס ועבדות ולא אתא רבינו לאפוקי שאר עממין שדעתם לבא עליהם ומ"ש יהושע אולי בקרבי אתה יושב לאו לאפוקי ערים רחוקות ודעתם לבא עליהם דבהנהו נמי בעינן מס ועבדות אלא לאפוקי ערים רחוקות מאד לגמרי שאין דעתם לבא עליהם והאי אולי בקרבי אתה יושב לאו דוקא וכמו שאנו מוכרחים לומר כן לדעת הרמב"ן כך הוא לפי דברי רבינו ודוק.

שלל דוד הלכות מלכים פרק ו הלכה א

[א] לח"מ בד"ה אחד מלחמת הרשות וכו' וכתב שדעת רש"י הוא נכון ודבריו תמוהים [וכו'] וכיון שהוצרך לתרץ כן לדברי רש"י מאי ניחותא איכא לפי' וניחותא קמייתא אזלא ע"כ. ולפענ"ד שדברי הרא"ם הם נכונים כיון שכתב רש"י כי תקרב אל עיר וכו' במלחמת הרשות הכתוב מדבר וכו' ובזה כתיב למס ועבדוך ופי' מזה עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד וכו' משמע שרש"י ז"ל סובר דבמלחמת הרשות דוקא איירי קרא דבמין דאיירי קרא דהוא המס והשעבוד אי אפשר להשלים עם השבעה עממין כי אם בקבלת המצות אם יבאו הם ויקבלו עליהם ז' מצות דוקא ובפרשת שופטים כתב הרא"ם להשיב על מה שטען הרמב"ן על רש"י ואמר היינו קודם שעברו את הירדן וכמו שמבואר בדברי בר שמואל בר נחמני וז"ל שלח יהושע עד שלא יכנסו לארץ וכו' אבל לאחר שנכנסו לא היו יכולין להשלים וקרא דכי תקרב אל עיר איירי אחר שנכנס וכו' דאז שאלת שלום דוקא במלחמת הרשות והביא ראיה ממעשה הגבעונים שהוצרכו להערים דהיינו שאחר שנכנסו לארץ לא היו יכולין להשלים ולכך הערימו וכו' דהיינו שהשיב בזה לטענה של הרמב"ם שהשיב על רש"י מההיא דר' שמואל בר נחמני דהיינו דאי מהא לא יש שום תשובה על רש"י דיכולני לומר כך וכפשט הדבר וגם השיב על טענת הרמב"ן שהשיב על רש"י מהכתוב שאמר לא היתה עיר וכו' מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים וכו' אמר גם מזה אין טענה על רש"י דפירש דקרא איירי במלחמת הרשות דשלום בקרא איירי במס ועבדות ושלום היושב גבעון איירי בו מצות וכו' וכוונתו דמטענה דר' שמואל בר נחמני וכו' יכול להשיב עליו וליתא שום טענה אף היה הדין דבז' עממין לא היו יכולין להשלים כלל גם בזה אתי שפיר דברי ר' שמואל בר נחמני עם דברי רש"י דדברי ר' שמואל בר נחמני קודם שיכנסו לארץ אפי' אם נאמר דז' עממין לא יכולין להשלים כלל אבל על הטענה דקרא לא היתה עיר השלימה וכו' מוכרח לומר דיש שלום גם בז' עממין דהוא קבלת המצות אם יבואו ויחזרו בתשובה אבל לא יש טענה על רש"י דכתב דבמלחמת הרשות הכתוב מדבר דבזה הקרא איירי במס ועבדות דוקא וזה דוקא בשאר עממין ולא בז' עממין ובפרשת פרה אמר על דברי רש"י דאתי שפיר פשט מעשה גבעון דהלכו והערימו וכו' משום דלא יש להם שום שלום וכו' כי רחוק דברי הרמב"ם והרמב"ן וכו' שלא ידעו משפט ישראל וכו' ועוד אמר גם אין להשיב וכו' עד ומההיא דירושלמי וכו' דהיינו שהשיג על דברי הרמב"ם והרמב"ן שכתבו לישב מעשה גבעון והם תשובות נכונות והניח מעשה גבעון כפי פשטיה וגם תירץ על מה שנראה מדברי ר' שמואל בר נחמני שגם לז' עממין שלחו שלום קודם שנכנסו לארץ וכו' וכמו שתירץ בפרשת שופטים דהיינו דגם בזה יבואו מעשה גבעון בפשט המעשה שידעו שהדין הוא שלא ישלימו עמהם ואח"כ אמר גם ממה שאמר הכתוב לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל וכו' אין להוכיח דקרא דוקראת אליה לשלום בין במלחמת הרשות בין במלחמת חובה וכו' דהיינו אע"פ שמקרא זה נראה שאף ז' עממין יש בהם שלום ולא כמו הפשט שכתב הוא שלא יש להם שלום מ"מ אין להוכיח דלא כדברי רש"י דפי' בקרא איירי במלחמת הרשות דוקא דשני עניניו שלום איכא דאותו שלום שלום דגירות הוא דהיינו שחזרו בתשובה ונעשו ישראלים ואה"נ אפי' לא קבלו כי אם שלא לעבוד ע"ז היו מקבלין ולפי שהוקשה לפי זה אם כן אמאי הערימו יושבי גבעון כיון שהדין הוא שאם יקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז היו נצולין למה הערימו והשיב על זה כיון שראו שיושבי יריחו והעי קבלו עליהם להשלים עם ישראל ואעפ"כ הרגום אז טעו ואמרו שודאי שבז' עממין אין משלימין ולכן באו בערמה וא"כ זה הטעות הוא דוקא כשראו יושבי יריחו והעי שנהרגו אז טעו ולא כמו הטעות שכתב הרמב"ם והרמב"ן שלא ידעו משפט ישראל וכו' כי כתיב ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו והעי וכו' ואם קראו ליריחו ולהעי שלום תחלה כמו שהוא הדין לדעת הרמב"ם ואחר שלא קבלו הרגום איך לא שמעו אותו והיה להם שלא לעשות בערמה ויבואו ויעשו שלום וכו' אבל לדברי רש"י אין קוראין להם שלום ודוקא כשיבואו הם ויקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז אזי (מתבעי) [מקבלין] אותם א"כ כשראו שהרגו אנשי יריחו והעי טעו שלא לקבל שום אחד מז' עממין וכו' ואם כן לדברי הרא"ם האלו עדיין הניחותא במקומה דהיינו כיון שאין פותחין שלום לז' עממין וראו שהרגו אנשי יריחו והעי אתי שפיר וניחא שהערימו אפי' שהדין הוא שמקבלין אותן אם יבואו ויקבלו שלא לעבוד ע"ז כיון שלא פתחו להם שלום וראו שהרגו אנשי יריחו והעי א"כ נראה מכאן שלא יקבלו מז' עממין לכן הערימו אבל לדברי הרמב"ם והרמב"ן שפותחין שלום גם לז' עממין א"כ ג"כ פתחו לאנשי יריחו והעי וכיון שלא קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז הרגום ודאי שמעו אנשי גבעון (אך) [את] כל זה וא"כ למה הערימו וכו' ולפי זה לא יש ניחותא כי אם לדברי רש"י דוקא ושפתיו ברור מללו:

עוד כתב [הלח"מ] ונפל פיתא בבירא דלהרמב"ן ורבינו ג"כ יכול לתרץ וכו' מפני שרימו אותם ע"כ. קשה לי על זה הרי לדברי הרמב"ם מפורש דהטעם שהיו רוצים להרוג אותם מפני שכרתו להם ברית ועברו על לא תכרות וכו' וגם לדברי הרמב"ן שכרתו להם ברית להיות שוים להם ובעלי ברית וכו' מבלתי שיקבלו עליהם המס וכו' משמע שבשביל זה רצו להורגם וכו' ולא בשביל שרמו אותם:

עוד כתב וכן הם הוצרכו להערים כמו שתירץ רבינו וכו'. לא ידעתי מה אומר וכן הם הוצרכו להערים אותם שכבר הרא"ם דחה זה מפני לדבריהם שכבר קראו שלום לאנשי יריחו והעי וכו' ורחוק ששמעו מדבר המלחמה ולא שמעו בקשת השלום:

עוד כתב ותו קשיא לי על דבריו כיון שבא לידי כך למה הוצרך לתרץ בההיא דשלח יהושע וכו' היינו קודם שיכנסו לארץ לימא דשאני שלום דיהושע משלום דקרא וכו' אבל שלום דיהושע וכו' עיר אשר השלימה ע"כ. גם בזה תמיה אני א"כ למה הערימו אנשי גבעון להערים דבשלמא דיש חילוק בין קודם שנכנסו לאחר שנכנסו אתי שפיר אבל אם הדין הוא אף לאחר שנכנסו קוראין להם א"כ הרי קראו לאנשי יריחו והעי והם לא קבלו ודאי שבשביל זה הרגום אבל מי שמקבל אינם הורגים אותו ואם כן למה הוצרכו להערים:

עוד כתב ותו קשיא לי עליו מי דחקו לתרץ בעד רש"י וכו' ודבר זה נכון בעיני לפי דרכו של רש"י ז"ל יותר ממה שפירש בו הרב ז"ל. גם בזה אני תמיה היכי שייך לפרש לדברי רש"י כך והלא כל מגמתו של הרא"ם הוא להעמיד דברי רש"י שפירש בהדיא דבמלחמת הרשות הכתוב מדבר דהיינו ולא במלחמת חובה כלל אף ליושבים רחוקים מא"י והרמב"ן השיג עליו מקרא זה במקום אחר ובא הרא"ם להשיב על זה ולהעמיד דבריו הנזכרים וא"כ איך יאמר דשלום דקרא כמו דשלום דיושבי גבעון וכו' דמשמע דקרא איירי גם במלחמת חובה היושבים חוץ מא"י והא רש"י ז"ל העמידו דוקא במלחמת הרשות דהיינו דשאר אומות דוקא הרא"ם להעמיד דבריו ולא להפיל דבריו:

בא"ד וגם בקושיא זאת לא ירדתי לסוף דעת הרב וכו' וא"כ בהיתר הקיום אין כאן הפרש בין רש"י להרמב"ן ז"ל ע"כ. נראה לענ"ד דדברי הרא"ם ז"ל מובנים דהיינו ממה שאמר בספרי לרבות כנענים שבתוכה דמשמע דנצולו בקריאת השלום ששאלו לעיר ועל זה הקשה דבשלמא לרש"י ז"ל דא"ל דבמלחמת מצוה ליכא קריאת שלום אצטריך לומר דבקריאת שלום של אנשי העיר שהם משאר אומות ניצולו הם ואע"פ שבהם לא שייך שאלת שלום ולא צריך לקבל עוד שבע מצות אבל להרמב"ן דאית ליה שגם בז' אומות שייך שאלת שלום א"כ ודאי כיון שנמצאו בעיר גם מז' אומות עושין להם שאלת שלום כדינם שהוא קבלת שבע מצות נמי א"כ מאי רבותייהו דכנענים הנמצאים בתוכה אפי' הם עצמם קוראין להם שלום וכיון שיקבלו מותר לקיימם זאת היא תוכן קושייתו ז"ל יעו"ש. איברא דהתירוץ שתירץ הוא על קושיא זו ודאי שכך הרמב"ן יפרש משמעות הברייתא דספרי הנזכר דבשאלת השלום של העיר שהוא מס ועבדות ניצולו גם הכנענים ולא צריך שאלת שלום להם כדינם שהוא קבלת שבע מצות מטעם שכתב הוא ז"ל:

בא"ד ועל דעת הרב מהר"ר אליה ז"ל וכו' קשה א"כ מהו זה שאמרו ישראל אולי בקרבי וכו' הא כיון דקבלו מס ועבדות וכו' ולא היתה עיר אשר השלימה ע"כ. נראה לענ"ד דאין זו קושיא לפי שכבר כתב רש"י ז"ל בפ' אלו נאמרין וכמו שפי' הרא"ם ז"ל עצמו דאין מקבלין בתשובה אפי' בקבלת שבע מצות אלא לז' אומות היושבים רחוקים מגבולי א"י אבל לא למי שהם בתוך גבולי ישראל דאלה מחמת יראה היו עושים ואין תשובתם תשובה א"כ שפיר זה שאמרו ישראל אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות לך ברית דהיינו אפילו שקבלו מס ועבדות וחזרו בתשובה תשובתן אינה תשובה כיון דהם יושבין בקרבו ואין מקבלין אותן בתשובה כמ"ש ודוק:

בא"ד ומה שהקשה עוד הרב הנזכר שם דמה הוקשה הדבר לנשיאים וכו' י"ל דהוקשה להם מפני שרמו אותם וכו' ועברו על מ"ש בתורה לא תכרות להם ברית ע"כ. נראה לענ"ד שישוב זה אינו עולה לפי שקושית הרא"ם היא על מה שאמר הרמב"ן ויהושע תקן זה שנתנם חוטבי עצים וכו' שהוא המס ושעבוד דמשמע שתקן זה לבסוף הוי כאילו לא עברו כלל על מה שכתוב בתורה לא תכרות להם וכו' ועל זה הקשה וכו':

דברים כ, י-יא;

כִּֽי־תִקְרַ֣ב אֶל־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם׃ וְהָיָה֙ אִם־שָׁל֣וֹם תַּֽעַנְךָ֔ וּפָתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כׇּל־הָעָ֣ם הַנִּמְצָא־בָ֗הּ יִהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַעֲבָדֽוּךָ׃

רמב"ן דברים כ, י-יא;

(י) כי תקרב אל עיר להלחם עליה וגו' – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו), כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד, לשון רש"י. כתב הרב זה מספרי (שופטים קצט) ששנו שם כלשון הזה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. והכונה לרבותינו בכתוב הזה, אינה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות, אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא, שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי, ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה, כי החרם תחרימם (פסוק יז) ולא תחיה כל נשמה (פסוק טז). אבל הפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה, שצוה הכתוב ברחוקות להכות את כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף בזכרים, ובערי העמים האלה צוה להחרים גם הנשים והטף:

וכך אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה (ה יג), והוא עוד בתנחומא ובגמרא ירושלמי (שביעית פ"ו ה"א), אמר רבי שמואל ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו, מה עשה יהושע היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה, מי שמבקש להשלים יבוא וישלים, ומי שמבקש לילך לו ילך לו, ומי שמבקש לעשות מלחמה יעשה מלחמה, הגרגשי פנה, הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום, שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקב"ה וכו', וכך אמר הכתוב בכולם (יהושע יא יט כ) לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה, כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם, מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם:

ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום, שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו, אבל בערי העמים האלה נשאל להם לשלום ומסים ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז, ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת, שכבר נאסר לנו בעובדי ע"ז (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלוהיהם. ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד, ואחרי שיהיו משועבדים לנו נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"ז ובעובדיה בין יחיד בין רבים. וכן מה שנאמר כאן (פסוק יח) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, ואמרו בספרי (שופטים רב) הא אם עשו תשובה אינן נהרגים, בשבעת עממים הוא, והתשובה הוא שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח לא שיתגיירו להיותם גרי צדק:

ובמסכת סוטה אמרו (לה ב) שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות, הא אם עשו תשובה מקבלים אותם. ורש"י פירש שם, להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל שלא נצטוו להחרימם, אלא על אותן שבתוך הגבולים כדי שלא ילמדו אותם מעשה קלקולם, אבל אותם היושבים חוצה לה אומרים להם אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם, ושבתוכה אין מקבלין אותם שמחמת יראה הם עושים, וזה לשון הרב. ואינו נכון, כי בערי העמים האלה אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה בהם אמר "למען אשר לא ילמדו אתכם" שאם עשו תשובה אינן נהרגין, וכן אמר בהם (שמות כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבד את אלוהיהם, הא אם עזבו את אלוהיהם מותרין לישב שם:

וזה הענין שעשה המלך שלמה, שכתוב בו (מ"א ט טו – כב) וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו', כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי, בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה, ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד, והענין הזה כתורה עשאו כי קבלו עליהם שבע מצות. ודבר ברור הוא כי כיון שנתנם שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם, אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו:

(יא) למס ועבדוך – עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד, לשון רבינו שלמה. ובספרי (שופטים ר), אמרו מקבלין אנו עלינו מסים ולא שעבוד, שעבוד ולא מסים אין שומעין להם, עד שיקבלו עליהם זו וזו. וענין המסים, שיעלה עליהם מלך ישראל או הסנהדרין מס לבנות בית למלך וערי המסכנות אשר לו, וכן לבנין בית השם. והשעבוד הוא, שיוכל כל איש מישראל ליקח מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי. וזה טעם "למס עובד" הכתוב בשלמה (מ"א ט כא), שקבלו עליהם מסים ועבדות כדין התורה. לא כענין שכתוב (שופטים א כח) ויהי כי חזק ישראל וישם את הכנעני למס והורש לא הורישו, כי שם איננו מזכיר עבדות, אבל כמלך שנותן שוחד למלך תקיף ממנו שלא ילחם בו:

ודע כי ענין אנשי גבעון היה מפני שלא היו יודעין משפטם של ישראל בקריאת השלום, והקדימו קודם שתבא להם פרוסדיטגמא של יהושע, ולכך אמרו (יהושע ט כד) ונירא מאד לנפשותינו. או שלא רצו מתחילה לשמוע לדברי יהושע, ובסוף פחדו, ועשו עצמם נכרים דכתיב (שם פסוקים ג ד) ויושבי גבעון שמעו את אשר עשה יהושע ליריחו ולעי ויעשו גם המה בערמה, והיה מועיל להם עוד, שלא יהיו להם לעבדים אלא יהיו עמם בעלי ברית. ומפני זה הקפידו עליהם, והיו נהרגין אלמלא שבועת הנשיאים, מפני שהיה עליהם לקבל מסים ושעבוד כמו שאמרנו, והם כרתו להם ברית להיותם שוים להם ובעלי ברית ועוזרים זה לזה במלחמותיהם, ועשו עמהם שלום לפי שהיו סבורין שהם ערים רחוקות מאד מן העמים שאין דעתם לבא עליהם כלל. ולפיכך קלל אותם יהושע ואמר (שם פסוק כג) ועתה ארורים אתם, שהם מן העמים הארורים אשר אררם ה', ועשה להם כמשפט הראוי להעשות בהם לקיים מה שנאמר למס ועבדוך, שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה', והוא המס והשעבוד כמו שפירשנו. ויש אומרים, כי פירוש והיה אם שלום תענך, בעת הקריאה, אבל אם מאנו מתחילה שוב אין מקבלין אותם, והגבעונים מאנו בפרוסדיטגמא ולא היה הדין לקבלם:

והרב רבי משה כתב (הל' מלכים פ"ו ה"ה), שהקפידו עליהם מפני שכרתו להם ברית, והרי הוא אומר (שמות כג לב) לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית. ואינו נכון בעיני, כי הגבעונים בודאי קבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז, כמו שאמרו (יהושע ט ט) באו עבדיך לשם ה' אלוהיך, ולכך לא הוצרך יהושע אחרי כן לומר להם שיקבלו עליהם לעבוד את השם, כיון שכן מותרין היו בברית ההוא כמו שהיו מותרין בישיבת הארץ, ששתיהן לא נאסרו אלא קודם התשובה כמו שאמר (שמות כג לג) פן יחטיאו אותך לי, וכן אמר לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית, אבל הדבר כמו שאמרנו:

רד"צ הופמן דברים כ'

(י) התורה הקדושה דאגה אף לשמירת נפש האויב המנוצח. נצטווינו לפתוח תחילה בשלום. בספרי אמרו רבותינו שהכתוב מדבר במלחמת הרשות.

אבל מצינו לרבותינו שאמרו (השוה רמב"ן) שאפילו לכנענים הציעו ישראל תחילה שלום על פי התנאים המבוארים להלן בפסוק י"א (השוה ב':ט"ז ובמדבר כ"א:כ"א). הם היו צריכים לקבל עליהם שלא לעבוד עבודה זרה ולקיים כל שבע מצוות בני נח. רק אלה שלא רצו לקבל את התנאים האלה נצטווינו להשמידם, כמו שנאמר בפסוק טז־יז. בירושלמי שביעית ו':א' ובויקרא רבה י"ז אמרו עוד, שנתנו להם את האפשרות לעזוב את הארץ, כמו שעשה באמת הגרגשי (השוה את פירושנו למעלה ז':א').

אלא שלפי זה צריך ביאור, מפני מה הוצרכו יושבי גבעון להערים בתחבולות כדי להשלים עם ישראל. הרמב"ן תירץ על זה כמה תירוצים: או שלא ידעו משפטם של ישראל בקריאת השלום, או שלא רצו מתחילה לשמוע לדברי יהושע ורק אחרי שנכבשו יריחו והעי פחדו ועשו עצמם נכרים, או שלא רצו להיות להם לעבדים אלא רצו להיות עמהם בעלי ברית.

לדעת הרמב"ם היה אסור לכרות להם ברית, מפני שהוזהרנו על כך בשמות ל"ד:י"ד. אבל הרמב"ן אומר, שמאחר שלא היה ספק שהגבעונים פסקו מלעבוד עבודה זרה, היו רשאים לכרות להם ברית, כדרך שהיו רשאים להניחם לשבת בארץ.

כי תקרב אל עיר – נצטווינו כאן לפתוח בשלום לעיר בודדת שאנו נלחמים עליה. יתכן שהטעם הוא, מפני שרוב מלחמות ישראל היו כנגד ערים בודדות. אבל עוד נראה לומר, שאפילו בשעה שהננו נלחמים עם כל העם, מכל מקום יש לנו לחוס על הערים הבודדות המבקשות להכנע לנו.

וקראת … לשלום – השוה שופטים כ"א:י"ג.

(יא) למס – (בראשית מ"ט:ט"ו). סתם מס הוא הטלת עבודות שונות או בנינים וכדומה, השוה מלכים א ה':כ"ז, ט':כ"א והלאה.

ועבדוך – כלומר שעבוד תמידי, שיוכל כל איש ישראל לקחת מהם לחטוב עציו ולשאוב מימיו ונותן לו שכר הראוי (רמב"ן).

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף מו עמוד א

רבי יהודה אומר: כל נדר שידעו בו רבים – לא יחזיר, ושלא ידעו בו רבים – יחזיר. אמר רבי יהושע בן לוי: מ"ט דר' יהודה? דכתיב: אולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה. ורבנן? התם מי חלה שבועה עילוייהו כלל? כיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו, לא חיילה שבועה עילוייהו כלל, והאי דלא קטלינהו? משום קדושת השם. וכמה רבים? רב נחמן אמר: ג', ר' יצחק אמר: עשרה. רב נחמן אמר: ג', ימים – ב', רבים – ג'; רבי יצחק אמר: עשרה, דכתיב עדה.

תוס' גיטין מו, א, 'כיון',

כיון דאמרו מארץ רחוקה וכו' – וא"ת בלא"ה מי חיילא שבועה והא הוי נשבע לבטל את המצוה דכתיב (דברים כ) לא תחיה כל נשמה ואע"ג דאמרי' בירושלמי דשביעית פרק ששי אמר רבי שמואל בר נחמני שלש פרוזדוגמאות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה לפנות יפנה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה מלחמה גרגשי פינה והלך לאפריקא גבעונים השלימו שנא' (יהושע י) וכי השלימו יושבי גבעון את ישראל שלשים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו היינו קודם שעברו את הירדן כדקאמר עד שלא יכנסו לארץ אבל משנכנסו משמע שלא היו יכולין להשלים ולכך הוצרכו להערים ולומר מארץ רחוקה באנו וי"ל דעל כרחך באין רוצים להשלים כתיב לא תחיה כל נשמה כדמוכחי קראי (דברים כ) וקראת אליה לשלום וגו' ואם לא תשלים עמך וגו' רק מערי העמים וגו' לא תחיה כל נשמה וא"ת מ"ט דרבי יהודה הא ודאי שבועה בטעות הואי ועוד לר' יהודה איך הניחום בארץ הכתיב (שמות כג) לא ישבו בארצך וגו' והוה ליה נשבע לבטל את המצוה וע"כ משום חילול השם הוא כדאמרי רבנן וי"ל דקסבר ר' יהודה דאי איתא דיש לו הפרה לא היה בדבר חילול השם וא"ת בלא חילול השם נמי אין יכולין להורגן כיון דבאין להתגייר כדאמרינן לעיל (דף מה.) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי יכול בעובד כוכבים שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים כו' ואמרינן נמי בפרק אלו נאמרין (סוטה דף לה:) וכתבו להן מלמטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגו' הא למדת שאם חוזרין בתשובה שמקבלין אותן וההוא קרא בז' אומות כתיב וי"ל דאי לאו חילול השם נהי שלא היו יכולין להרגן היו יכולין לגרשן מעריהם ועוד דבאותה שעה לא באו להתגייר כי אם אחרי כן.

חידושי הרמב"ן מסכת גיטין דף מו עמוד א

הא דאמרי' בגבעונים מ"ט דר' יהודה דכתיב כי נשבעו להם נשיאי העדה, לומר שהיה להם לישאל על השבועה אלא משום דכיון שהודר ברבים אין לו הפרה, אי קשיא ומי חיילא שבועה עלייהו והא אין נשבעין לעבור על המצות וכתיב לא תחיה כל נשמה, לאו קושיא היא שהרי אמרו לעיל (מ"ה א') לא ישבו בארצך יכול בגוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז הכתוב מדבר וכו' וההוא קרא בשבעה עממין כתיב, ובמס' סוטה בפ' אלו נאמרין אמרינן למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם הא למדת שאם עשו תשובה מקבלים אותם ומשבעה עממין קאמר, שלא כדברי רש"י ז"ל שנדחק בה שם בפירושיו, וא"ת א"כ למה היו רוצים להרגן אם לא מפני השבועה שאין לה היתר או מפני חילול השם, ותירוץ קושיא זו מדאמרינן בסיפרי ובמדרש (פ' שופטים) שלש פרוזטמאות שלח יהושע הרוצה להשלים ישלים הרוצה לפנות יפנה הרוצה לעשות מלחמה יעשה, דכלפי מה שאמרה תורה כי תצור אל עיר להלחם וקראת אליה לשלום היה צריך לעשות כן, והם לא רצו להשלים וכיון שלא רצו הרשות ביד ישראל להרוג או לקיים, ועוד כיון שלא קבלו עליהם מסים ושעבוד אלא ברית כרתו עמהם אין זו השלמה, ומ"מ הרשות בידם לקיימם כיון שקבלו עליהם שלא לעבוד ע"ז, והיו רוצים להרגם מפני שרימו אותם לכרות להם ברית ומפני השבועה נצלו, כנ"ל, ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפי' התורה דבשבעה עממין אין קורין לשלום משום דכתיב כן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד ואין הכתוב ממעט אלא משום שאם לא רצו להשלים אין מקיימין את הטף כשאר הגוים, ובתוספות מפרשים בענין אחר.

חידושי הרשב"א מסכת גיטין דף מו עמוד א

ורבנן מי חיילא שבועה עליהו וכו'. ואיכא למידק לר' יהודה היכי חיילא והא נשבע לבטל את המצוה דכתיב לא תחיה כל נשמה ורבנן נמי מאי איריא משום שבועות שגגות תיפוק לי משום דאין נשבעין לבטל את המצוה, וי"ל דבמדרש אמרו שלש פרוזטמאות היה יהושע שולח הרוצה לפנות יפנה הרוצה להשלים ישלים הרוצה לעשות מלחמה יעשה, וההיא אפי' בשבעת עממין היא שלא כדברי רש"י ז"ל, ואלו באו להשלים, פי' להתגייר. ובתוס' הקשו שאין לומר כן דאלו עדיין לא נתגיירו שאם נתגיירו באותו העת למה היו רוצים להרגם ואפי' ליכא שבועה, דהא אמרי' לעיל יכול אפי' קבל שלא לעבוד ע"ז תלמוד לומר פן יחטיאו אותך לי, ואמרינן נמי בסוטה פ' אלו נאמרין גמ' ששה שבטים עלו להר גריזים (ל"ה ב') ר"ש אומר אף על גבי סיד כתבוה כתבו להם למטה למען אשר לא ילמדו אתכם וגו' הא למדת שאם חזרו בתשובה מקבלין אותם, אלא ש"מ שהגבעונים לא נתגיירו עדיין באותו העת ואם כן אכתי איכא משום לא ישבו בארצך, ועוד יש להקשות לר' יהודה היאך חיילא שבועה דשבועת שגגות היתה ושפיר קאמרי ליה רבנן, ותירצו בתוס' דודאי אף ר' יהודה מודה בההיא שבועה דגבעונים דלא חיילא כלל ומשום חלול השם הניחום ולא הרגום, אלא מדכתיב כי נשבעו להם נשיאי העדה מוכח דמשום שהיתה ברבים נמנעו מלהרגם, וטעמא דמהתם משמע שהגבעונים נתיראו שמא למחר כשיודע להן שרמו אותן יהרגום ולפיכך שאלום אי זו שבועה יש שאין לה היתר ואמרו להם שבועה שידעו בה הרבים, ולפיכך אם יהרגום עתה אע"פ שלא חלה השבועה יש חלול בדבר שהם חשבו שאין לה היתר לעולם בשום ענין כמו שאמרו להם ואינן יודעין דמשום שהטעום לא חלה השבועה, אבל רבנן סוברין דלא היה כן דאף נדר שהודר ברבים יש לו הפרה והגבעונים עצמן יודעים שלא חלה השבועה שהרי רמו אותם, אבל מ"מ נמנעו מלהרגם משום קדוש השם לומר דאפי' במה שאין שבועה אלא שהבטיחום מלהרגם מקיימין להם, וכן נראה ודאי מדקאמרינן ורבנן מי חיילא שבועה עלייהו אלמא משמע דאין חולק בדבר זה דאילו היה ר' יהודה סבור שחלה שבועה עלייהו הכי הוה להו למימר ורבנן סברי לא חיילא שבועה עלייהו.

חידושי הריטב"א מסכת גיטין דף מו עמוד א

ורבנן התם מי חיילא שבועה עלייהו כלל כיון דאמרי דמארץ רחוקה באנו ולא באו (ו)לא חיילא עלייהו שבועה. פי' דרבנן סברי דבשעת השבועה אדכרי להו ישראל הכי שמארץ רחוקה באו ולא דרך תנאי אלא לומר כיון שאתם אומרים שמארץ רחוקה באתם אנו נשבעים אתכם שלא להרוג אתכם, והו"ל כנדרי טעות וכאותה דאמרינן לעיל קונם בעלי נהנה שגנב את כיסי ושהכה את בני דחשבינן ליה נדר טעות ולומר שאינו צריך הפרה, והא נמי לההוא דמיא ולא היה צריך היתר ומשום קידוש ה' הוא שלא הרגום, ור"י דאמר דחלה שבועה עלייהו קסבר דלא אדכרו (ב)הכי בשבועתיהו וחלה השבועה, ודייק לה מלישנא דכי נשבעו, ואי קשיא לך לר"י היכי חלה שבועה עלייהו דהא נשבעו לבטל את המצוה דהא כתיב לא תחיה כל נשמה, וי"ל דהא לאו קושיא היא דהא אמרינן לעיל (מ"ה א') לא ישבו בארצך יכול בגוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז הכתוב מדבר [כו'], ואלו הם מקבלים עליהם שלא לעבוד ע"ז, ועוד דודאי ליכא מצוה בהריגתן וכדכתיבנא לעיל (ל"ו א') דהא אשכחן בספרי ג' פיטקיאות שלח יהושע הרוצה להשלים ישלים וכו', וא"ת א"כ אמאי איצטריכו להכי, י"ל דמעיקרא שלחו להם ולא קבלו וכיון שכן אח"כ כשהם רצו הרשות היה ביד ישראל שלא לקבלם ולהרוג אותם אלא משום השבועה שנשבעו להם הוא שלא הרגום, הרמב"ן ז"ל.

וכמה רבים אמר רב נחמן שלשה ר' יצחק אמר עשרה דכתיב עדה. ואי קשיא לך לר' יהודה אליבא דרב נחמן דאמר שלשה שלשה מנ"ל, ואיכא למימר דר' יהודה לא משמע ליה האי עדה דדוקא בפני העדה דלא כתיב כי נשבעו להם הנשיאים בפני העדה אלא נשיאי העדה כתיב, וכיון דעדה לית לן, שלשה הוו (בהם) [דהם] רבים, דמשמע דטעמא דלא מצאו היתר לשבועתן הוא משום דבפני רבים נשבעו להם וכיון דעדה לא משמע ליה עדה דוקא אמר רב נחמן [ב]ג' דהם רבים סגי, ועוד דאפשר לומר משום דסתם שבועה בב"ד וב"ד הם שלשה הוא דקאמר, רבינו נר"ו.

חידושי הר"ן מסכת גיטין דף מו עמוד א

ורבנן מי חיילי עלייהו שבועה כלל כיון דאמרי מארץ רחוקה באנו ולא אתי וכו' פירוש דקא סברי רבנן דכיון דבשעת השבועה הזכירו שמארץ רחוקה באו אדעתא דהכי נשבעו והוה ליה כנדרי טעות ולא הוה צריך הפרה כלל כאומר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה ורבי יהודה סבר דכיון דלא הזכירו כך בשעת שבועה חיילא השבועה ודייק לה מלישנא דכי נשבעו וא"ת ואכתי היכי חיילא עלייהו שבועה והרי נשבעו לבטל את המצוה דכתיב לא תחיה כל נשמה לאו קושיא היא דהא אמרינן לעיל לא ישבו בארצך יכול בגוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז הכתוב מדבר וכו' וההוא קרא בשבעה עממין כתיבי ובמסכת סוטה בפ' ואלו נאמרין אמרי' למען אשר לא ילמדו אתכם וכו' לעשות ככל תועבותם הא למדת שאם עשו תשובה מקבלין אותם ומז' עממים קאמר שלא כדברי רש"י ז"ל שנדחק שם בפרושיו וזה שרצו להרגם אם לא מחמת השבועה היינו טעמא לפי שמתחלה שלחו להם אם היו רוצים להשלים כדאמרינן בסיפרי ובמדרש ג' פרומטאות שלח יהושע הרוצה לפנות יפנה הרוצה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה מלחמה ואלו בתחלה לא רצו להשלים וכיון שכן כשרצו אח"כ הרשות בידי ישראל שלא לקבלם ולהרוג אותם אלא שמפני השבועה שנשבעו להם הוא שלא הרגום ועוד שכיון שלא קבלו עליהם מסים ושעבוד אלא ברית כרתו עמהם אין זו השלמה.

וכמה רבים רב נחמן א' שלשה וא"ת ואליבא דרב נחמן דאמר שלשה לר' יהודה שלשה מנא ליה י"ל משום דסתם שבועה בב"ד וב"ד הם שלשה הוא דקאמר הכי.

בית הבחירה (מאירי) מסכת גיטין דף מו עמוד א

זה שביארנו במשנתנו שלדעת ר' יהודה הודר ברבים אין לו הפרה מפרשת גבעונים אמרה כן דכתוב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ואם נדר שהודר ברבים יש לו הפרה היה להם לישאל על שבועתם או על נדרם וא"ת מפני שכל הנשיאים נשבעו להם כבר היו ביניהם חכמים שהיו יכולים להתיר ולמדת שזו שאמרו המודר הנאה מחברו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו כל שהוא בפניו מיהא מתירין על כרחו כמו שכתבנו למעלה שאם לא כן היאך הוא למד ממנה שאין לו הפרה שמא זה שלא נשאלו מפני שלא היו שם מתרצים בכך ויש חולקים לומר דדוקא מדעתו ולמה שכתבנו הם משיבים שמכל מקום יכולים היו להתיר על שאר העממין שלא נשבעו בפניהם ואין נראה כן ששלוחו של אדם כמותו אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון ואף מתלמוד המערב נראה כן כמו שכתבנו למעלה ומ"מ לרבנן כל ברבים יש לו הפרה וזו של גבעונים משום קדוש השם נמנעו דהגע עצמך שהרי אף שבועה אין כאן דמדקאמרי מארץ רחוקה קא אתינן שבועה בטעות היתה אלא שמפני קדוש השם נמנעו ומכאן למדו גדולי הדורות שזו שאמרו אין שבועה חלה על בטול מצוה דוקא כשנודע בטול המצוה בשעת השבועה אבל אם לא נודע בשעת השבועה אע"פ שנתברר אחר כן שבועה חלה עליו שאם לא כן היה לו לומר מי חל עלייהו שבועה והרי יש כאן בטול מצוה דלא תחיה כל נשמה אלא מחורתא כדכתיבנא ואין זו ראיה דהא עדיפא מינה קאמר ששבועה בטעות הרי היא כמי שאינה ועוד שאף אני אומר שלא היה כאן בטול מצוה שהרי אלי דעתם היה שלא לעבוד ע"ז וכבר דרשו למעלה יכול אף בגוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ת"ל עמך ישב בקרבך וההוא קרא בשבעה עממין הוא כתוב וכן במסכת סוטה פרק נאמרין אמרו בשבעת עממין למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם הא למדת שאם עשו תשובה מקבלין אותם אלא שהיו רוצים להרגם על שביאתם בערמה מוכחת שלא היו רוצים לקבל שעבוד מסים עליהם שאם כן למה נתיראו והלא היה להם לפתוח להם לשלום ולהיות למס אלא שבאו במרמה כדי לעמד בטוחים מכח השבועה משעבוד המס ואין זה נקרא רצו להשלים:

ולמדת מדעתנו שאף שבעה עממין בכלל וקראת אליה לשלום וכן אמרו בתלמוד המערב וקראת אליה לשלום אף לכנעניים שבה ומ"מ יש מפרשים ששבעה עממין לא היו בכלל קריאה לשלום ואיכא בטול מצוה ולדעתם צריך לתרץ כמו שתירצנו תחלה או ללמוד ממנה מה שכתבנו בשם גדולי הדורות ואף הם למדו עוד ממנה שכל מי שנשבע לחברו בסתם אע"פ שלא הזכיר לו שום תנאי בשעת השבועה או הנדר סתם הדברים שעל מה שנשבע לו חברו הוא נשבע לו ובזו נחלקו ר' יהודה ורבנן שר' יהודה סובר שמאחר שנשבעו הנשיאים סתם ולא הזכירו בשבועתם שום תנאי כלומר על מנת שהיא כן שבועה חלה עליהם ולרבנן סתם הדברים על דעת שהוא כן נשבעו ואין שבועה חלה עליהם וכן הלכה:

פסקי רי"ד מסכת גיטין דף מו עמוד א

ר' יהודה אומ' כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר. פי' ר' יהודה לא חייש לקילקולא כדאמרן, וקסבר טעמא משום קנסא הוא, הילכך אם נדרה ברבים שהוא נדר חמור שאין לו הפרה קנסינ' לה, אבל אם לא ידעו בו רבים שיש לו הפרה לא קנסינן לה. אמ' ר' יהושע בן לוי מאי טעמ' דר' יהודה דאמ' נדר שהודר ברבים אין לו הפרה, דכת'332 ולא הכום בני יש' כי נשבעו להם נשיאי העדה וגו'333, ורבנן התם מי חלה עליהו שבועה כלל334, כיון דאמרי מארץ רחוקה באנו ולא באו מארץ רחוקה לא חלה עליהו שבועה כלל, והאי דלא קטלונהו משום קידוש השם335.

תוספות הרא"ש מסכת גיטין דף מו עמוד א

מ"ט דר' יהודה דכתיב ולא הכום בני ישראל וכו'. תימה היכי דייק מהכא דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה דילמא הא דלא התירו נדרם משום דכיון שנדרו להם לא יכלו להתיר אלא בפניהם ומדעתם כדאמרינן במדין נדרת במדין לך והתר נדרך, ומיהו בלאו הכי קשיא מ"ט דר' יהודה שפיר קאמרי רבנן דע"כ משום קדוש השם הוה דמי חיילא עלייהו שבועה כלל, וצ"ל דהיינו טעמא דר"י משום דכתיב כי נשבעו נשיאי העדה ומשמע דתלי טעמא משום דנשבעו ברבים ולא תלי טעמא משום דבעי בפניו אלמא נדר שהודר ברבים אין לו הפרה, וקושיא בתרייתא נמי לא קשיא דקא סבר ר' יהודה דאין לחוש לחילול השם אם לא דבעלמא נדר כי האי אין לו הפרה דאי בעלמא יש לו הפרה אין כאן חילול השם אם היו מתירין נדריהם.

כיון דאמרו מארץ רחוקה באנו לא חיילא שבועה עלייהו כלל. וא"ת בלאו הכי מי חיילא שבועה והא נשבע לבטל את המצוה הוי דכתיב לא תחיה כל נשמה, וי"ל דאמרינן במדרש שלש פרסטגיות שלח יהושע, הרוצה לפנות יפנה, הרוצה להשלים ישלים, הרוצה לעשות מלחמה יעשה מלחמה, גרגשי פנה, חוי השלים, שלשים ואחד מלכים עשו מלחמה ונכשלו. וא"ת בלא חילול השם נמי לא מצו למקטלינהו כיון דבאו להתגייר כדאמרינן לעיל לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי יכול בגוי שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז הכתוב מדבר וכו', ואמרינן נמי בסוטה פ' ואלו נאמרין כתבו להם למטה למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא למדת שאם חוזרין בתשובה שמקבלין אותם וההוא קרא בז' אומות כתיב, וי"ל דבאותה שעה לא באו להתגייר אבל אחרי כן ודאי נתגיירו. וקשה לי בההוא מדרש ששלח יהושע הרוצה להשלים ישלים א"כ גבעונים למה הוצרכו להערים ולומר מארץ רחוקה באנו ישלימו עמהם ויצטרכו לקבלם, ועוד א"כ כל שבעה עממין יבואו להשלים א"כ מאי קאמר קרא לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, ונראה לי לפרש האי דקאמר להשלים היינו לקבל עליו להיות גר תושב וגבעונים לא היה בדעתם באותה שעה להתגייר.

גרש ירחים (תקכה) מסכת גיטין דף מו עמוד א

(תכד) בד"ה כיון כו' ואם תאמר בלאו הכי מי חיילא שבועה כו' לבטל את המצוה כו' עכ"ל. אפשר שהיו בהם גם כן מבני תושבים כדאיתא בקידושין דף ס"ז ע"ב, מנין לאחד מן האומות שבא על הכנענית שאתה רשאי לקנותו בעבד, תלמוד לומר וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, ואם כן אתושבים שפיר תלה שבועה, וחיילא נמי אכולהו בכולל בשב ואל תעשה, כדאיתא ביורה דעה סימן רל"ח (סעיף ו):

(תכה) בא"ד ויש לומר דע"כ באין רוצים להשלים עכ"ל. והא שהוצרכו להערים, צריך לומר שלא ידעו מזה, רק מן הפרוזדגמאות מסתמא ידעו, מיהו היה להם לראות מה שכתוב למען לא ילמדו כו', ודו"ק וצ"ע:

(תכו) בא"ד ואם תאמר מאי טעמא דרבי יהודה הא ודאי שבועה בטעות הואי עכ"ל. יש לומר לפי מה שכתבתי לעיל דודאי היו הרבה מבני התושבים, וגם מארצות, ועל אלו חיילא השבועה, רק מכל מקום הוי שבועה בטעות, שהרי אילו לא הטעום לא היו מתחילין לישבע, ובטלה השבועה כולה, אלא דמכל מקום סבירא ליה לר' יהודה שאילו היו יכולין להתיר יכולין להודיע להם שמתירין השבועה, דהא בנדרים (דף ס"ו) (סה, א) גבי צדקיה ונבוכדנצר כשאמרו לו שיכולין להתיר השבועה, לא קצף עליהם רק בשביל שהתירו שלא בפניו קצף עליהם, אבל אם הודיעו לו הדין שיכולין להתיר כפי הדין לא היה חילול השם בדבר כלל, ושפיר דייק רבי יהודה שאין לו התרה, ולתנא קמא צריך לומר דמכל מקום חששו לחילול השם ודו"ק:

(תכז) בא"ד ואם תאמר בלא חילול השם נמי אין יכולין להורגן כו' שאם חוזרין בתשובה שמקבלין עכ"ל. אפשר ליישב דודאי אם חוזרין בתשובה מקבלין אותן, אף שיש לחוש שאין התשובה רק מיראה, ולבם בל עמם, מספיקא לא הותר להורגן, אבל בזמן שהיו אורים ותומים שיכולין לישאל אם יקבלום, יוכל להתברר אם תשובתם באמת, לכן כתיב (יהושע ט, יד) בגבעונים ואת פי ה' לא שאלו, מורה שהיה להם לישאל באורים ותומים, והשתא אי לאו חילול השם עדיין היו יכולין לישאל באורים ותומים אם יקבלום, אבל עכשיו שחששו לחילול השם ואי אפשר להורגן, לא היה תועלת בשאלת אורים ותומים, כיון דאין יכולים להורגן מכח חילול השם, כן נראה לי נכון ודו"ק:

חתם סופר מסכת גיטין דף מו עמוד א

כי נשבעו להם נשיאי העדה וכו' הנה בקרא פ' שופטים כי תקרב אל עיר להלחם עלי' וקראת אלי' לשלום פליגי דעת רש"י והראב"ד דוקא ביושבים חוץ לא"י אפי' אמוריים קוראין לשלום ומקבלי מס ושעבוד ומשו"ה קרא משה לסיחון לשלום, אבל באמוריים היושבים בקרב ישראל לא תחיה כל נשמה ופירש"י בסוטה הטעם משום שאין קבלת גירותם לשמה אלא מחמת אימה ואיכא משום פן יחטיאו אתכם לי, אבל הרמב"ם בהל' מלכים ורמב"ן בחומש ס"ל מקבלין אותן אך אם לא ישלימו אז לא תחיה כל נשמה והא דבקשו להרוג הגבעונים לולי השבועה הוא משום שכרתו ברית עמהם באיסור דכתיב לא תכרות עמהם ברית וגם לא קבלו עליהם מס ושיעבוד ע"ש. ובלח"מ וכן בס' צידה לדרך על התורה הקשו סתירת הסמ"ג שבמ"ע כתב דאין מקבלים כנענים שבתוך א"י משום שאין גירותם בלב שלם ואיכא משום פן יחטיאו אותך לי משמע כפירש"י, ובסמ"ג לאוין כתב שמשו"ה היו הגבעונים חייבים מיתה לולי השבועה משום שהטעום עד שכרתו ברית עמהם והיינו כרמב"ם. ולפע"ד לומר עפ"י מ"ש רמב"ן פ' וישלח דהשבטים הרגו אנשי שכם מפני שלא נחשב גרותם בעיניהם לכלום שהיה שלא לשמה ומכל מקום כעס יעקב דכיון שכבר נתגיירו אולי יש בהם אשר לבו לשמים עיין שם, וא"כ י"ל ה"נ כל זמן שעדיין גוים הם אין קוראים לשלום כלל כי חוששין שלא יהיה גרותם אלא מחמת אימה ולבם לע"ז ופן יחטיאו, וכיון שעדיין גוים הם לא תחיה כל נשמה, אך מכיון שכבר נתגיירו בטעות כגבעונים מעתה יש לחוש שמא יש בהם אשר לבו לשמים והרי הוא ישראל גמור ואסור להורגו לולי מטעם שהעבירום על לאו דלא תכרות עמהם ברית ע"כ לולי שנשבעו להם או משום ח"ה לולי כן הרגום ומיושבים דברי סמ"ג על נכון בעה"י. וצ"ל הא דנתחייבו מיתה משום שהביאום לכרות ברית אינו מדין תורה אלא מטכסוסי מלכות ומלחמה כשמטעה את שכנגדו ואין לסמוך על דבריו חייב מיתה, ומה שהקשו תוס' מלעיל מ"ה ע"א עמך ישב בקרבך י"ל ס"ל לרש"י וראב"ד דלאו הילכתא היא דהרי אקשי עלה ר"א בר יאשי' ומוקי לי' במילי אוחרי אך הרמב"ם לטעמי' דפסק גם הברייתא שם דס"ל גם הפשוט גם הדרשא אמת כמ"ש כבר לעיל שם ע"ש ובפני יהושע כאן:

מהר"ם מלובלין מסכת גיטין דף מו עמוד א

ד"ה כיון דאמרי מארץ רחוקה וכו' עד וי"ל דעל כרחך באין רוצים להשלים כתיב לא תחיה וכו'. והא דהצריכו להערים ולומר מארץ רחוקה באנו צ"ל דהם לא היו יודעים האמת והיו יראים דשמא בכל ענין נצטוו לא תחיה כל נשמה ולכך הוצרכו להערים וק"ל נ"ל:

בא"ד ועוד לר"י איך הניחום בארץ הא כתיב לא ישבו בארצך וכו'. והא דלא הקשו התוס' ארבנן מכח מקרא זה דלמה להו לרבנן למימר דלא חיילא שבועה מכח שבועה בטעות הא בלאו הכי מי מועילה שבועה הא כתיב לא ישבו בארצך וגו' כמו שהקשו מכתוב לא תחיה כל נשמה משום די"ל דרבנן עדיפא מיניה קאמרי דאפי' על ההכאה לא חיילא השבועה כיון דאמרו להו מארץ רחוקה באנו ולא באו:

בא"ד וא"ת בלא חילול השם נמי אין יכולין להורגן כיון דבאין להתגייר וכו'. וצ"ל הא דהקשו התוס' לעיל מזה בריש הדבור וא"ת בלאו הכי מי חיילא שבועה והא כתיב לא תחיה כל נשמה וכן הא דהקשו לעיל הא כתיב לא ישבו בארצך לא הקשו אלא לפי דמסקו השתא בסוף הדבור דבאותו שעה לא באו להתגייר כ"א אחרי כן וגם קושיא זו שהקשו עתה כיון דבאין להתגייר וכו' היו יכולין להקשות על פשוטו של מקרא דכתיב ולא הכום וגו' כי נשבעו להם נשיאי העדה והלא בלאו הכי לא היו יכולין להורגן כיון דבאין להתגייר וק"ל:

חידושי מהר"ם שיף מסכת גיטין דף מו עמוד א

בתוס' בד"ה כיון וכו' וא"ת בלא"ה מי חיילא וכו'. ולא הקשו לר"י מאי טעמא הא הוי נשבע לבטל וכו' דהא בלא"ה קשה מ"ט דר"י הא שבועה בטעות הוי וצ"ל דאם יש הפרה ליכא חילול השם וכמ"ש בסמוך רק לרבנן הקשו בלא"ה נמי מי חיילא שבועה כו' [ולמה לי כיון דאמרו מארץ רחוקה] ובסמוך הקשו לר"י איך הניחום בארץ כו' אבל א"ל לרבנן בלא"ה נמי היאך הניחום כו' דעדיפא להו לסתור הריגתם עצמו שתלה הכתוב בשבועה דאפ"ה משום חילול השם היה משום דבטעות היה ובאמת אף לר' יהודה אינו קשה כ"כ דמ"מ הריגה תלה הכתוב בשבועה מ"מ הקשו דעכ"פ משום חילול השם טעמא דקרא דתיקשי היאך הניחום ע"כ משום חילול השם א"כ בכלל מאתים מנה כ"ש דלא הרגום בשביל כן ודו"ק:

בא"ד וי"ל דע"כ כו' כדמוכחי קראי כו'. עיין פרש"י בחומש פרשת שופטים ורמב"ן ורא"ם באורך ובפרשת חוקת:

בא"ד דע"כ כו'. וגבעונים הערימו משום דהוא שלח עד שלא יכנסו דוקא כו' ויהושע גופיה משום דאף שאין מצווה להחרימן לאותן שמשלימין אח"כ מ"מ הרשות בידו ואין כאן הבטחה. משא"כ לאותן שישלימו קודם שיכנסו הבטיח להשלים עמהם:

בא"ד ועוד לר"י היאך הניחום בארץ כו'. סמכו עצמן על מה שכתבו בסוף הדבור ועוד דבאותה שעה לא באו להתגייר כו' ולולי דמסתפינא הייתי מגיה וא"ת זאת לסוף הדבור. ואולי הקדימו משום דומיא לוא"ת ראשון להכריח הטעם משום חילול השם ודו"ק:

בא"ד הא למדת שאם חוזרין כו'. גם מלא תסגיר עבד כו' נלמד כדלעיל דף מ"ה יכול בכנעני שקיבל כו' ת"ל לא תסגיר. ולא ישבו כו' עכ"פ בז' אומות כתיב ומ"ש והאי קרא בז' אומות כתיב משום דרש"י בסוטה לא פירש כן ודו"ק:

בא"ד נהי שלא היו יכולין להורגן כו'. לפי"ז אינו מדוקדק טעמא דר"י לא הכום משום שבועה הא אין רשאים להורגן גם מה שאמרו הא דלא קטלינהו משום קידוש השם הא לא הוי רשאי [אלא] לגרשן מעריהן:

בסוף הדבור היו יכולין לגרשן מעריהן. ומ"מ להניח לשבת בא"י כדלעיל לא תסגיר וגו' עמך ישב וא"ל כלל בלא קיבל חיוב לא ישבו בארצכם ובקיבל רשות דהא כתיב לא תסגיר כו':

מהרש"א חידושי הלכות מסכת גיטין דף מו עמוד א

בד"ה כיון דאמרי כו' וי"ל דע"כ באין רוצין להשלים כתיב לא תחיה גו' כו' עכ"ל ומיהו לא היו ישראל מצווין להשלים עמהם ולכך הוצרכו להערים לומר מארץ רחוקה באנו שאז ישלימו עמהן יותר שלא יחושו להם וק"ל:

משמרות כהונה מסכת גיטין דף מו עמוד א

בד"ה כיון וכו' וא"ת בלא"ה וכו' עכ"ל. עיקר קושייתם לר"י וכמו שכן נקטו ר"י בקושייתם שאח"ז דלא ישבו בארצך אבל לרבנן בלא"ה קאמר הגמ' משום שבועה בטעות וחדא מתרתי או מתלת נקט [נ"א – וכו' שתי' לקו' דלא ישבו בארצך מת' גם קו' הראשונה]:

בא"ד היו יכולין לגרשם וכו' עכ"ל. דקרא ה"ק בנכרי ממש חובה לגרשם אבל בנתגייר רשות וגם סיפא דברייתא תתפרש כך וכה"ג אי' בריש סוטה וא"צ למ"ש מהרש"א:

פני יהושע מסכת גיטין דף מו עמוד א

בד"ה כיון דאמרי מארץ רחוקה. וא"ת כו' גבעונים השלימו שנאמר וכי השלימו כו' היינו קודם שעברו את הירדן כו' עכ"ל. פירוש דמעשה דגבעונים היה לאחר שעברו ולא היה רשאי להשלים ולכך הערימו, ולפי"ז ע"כ דהא דכתיב וכי השלימו והא דאמר נמי בירושלמי שלש פרוזדוגמאות כו' וגבעונים השלימו היינו שהשלימו מפני קידוש השם, ואם כן קשיא להו למה הוצרך לומר כאן דשבועה בטעות היה ותיפוק ליה דבלא"ה לא חלה השבועה דהוי לבטל המצוה וע"כ שלא השלימו אלא מפני קידוש השם ומש"ה לא רצו להתיר השבועה וק"ל:

בא"ד וא"ת בלא חילול השם כו' כדאמר לעיל לא ישבו בארצך כו' ואמר נמי בפרק אלו נאמרין כו' הא למדת כו' עכ"ל. והמעיין שם פרק אלו נאמרין דר"י פליג בהדיא דאפילו באין להתגייר אין מקבלין ויליף מקרא דמשרפות סיד מה סיד אין לו תקנה כו', ולפי"ז צריך לומר דלא קשיא להו הכא אליבא דר"י אלא אהא דאמרינן בשמעתין דלא התירו השבועה מפני חילול השם ותיפוק ליה דבלא"ה לא היה להם להתיר השבועה כיון שבאו להתגייר ולר"ש בפרק אלו נאמרין מקבלין אותם, כן נראה לי. מיהו מה שהקשו מדאמר לעיל לא ישבו בארצך כבר כתבתי לעיל דלמסקנא דאוקמינן קרא דלא תסגיר לדרשא אחריתי ממילא איכא למימר דקרא דלא ישבו איירי בבאין להתגייר והארכתי שם קצת, וכן בעיקר דבריהם בזה הדיבור יש להם שיטה אחרת וכבר האריכו הקדמונים בפירוש החומש רש"י והרמב"ן ז"ל והר"א מזרחי ובעל לחם משנה בהלכות מלכים האריך מאד ע"ש:

תפארת יעקב מסכת גיטין דף מו עמוד א

בתוס' בד"ה כיון דאמרו מארץ רחוקה וכו', וא"ת בלא"ה מי חיילה שבועה וכו' עד סוף הדיבור. תמוה לי דאי לאו דלא הי' מארץ רחוקה הוי חיילה שבועה ולא הוי נשבע לבטל מצוה כלל דעל ארץ רחוקה לא היתה מצוה דלא תחי' כלל ופשיטא דהוי חיילה ומאי דלא חיילה משום דבאמת לא הי' מארץ רחוקה ומאי קשיא להו דנקט האמת דלא חיילה לפי שלא באו מארץ רחוקה ועל זה לא נשבעו כלל, ואולי כוונתם כך דע"כ לא שייך חילול השם רק אי הי' חלה השבועה אף מארץ קרובה הלכך אף עכשיו שבאו מרחוקה כיון שנשבעו סתם נראה כחילול השם שעברו על השבועה, אבל השתא דבלא"ה פי' בלי ארץ רחוקה לא הוי חיילה שבועה כלל דהוי נשבע לבטל מצוה א"כ ע"כ אין שבועה רק על רחוקה ואם כן ליכא חילול השם כלל דהוי כמי שנשבעו בפי' על רחוקה:

אמנם בלא"ה כל דבריהם דחוקין דמה שתרצו דע"כ באין רוצין להשלים כדמוכחי קראי אינה ראי' דאיכא למימר דהך קרא רק מערי העמים האלה קאי אכולה מלתא דלא מהני בהו השלמה כלל ועוד דאכתי למה הוצרכו להערים ודחוק מאוד לומר שהם טעו בזה, ועוד כיון דס"ד דלא מהני בהו השלמה תיקשי להו לרבנן היאך עברו משום חילול השם על קרא דלא תחי', גם דחוק מאוד לדעתם דרבנן ור"י פליגי אי יש חילול לאחר הפרה או לא. גם כיון דס"ד השתא דבאו להתגייר א"כ מנא להו דלא תחי' קאי על מי שרוצה להתגייר והרי בסמוך הקשו באמת להיפוך דבלי השבועה לא הי' יכולין להורגן, באופן שלא נתבררו לי דבריהם לנכון:

ובעיקר ענין זה נראה לי לפרש באופן שלא יקשה כלום והוא בשום לב על מה שאמרו להם אח"כ כשנתברר להם שהם מא"י למה רמיתם אותנו וכו' ועתה ארורים אתם, והדבר תמוה דהא לולא זה היו הורגים אותם דהא כתיב ולא הכם בני ישראל כי נשבעו להם נשיא העדה ש"מ דלולא זה היו הורגים אותם א"כ מוכרחים היו לרמותם, וליכא למימר דבלא"ה לא היו הורגים אפי' היו אומרים האמת רק לפי שרימו רצו להורגם לולא השבועה הא ודאי ליתא כיון דס"ס לא הי' הורגם מה עשו ברמאות שלהם שנתחייבו הריגה לולא השבועה, גם קשה מאוד להבין הירושלמי שהביאו התוס' דקאמר גבעונים השלימו דכתיב וכי השלימו יושבי גבעון וכו' והדבר תמוה דהביאו פסוק מאוחר ששמעו הכנענים מהשלמתם והי' לו להביא עיקר השלמה מעיקרא דבאו הגבעונים וכתיב שם ויעש להם יהושע שלום:

לכן נראה ברור דהשלמה זו שהי' שולח יהושע קודם שנכנס לארץ הרוצה לפנות יפנה להשלים ישלים, היתה כוונתו לקבל עליו עול תורה ומצות ולהעלות מס מהם דכתיב לא (לא) ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, אמנם אותן שאינם מא"י ורצו לכרות ברית עם ישראל היו יכולין לכרות עמהם בכל אופן שירצו כיון שאינם יושבין בארצם רק בארץ אחרת, וכל זה קודם שנכנסו לארץ אבל משנכנסו לארץ לא היו צריכין עוד לבקש שלום כי כבר בקשו מהם באיגרות ששלח ואפילו יבקשו הם שלום אפשר שלא היו מוכרחין להשלים רק הא ודאי שלא היו צריכין להורגם, דכל שמקבלין השלמה מעליא לעבוד ה' ותורתו יכולין להחיותם:

והשתא אתי שפיר הכל דיהושע שלח להם שלום היינו באופן הנ"ל לקבל עבדות ה' ותורתו להיות כישראל כמו שהם מצווין לאנשי א"י דכתיב לא ישבו בארצך, והגבעונים הללו היו רשעים באמת ולא רצו לקבל אמונת ה' ועבודתו והטעו את יהושע שהם מארץ רחוקה ואינם מא"י ורצו שיכרות להם ברית כפי כריתת ברית לאותן שאינן מא"י שאין השלמתם כהשלמת אנשי א"י ונשבעו להם נשיאי העדה, ואח"כ כשנתברר להם שהם בא"י אמרו להם שהם ארורים שרימו אותם ולא הכום מחמת השבועה, אבל לולא השבועה לא היו מבקשים מהם שום שלום רק היו הורגים אותם שכבר שלחו להם איגרות ולא השלימו רק מחמת השבועה אמרו להם שיקבלו עליהם אמונת ה' לגמרי ולא יהרגום, וזה שאמרו ארורים אתם שעשיתם בערמה כדי שלא לקבל אמונת ה' לכך קנסום ונתנום חוטבי עצים כו':

והשתא אתי שפיר דלא שייך בכאן נשבע לבטל המצוה כלל כי כאשר יקבלו עליהם אמונת ה' לא הי' חיוב להרגם ואפשר שאסור להרגם רק עד עכשיו לא רצו לקבל כלל אמונת ה' לכך לולא השבועה היו הורגים אותם רק מחמת השבועה בקשו מהם שיקבלו עליהם אמונת ה' ולא יהרגו ואז אין להרגם מן הדין, וזה שהערימו יושבי גבעון שלא רצו להכניע לקבל אמונת ה':

ובהא פליגי רבנן ור"י רבנן סברי שהי' בטעות רק משום חילול השם הוצרכו להכריחם לד"י שלא יהרגו מן הדין ולולא חילול השם היו הורגין אותם מן הדין כנ"ל, ור"י סבר דהשבועה היתה שבועה מעליא ולא בטעות דהוי להו לאסוקי אדעתי' שמא במרמה אמרו כן, ומדלא פירשו על תנאי שהם מארץ רחוקה רק כרתו ברית סתם הוכרחו לקיים השבועה להכריחם לאמונת ה' שלא יהרגום ואין זה נשבע לבטל המצוה כלל כיון שיכולין לקיים השבועה בלי ביטול מצוה כלל והיינו להכריחם לאמונת ה' דבזה אין מצוה להרגם, וזה שהביאו בירושלמי קרא דכי השלימו יושבי גבעון ולא עיקר מעשה השלום דזה לא הי' השלמה מעליא כהשלמת ז' אומות רק כריתת ברית כמלכי ארץ אחרת, ובירושלמי רצה להביא מי שהשלים על כוונת יהושע מי שרוצה להשלים, וזה שחרה באמת ליושבי כנען כי כריתת ברית סתם שהי' מקודם לא איכפת להו ואף היו רוצים בכך, אבל כאשר שמעו שהשלימו עם ישראל ונעשו גוי אחד, היטב חרה להם, וכל זה ברור לדעתי כי הכתובים מורים כך:

בא"ד היו יכולין לגרשם מעריהן. עמהרש"א דכתב דהכוונה להכפרים, ובחנם דחק, כי כוונת התוס' פשוט דודאי קרא דלא ישבו דממעטינן כנעני שקיבל שלא לעבוד ע"ג אינו מוכרח רק דכנעני כזה אין איסור שישב בארצו אבל פשיטא שאין איסור לגרשו והרי הארץ נתונה לבני ישראל בנחלה ואטו אם יקבלו כולם שלא לעבוד ע"ג ינחלו הם הארץ ומה יעשו ישראל, רק להורגם פשיטא דאסור כיון שאין כנעני כזה בכלל לא תחי' כל נשמה פשיטא דיש איסור להרגו אבל אין איסור לגרשו כיון שכל הנחלה כולה לישראל נתונה, וזה שכתבו דנהי שלא היו יכולין להרגם היו מגרשין אותם:

אך עיקר דבריהם צ"ע כיון דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו ש"מ דלולא השבועה היו הורגין אותם, ודוחק לומר מחמת הרמאות דאטו בשביל הרמאות יהא מותר להרוג כשקיבלו עליהם שלא לעבוד ע"ג, והעיקר נראה לי כמ"ש מקודם, כנ"ל:

יכלו הכנענים לעשות שלום רק לפני שישראל עברו את הירדן, ולכן בלא רמאות לא היו הגבעונים ניצלים.

ירושלמי קידושין ד, א

[יהושע ט כז] ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה. ניחא לעדה. ולמזבח י"י. אלא תליין יהושע בדופן אמר אני לא מקרבן ולא מרחקן אלא במי שהוא עתיד לבנות את בית הבחירה ואת שדעתו ליקרב יקרב לרחק ירחק. בא דוד וריחקן שנאמר [שמואל ב כא ב] והגבעונים לא מבני ישראל המה. ולמה ריחקן על שם [שם א] ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה. אמר דוד בעון ד' דברים הגשמים נעצרים בעון עובדי ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים [דף מב עמוד ב] ופוסקין צדקה ברבים ואינן נותנין. בעון עובדי ע"ז מניין [דברים יא טז] השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו'. מה כתיב בתריה וחרה אף י"י בכם ועצר את השמים וגו'. בעון מגלי עריות מניין [ירמי' ג ב] ותחניפי ארץ בזימותיך וברעתך. מהו עונשו של דבר. [שם ג] וימנעו רביבים ומלקוש לא היה וגו'. בעון שופכי דמים מניין [במדבר לה לג] כי הדם הוא יחניף את הארץ. בעון פוסקין צדקה ברבים ואינן נותנין מניין [משלי כה יד] נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. בדק דוד בכל דורו ולא מצא אחד מהן. התחיל שואל באורים ותומים. הדא הוא דכתיב [שמואל ב כא א] ויבקש דוד את פני י"י באורים ותומים. אמר ר"א כתיב [צפניה ב ג] בקשו את י"י כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו. מאי אשר משפטו פעלו שהוא עושה משפט ופעלו כאחת. [שמואל ב כא א] ויאמר י"י אל שאול ואל בית הדמים. על שאול שלא עשיתם עמו חסד. ועל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים. שלח דוד וקרא להם מה לכם ולבית שאול. אמרין ליה על אשר המית ממנו ז' אנשים שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש. אמר לון מה אתון בעו כדון. אמרו ליה יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לי"י בגבעת שאול בחיר י"י. אמר לון ומה הנייה לכון ואינון מתקטלין. סבו לכון כסף ודהב והוון אמרין אין לנו כסף עם שאול ועם ביתו. אמר דילמא דאינון בהתין פלגון מן פלג נסב כל חד מינהון והוה מפייס ליה קומי גרמיה והוה אמר ליה מה הנייה אית לך דאינון מתקטלין סב לך דהב וכסף והוא אמר אין לנו כסף עם שאול ועם ביתו. אין לי כתיב. באותה השעה אמר דוד ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל רחמנין ובויישנין וגומלי חסדים. רחמנין מניין [דברים יג יח] ונתן לך רחמים. בויישנין מנין [שמות כ יז] ובעבור תהיה יראתו על פניכם זה סימן לבויישן שאינו חוטא. וכל שאין לו בושת פנים דבר בריא שלא עמדו אבותיו על הר סיני. וגומלי חסדים מנין [דברים ז יב] ושמר י"י אלוהיך לך את הברית ואת החסד ואילו אין בהן אחד מהן מיד עמד וריחקן שנאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה. אף עזרא ריחקן שנאמר [נחמיה יא כא] והנתינים יושבים בעופל. אף לעתיד לבוא הקב"ה מרחקן דכתיב [יחזקאל מח יט] והעובד העיר יעבדוהו. כתיב [שמואל ב כא ו ח] ויאמר המלך אני אתן ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את אדמוני ואת מפיבושת וגו'. [שם ו כג] ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה. ואת אמר אכן. אמור מעתה בני מירב היו וגידלתן מיכל ונקראו על שמה. [שם כא ט] ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני י"י ויפלו שבעתם יחד. חסר יו"ד. זה מפיבושת בן יהונתן בן שאול שהוא אדם גדול בתורה ונתן דוד עיניו בו להצילו מידם. אמר דוד הריני מעבירן לפני המזבח וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלי. והעבירן לפני המזבח ונתפלל עליו והלך המזבח וקלטו. הדא הוא דכתיב [תהילים נז ג] אקרא אל אלוהים עליון לאל גומר עלי שהסכים הקב"ה עם דוד. [שם כא ט] והמה הומתו בימי קציר בראשונים כתיב קציר שעורים. [שמואל ב כא י] ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה על הצור. מהו על הצור אמר ר' הושעיה שהיתה אומרת הצור תמים פעלו. ר' אבא בר זימנא בשם ר' הושעיה גדול הוא קידש השם מחילול השם. בחילול השם כתיב [דברים כא כג] לא תלין נבלתו על העץ. ובקידוש השם כתיב [שמואל ב כא י] מתחלת הקציר עד נתך מים עליהם. מלמד שהיו תלויין מששה עשר בניסן עד שבעה עשר במרחשון והיו העוברים והשבים אומרים מה חטאו אלו שנשתנית עליהן מידת הדין. והיו אומרים על שפשטו ידיהן בגרים גרורים. אמרו מה אם אילו [דף מג עמוד א] שלא נתגיירו לשם שמים ראו היאך תבע הקב"ה את דמן המתגייר לשם שמים על אחת כמה וכמה. הרבה גירים נתגיירו באותה שעה. הדא הוא דכתיב [דברי הימים ב ב טז יז] ויספר שלמה את כל האנשים הגרים ויעש מהם שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר. רב הונא אמר בימי ר' לעזר בן עזריה ביקשו לקרבן. רבי אבהו מפיך לישנא בימי רבי לעזר. אמרו מי מטהר חלקו של מזבח הדא אמרה יהושע ריחקן. אפילו תימא יהושע ריחקן כלום ריחקן אלא פסולי משפחה. אין תימר משום פסולי עבדות. מעתה הבא על הנתינה לא יהא לה קנס והתנינן הבא על הנתינה יש לה קנס. אמר ר' אלעזר איררן כנחש. שנאמר [יהושע ט כג] ועתה ארורים אתם. וכתיב [שם ז] ויאמר איש ישראל אל החוי. וכי חוי היו אלא שעשו מעשה חיוי. אמר יודע אני שאמר הקב"ה [בראשית ב יז] כי ביום אכלך ממנו מות תמות. אלא הריני הולך ומרמה בהן ודן אוכלין ונענשין ואני יורש את הארץ לעצמי. כך עשו אילו אמרו יודעין אנו שהקב"ה אמר לישראל [דברים כ יז] כי החרם תחרימם החתי והאמורי והפרזי כאשר צוך י"י אלוהיך. וכתיב [שם ז ב] לא תכרת להם ברית. הרי אנו הולכין ומרמים בהן והם כורתין עמנו ברית מה נפשך יהרגו אותנו עברו על השבועה. יקיימו אותנו עברו על הגזירה. בין כך ובין כך הן נענשין ואנו יורשין הארץ.

קרבן העדה מסכת קידושין פרק ד

ונתיני. גבעונים שמלו בימי יהושע ונאסרו לבא בקהל כדמפרש בגמרא:

הכי גרסינן נתינים תני ר' אמי וכו':

על שם וכו'. כלומר לכך נקראו נתינים על שם דכתיב בהו ויתנם וגו':

לעדה. ולמזבח ה'. ופריך הניחא שענש אותם ונתת לעדה לחוטבי עצים אלא שנתנם למזבח ה' אין זה עונש אלא טובה גדולה שזוכים להיות משרתי ה':

אלא תליין יהושע בדופן וכו'. כמי שיש לו בגד שאינו חשוב בעיניו כל כך שאינו מניחו בארגז ואינו זורקו לאשפה אלא תולהו בדופן כך עשה יהושע לא קירבן ולא ריחקן עד שיבא דוד שהוא מוכן לבנות בית הבחירה שבימיו יתגלה הדבר שאינן ראויים לקרב כדמסיק ואמר דבר זה בנבואה (ודלא כי"מ) וה"פ דקרא ויתנם יהושע ביום ההוא וגו' ולמזבח ה' אל המקום אשר יבחר ה' מי שיבחר מקום בית ה' והיינו דוד כדדרשי' מוישבו בנויות ברמה שהיו עוסקין שמואל ודוד איזה מקום הוא ראוי לבנין בית ה':

מי שהוא עתיד לבנות בית הבחירה. לאו דוקא לבנות אלא מי שיבחר מקום הבנין וכדפרישית (דלא כי"מ):

בעון ע"ז. מדה כנגד מדה הם מכחישים בה' אף הוא מסתיר פניו מהם:

ומגלי עריות. כדכתיב בעד אשה זונה עד ככר לחם שהאשה קרויה לחם כדכתיב כי אם הלחם אשר הוא אוכל:

ושופכי דמים. כי מונעים הארץ שתהי' נושבת לפיכך הגשמים נעצרים והארץ שממה:

[דף מב עמוד ב] ופוסקין צדקה ברבים וכו'. אומרים הרבה ואפי' מעט אינן עושים אף הם יתנו זרע רב בארץ ואפי' מעט לא תצמיח:

כי הדם הוא יחניף את הארץ. דרשינן נוטרייקון כי הדם הוא יחן אף על הארץ שלא ירדו הגשמים וכן מפורש במס' תענית:

את פני ה'. היינו באורים ותומים דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו' ודרש פני פני בגזרה שוה:

מהו אשר משפטו פעלו. דהל"ל אשר פעלו משפט כדכתיב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט:

שהוא עושה משפט. באדם ודורש פעלו ומעשיו הטובים ומענש הבוזים אותו כהאי דשאול דמייתי בסמוך שדרש משפטן של גבעונים ממנו ומענש לישראל על שלא ספדוהו כהלכה מיהו דוקא לענוים כשאול כדכתיב ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה ויבזוהו ויהי כמחריש הוא שנדרש משפטו ופעלו והיינו דכתיב בקשו את ה' כל ענוי ארץ וגו':

שלא עשיתם עמו חסד. שלא נספד כהלכה:

מה לכם ולבית שאול. שלא ידע דוד שהומתו גם הגבעונים אשר היו בנוב עיר הכהנים ביום שנהרגו הכהנים שבתוכה ע"י שאול:

אמר להו מה אתם רוצים כעת אחרי שכבר מת שאול. ומה הנאה יש לכם שאלו נהרגין קחו לכם כסף וזהב:

אמר. שמא הם מתביישים קצתן מפני קצתן:

נסב. לקח כל אחד מהם והיה מפייס אותו בפני עצמו וא"ל מה הנאה וכו':

אין לי כתיב. וקרי אין לנו ש"מ שמעיקרא אמר כן לכולם בבת אחת ואח"כ אמר לכל אחד בפני עצמו:

שלש מתנות טובות. מדות טובות שיהיו בישראל בטבע משא"כ שאר מדות טובות צריך שירגיל אדם את עצמו בהן לקנותן:

רחמנים. וכי ימצא את אויבו ישלחנו בדרך טובה:

ונתן לך רחמים. לך דייקא שהוא בעצמו יהיה רחמן:

ואלו אין בהן אחד מהן. שלא רחמו על בני שאול ולא נתביישו מדוד ולא גמלו חסד עם בני שאול שאלולי שהן שאלו שלא לקברן לבני שאול מיד אחר מיתתן לא היה דוד דוחה מצות עשה דקרא לא תלין וגו' (דלא כי"מ):

והגבעונים לא מבני ישראל המה. אינם ראוים שיתערבו עם בני ישראל אע"פ שהם גרים:

והנתינים יושבים בעופל. במקום מיוחד שלא יתערבו עם ישראל:

והעובד את העיר יעבדוהו. היינו הגבעונים דבישראל לא שייך עבדות והא דכתיב בסיפא דקרא מכל שבטי ישראל היינו שהנתינים יבואו מכל שבטי ישראל לעבדהו (ודלא כי"מ):

ואת מפיבושת. ואת חמשת בני מיכל בת שאול:

ופריך כתיב ולמיכל וכו' ואת אמר אכין. ואיך קאמרת הכי שהיו חמשה בנים למיכל:

חסר יוד. כתיב שבעתים וקרי שבעתם אלא ללמד שנחסר אחד מהם שעלה בדעתם להמיתו והיינו מפיבושת בן שאול וכדמסיק:

מעבירן לפני המזבח. מדכתיב ויקיעם בהר לפני ה' קדריש ליה דוכי ההר לפני ה' הוא אלא קודם שהוקיעם העבירם לפני המזבח דכתיב על ירך המזבח צפונה לפני ה':

ונתפלל עליו וכו'. דאל"כ מאי ויחמול המלך הלא קליטתו הצילתו אלא שדוד בתפלתו הצילו:

ה"ג בראשונים כתיב תחלת קציר שעורים. וה"פ כתיב תחלת קציר שעורים וקרי בתחלת וקשיא ליה תרי זימני קציר שעורים וכו' למה לי אלא אי הוה כתיב בקציר שעורים בראשונים לא היינו יודעים באיזה יום שימי הקציר רבים הם ואי הוה כתיב תחלת קציר שעורים ה"א שהיה בליל ט"ז בניסן שאז הוא קציר העומר לכך קאמר שהיה בימי קציר הראשונים שלאחר תחלת הקציר והיינו ביום ט"ז בניסן (ודלא כי"מ):

מהו על הצור. על ההר מיבעיא לי':

שהיתה אומרת הצור תמים פעלו. שהצדיקה עליה את הדין:

גדול הוא קד"ה וכו'. בדבר שיש בו קד"ה וחילול השם כהא דמייתי בסמוך לא דחינן מצוה דקידוש השם מפני חילול השם:

לא תלין נבלתו על העץ. כי קללת אלקים תלוי הרי שיש חילול השם בהלנתם אפ"ה הניחם דוד מפני קידש השם שהיו עוברים ושבים אומרים וכו' כדמסיק:

שנשתנו עליהן מדה"ד. דכתיב לא תלין נבלתו על העץ:

בגרים גרורים. שגררו עצמן בע"כ אחרי בני ישראל כדמסיק (ודלא כי"מ):

[דף מג עמוד א] שלא נתגיירו לשם שמים. אלא שלא יהרגו עם ז' עממים:

בקשו לקרבן. דקסבר לא גזרו עליהן חתנות אלא משום דגזרו עליהן עבדות והם בכלל עבד וקסבר דלא גזרו עליהן עבדות אלא בזמן שבה"מ קיים ועכשיו שחרב המקדש מותרים א"נ קסבר דוד גזר עליהן לפי שלא מצא בהם ג' סימנים האמורים למעלה מיהו לא גזר אלא על אותו הדור אבל בניהם כשרים:

מפיך לישנא. אמר בהיפך דקודם ר' לעזר בקשו לקרבן ור"א אסרן:

מי מטהר חלקו של מזבח. דקסבר יהושע גזר עליהן עבדות לעדה ולמזבח לעולם ומש"ה אסורים בחתנות וא"כ אף אם נאמר להפקיר חלק העדה דהפקר ב"ד הפקר חלק מזבח מי יכול להתיר ולעולם באיסורן עומדים:

הדא אמרה יהושע ריחקן. דאס"ד דוד ריחקן ומעולם לא הופרשו למזבח אלא שתלאן בדוד וכדאמר לעיל לא שייך כאן כלל חלק מזבח:

ופריך אפי' תימא יהושע ריחקן. לא ריחקן אלא משום פסול משפחה שנמצאו בהם פסול שאינן ראויין לדבק בהן או שהן אכזריים:

אין תימר. דאי ס"ד דמשום פסולי עבירות הרחיקן שיש איסור בחתנותם כעבדים קשיא א"כ הבא על הנתינה לא יהא לה קנס ואנן תנן ר"פ אלו נערות דנתינה יש לה קנס ושפחה אין לה קנס וגירסת תוס' א"ת משום פסול עבדות:

איררן כנחש. דכתיב ביה ארור אתה מכל הבהמה:

וכי חוי היה. והלא אמוריים היו דכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האמורי:

מעשה חוי. מעשה הנחש דנחש מתרגמינן חויא:

ואנו יורשין את הארץ. כלומר האמוריים שלא באו עמהם ליהושע ויש גורסין ואין יורשין את הארץ ואישראל קאי שלא ירשו את הארץ:

שיירי קרבן מסכת קידושין פרק ד

אמר דוד בעון ד' דברים וכו'. ואני תמה על מ"ש היפ"מ בתענית פ"ג בד"ה ושופכי דמים וכו' והא דל"ק בפרק הערל שבדק על ש"ד משום דאלו היו ש"ד היו גואלי הדם צועקים אליו ע"כ. והרי מפורש כאן דאף על ש"ד בדק. ואפשר דבא לתרץ הבבלי ודוחק:

[דף מב עמוד ב] ופוסקי צדקה ברבים וכו'. ומקשה הי"מ למה ילקו העניים בעצירת הגשמים ותירץ בהדי הוצא לקי כרבא ע"כ. וקשה וכי בשביל המעוטים שעושים כן יענשו כולם. ואין לומר דאיירי בשרבים עושים כך דקרא משמע דאפי' בשביל איש אחד המתהלל במתת שקר כולם נענשים וגשם אין לכך נ"ל דאיירי באיש הרגיל לכך והרבה שיודעים שנודר ואינו מקיים והם כובשים פניהם בקרקע לפיכך כולם נענשים:

ויבקש דוד את פני ה' וכו'. בקונט' פירשתי דגז"ש קדריש וכן הוא במ"ר. ולפום פשטא נראה לפי שהשואל פניו כלפי הנשאל והנשאל פניו כלפי השכינה וה"פ דקרא ויבקש דוד מאת העומד את פני ה' והיינו הכהן הנשאל העומד לפני ה' שישאל לו באורים ותומים:

על אשר המית ממנו וכו'. וקשה הא כתיב ויבקש שאול להכותם בקנאותו לבני ישראל ויהודה משמע דלא קאי אמיתת נוב עיר הכהנים וכן הקשה הרד"ק ויש לומר דמפרש בקנאתו לשון התראה כמו וקנא את אשתו וה"פ שביקש שאול להכותם באותה שעה שהתרה בישראל ויהודה שלא יסייעו לדוד:

חסר יו"ד זה מפיבושת. כתב הי"מ שבעתם כתיב חסר יו"ד ע"כ ואינו כן בספרים שלפנינו ופי' שבקונט' עיקר:

[דף מג עמוד א] בימי ר"א בקשו לקרבן. מקשה בי"מ הא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו ואיך רצו לבטל גזרת דוד ועזרא ע"ש. ובמ"ש בקונטרס נתישבה קושייתו. וגם עזרא הניחן כמות שהם ולא הוסיף על גזרת דוד אלא שכבר נהגו להרחיקן. אך קשיא הא יש בהן איסור דלא תתחתן בם שהרי הם משבעה אומות דבגירותן אית בהו איסור חתנות כמפורש בבבלי פ' הערל. ותירץ הי"מ בשם הראב"ד דאין איסור לא תתחתן אלא בהגר עצמו אבל בניו שנולדו ממנו לאחר הגירות מותרים לבא בקהל דלא כתיב בהו דורות ולא עד עולם ע"כ ע"ש. וקשיא לי הא איכא למילף בהו איסור עולם מק"ו דעמון ומואב דנקבות מותרות מיד ואפ"ה זכרים אסורים עד עולם הנך דאחד זכרים וא' נקבות אסורות כדכתיב לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כ"ש דזכרים אסורים עד עולם ומעתה אף נקבות אסורות עד ג' דורות מק"ו ממצרי ואדומי שאין איסורין אפי' בזכרים אלא עד ג' דורות וא"ל חלל יוכיח דכהן הנושא גרושה בניה חללים אחד זכרים ואחד נקיבות ובת חללה כשרה לכהונה דשאני איסורי כהונה ועוד הרי מיהת זכרים אסורים לעולם. ודוחק לומר דדוד גזר על הנקבות דכולא סוגיין ודבבלי משמע דנקבות לא חטאו אז שיענשו. והי"מ כתב ושמא י"ל דוקא לאותן שעמדו במרדן אמר קרא לא תתחתן ואפי' נתגיירו וכו' ע"ש ודוחק גדול לומר כן מסברא דנפשיה. ומסוגיא דשביעית דמייתי ראיה מינה איכא למידק איפכא. מיהו נ"ל דמוכח קרא שאותן גבעונים שבאו בימי יהושע ונתגיירו אין בהם איסור לא תתחתן. דגרסינן בקידושין דף ל"ו תנא דבי ר"י הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם לאחר ירושה וישיבה אף כל לאחר ירושה וישיבה וכתיב והיה כי יביאך וגו' ונשל גוים רבים וגו' לא תתחתן בם. הרי דאיסור לא תתחתן אינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה ונתינים באו קודם ירושה וישיבה ואין בהם איסור חתנות והלכה כר"י כדמוכח פ"ק דבכורים. וסוגיא הבבלי פ' הערל וסוגיין כר' ישמעאל אתא. ונכון הוא. ועיין בדרושים:

כלום ריחקן אלא משום פסול משפחה וכו'. כתבו תוס' ר"פ אלו נערות ומיהו מירושלמי משמע כפי' הקונ' דקאמר נתינים יהושע רחקם וכו' משמע דיהושע גזר עליהם שנפסלו מלבוא בקהל וע"ל דריחקן היינו שלא יטמעו בהן ע"ש. ולפ"ז צ"ל דר"ש מפרש לסוגיין דלכך ריחקן יהושע ונתנם לחוטבי עצים וכו' לפי שכבר יש בהם פסול משפחה שהן משבעה אומות שאסור להתחתן בהם לכך ריחקן מישראל שלא יטמעו בהן דאי משום פסול עבדות אסור להתחתן בהם קשיא מתני':

אלא שעשו מעשה חיוי וכו'. ק"ק שאין המשל דומה לנמשל בכל צד שהרי בהערמת הנחש לא היה אלא חד צד ובהערמת הגבעונים באו משני צדדים כדמסיק וי"ל דאף הנחש בא משני צדדים אם ישמע אדם לעצת אשתו ימות ויירש הוא את הארץ ואם לא ישמע יהיה קטטה בין אדם ואשתו ויגרשנה וישאנה:

פני משה מסכת קידושין פרק ד, א

על שם ויתנם יהושע. אנתינים קאי דלכך נקראו נתינים:

ניחא לעדה. שנתנם לחוטבי עצים ולשואבי מים:

ולמזבח ה'. מאי היא:

אלא תליין יהושע בדופן. כלומר תלאן ברפיון ורמז הוא עד שיבא דוד ועתיד לבנות המזבח לבית הבחירה שדוד בנה היסודות כדאמרי' בסוכה בשעה שכרה דוד השיתין והוא ירחק או יקרב אתכם:

ולמה ריחקן על שם. דכתיב ויהי רעב בימי דוד וגו' ובדק בשנים אלו למצוא העון לתלות ולא מצא: [דף מב עמוד ב]

שהוא עושה משפט ופעלו כאחת. שתבע משפטן של הגבעונים ומזכיר טובה ופעולתו של שאול דכתיב אל שאול ואל בית הדמים:

שלא עשיתם עמו חסד. שלא נספד כהלכה:

דילמא דאינון בהתין. שמא מתביישין הן קצתם בפני קצתם ליטול כסף בפניהן ולקח כל א' בפני עצמו לפייסו ולא נתפייסו והיינו דכתיב אין לי כסף וגו':

שלש מתנות טובות. עיקרי ויסודי המדות:

והנתינים יושבים בעופל. היו נבדלים ממחנה ישראל להיות עם בפני עצמן א"נ עופל לשון אופל ובמחשך מעשיהם שהם מרוחקים מישראל:

והעובד עיר יעבדוהו. הנתינים שהוא עובד העיר שניתנו לחוטבי עצים ולשואבי מים ישארו בעבדותן ובריחוקן:

כתיב ויאמר המלך וגו'. וכתיב התם ואת חמשת בני מיכל והא כתיב ולמיכל בת שאול לא הי' לה ולד ואת אומר אכן: [דף מג עמוד א]

בקשו לקרבן. מפסולי עבדות ולהתירן בבת חורין:

מפיך לישנא. שמתחלה היו רוצים לקרבן ואח"כ בימי ר' אלעזר חזרו שאמרו מי מטהר חלקו של מזבח דנהי חלקינו נתיר דהפקר ב"ד הפקר וחלקו של מזבח מי יתיר:

הדא אמרה יהושע ריחקן. מדקאמר חלקו של מזבח ש"מ דמפרש ולמזבח ה' למזבח ממש שנתנן להיות עובדים למזבח לחטוב עצים ולשאוב מים ולסייע במה שיכולין ולא כדדריש לעיל ולמזבח עד שיבא דוד דא"כ מאי חלק מזבח דקאמר שהרי לא מצינו בדוד שריחקן אלא מלהתחתן בהם כדכתיב לא מבני ישראל המה שאינן ראוין לבא בישראל:

אפילו תימא יהושע ריחקן כלום ריחקן אלא פסולי משפחה. כלומר אי משום הא אפילו נימא דיהושע ריחקן אכתי לא דייק לן חלק מזבח מי יתיר שהרי ע"כ יהושע נמי לא רחקן אלא מלבא בקהל ולא לעבדות ממש אלא מלהתחתן בהם אף לאחר שנתגיירו דאין תימר משום פסולי עבדות מעתה לא יהא להן קנס דהבא על השפחה אין לה קנס והאנן תנן הבא על נתינה יש לה קנס ואפילו למ"ד יהושע רחקן לא שייך חלקו של מזבח דקאמר:

איררן כנחש. הקדמוני דכתיב החוי שעשו בערמה כמעשה נחש:

מראה הפנים מסכת קידושין פרק ד, א

[דף מב עמוד ב] אמר דוד הריני מעבירין לפני המזבח. בבבלי פ' הערל דף ע"ט קאמר העבירום לפני הארון כל שהארון קולטו למיתה כל שאין ארון קולטו לחיים ובקש רחמים על מפיבשת שלא יקלטנו הארון ושמא דשניהם אמת שהתפלל שלא יקלטנו הארון אלא המזבח שהמזבח קולט לחיים:

כתיב קציר שעורים כו'. נראה דיתורא דקרא קדייק דכתיב ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם וגו' והא כבר כתיב בקרא קמא והמה הומתו וגו' תחילת קציר שעורים ולא ה"ל למיכתב אלא ותטהו לה אל הצור עד נתך וגו' והלכך דריש ותטהו הדבר אל הצור שצדקה עליה את הדין וזהו נמי בכלל צידוק הדין שהיו תלויין מתחלת הקציר כו' שנשתנית עליהם מדת הדין כו' מפני קדוש השם:

[דף מג עמוד א] אפילו תימא יהושע ריחקן כלום ריחקן אלא פסולי משפחה. האי תלמודא לשיטתיה אזיל דס"ל קרא דלא תתחתן בגיותן נאמר אבל בגירותן לא אסירי מדאורייתא והלכך שייך שפיר שיהושע הוסיף וגזר עליהן להתחתן אפי' בגירותן דאי מדאוריי' אסירי א"כ מה הוסיף יהושע וא"כ לפ"ז חלקו של מזבח לא שייכא מידי אבל בבבלי פ' הערל שם דקאמר הכי בימי ר' בקשו להתיר נתינים כו' חלק מזבח מי יתיר משום דס"ל כמסקנא דרבא שם דף ע"ו דלא תתחתן בגירותן מדאורייתא הוא וא"כ ע"כ יהושע פסול עבדות גזר עליהן וכן למזבח ועיין ריש פרק אלו נערות מ"ש שם מזה בס"ד:

עלי תמר קידושין פרק ד הלכה א

תליין יהושע בדומן, צ"ל "בריפן", כמ"ש בסנהדרין פ"ו בד"ו, וביאורו ברפיון כמו שפירש הפנ"מ. וכ"ה בתוספתא כלאים רפ"ד, ערים שהעבירו ע"ג ריפין, ראה בעה"ש ערך רף, ובש"נ בסנהדרין.

על אשר המית ז אנשים וכו'. נראה שהחזן סופר ושמש הרגם כראשי העדה הגבעונים שחשדם שידם היה עם הכהנים מנוב, והשני חוטבי עצים וכן השני שואבי מים כנראה עמדו בשרות אחימלך ואף שהחזן סופר ושמש נמי היו חוטבי עצים ושואבי מים קראם חזן סופר ושמש סתם כדי להודיענו שסיבת הריגתם היתה בתוקף משרתם שהיו מראשי העדה, ומש"ה לא נזכר אצלם שהיו חוטבי עצים ושואבי מים.

אמר דוד ג מתנות נתן הקב"ה לישראל רחמנין ובישנין וגומלי חסדים וכו'. ואלו אין בהן אחד מהן מיד עמד ורחקן, שנאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה. שכן ישראל נהגו עמהם במדת הרחמים וגמלם חסד וקבלם בקהל ישראל והם הראו אכזריות נוראה בלי כל בושה ושמץ של ג"ח, ולפיכך רחקם שקשה שיתאחדו בטבעם ובמדות לישראל. וזכר לזה לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו', ע"ד אשר לא קדמו אתכם בלחם ומים בדרך בצאתכם ממצרים, והר"ז אכזריות וכפוי טובת החסד שעשה אברהם עם לוט, וכמ"ש באוה"ח שם, עיי"ש, ולפיכך נתרחקו.

ויפלו שבעתם יחד חסר יו"ד זה מפיבושת וכו'. פירוש, שלפי הכתיב נאמר ויפלו שבעתים ולפי הקרי חסר יו"ד ונקרא שבעתם לרמז בזה שאלו נפל גם מפיבושת שהיה אדם גדול בתורה בין השבעה לא היה זה שבעה אלא שבעתים, כמו שבעתים יוקם קין, מפני שמפיבושת היה שקול כרבים. עכשיו שניצל מפיבושת ובא אחר במקומו, נפלו רק שבעתם. כלומר, שבעה ולא יותר. ועיין בפירוש הרד"ק ובמנחת שי שם.

מהו על הצור אמר ר"ה שהיתה אומרת הצור תמים פעלו. בב"י יו"ד של"ט, כתב הרמב"ן בת"ה נהגו כל ישראל בכל מקום לומר צידוק הדין עם יציאת נשמה כדתניא אין פותחין בצידוק הדין עד שתצא נפשו. וגם הכלבו כתב המנהג כשמת המת מתקבצין כל הקהל והולכין לביתו ואומרים צידוק הדין וכשמגיעות לדיין האמת קורע האבל עכ"ל. והנה צ"ע למה לא הביאו המקור מירושלמי כאן. וי"ל שכאן מבואר רק שהאבל אומר צידוק הדין, אולם מנהג כל ישראל שמתקבצין הקהל ואומרים צידוק הדין. וביו"ד של"ט ס"ג, אומרים צידוק הדין עם יציאת נשמה וכו', ובחכמ"א כתב עכשיו נוהגין לומר צידוק הדין בבית הקברות אחרי סתימת הגולל ומ"מ האבלים יאמרו תיכף כי כן הוא עיקר הדין שיאמרו אחר יצאת הנשמה ולקרוע מיד ע"כ. וצ"ע שלא הביא הירושלמי שמפורש כן. ובספר גשר החיים ח"א פט"ז ס"ו כתב פה ארץ הקודש נוהגין שאומרים האבלים צידוק הדין שתי פעמים פ"א בבית כנוסח האמור לעיל פ"ב ס"א, ופעם ב אומרים אחר הקבורה עכ"ל, ונראה שהמנהג מקורו בירושלמי שתיכף עם יציאת נשמה אומרים רק הצור תמים פעלו וכו', ובביה"ק אומרים ביחד עם כל הקהל צדה"ד הארוך. ובהערה שם כתב והטעם שאומרים ב"פ משום שיש פוסקים לומר צדה"ד מיד וי"פ לאומרו אחר הקבורה, הרוקח ועוד, לכן חלקוהו לשנים, המקראות הצור וכו' הנזכרים בע"ז י"ח נאמרים לאחר יציאת נשמה, ואחר הקבורה נאמר תפלת צדה"ד הארוכה ע"כ. והנה מה שהביא מע"ז שם לא נזכר שהאבל יאמר צדה"ד רק שר"ח ב"ת ואשתו ובתו הצדיקו עליהם הדין בעודם בחיים אחר שנגזרה הגזירה עיי"ש, אבל צדה"ד שאומר האבל מקורו כאן וכמ"ש. והנה שמעתי שבירושלים המנהג שאשה אינה אומרת הצור וכו' בבית, וצ"ע שהרי כל מקורו של צדה"ד נזכר ברצפה בת איה וקודם הקבורה, וצ"ל שנהגו כן מפני שאין בכחן להגיד בשעה שמתן מוטל לפניהם.

בספר אורחות חיים יו"ד הלכות אבל אות ה, המנהג של צידוק הדין הוא מנהג נביאים כדאמרינן (בירושלמי) בפרק נגמר הדין מהו על הצור אמר ר"ה שהיתה אומרת הצור תמים פעלו וכו'. ונראה דמשמע ליה כן דלא מסתבר שרצפה חדשה לומר צה"ד, א"ו שהיה נהוג על כל המתים לומר צה"ד אלא שרצפה אמרה צה"ד אף על בני שאול המומתים שהיו חייבי מיתה בידי שמים ונחשבו כשאר הרוגי בי"ד עיין ברד"ק, ועל הרוגי בי"ד בוודאי שאין אומרים צה"ד שענינו שאינם מתרעמים ומקבלים גזירת ה' אף שלא עמדנו על סודה, ואלו בהרוגי בי"ד הרי באים הקרובים אל הדיינים ואומרים דין אמת דנתם ואין בלבנו עליכם כלום ואין מה להתרעם ולהצדיק הדין כמ"ש בסנהדרין. וצ"ע מע"ז י"ח, בשעה שיצאו ר"ח בן תרדיון אשתו ובתו להריגה צדקו עליהם את הדין, הוא אמר הצור תמים פעלו, ואשתו אמרה אל אמונה ואין עול, בתו אמרה גדול העצה ורב העליליה וגו'. אמר רבי כמה גדולים צדיקים הללו שנזדמנו להם שלש מקראות של צה"ד בשעת צה"ד. משמע שבימי רחב"ת עוד לא אמרו הצור תמים פעלו כצה"ד. וי"ל שעיקר צה"ד היה נהוג כבר מימי הנביאים אלא שלא היה טבוע בנוסח קבוע, וכמו כל התפלות לפני אנשי כנה"ג, וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות תפלה עיי"ש. ורצפה נזדמן לה פסוק הצור תמים פעלו כמו שהזדמן לר"ח בן תרדיון. ועיין בדברים רבה פי"א אות ה, שמשה רבינו אמר לפני מותו הואיל ומן השם הוא צריך אני לצדק עלי את הדין, מניין, שנאמר הצור תמים פעלו.

והנה שם בע"ז אמר רבי כמה גדולים צדיקים הללו שנזדמנו להם שלשה מקראות של צדוק הדין בשעת צידוק הדין. וצ"ב בחומש שלפנינו לפי המסורה הצור תמים פעלו וגו' עד, צדיק וישר הוא, הוא רק פסוק אחד, ואיך אמר רבי שהוא שני פסוקים. ונראה דבמערבא פסקו להאי קרא לתרי פסוקי, וכמ"ש כה"ג בקידושין ל, במערבא פסקי ליה להאי קרא לתלתא פסוקי, ויאמר ה' אל משה הני אנכי בא אליך בעב הענן, ושיעורו וגו'. ובפירוש הרא"ש בנדרים לי"ח הגירסא, ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו'. ונראה שחלקו לשלשה פסוקים באופן זה, עד הנה אנכי בא אליך, פסוק אחד. פסוק שני, בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. פסוק שלישי, ויגד משה את דברי העם אל ה'.

גדול הוא קידוש השם מחילול השם. פירוש שאם במעשה אחד יש קידוש השם וחילול השם, דוחה מצות קידוש השם את האיסור חילול השם, כמו כאן שמצות קד"ה ע"י תלייתם זמן רב דחה את האיסור חילול השם של לא תלין נבלתו על העץ, כמו שפירש לנכון הפנ"מ. ומכאן יש ללמוד בכל מקום כיוב"ז שמצות קד"ה דוחה את האיסור של חילול השם. ולכאורה נראה דטעמא הוא שהרי קד"ה הוא מצ"ע וחילול השם הוא מצות ל"ת, כמ"ש ברמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה, ועשה דחי ל"ת. ועיין ברמב"ם שם הי"א, שבכלל חילול השם הוא כשיעשה אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם כגון שירבה בשחוק או באכילה ובשתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדיבורו אינו בנחת עם הבריות ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בקטטה וכעס וכו' עיי"ש. ונראה עפ"י האמור שאם ע"י האכילה ושתיה ושחוק עם ע"ה יצא מזה קד"ה, אף שהמעשה הוא חילול השם, דוחה מצות קד"ה את איסור החילול השם, וכן כשדיבורו בכעס עם הבריות למטרה שיוצא מזה קד"ה, אף שהדיבור בכעס הוא ח"ה, דוחה מצ"ע קד"ה את האיסור דח"ה.

ויש להעיר מתנחומא חקת ס"י, והובא ברש"י שם, ויאמר ה' אל משה ואהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בנ"י לכן לא תביאו וגו', וכי לא אמר משה דבר קשה מזה שאמר הצאן והבקר ישחט להם וגו', אף שם אינה אמנה והיא גדולה מזו, ומפני מה לא נגזר עליו מיתה וכו', וקשה, שם היה חה"ש וכאן היה חוסר קדה"ש וגדול הוא קדה"ש מחה"ש.

מלמד שהיו תלויים מט"ז בניסן עד י"ז במרחשוון. עיין בטור סימן ת"כ ובב"י שם מחלוקת הראשונים אם אומרים צה"ד בחוה"מ חנוכה ופורים, שיש שסוברים שאומרים מפני שצה"ד אינה קינה והספד אלא הודאה וקבלת דין שמים, ויש שחולקים וסוברים שאין לאומרו שמתוך צה"ד ירגילו ההספד, וכ"ה מנהגינו עיין בשו"ע שם ובסימן תכ"ט וביו"ד סימן ת"א. וקשה שא"כ איך אמרה רצפה צה"ד בחוה"מ, ואולי אחרי שהומתו במצות ה' ורצפה הצדיקה עליה את הדין לא היה חשש שתרגיל את ההספד, וצ"ע.

מה חטאו אלו שנשתנה עליהם מדת הדין. משמע שרק בזה נשתנה עליהם מדת הדין שנאמר לא תלין, ברם ד"ת סתומים כאן ומפורשים יותר במדרש במדבר פ"ח ס"ד, וכ"ה שם, כתיב לא תלין וגו', וכתיב לא יומתו בנים על אבות, וכאן בנים מתים בעוון אביהם, ואמרו או"ה כתיב בתורתו אין דנין שנים ביום אחד מה נשתנו אלו שנשתנה עליהם מדת הדין וכו'. ואמר רבי יוחנן מוטב שתיעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל ש"ש בפרהסיה וכו'. ונראה שהוראה זו היתה הוראת שעה משום קדה"ש ולמנוע חה"ש ובכגון זה מותר לעקור אות אחת מה"ת, שכן כך נמסר הלכה למשה מסיני כמ"ש בסנהדרין מ"ו ע"א, אמר ראב"י שמעתי שבי"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על ד"ת אלא כדי לעשות סייג לתורה כשהשעה צריכה לכך. וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"ו, ובחו"מ ס"ב. וכאן היתה השעה צריכה לכך למנוע חה"ש והיה הדבר קדה"ש עד שנתוספו ק"נ אלף גרים וגדול קדה"ש מחילול השם. ועיין כזה בתמורה י"ד, מוטב שתיעקר אות אחת מה"ת ואל תשתכח תורה מישראל שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתיך. ונראה שגם קבלת ראב"י מסתמכת על המקרא עת לעשות לה' הפרו תורתיך, ומלשון שמעתי משמע שהוא הלל"מ.

על שפשטו ידיהם בגרים גרורים אמרו מה אם אלו שלא נתגיירו לשם שמים. פירוש גרים גרורים גרים שנתגיירו לשם איזה סיבה גופנית ותאוה בשרית שלא לש"ש שכן הלכה שאין מקבלים גרים כאלו, אכן אם נתגיירו מעצמם בפני שלשה הדיוטות הלכה היא שכולם גרים הם כמ"ש לעיל בשם רב. ובניגוד לגרי אמת וצדק שמתאחדים עם ישראל איחוד אמת ומהוים חטיבה אחת ונעשו עיקר כישראל כמ"ש בויק"ר ס"א, ובמסכת גרים, חביבים גרי הצדק שבכל מקום מכנם כישראל. אכן גרים שנתגיירו שלא לשם שמים מהוים כאלו גוף זר באומה והם רק גרורים אחרי האומה עד שיהפכו לגרי צדק ממש. ועיין בע"ז ג שגרים בימי דוד ושלמה ולימות המשיח שלא נתגירו לש"ש נקראים גרים גרורים. ואכן גרים גרורים אלו חזרו לסורם כמ"ש שם, וכן ביבמות מ"ז, מ"ט דאי פריש נפרוש, דאמר ר"ח קשים גרים לישראל כספחת. בוודאי שאם הוא פורש כשאומרים לו מה ראית להתגייר וכו' בוודאי שהוא מגרים גרורים מחמת סיבה ידועה ולא מגרי הצדק וגר כזה קשה לישראל כספחת. ואכן הפסוק בישעיה י"ד שממנו דורש ר"ח, כי ירחם ה' את יעקב והניחם על אדמתם ונלוה עליהם הגר ונספחו על בית יעקב, מדבר לעת"ל שאין מקבלים גרים כי הם כספחת אא"כ ידוע שהם גרי אמת. וביבמות ק"ט, רעה תבא למקבלי גרים כאלו דאמר ר"ח קשים גרים לישראל כספחת. הנה מגרים גרורים צבועים אלו סבלה האומה בכל הדורות, וקללו חז"ל את מקבליהם בלי בדיקה ודקדוק אחריהם לסיבת גירותם. וכ"ה בתוס' שם ובמאירי וז"ל, ולעולם יהא אדם נמנע שלא לקבל גרים אא"כ אחרי בחינה גדולה שמא מתוך איזה סיבה המה מתגיירים ואין כוונתם נקיה וכשנתגיירו ופרחה סיבתם הם מקילים בדקדוקי מצוות וישראל למדים מהם, והוא שאמרו קשים גרים לישראל כספחת. וכן כתב מפורש בע"ז ג על גרים אלו, ואלו שנתגיירו בימי דוד ושלמה ומרדכי ואסתר שנתגיירו מעצמם בפני בי"ד הדיוטים, והם שאמרו עליהם גרים גרורים, והיה בי"ד הגדול מחזיק אותם כגרים אלא שלא היו מקרבים אותם כ"כ עד שיראו מה סופם ועל אלו אמרו קשים גרים לישראל כספחת עיי"ש. ומבואר שזה הפירוש בירושלמי לעיל, וצריכים קירוב פנים שמא התגיירו לשם שמים, כלומר צריכים קירוב פנים אבל בגבול ידוע עד שנדע מה סופם. אכן גרי הצדק חביבים הם ונכללים בשמ"ע בין הצדיקים והחסידים, ואינם גרורים חו"ש אחרי האומה אלא הם כלל ישראל ומהוים חטיבה אחת ושלימה, ועליהם אנו אומרים ייתון בני עממיא דעבדין עובדין דישראל לשלם, כמ"ש ביומא ע"א ובכ"ד. וכן בנדה י"ג, הגרים מעכבים המשיח, הכוונה לגרים גרורים וכמו שמסיים קשים גרים לישראל כספחת, ואכן רבותינו קללו למקבליהם כמ"ש לעיל מיבמות ק"ט. ולכאורה קשה מקידושין ע, אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות בישראל וכו', ושוב מביא המאמר של ר"ח קשים גרים לישראל כספחת, ולכאורה הרי זה מוסב רק על גרים גרורים וכמ"ש הראשונים הנ"ל. וי"ל דה"ק שהגרים יש לחוש נמי שהתערבו ביניהם אלו שהם גרים גרורים. ושו"ר שכל דברי המאירי הנ"ל מקורם ברמב"ם פי"ג מהלכות אס"ב עייש"ה, ומסיים, ומפני זה אמרו חכמים קשה להם גרים לישראל כנגע צרעת שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו (ומפני זה הם כנגע צרעת שקשה להפטר ממנו). צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה, וכן רוב הנסיונות האספסוף היה בהם תחילה, ומפני זה קללו חז"ל לאלה שמקבלים גרים מבלי לבדוק מקודם ענינם וכנ"ל.

אמרו מה אלו וכו' תבע הקב"ה את דמן, המתגייר לש"ש עאכו"כ. אין אלוה כאלוהיכם ואין אומה כאומתכם ואין לנו להדבק אלא בכם, הרבה גרים נתגיירו באותה שעה וכו', שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר. בתוס' ובמגיד משנה הנ"ל כתבו שאלו נתגיירו בפני בי"ד הדיוטות שהרי לא קבלו גרים בימי דוד, וקשה דכאן משמע שהיו גרי צדק לשם שמים, וצ"ל שרק העוברים והשבים גיירו לש"ש וקבלו אותם בי"ד אבל לא הק"נ אלף.

רבי אבהו מפיך לישנא. פירוש הפנ"מ והק"ע קשה, אולם הרמב"ן ביבמות ע"ח מעתיק, רבי אבין מפיק לישנא, ונראה שכ"צ להגיה כאן, ראה בשערי תורת א"י. ואולי י"ל כי מפיק בכ"ף הוא כמו מפיק בקו"ף כי אותיות גיכ"ק מתחלפות, וכן נמצאות שתי גירסאות אלו בבר"ר הוצאת טהעדאר פמ"ג י"ד ט"ו, אמר רבי תנחומא אית דמפקין לישנא, ובהערות שם, שבנוסח כת"י הגירסא אית דמהפכין לישנא. ונראה שהוא כמו אית דמפכין לישנא, ושיעורו אית דמפקין לישנא, וכן נראה שהרי לשון שני הוא כמו הראשון עיי"ש.

בימי רבי לעזר. הגירסא הנכונה ברמב"ן יבמות בימי רבי לעזר הקרח. ובשערי תורת א"י כתב, וברור שכן היתה הגירסא גם לפני ר"נ גאון שכן בבכורות נ"ח מביאים התוס' בשמו שמפרש הא דקאמר בן עזאי כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה, התכוון לראב"ע דאמר בירושלמי שהיה קרח, והוא שר"נ היה מפרש שאין שום הפרש בין רב הונא לרבי אבין אלא בלשון בלבד, כי ראב"ע הוא עצמו רבי לעזר הקרח. ויש להעיר מברכות פ"ד ה"א, ומינו את ראב"ע בן שש עשרה שנה ונתמלא כל ראשו שיבות, משמע שהיה לו שער. אולם י"ל דוק לאידך גיסא דמדלא קאמר ונהפכו שערו שיבות כמו שנאמר ושער בנגע הפך לבן, אלא ונתמלא כל ראשו שיבות, משמע שהיה קרח אלא שמפאת נשיאותו נתמלא כל ראשו בשערות שיבות. אלא דקשה שהרי וודאי שמעשה זה שביקש לקרבן היה לאחר הזמן שמינוהו לנשיא ואז הרי כבר לא היה קרח. אולם הדבר נכון עפי"מ שכתב באבודרהם בסדר הגדה שמפני שהיה צעיר לימים ושמא לא יהיו דבריו מקובלים נעשה לו נס לכבודו מן השמים שהיה דומה לאיש שיבה, ולפיכך כשרצה לקרבן שלא ברצון חכמים קראו לו אלעזר הקרח, כלומר שאינו אותו ר"א שחלקו לו כבוד מן השמים שנתמלא ראשו שיבות, אלא הרי הוא ר"א הקרח, שלא קבלו דעתו. ויובן ביותר עפ"י גירסת האבודרהם שלא היה כי אם בן י"ג שנה ובאו לו י"ג שורות של שיער לבן כמנין שניו, ראה באהצוי"ר שם, א"כ נשאר באמת דומה לקרח אף לאח"ז, וא"כ קראו לו משו"ה ר"א הקרח לגנאי שרצה לעשות מעשה שלא ברצון חכמים. וכעין זה בשבת סוף פ"ה בירושלמי, פרתו של ראב"ע היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, ותני ר"י בן פזי אמרו לו או עמוד מבינותינו או העבר רצועה מבין קרניה, אמר ריב"א שהיה מתריס כנגדן עיי"ש. ועפי"ז יבואר יפה הלשון ר"א מפיק לישנא "ר"א הקרח" על פי שכתבתי ביומא פ"ד ה"ג שכ"מ שבא לשון זה בירושלמי ענינו שלשון השני מבאר ומבליט יותר תוכנו של הלשון הראשון, והכי מסתבר כי אין להניח שהירושלמי בסגנונו הקצר דתני לישנא קלילא יביא לשון שני ללא כל צורך לביאור הענין, ואף כאן הלשון השני מוסיף פרט חשוב שמפני שרצה לעשות מעשה שלא ברצון חכמים קראו לו ר"א הקרח. ובן עזאי שאמר חוץ מן הקרח הזה בלשון חברות ורעות דבר ממנו, ועמ"ש ביומא. ואולי י"ל שבאמת מעשה זה היה בימי ראב"ע כשהיה עוד צעיר לימים טרם שנתמנה נשיא ומשו"ה קראוהו ר"א הקרח, אולם הלשון בימי ר"א משמע שהיה ראב"ע כבר מפורסם בתואר אב"ד ונשיא מלפנים.

אמר ר"א איררן כנחש וכו' וכי חוי היה אלא שעשה מעשה חוי וכ"ה בבמ"ר ח ד, ובזה מבואר הבר"ר פ"כ ס"י, אמר ר"ל לע"ל הכל מתרפאין חוץ מנחש וגבעונים וכו', והיינו מפני שענינם אחד. וביפ"ת נדחק ליישב למה דווקא שנים אלו, ובחידושי הרד"ל שם ציין להירושלמי דידן.

הגבעונים בקשו להכשיל את ישראל, כך אמרו: "הרי אנו הולכין ומרמים בהן והם כורתין עמנו ברית, מה נפשך, יהרגו אותנו – עברו על השבועה. יקיימו אותנו – עברו על הגזירה. בין כך ובין כך הן נענשין ואנו יורשין הארץ".

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף עח עמוד ב – דף עט עמוד ב

מתני'. ממזרין ונתינין אסורין ואיסורן איסור עולם, אחד זכרים ואחד נקבות.

גמ' …אמר רב חנא בר אדא: נתינים – דוד גזר עליהם, שנאמר: ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה וגו'. מאי טעמא גזר עלייהו? דכתיב: ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה, שנה ראשונה – אמר להם: שמא עובדי עבודת כוכבים יש בכם? דכתיב: ועבדתם אלוהים אחרים והשתחויתם להם… ועצר את השמים ולא יהיה מטר וגו'! בדקו ולא מצאו; שניה – אמר להם: שמא עוברי עבירה יש בכם? דכתיב: וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך וגו'! בדקו ולא מצאו; שלישית – אמר להם: שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנין? דכתיב: נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר! בדקו ולא מצאו, אמר: אין הדבר תלוי אלא בי, מיד: ויבקש דוד את פני ה'. מאי היא? אמר ריש לקיש: ששאל באורים ותומים. מאי משמע? א"ר אלעזר: אתיא פני פני, כתיב הכא: ויבקש דוד את פני ה', וכתיב התם: ושאל לו במשפט האורים לפני ה'. ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים, אל שאול – שלא נספד כהלכה, ואל בית הדמים – על אשר המית הגבעונים. וכי היכן מצינו בשאול שהמית הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן. קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה, וקא תבע על אשר המית הגבעונים? אין, דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב: בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו? באשר משפטו שם פעלו. אמר דוד: שאול נפקו להו תריסר ירחי שתא ולא דרכיה למספדיה, נתינים ניקרינהו ונפייסינהו. ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם… מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה', ויאמרו לו הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש וגו' יותן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה' וגו', מיפייס ולא פייסינהו. אמר, שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין, וגומלי חסדים; רחמנים, דכתיב: ונתן לך רחמים ורחמך והרבך; ביישנין, דכתיב: בעבור תהיה יראתו על פניכם; גומלי חסדים, דכתיב: למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו', כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבושת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי. מאי שנא הני? אמר רב הונא: העבירום לפני ארון, כל שארון קולטו – למיתה, כל שאין ארון קולטו – לחיים. מתיב רב חנא בר קטינא: ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול! שלא העבירו. וכי משוא פנים יש בדבר? אלא שהעבירו וקלטו, ובקש עליו רחמים ופלטו. ואכתי משוא פנים יש בדבר! אלא שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון. והא כתיב: לא יומתו אבות על בנים וגו'! אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם וחית השדה לילה, והא כתיב: לא תלין נבלתו על העץ! אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם, ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו, ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה! ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה! מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף, שנאמר: ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר. ודלמא ישראל הוו! לא סלקא דעתך, דכתיב: ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד. ודלמא דוגזר בעלמא! אלא מהכא: ויספר שלמה כל האנשים הגרים אשר בארץ ישראל [וגו'] וימצאו מאה וחמשים אלף [וגו'] ויעש מהם שבעים אלף (נושא) סבל ושמונים אלף חוצב בהר. ונתינים דוד גזר עליהם? משה גזר עליהם, דכתיב: מחוטב עציך עד שואב מימיך! משה גזר לההוא דרא, דוד גזר לכולי דרא. ואכתי יהושע גזר עלייהו, דכתיב: ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה'! יהושע גזר בזמן שבית המקדש קיים, דוד גזר בזמן שאין בית המקדש קיים. בימי רבי בקשו להתיר נתינים, אמר להם רבי: חלקנו נתיר, חלק מזבח מי יתיר? ופליגא דר' חייא בר אבא, דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: חלק עדה לעולם אסור, חלק מזבח, בזמן שבית המקדש קיים – אסור, אין בית המקדש קיים – שרי.

יבמות עט, א,

תוספות יום טוב מסכת יבמות פרק ח

ונתינים – כתב הר"ב נתונים לחוטבי עצים כו' זה פי' השם דמקרו נתינים ולא בא לומר באיסורייהו דמיהושע הוא דהא הר"ב סובר דנתינים דאורייתא אסירי כמ"ש ברפ"ג דמכות ועיין מ"ש שם וכ"כ נ"י וקראם נתינים על שם ויתנם יהושע וגו' ואפילו נתגיירו כתיב בהו (דברים ז') לא תתחתן בם וכתב עוד וכיון דלא כתיב בהו דורות ילפינן להו מממזרים לחומרא ע"כ. אבל יש חולקין בזה כמו שאכתוב בריש פ"ג דמכות בס"ד ושאין לנו הכרע בדברי הר"ב מה דעתו בזה:

תפארת ישראל – יכין מסכת יבמות פרק ח

טו) ונתינין. גבעונים שנתגיירו בימי יהושע, ומדהטעוהו נתנן חוטבי עצים למזבח, ולכן נקראו נתינים, ודהמע"ה גזר שלא להתחתן עמהן לעולם, מדמצאן אכזריים, ולתוס' כתובות [כ"ט א'] אסור מדאורייתא להתחתן בם:

רש"י מסכת יבמות דף עח עמוד ב

מתני'. נתינים – גבעונים שנתגיירו בערמה בימי יהושע ונתנם עבדים לחוטבי עצים ושואבי מים.

דוד גזר עליהן כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה – כלומר אינם ראויין לבא בקהל.

איש מתהלל במתת שקר – שפוסק ואין נותן גורם לעצירת גשמים.

כהנים – היו מספיקין להם מזון לגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים למזבח כדכתיב ביהושע (ט) ולא יכרת מכם חוטבי עצים ושואבי מים לבית אלוהי.

קתבע – הקדוש ברוך הוא בכבוד שאול שלא נספד כהלכה והדר קתבע בפורענותיה דשאול אשר המית כו'.

באשר משפטו – במקום שדנים האדם שם מזכירין פועל צדקותיו.

תריסר ירחי שתא – לאו דוקא דהא קרוב לתלתין שנין הוא שהרי סוף שנותיו של דוד היה אלא לפי שאין דרך כבוד לספוד אחר יב"ח אחר שנתקבלו תנחומין על המת כדאמר במועד קטן (דף כא:).

אין לנו – לתבוע לשאול ולביתו לא כסף ולא זהב כי אם נפשות ואין לנו להמית בשאר ישראל כי אם בזרעו.

והוקענום – תלייה.

באומה זו – ישראל.

הרחמנים כו' – והני גבעונים כיון דלא מרחמי אינן ראויין לידבק בהן מיד גזר עליהן דוד לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה.

ויחמול המלך – ואי בארון תליא מילתא כיון דלא קלטו ארון מהו חמלתו של דוד ומשני שלא העבירו.

וכי משוא פנים יש בדבר – וכי היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות היה לו להעביר את כולן.

ואכתי משוא פנים יש בדבר – הואיל וקלטו ארון לא היה לו להמית אחר תחתיו.

ואל יתחלל שם שמים – שיהיו האומות אומרים אין אומה זו ראויין לידבק בה שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו בהן נקמה.

עד נתך מים עליהם – עד ימות הגשמים לא ניתנו לקבורה.

דוגזר – שכירים.

אלא מהכא – ויספר שלמה (את) כל האנשים וימצאו מאה וחמשים אלף ויעש מהם שבעים אלף (נושא) סבל.

מחוטב עציך – מדקרינהו לחוטבי עצים באנפייהו שמע מינה לאו בכלל ישראל נינהו ולאו בכלל גרים אלא עבדים ועבדים פסולים נינהו וגבעונים חוטבי עצים נינהו דלהכי אקצינהו יהושע.

משה גזר עליהן לההוא דרא – על חוטבי עצים שהיו בימיו.

ויתנם יהושע – אלמא עבדים נינהו ויהושע לדורות הבאים גזר דכתיב (יהושע ט) לא יכרת מכם חוטבי עצים.

בזמן שבהמ"ק קיים – דכתיב (שם /יהושע ט'/) למזבח ה'.

חלקנו נתיר – דיכולין בית דין להתיר ולהפקיר חלקם של ישראל דקי"ל (לקמן /יבמות/ דף פט:) הפקר בית דין היה הפקר.

ופליגא דר' חייא – האי דקאמר חלק המזבח מי יתיר ואע"ג דמזבח בימי רבי לא הוה קאמר דחלק מזבח אסור פליגא דרבי חייא.

חלק עדה לעולם אסור – עד שיתירוהו.

תוספות מסכת יבמות דף עט עמוד א

ארמוני ומפיבושת – אותו מפיבושת היה בן שאול ואמר ר"ת דהוא היה רבו של דוד דאמר בפרק קמא דברכות (דף ד. ושם) שהיה מבייש פני דוד בהלכה וגרס התם דלא מפיבושת שמו אלא איש בעל שמו כי מפיבושת בן שאול נקרא איש בעל בדברי הימים ולא כמה שכתוב בספרים איש בושת שמו דלא מצינו בשום מקום איש בושת שנקרא מפיבושת ואיש בושת נהרג בתחלת מלכות בית דוד קודם מעשה הגבעונים דליכא למימר דמפיבושת בנו של יהונתן היה רבו של דוד דאותו לא מצינו בשום מקום שנקרא לא איש בושת ולא איש בעל וא"ת ולמה לא חלק לו כבוד לרבו לבקש עליו רחמים שלא יקלטנו הארון וי"ל דשמא בקש ולא נענה.

ותטהו לה אל הצור – אומר במדרש אל הצור שהצדיקה עליו הדין ואמרה הצור תמים פעלו.

דונגר גרסי' – מדת שכירות דדון לשון מדה כדאמר בבבא בתרא (דף צ:) וקרו ליה דון פפא.

ונתינים דוד גזר עליהן – בריש שמעתין פי' בקונטרס שגזר עליהן חתנות וכדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה וגו' כלומר אין ראויין להדבק בישראל והשתא פריך דמשה גזר עליהן עבדות ואסור משום לא יהיה קדש ומשני דמשה לא גזר אלא לההוא דרא ויהושע בזמן שבהמ"ק קיים ומצינו למימר דלא נאסרו בשום פעם משום לא יהיה קדש כיון דלא גזר עליהן עבדות אף בזמן שאין בית המקדש קיים ודוד גזר עליהן חתנות ולא שעבדם לכולהו דרי ואתי שפיר הא דאין בנתינים תורת עבדים דתנן באלו נערות (כתובות דף כט. ושם) דהבא על הנתינה יש לה קנס ואילו בבא על השפחה תנן דאין לה קנס ואומר בירושלמי אפי' משומרת שלא נבעלה ועוד דאם יש בהם תורת עבדות ליתסרו חרורי בנתיני דמשוחרר אסור בשפחה כדאמר בחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אין יכול ובפרק עשרה יוחסין (קידושין דף סט.) קאמר דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה ועוד יש לפרש דהכי פריך ולא עבדות ממש משה גזר עליהן ומסתמא גזר נמי שלא יתחתנו בהם דאין נכון שיתחתנו בהם כיון דנראין כעבדים ודוד נמי נוכל לומר דגזר עליהן עבדות כדי שלא יתחתנו בהם והשתא פריך שפיר דמשה גזר עליהן וניחא השתא הא דקאמר בימי ר' בקשו להתיר נתינים להפקיע שעבוד מהם ועל ידי כן יהיה מותר להתחתן בהם ומסיק דחלק מזבח מי יתיר וכיון דאישתייר בהן שעבוד של חלק מזבח אין הגון לידבק בהם ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ואם היו מפקיעין חלק עדה היו מותרים לגמרי ושוב לא יחול שום עבדות של חלק מזבח אפילו לכשיבנה ואין נראה לרבינו תם דמדאורייתא אסירי בלאו דלא תתחתן כדמסיק רבא לעיל (דף עו.) דבגירותן אית להו חתנות ותנן (מכות דף יג.) ואלו הן הלוקין הבא על הממזרת ועל הנתינה ומיהו איכא למימר דנתינה אגב שיטפא דממזרת נקטה וכן צריך לומר למאי דהוה בעי רבא למימר דבגירותן לית להו חתנות דבכל דוכתא איירי בגירות גבי קנס ובעשרה יוחסין (קידושין סט.) במתניתין ונראה לרבינו תם דדוד גזר עליהם שעבוד והא דקאמר לעיל ראוי להדבק עם ישראל היינו להיות בני חורין כמותן אבל חתנות אסור מדאורייתא והא דקאמר בימי רבי בקשו להתיר נתינים לא להתחתן בהם אלא להפקיע עבודתם ואמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר הלכך אין לנו להתיר אפילו חלקנו שלא ישתכח חלק מזבח ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ממילא בלא שום התרה ואם היה מופקע מהם שעבוד לגמרי שוב לא היה חל עוד עליהן וא"ת וכיון דנתיני אסירי מדאורייתא מלא תתחתן מאי שנא דמשוחרר מותר בהן ובשפחה אסור משום לא יהיה קדש וי"ל דלאו דלא תתחתן איכא למילף משאר פסולי קהל כגון ממזר עמוני ומואבי דשרו בקהל גרים אבל לאו דלא יהיה קדש לא שייך למילף דהא לא תפסי קדושין בשפחה ולא הוי דומיא דשאר פסולים ואם תאמר ומ"ש דממזר מותר בשפחה דתנן בהאומר בקידושין (דף סט.) ממזר נושא שפחה אפי' לכתחלה כדמוכח התם בגמרא ואמר ר"ת דלא שייך לא יהיה קדש בממזר דעיקרו בא מקדישות מאיסור דלא תפסי בו קידושין ואין להאריך.

בימי ר' בקשו להתיר נתינים – אין זה מבטל דברי ב"ד חברו דהפקר בית דין היה הפקר.

רי"ף מסכת יבמות דף כד עמוד ב

ממזרים ונתינין אסורין איסור עולם אחד זכרים ואחד נקבות

המאור הגדול מסכת יבמות דף כד עמוד ב

[דף עט ע"א] מדאסיקנא בגמרא נתינים משה ודוד ויהושע גזרו עליהם אסתייע ליה טעמיה דרבה כדמעיקרא בגיותן אסירי מדאורייתא נתגיירו משרא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו ואע"ג דהדר ביה מיניה רבה ואמר לאו מילתא היא דאמרי אנן לא נקיטין אלא בטעמיה קמא משום דמסייע ליה מסקנא הלכך פצוע דכא ישראל מותר בנתינה ופצוע דכא כהן אסור לכתחלה בגיורת דלמא בקדושתיה קאי ולא גמרי להו מהדדי בלישנא קמא דרבה והרי"ף ז"ל לא הזכיר מכל זה כלום.

כתוב שם לראב"ד מסכת יבמות דף כד עמוד ב

במאור דף כד: ד"ה מדאסיקנא. לרי"ף סי' קז (יבמות דף עט א)

כתוב שם: מדאסיקנא בגמרא [יבמות דף עט א] נתינים משה ודוד ויהושע גזרו עליהם וכו', ואע"ג דהדר ביה רבא ואמר ליה לאו מילתא היא דאמרי', אנן לא נקיטין אלא כטעמיה דקמא משום דמסייע ליה מסקנא וכו'.

אמר אברהם: ומי שמע כזאת, הלא נתינים תחלתן היו כגירי אריות, ומאותו גירות אסרה תורה לישראל [דברים ז ג] לא תתחתן בם, ויהושע ודוד גזרו עליהן כך גזרו שלא נקבל מהם גרים לעולם כדי להתערב בישראל, מכל מקום סתמן כתחלתן הן. ומדקאמר פצוע דכא ישראל מותר בנתינה, שמע מינה לאו בקדושתיה קאי. והוא הדין לכהן בנתינה כדקא פשיט להו רב ששת דכיון דלא קמה קושיא דאביי, דהא הדר ביה, ממילא קמה פשיטותיה דרב ששת דלא בקדושתיה קאי. ומפרק יש מותרות [דף פד ב] מתבררא הא מילתא, דאמרינן שייר פצוע דכא שני אחין אחד פצוע דכא ואחד שאינו פצוע דכא פי' אתרוייהו וכו' כלומר פצוע דכא נשא ממזרת, שאינו פצוע דכא נשא כשירה, מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן. אלמא פצוע דכא לאו בקדושתיה קאי כלל דהא מותר בממזרת שהיא אסורה לכשרי' מן התורה, ותו לא מידי.

מלחמת ה' מסכת יבמות דף כד עמוד ב

כתוב בספר המאור מדאסיקנא בגמרא נתינים משה ודוד ויהושע גזרו עליהם אסתייע וכו' הלכך פצוע דכא ישראל מותר בנתינה ופצוע דכא כהן אסור לכתחלה בגיורת כו':

אמר הכותב וכן היו הדברים מראין כפשטן אלא שהקושיות מתרבות עלינו עד שלא נמצא ידינו ורגלינו בבית המדרש דתנינן להו לנתינים בהדי חייבי לאוין בכולהו דוכתא כדתנן אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית ותנן נמי איסור קדושה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט תנינן לה בהדי איסור קדושה ולא באיסור מצוה שמדברי סופרים ותנן נמי ר' יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל זהו הירא ורך לבב ואתמר עלה בגמרא בעבירה דרבנן לרבי יוסי לא הדר ואם תאמר והלא אף חליצה מדבריהם ונשנית עמהן זו אינם דומה לזו לפי שחלוצה מגרושה אתיא ודמיא לה ולפום רהיטא נקיט לה אבל נתינה עם ממזרת מה זו סמיכה שסומך אותן בכל מקום ואינה מן התורה ועשאה כשל תורה ותניא עובד כוכבים נתין חלל וממזר שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל פסלוה ועוד שנינו ואלו הן הלוקין הבא על אחותו עד אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל וקתני סיפא אלמנה וגרושה חייב עליה משום שני שמות גרושה וחלוצה אינו חייב אלא משם אחד בלבד ותרצינן לה בגמרא בפרק י' יוחסין אינו חייב אלא על אחת וחלוצה דרבנן הא מפני ששנה ברישא גרושה וחלוצה לשגירת הלשון ושהיא דומה לה חזר וגלה לך שאינה מן התורה אלא מדבריהם ואין לוקין עליה ואילו נתינה ששנה בשל תורה לא חזר לשנות כן ממזרת ונתינה אינו חייב אלא על אחת מהן ונתינה דרבנן אלמא דאורייתא היא וסוגיין נמי בגמרא הכי דאתמר לקמן בפרק יש מותרות אמר רב חסדא ממזרת ונתינה איכא בינייהו מ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ואית לה ומ"ד מפני שהוא מרגילה הא היא מרגלה ליה והיאך אנו יכולין לדחות דברי רב ששת ורבה ורב חסדא בלא ראיה גמורה ובפרק קמא דכתובות אי זו היא עיסה כל שאין בה לא משום ממזרת ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים ומקשו מאי שנא הני דאורייתא חלל נמי דאורייתא ברם נראין דברי האומר שלא אסרה תורה בגירותן אלא אחד משבע אומות שנתגייר לפי מעשיהם מקולקלים מכל האומות ואינם ראויים לידבק באומה זו אבל זרע שנולד להם בקדושה משנתגיירו הרי הוא כישראל כשר שהרי לא מנה בהם הכתוב דורות ולא נאמר בהם עד עולם כדרך שנאמר בעמוני ומואבי ובא דוד וגזר עליהם דורות הא מפני ששנינו במשנתינו ממזרין ונתינין אסורין ואיסורן איסור עולם לפיכך בא רב חנא בר אדא ופי' שזו גזירת דוד היא שגזר עליהן כן ולפי משמעות הכתוב משה ויהושע ודוד עבדות גזרו עליהם דכתיב חוטבי עצים ושואבי מים וכן בדוד מפורש על ידי עזרא ומן הנתינים אשר נתן דוד לעבודת הלוים ולא שיהו כעבדים לכל דבריהם בין לתקנתם בין לקלקלתם אלא כדי להרחיקן מלבא בקהל גזרו עליהם שיהא משתמשין בהם כעבדים ולפיכך שנינו הבא על הנתינה יש לה קנס ואתמר עלה בירושלמי א"ר יוסי נתינים לא חשו להם חכמים אלא משום פסולי משפחה וא"ת משום פסולי עבדות מעתה הבא על הנתינה לא יהא לה קנס דתנינן הבא על הנתינה יש לה קנס ומפורש יותר בפרק עשרה יוחסין ירושלמי וזו היא שאמרו בגמרא דידן בקשו להתיר נתינים כלומר שלא ישתעבדו בהם כדי שיהו מותרין לבא בקהל ואע"פ שאין ב"ד יכולין לבטל דברי ב"ד עד שיהא גדול ממנו כיון שעשאום כעבדים הרי זה כמפקיר עבדו אמר להם רבי אם חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר כבר זכה מזבח בהם והם קנויים לו למעשה ידיהם ואין אנו רשאין להפקיע חלקו של מזבח והיינו דאמרינן משה גזר עלייהו לההוא דרא כלומר אותם גרים ראשונים שהיו אסורים מן התורה לבא בישראל גזר עליהם משה שעבוד כדי שלא יטמעו בישראל וילמדו מעשיהם ואתו אינהו וגזור דורות ובכל מקום ששנו חכמים נתינים סתם יש במשמע גר ראשון של שבע אומות כגון אותן שבימי משה ויהושע וכגון הגרגשי שפנה שבא אחד ונתגייר שהוא אסור מן התורה לבא בקהל ולפיכך מנו אותן בכלל פסולי ביאה של תורה והיינו דאמר רבה לאו מילתא היא דאמרי וכו' וא"ת למאי דאמר רבה וכי מיגיירו שרו תיקשי ליה כל הני כיון דאיהו גופיה תוך כדי דבור הדר ביה מקרא מה תדוק עליה וזו היא דרך ישרה שיבור לו החכם בדברים הללו אבל יש שאלה והרי אמרו בפרק אין מעמידין גזרו על פתן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר והוינן בה בנותיהם דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם אלמא בגיותן אית להו חתנות ותשובתי' אין ודאי בגיותן נמי קיימו עלייהו בלאו דהא כתיב לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך לרבות בגיותן וכתיב נמי כי יסיר לרבות המסירין אלמא בגיותן נמי משתעי קרא אלא רבה ה"ק אי ס"ד בגיותן בלחוד משתעי קרא לכתוב רחמנא בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך דלשון חתון בגיותן לא שייך בהו ואי משום שלא אסרה תורה אלא דרך נשואין מלא תקח נפקא דכל קיחה דרך נישואין משמע אי נמי לכתביה רחמנא בלישנא דשייך בהו מדכתב בלשון חתון שמע מינה שאף בגירותן אסרן בחתנות וכי יסיר נמי דומיא דלא תתחתן בם ומכלל דברינו נתברר זו ששנינו בגירי וחרורי ממזרי שתוקי ואסופי שמותרין בנתינה שאע"פ שישנן בכלל לאו דלא תתחתן בם הני מילי בגיותן דנתרבו מכי יסיר שאלו כולן בני ברית הן אבל בגירותן פסולי יוחסין הן וקהל אלו אינו בכלל יוחסין וכן מי שגזר עליהם עבדות לא גזר אלא שלא ידבקו במשפחות המיוחסות שבישראל ולהרחיקן מהם אבל בפסולין לא גזר כמו שפירשתי למעלה ובעל הלכות נמי כסברא בתרא דרבא פסק בגירותן אית להו חתנות:

נימוקי יוסף מסכת יבמות דף כד עמוד ב

נתינים. הם גבעונים וקראום נתינים על שם ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים ואפי' נתגיירו כתיב בהו לא תתחתן בם וכיון דלא כתיב בהו דורות ילפינן להו ממזרין לחומרא:

חידושי הרמב"ן מסכת יבמות דף עח עמוד ב

נתינים דוד גזר עליהן, כתב רש"י ז"ל כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה כלומר אין ראוין לבא בקהל, וכן פירש הא דאמרינן לעיל (ע"ו א') ורבנן הוא דגזרו דנתינים דרבנן שדוד גזר עליהן, והא דאקשינן לקמן יהושע גזר עלייהו הכי קאמר הרי יהושע גזר עלייהו עבדות דכתיב ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים, וכיון שהם עבדים נפסלו מאיליהן מלבא בקהל, וכן פירש"י ז"ל אף בפרק אלו נערות (כ"ט א') הבא על הנתינה דאסורה כדאמרינן בהערל דוד גזר עליהן, ולהאי פירושא הני אמוראי פליגי אדרבא דאמר (ע"ו א') בגירותן הוא דאית להו חתנות, ורבינו תם ז"ל הקשה מדתנן ואלו הן הלוקין וקתני ממזרת ונתינה לישראל, ואם תאמר משום ממזרת נקט לה כדקתני גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואע"ג דחלוצה דרבנן הוא, מי דמי, חלוצה מגרושה קא מרבינן לה, ומש"ה קתני לה בהדה בכל מקום, אבל נתינה לאו מממזרת אתיא, למאי הלכתא קתני לה הכי, ותו דהתם קתני סיפא גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת ותריצנא בפ' עשרה יוחסין (ע"ח א') אינו חייב אלא על אחת מהן, וחלוצה דרבנן, דמשום דקתני לה ברישא בהדדי, גלי בסיפא דלאו דאורייתא, ואי ס"ד נתינה לאו דאורייתא, ליתני נמי ממזרת ונתינה אינו חייב אלא על אחת מהן, ונתינה דרבנן, ותנן נמי בפ' משוח מלחמה (מ"ד א') ר' יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל זהו הירא ורך הלבב, ואתמר עלה בגמ' בעבירה דרבנן לרבי יוסי לא הדר, וסוגיין נמי לקמן (פ"ה ב') אמר רב חסדא ממזרת ונתינה איכא בינייהו מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא, וא"ת אי הכי תקשי לן לרבא דמעיקרא דאמר בגירותן שרו, לאו מילתא היא דכיון דמקרא גופיה הדר בי' מאי נידוק עלי'.

לפיכך פי' ר"ת ז"ל שדוד גזר עליהן שעבוד שלא יהיו כגרים משוחררים, ומיהו עדיפא משפחה, דשפחה אין לה קנס לפי שגופה קנוי קנין גמור לאדון, אבל נתינה גיורת גמורה היא ואין גופה קנוי ולפיכך יש לה קנס, והא דאמרינן (לקמן ע"ט א') אין ראוי לידבק באומה זו, לאו לשם נשואין קאמר דהא מדאורייתא היא, אלא להיות דבקים בהן ובני חורין כמותן, כי ההיא דאמרינן בגיטין (נ"ו ב') מהו לאידבוקי בהו, שפירושו להתגייר ולהדבק בהם, והא דאמרינן בימי רבי בקשו להתיר נתינים, משעבודם קאמר, ואמר להם חלק מזבח מי יתיר, ולכשיבנה בית המקדש ישתכח שעבוד מזבח, ופליגא דר' חייא דאמר חלק מזבח בזמן שבית המקדש קיים אסור, אין בית המקדש קיים מותר לעולם, ואם התירו חלקם לא היו צריכין לחוש לחלקו של מזבח.

ופי' זה אינו מחוור לי דמשמע דכולה שמעתין אמתני' קיימא דקתני ממזרת ונתינה אסורין, ותו דאשכחן בירושלמי בפ' עשרה יוחסין ר' הונא אמר בימי ר' אלעזר בן עזריה בקשו לקרבן, ר' אבין מפיק לישנא בימי ר' אלעזר הקרח, אמרו מי מטהר חלקו של מזבח, הדה אמרה יהושע ריחקן, אפילו תימא יהושע רחקן כלום רחקן אלא פסול משפחה, אין תימר משום פסולי עבדות מעתה הבא על הנתינה לא יהא לה קנס והתני הבא על הנתינה יש לה קנס, וכך פירושו כיון שאפילו בזמן שאין בית חששו לחלקו של מזבח ש"מ יהושע ריחקן, ובזמן שאין בית נמי גזר עליהן, כדכתיב ושואבי מים לעדה, שאם תאמר דוד גזר הרי בזמן הבית גזר כדכתיב ומן הנתינים אשר נתן דוד לעבודת הלוים וגו' ועבודת הלוים היינו עבודת בית המקדש, ובזמן שאין בית מותר, ומקשי' אפילו תימא יהושע ריחקן, כלום ריחק אותם אלא שיהיו פסולים לבא בקהל, אם תאמר שיהיו עבדים, מעתה לא יהא להם קנס באונס ומפתה, וזו שלא כדברי ר"ת ז"ל, אלא שיש לומר פליגן גמרי בהא.

והר"ר אברהם ב"ר דוד ז"ל פי' דבגירותן אסרן הכתוב לפי שהיו מתחלתן בגירות ראשון כגירי אריות, ויהושע ודוד גזרו עליהן שלא נקבל מהן גרים לעולם כדי להתערב בישראל, מ"מ סתמן כתחלתן הן, וא"ת א"כ למה יש להם קנס, ולטעמיך והא קתני הכותית יש לה קנס, אלא הלכה כולם גרים הם, והכתוב אסרן לאותן שבע אומות מאותו גירות שבשעת כיבוש, לפי שעדיין אדוקין בע"ז ולא תשתכח מפיהם, ואם חזרו וקבלו אותן ב"ד לאחר מיכן מותרין היו, אלא שגזרו עליהם, ומשום דתנן ואיסורם איסור עולם אלמא אין להם תקנה, משו"ה פירשו שדוד גזר עליהם גזירה זו, זה כתב הראב"ד ז"ל.

ולשון אחר הגון מצאתי שלא אסרן תורה בגירותן אלא לגר ראשון אבל זרעו שנולד בקדושה אינו מהן, ומותר לבא בקהל, שהרי לא נאמרו בהם דורות ולא עד עולם כדרך שאמר בעמון ומואב, ודוד גזר עליהן איסור עולם, ובכל מקום ששנינו נתינים יש במשמע גר (אחד) [ראשון] מן האומות הללו שנתגייר, ולפיכך מנאום בכלל פסולי קהל של תורה, והא דאמרינן לקמן משה גזר עלייהו [היינו] שיהו משתעבדים בהן כעבדים הלכך פסולין הן, ופריק משה גזר לההוא דרא שאיסורן מן התורה גזר שישתמשו בהן ישראל כדי שלא יטמעו בהן, או משום אכזריות שהי' בהן, ואתא יהושע ודוד גזרו עליהן לעולם.

ומיהו איכא למידק הא דגרסינן בפרק אין מעמידין (ל"ו ב') גזרו על פתן ועל שמנם משום יינם ועל יינם משום בנותיהם ועל בנותיהם משום דבר אחר, ואקשינן בנותיהם דאורייתא הוא דכתיב לא תתחתן בם, אלמא בגיותן אית להו חתנות, איכא למימר אין ודאי בגיותן נמי קיימי בלאו בדרך נשואין, ורבא הכי קאמר לאו מילתא היא דאמרי דמדאורייתא בגירותן שרו, דאי לאו דבגירותן איתנהו בהאי לאו לא הוה נסיב לה קרא בלשון חתון, דבגיותן לית להו חתנות, אלא ודאי מדאורייתא נמי בגירותן אסירי, ומשום הכי כתב רחמנא לשון חתון, ומיהו יש בכללו אף בגיותן דהא כתב רחמנא בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך כי יסיר, לרבות אף בגיותן, ובא לשון חיתון בכאן לומר לך דרך חתון אסור, בזנות לא, ומיהו אי לא הוי אסר בגירותן לא הוי נסיב קרא לשון חתון שאין חתנות לעכו"ם כנ"ל, אי נמי דרך חתנות דגוים מלא תקח נפקא ולאו דוקא לא תתחתן [עי' מלחמות].

ואם תאמר בימי רבי היאך בקשו להתיר נתינים והלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין, בשלמא לדברי המפרש עבדות גזר עליהם, לא היו מבטלין, אלא כמי שהפקיר עבדו, אלא לדברי האומר פסול משפחה גזרו בהם היאך בקשו להתיר, יש לומר לדברי הכל כך גזרו עליהן שיהו חוטבי עצים ושואבי מים, וישראל משתמשין בהם כעבדים כמו שכתוב חוטבי עצים ושואבי מים, אלמא עבדות גזרו עליהן, ולא כוונו בכך אלא כדי שלא יהו חוזרים ומתגיירין ומיטמעין בישראל, והם רצו להתיר חלק שעבודם ולקבל מהם, א"נ י"ל כיון שאין זה אלא קנס שקנסום דוד, אם ראו ב"ד שראוי לרחם עליהן יכולין היו לקרבן, ואין זה כמבטל דברי ב"ד חבירו.

ורש"י ז"ל עצמו כתב בפ' ארבע מיתות (נ"א א') כותי בלא תתחתן בם וכן נתין דהוא מן הגבעונים וכן כתב בפרק אלו הן הלוקין (י"ג א').

יהושע גזר בזמן שבית המקדש קיים, פי' בין למזבח בין לעדה. דוד גזר בזמן שאין בית המקדש קיים, פי' לעדה, אבל למזבח לכשיבנה פלוגתא דר' חייא בר אבא בסמוך.

רמב"ן יבמות עט, א / דברים כט, ט-י

הכוונה שראה שאינם מתאימים להיות גרים גמורים, ולכן קבלם לכך (רמב"ן שם). וזה היה התקדים לפיו נהג יהושע בגבעונים.

חידושי הרשב"א מסכת יבמות דף עח עמוד ב

נתינים דוד גזר עליהם. פרש"י ז"ל אסרן בחתון מדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה כלומר אינם ראוים לבא בקהל. והא דאקשינן לקמן יהושע גזר עליהן ה"ק גזר עליהן עבדות דכתיב חוטבי עצים ושואבי מים לעדה וכיון שהן עבדים ממילא נפסלו לבא בקהל, ובפרק אלו נערות (כ"ט א') ג"כ פרש"י ז"ל הבא על הנתינה דאסירא כדאמר בפרק הערל דוד גזר עליהן וכן דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבתי למעלה, ולהאי פירושא הני אמוראי דלא כסוגיא דלעיל דאמר רבא בגירותן הוא דאית להו חתנות. ור"ת ז"ל הקשה עליו מדתנן במס' מכות (י"ג א') ואלו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל אלמא נתינה דאורייתא היא. וא"ת דבגררת ממזרת נקט לה כדקתני התם גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואע"ג דחלוצה מדרבנן היא, לא היא דחלוצה כיון דמגרושה מרבינן לה מש"ה קא מייתינן לה בהדה אלא נתינה אטו ממזרת קא מרבינן לה ולמאי הלכתא קא מייתינן לה בהדה, ותו דא"כ הוה להו לגלויי התם דנתינה אינה אלא מדבריהם ולמתני דממזרת ונתינה אינו חייב אלא אחת כדקתני התם גרושה וחלוצה אנו חייב אלא אחת ותריצנא בפרק עשרה יוחסין אינו חייב אלא על אחת מהן דחלוצה דרבנן היא דמשום דקתני ברישא גרושה וחלוצה גלי בסיפא דאינו חייב אלא אגרושה אבל חלוצה דרבנן היא, ובפרק משוח מלחמה תנן ר' יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל זהו הירא ורך הלבב ואתמר עלה בגמרא בעבירה דרבנן לר' יוסי לא הדר, וא"ת א"כ תקשי לן לסברא קמא דרבא דאמר דבגירותו מישרא שרו ורבנן הוא דגזרו בהו, י"ל כיון דמקרא גופיה הדר ביה מאי נידוק עליה. ומש"ה פי' ר"ת ז"ל דמדאורייתא אסורין מלבא בקהל אלא שהיו כגרים משוחררין כמצרי ואדומי או כעמוני ומואבי אלא שבא דוד וגזר עליהן שעבוד ומיהו עדיפא משפחה דשפחה אין לה קנס לפי שהיא קנויה קנין גמור לאדון וזו אין גופה קנוי לשום אדון, והא דאמרינן אין ראוי להדבק בהן לאו דבוק של חתון קאמר אלא דבוק וקרוב להיות לעם אחד ולהיות בני חורין קאמר כההיא דאמרי' בגטין (נ"ו ב') מהו לאדבוקי בהו כלומר להתגייר ולהתקרב בהן, וכשבקשו בימי רבי להתירן משעבודן קאמר, ולפי פירוש זה א"ש לשון משה גזר עליהן דאי משום לא תתחתן קאמר הו"ל למימר משה אסרן, ועוד למה ליה לאתויי מקרא דמחוטב עציך לימא משה גזר עליהן דכתיב לא תתחתן בם. אלא שיש לדקדק עליו דהא כולה שמעתין אמתני' דקתני ממזרים ונתינים אסורין איסור עולם קיימא דמשמע דהא דאמרינן נתינים דוד גזר עליהן לחתנות קאמר. וי"מ שלא אסרתן תורה אלא לדור הראשון אבל זרען שנולד בקדושה מותר מדלא מנה בהן הכתוב דורות, ויהושע גזר עליהן שעבוד כל זמן שבהמ"ק קיים וממילא נפסלו מלבא בקהל, ובא דוד וגזר עליהן איסור עולם, ובכל מקום ששנינו נתינים יש במשמע גבעוני שנתגייר. והא דאמרי' משה גזר עליהן שעבוד קאמר אלא שלא גזר אלא לההוא דרא שהיו אסורים מלבא בקהל גזר עליהן הוא שעבוד כדי עולא יטמעו ישראל בהן ואתו יהושע ודוד וגזרו עליהן לדרי עלמא. ור"ח ז"ל כתב סלקא שמעתא דנתינים איסורא דאורייתא מלא תתחתן בם, ע"כ.

מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים. והא דאמרינן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה היינו ב"ד מומחה אבל אלו נתגיירו בב"ד הדיוטות וכיון שנתגיירו חשו להן כדקי"ל כולם גרים הם כדאיתא בפרק כיצד (כ"ד ב') גמ' הנטען מן השפחה ונתגיירה, וכזה כתב הרמב"ם ז"ל.

בימי רבי בקשו להתיר נתינים. ואע"ג דקי"ל שאין ב"ד רשאי להתיר דברי ב"ד חברו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין הכא שאני דאינן אלא כמפקירין ממונם וכן פרש"י, ואפילו למאן דמפרש דוד גזר עליהן משום חתנות הא לכ"ע לא אסרן בהדיא לבא בקהל אלא שגזר עליהם שעבוד וממילא איפסילו להו לקהל.

רמב"ן ורשב"א,

* רק ילדי הגרים הכנענים היו רשאים להתחתן עם ישראל. אולם כיוון שהגבעונים רימו, גזר יהושע שלא להתחתן עמהם, וגדר האיסור מדברי חכמים, וסמך זאת על כך שקבע שיחשבו כעבדים למשכן, וכיוון שאסור לישראל להתחתן עם עבדים אסור להתחתן עמהם (פירוש שני בתוס' יבמות?).

חידושי הריטב"א מסכת יבמות דף עח עמוד ב

נתינים דוד גזר עליהם. פרש"י ז"ל שגזר עליהם חתנות כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה כלומר אינם ראויים לבא בקהל. והכי מוכח קצת מדאמרינן לקמן כל שאין בו ג' סימנים הללו אינם ראויים לדבק בהם, אלמא בדיבוק וחתנות אסרם דוד, ולפי דברים אלו נראה דנתינים אינם אסורים בחתנות מן התורה, גם בפרק אלו נערות פי' רבינו ז"ל הבא על הנתינה, אסורה כדאמרינן בפרק הערל דוד גזר עליהם, והקשה ר"ת דהא כתיב לא תתחתן בם ואסיקנא לעיל דבגירות אית להו חתנות, וכ"ת דקרא מזהר להו דרא דמשה שהם אסורים, כדאמרינן משה גזר עליהם ופרש"י ז"ל כיון דקרינהו חוטבי עצים לאו בכלל גרים הם אלא עבדים ועבדים פסולים נינהו, התם גזירה הוה כדאמרינן גזר עליהם. דאי משום קרא דלא תתחתן בם הו"ל למימר משה אסרם והו"ל למנקט קרא דלא תתחתן בם ואמאי נקט קרא דמחוטב עציך, ועוד הא דתנן בפרק אלו הן הלוקין הבא על הממזרת ועל הנתינה אלמא בני מלקות דאורייתא, דליכא למימר דנקיט ליה אגב ממזרת כדנקט התם חלוצה דרבנן אטו גרושה, דמאי שייכא נתינה בממזרת דלינקטה אגב דידה, ועוד הו"ל למיתני ממזרת ונתינה אינו חייב אלא אחת כדקתני התם גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת, ועוד דבפרק משוח מלחמה (מ"ד א') תנן רבי יוסי אומר אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל זהו הירא ורך הלבב, ואמרינן עלה בגמ' דלרבי יוסי בעבירה דרבנן לא הדר.

לכפר"ת ז"ל דנתינים אסורים בחתנות מן התורה אלא שהיו כגרים משוחררים כעין מצרי ואדומי, אלא שבאו משה ויהושע ודוד וגזרו עליהם שעבוד, ומיהו אינה כשפחה שאין לה קנס, דאילו שפחה קנויה קנין גמור לאדון וזו אין גופה קנוי לאדון, והא דאמרינן אין ראוי לידבק בהם אינו דיבוק של חיתון אלא קירוב ואחוה להיות לעם אחד כדאמרינן בהגדה דהנזקין (נ"ו א') מהו לאידבוקי כלומר להתגייר ולהתקרב בהם, וכשבקשו בימי רבי להתיר היינו להתיר שעבודן דאילו איסור חתנות דאורייתא הוא, וזה יותר נכון.

ומיהו עדיין קשה לשיטה זו, דמשמע דמדאורייתא נתינים אסורים דורותיהם עד עולם משום לא תתחתן בם, והא לא משמע, מדלא כתיב בהו דורות ולא כתב בהו עד עולם, וכדאמרינן לעיל (ע"ה ב') ודלמא האי דלא מנה ביה דורות דאיהו הוא דאסור בריה ובר בריה שרי, ועוד מאי קאמר חלק מזבח מי יתיר, דהא לה"פ אע"פ שנתיר חלקנו אין אנו באין אלא להפקיע שעבודם בלבד כי הם באיסור חתנותם היו עומדין מדאורייתא משום לא תתחתן בם וא"כ יתירו חלקם עכשיו וכשיבנה בית המקדש יעבדו למזבח.

לכן נ"ל יותר כמו שפי' ר"ה ז"ל, דנתינים ראשונים אסורים מן התורה אבל דורותיהם כשרים, ומשה גזר עליהם שעבוד כדי להרחיקם ולעשות סייג לאיסורם ולכן לא גזר אלא לההוא דרא כלומר לנתינים הראשונים, ויהושע גזר עליהם שעבוד על דורותיהם מפני קילקולם וממילא נאסרו בחתנות כעין עבדים וזהו בזמן שבית המקדש קיים, ודוד הוסיף עליהם עד עולם שעבוד וממילא נאסרו כעין עבדים, ולכשיפקע שעבודם פקע איסורם נמי, וכשבקשו להתיר נתינים בימי רבי היינו להתירן אפילו מאיסורם כדמשמע לישנא דלהתיר, וזה הפי' עיקר מפי מורי הר"ם ז"ל, וא"ת למאי דס"ד דרבא לעיל (ע"ו א') גבי פצוע דכא דנתינים גרים אינם אסורים מן התורה, היכי לא פרכינן ליה ממתני' דאמרינן לעיל דפרק אלו הן הלוקין ובפרק משוח מלחמה. וי"ל דלא נטר לן כולי האי עד דהדר ביה מהכרחא דקרא גופיה, ר"ת ז"ל.

וכי משוא פנים יש. להצילו מדיני נפשות אם הוא חייב שיתחייב אחר במקומו. והכתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. והיאך הסכימה שכינה כשקלטם הארון להרגם ולעקור מצוה זו. ומהדרינן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. פי' שכל הוראת שעה ולמגדר מילתא שרי וב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ואין זו עקירה ממש אלא שתעקר לפי ראות בני אדם קאמר, והא דאמרינן אות אחת לאו דוקא דהא מקרא מלא עקרינן, א"נ משום דלא עקרינן אלא למ"ד אל"ף דבנים לא יומתו על אבות והאל"ף היא מאותיות הסתר שאינה נהגית, ואין ספק כי שבעה אלו שקלטן ארון חייבי מיתה היו מצד אחר ולכן נתגלגלה להם חובה עכשיו יותר משאר זרעו של שאול ומשום דלא ידיע חובם קרי ליה עקירה שאין לב"ד להעניש אלא על הנגלות.

ופשטו ידיהם בגרים גרורים. פי' כשירדו לחייהם ונטלו פרנסתן מעלה הכתוב כאילו הרגם כדאיתא לעיל.

מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף גרים. והקשו רז"ל והא אמרינן לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה, ותירצו דהללו בב"ד הדיוטות נתגיירו וקי"ל דבדיעבד כלם גרים כדאיתא בפ' כיצד (כ"ד ב'), ומסתברא דקושיא מעיקרא ליתא דההיא שלא קבלו גרים בימי דוד ובימי שלמה היינו בסתם דמסתמא הם אינם עושים אלא מפני פחד מלחמת דוד או לשלחן מלכים ועושר שלמה, אבל באלו הדברים הוכיחו שנתגיירו מפני מה שראו בזה קדושת התורה ויושר חוקיה ומשפטיה ולכן קבלום.

בימי רבי בקשו להתיר נתינים. ויש שואלים והא קי"ל אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול (מחבירו כלומר) ממנו בחכמה ובמנין, ורש"י ז"ל נשמר בזה שאין זה בטול תנאי ב"ד אלא שמפקירים ישראל זכות שיש להם עליהם וכמפקיר עבדו וממילא משתרי איסור חתנות שבהם, ואפילו למ"ד מפקיד עבדו צריך גט שחרור הא פרישנא שאין אלו עבדים קנויים אלא כעין עבדים.

ופליגא דר' חייא בר אבא. פי' הא דאמר חלק המזבח מי יתיר דמשמע לאחר החורבן היה חלק המזבח אסור, פליגא לדר' חייא בר אבא דאמר חלק המזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר, ואפשר שאף לר' חייא בר אבא אינו מותר אלא בזמן שהבית חרב וכשיחזור יחזור לשעבודו והכי מוכח לישנא, והא דאמר חלק עדה לעולם אסור יש שפי' אסור לעולם ואין ישראל יכולין להתירו שכן התנו ב"ד של דוד, אבל רש"י פי' אסור עד שיתירוהו.

שיטה מקובצת מסכת יבמות (בשיטת הקדמונים) דף עט עמוד א

תוד"ה דונגר גרסינן מדת שכירות. דדון לשון מידה. והערוך גריס "רונגר". ופירש לשון פרסי רון יום. גר שכיר. כלומר שמא שכיר יום הוא. עכ"ל בערך רמגר. גיליון:

תוד"ה ונתינים דהכי פריך משה גזר עליהם עבדות. גיליון ולא עבדות ממש: שם באותו דבור, מזבח מי יתיר וכו' ואין נראה לרבנו תם דמדאורייתא אסירי בלאו וכו'. ונ"ב גיליון, ולפירוש רבנו תם צריך ליישב מכל הנהו, דמשמע בנתינים צד עבדות. ושמא לרבנו תם נמי לא הוו עבדים ממש. גיליון ע"כ:

ולר"ת

* לעולם אסור להתחתן עם צאצאי גרים כנענים, וגזירת יהושע על הגבעונים היתה שיהיו משועבדים יותר מכפי שהיה אילו היו מבקשים שלום ביושר.

רבי אברהם מן ההר (מהד' בלוי) מסכת יבמות דף עט עמוד ב

תריסר ירחי שתא. לאו דוקא, דטובא הוה. שהרי בסוף שנותיו של דוד היה, אלא לפי שאין דרך כבוד לספוד אחר י"ב חודש, שהרי קבלו תנחומין כדאיתא במועד קטן82). ויחמול. ואי בארון תליא מילתא מה היא חמלתו של דוד. ומשני שלא העבירן לפני הארון. ו[מקשה] וכי היה לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות, היה לו להעביר את כולן. ואל יתחלל. שהיו האומות אומרות אין ראוי לידבק באומה זו, שהרי פשטו ידיהם בגרים ולא עשו מהם נקמה. קיים. דכתיב ולמזבח י"י. נתיר. דיכולים ב"ד להפקיר חלקם של ישראל, דקיימא לן הפקר בית דין הפקר, אבל חלק מזבח, שהיו עבדים למזבח, אעפ"י שאין בית המקדש קיים אין אנו יכולים להתירו. והיינו פליגא דרבי חייא. לעולם אסור. עד שיתירוהו.

בית הבחירה (מאירי) מסכת יבמות דף עח עמוד ב

כל שאדם רואה שצרות מתגברות עליו יפשפש במעשיו הן יחיד הן צבור והוא שאמרו בסוגיא זו דרך הערה ויהי רעב בימי דוד גו' אמר להם שמא עובדי עבודה זרה יש בכם כו' וכן צריך לידע שכל תלמיד חכם שלא נספד כהלכה ראויים הצבור שנתרשלו בכך ליענש עליו והוא שאמרו שם אל שאול ואל בית הדמים ודרשו בו אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים שהמית את הגבעונים ומכאן אתה למד שתלמיד חכם אע"פ שחטא בקצת דברים אין עלבונו נמחל בכך והוא ששאלו כאן תבעו על שלא נספד ותבעו על אשר המית הגבעונים כלומר מאחר שתבעו על סורחנו היאך תבעו על שלא נספד ותירץ שכך היא המדה אשר משפטו פעלו באשר משפטו שם פעלו ומכל מקום כל שנשתהא שנים עשר חדש שלא נספד אין לו תשלומין שאין הספד לאחר שנים עשר חדש והוא שאמר דוד שאול הא נפקי ליה תריסר ירחי שתא ולית ארחא למספדיה:

ממדות הראויות לישראל הוא שיהו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים וכל שאין בו סימנין הללו ראוי לחוש ולהתרחק ממנו כפי היכולת:

אע"פ שלא ניתנה רשות לעקור דבר מן התורה אפילו באצבע קטנה מכל מקום להוראת שעה מותר הרי שדוד בשעת המגפה התיר שבעה בני שאול לגבעונים להסיר המגפה אע"פ שכתוב לא יומתו אבות על בנים אמר מוטב שתעקר אות אחת ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא להיות האומות אומרות כמה פחותה אומה זו שנוטלים מזונות מבני אדם ואינם מענישים בכך וכן העמידום על העץ מתחלת הקציר עד נתך מים עליהם אע"פ שכתוב לא תלין נבלתו על העץ מפני שאמר מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא להיות האומות אומרות כמה ראוי לידבק באומה זו:

תוספות מהר"ם מרוטנבורג (בשיטת הקדמונים) מסכת יבמות דף עח עמוד ב

ונתיני. פירש רש"י שהם גבעונים ודוד גזר עליהם חתנות. והלשון מוכח כן מדקאמר בגמרא כל שיש בו ג' סימנים הללו ראוי לידבק בהם. וקשה דאם כן מאי פריך בגמרא דוד גזר עליהם משה גזר עליהם, [דהיה יכול] ליישב דמשה רבינו גזר עליהם עבדות, ואיהו גזר עליהם חתנות. שאם לא היתה גזירת דוד לא היו אסורים אלא משום עבדות. ועוד קשה דתנינן אלו הן הלוקין הבא על הנתינה, ואי דוד גזר עליהם חתנות היאך לוקין בשביל איסור דרבנן. ועוד קשה איך בקשו להתיר הנתינים בימי רבי, והא אין ב"ד יכול לבטל [דברי] ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין. ויש מתרצים דדוד לא גזר עליהם אלא עבדות, וממילא מיתסרו בלא יהיה קדש. וניחא עתה דבקשו להתיר הנתינים, דבממון הפקר ב"ד הפקר, וכי מישתרו צד עבדות שבהם ממילא יהיו מותרים לבוא בקהל.

אבל מכל מקום קשה דאמרינן לעיל ואי ס"ד דבקדושתיה קאי איקרי כאן לא תתחתן בם, ומאי קאמר, אי נמי לאו בקדושתיה קאי וליכא לאו דלא תתחתן, שאינם אסורים אלא מדרבנן כדפרישית ועוד קשה כיון דהם אסורים מלא יהיה קדש. א"כ היאך שנינו בעשרה יוחסין חרורי ונתיני מותרים לבוא זה בזה, והלא בן חורין אסור בשפחה, כדאמרינן התם לישא שפחה אינו יכול מפני צד חירות שבו. לכך נראה לר"ת דנתינים הם משבעה עממין והם אסורים לבא בקהל, ולא הוצרך דוד לגזור עליהם חיתון, דמדאורייתא קיימי בלא תתחתן בם. ושיעבוד הוצרך לגזור עליהם. והא דקאמר בגמרא כל מי שאין בו ג' סימנים הללו אינו ראוי לידבק בהם רוצה לומר לידבק בהם להיות בני חורין כמותם, אבל חיתון ודאי לא גזר עליהם דוד. ולכך קאמר דלוקין עליהם מטעם לא תתחתן. והא דקאמר בסוף שמעתין חלקינו נתיר חלק מזבח מי יתיר, לפירוש רש"י יתיישב בטוב, דאם לא היה חלק מזבח מותר לא היה מתוקן שום דבר, דכיון דאכתי נשאר בהם צד עבדות אכתי לא מישתרו לבא בקהל משום צד עבדות הנשאר. אבל לפירוש ר"ת שהם אסורים בלאו דחיתון דאורייתא יקשה מאי קאמר חלק מזבח מי יתיר, מה אנו חוששין לחלק מזבח, והלא בלאו הכי אסורים לבא בקהל, אם כן אם אי אפשר להתיר חלק מזבח מכל מקום נתיר צד עבדות שבהם ויפטר שיעבודם. וצריך לפרש הכי, דכיון דלא נוכל להתיר חלק מזבח איכא למיחש שמא יבנה בית המקדש:

פסקי רי"ד מסכת יבמות דף עח עמוד ב

ממזרין ונתינין אסורין ואיסורן איסור עולם. אמ' רב הונא נתינים דוד גזר עליהם, שנ' ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני יש' וכול',

ונתינים דוד גזר עליהם, יהושע גזר עליהם דכת' ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לעדה. יהושע גזר בזמן שבית המקדש קיים, דוד גזר בזמן שאין בית המקדש קיים.

בימי ר' בקשו להתיר נתינים, אמ' להן ר' חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר. פי' אע"ג דדוד גזר עליהם ואמרי' דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, דויד לא גזר עליהם אלא שיהו עבדים ליש' אע"פ שאין בית המקדש קיים, ואם רוצים יש' לשחררם מותרין הן, שלא גזר דוד שלא ישחררום אלא שיהו עבדים ואסור להתחתן בהן כמו שאסור להתחתן בעבדים, וכמו שיש לעבדים היתר בשיחרור כך יש להן היתר על ידי שיחרור, ורצו בית דין שבאותו הדור לשחררם ומתוך כך יהו מותרין, ומנען ר' מפני שיש למזבח חלק (בהן) בעבודתן, ואין בידנו כח לשחרר חלק המזבח כי אם חלק העדה.

תוספות הרא"ש מסכת יבמות דף עט עמוד א

ונתינים דוד גזר עליהם. בריש שמעתין פרש"י שגזר עליהם שלא לידבק בישראל כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה כלומר אינם ראויין לבוא בישראל. והא דפריך ומשה גזר עליהם פרש"י דהכי פריך ומדקרינהו חוטבי עצים באנפי נפשייהו אלמא לאו בכלל ישראל ולא בכלל גרים דהא כתיב טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך אלמא עבדים הם ועבדים פסולים נינהו, משמע שרוצה לומר דאסירי משום לאו דלא יהיה קדש. ומשני משה גזר לההוא דרא וכיון שאין להם דין עבדים להיות בניהם אסורים אף הם לא נאסרו משום לא יהיה קדש. ופריך ואכתי יהושע גזר עליהם לעולם א"כ עבדים פסולים נינהו. ומשני יהושע לא גזר אלא בזמן שבהמ"ק קיים וכיון שיש הפסק לעבדותם אף בזמן עבדותם לא נאסרו משום לא יהיה קדש הלכך גזר דוד עליהם איסור חתנות, וניחא השתא דליכא בהו תורת עבדים ומשום הכי תנן בכתובות אלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה וגבי שפחה קתני אלו שאין להם קנס הבא על השפחה, וכ"ת הא דאין קנס לשפחה היינו משום דאינה בחזקת בתולה דמפקרא נפשה אבל נתינה לא מפקרא נפשה הא ליתא דאמרינן בירושלמי בין משומרת בין מי שאינה משומרת אין להם קנס, ועוד דליתסרו גירי וחרורי בנתינה כמו שאסורים בשפחה דאמרינן לישא שפחה אינו יכול, ובפרק עשרה יוחסין אמרינן דגירי נתיני וחרורי מותרים לבוא זה בזה, ועוד דשפחה לא תפסי בה קידושין ונתינה תפסי בה קידושין.

וקשה להאי פירושא הא דקאמר בימי רבי בקשו להתיר נתינים וכיון דדוד לא גזר עליהם אלא איסור חתנות היאך היה בית דינו של רבי יכול לבטל מה שגזר ב"ד של דוד, ועוד הא דקאמר אם חלקינו נתיר חלק מזבח מי יתיר כיון שלא רצה להתיר אלא איסור חתנות מה שייך חלק מזבח לאיסור חתנות. ונראה לפרש דדוד גזר עליהם עבדות ומסתמא גזר עליהם נמי שלא יתחתנו בהם דאין נכון שיהיו כעבדים ויתחתנו בישראל, ומכל מקום דין עבדים המיוחדים לאדוניהם אין להם שיהא בהם לאו דלא יהיה קדש. ופריך והא משה גזר עליהם עבדות ומסתמא גזר נמי שלא יתחתנו. השתא ניחא הא דקאמר בימי רבי בקשו להתיר נתינים [להפקיע שעבוד מהם] וע"י כן יהיו מותרים להתחתן ומסיק חלק מזבח מי יתיר ואין ראוי לידבק בהם.

וקשה לר"ת דא"א לומר שדוד גזר עליהם איסור חתנות דהא מדאוריתא אסירי בלאו דלא תתחתן כדאסיקנא לעיל גבי פצוע דכא דמותר בנתינה, ועוד תנן בפרק אלו הן הלוקין הבא על הממזרת ועל הנתינה וסתם נתינה בכל דוכתא איירי בגיורת גבי קנס וגבי קידושין ולעיל גבי פצוע דכא, ואע"פ דבאלו הן הלוקין קתני גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וחלוצה דרבנן הוא התם אגב גרושה נקט חלוצה דאסמכוה רבנן אקרא דגרושה לעיל בפ"ב אבל מה ענין נתינה אצל ממזרת לומר דנקטה אגב ממזרת אלא ודאי דאוריתא היא, ולקמן נמי בפרק יש מותרות אמרינן ממזרת ונתינה איכא בינייהו ומ"ד דאורייתא הא נמי דאוריתא.

ור"ת מפרש דדוד גזר עליהם שעבוד והא דקאמר לעיל אין ראויין לידבק בישראל היינו להיות בני חורין כמותם אבל חתנות אסור מדאוריתא, וקאמר בימי רבי בקשו להתיר נתינים כלומר להתירם מעבדותם אמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר הלכך אין לנו להתיר אפילו חלקנו שלא ישתכח חלק מזבח. וא"ת כיון דנתיני אסורי מדאוריתא משום לא תתחתן מ"ש משוחרר שמותר בהם ובשפחה אסירנא ליה משום לאו דלא יהיה קדש, וי"ל דלאו דלא תתחתן שייך למילף משאר פסולי קהל כגון ממזר עמוני ומואבי דשרו בקהל גרים אבל לאו דלא יהיה קדש לא הוי דומיא דשאר פסולים דהוי כבהמה ולא תפסי בה קידושין הלכך גרי וחרורי אסורים בה, אע"ג דממזר מותר בשפחה כדתנן בפ' האומר ממזר נושא שפחה שאני ממזר שעיקרו בא מקדשות מאיסורי דלא תפסי בהו קידושין כמו בשפחה הלכך אין לאוסרו בשפחה משום לאו דלא יהיה קדש.

אמת ליעקב מסכת יבמות דף עח עמוד ב

אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים על אשר המית הגבעונים וכו'. עיין מש"כ רבינו בביאור הסוגיא בהספדו על ר' אברהם טיקטין באות א, בעמוד תלח].

חידושי אגדות למהר"ל יבמות דף עח עמוד ב

שנה ראשונה וכו'. פי' כי הגשם בא מן הש"י אשר הוא המטיר על פני הארץ ולא נתן [הש"י] מפתח זה ביד השליח, וכאשר יחטאו ישראל בע"ז אין בא מן הש"י הגשם. אבל שאר חטאים אע"ג שהם בישראל כיון שהחטא אין מתיחס אל העונש הזה שהוא סלוק המטר לפעמים לא יבא העונש, רק אם החטא מתיחס לגמרי אל עונש כמו זה שהם עובדים אלקים אחרים, ובזה הם מסולקים מן הפועל אשר [נותן] להם יורה ומלקוש ואז אין כאן גשם כדכתיב (דברים י"א) ועבדתם אלוהים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים. ומפני כי הגשם לא נתן ביד השליח כי [מפתח הגשמים הוא] אל הש"י עצמו וכדאיתא בפרק קמא דתענית (ח' ב') ג' דברים לא נתנו ביד השליח ואחד מהם המטר, וכאשר הם עובדים ע"ז בודאי אין המטר בא מן הש"י כאשר חוטאין בו יתברך או שימצא בישראל בעלי ערוה אשר החטא הזה קשה מאוד כמו שהתבאר, שהרי נאמר (ויקרא י"ח) את התועבות האל עשו אנשי הארץ ואמרנו למעלה בפרק ב' כי אל לשון קשה הוא וכמו שבארנו, ולפיכך כאשר הם [עושים חטאים] קשים ג"כ השמים קשים כנחושה שלא יתנו מטר והארץ כברזל, וחטא זה מתיחס לגמרי אל העונש כמו שבארנו במסכת תענית. גם בע"ז יש לפרש מפני שהחטא הוא קשה ביותר שהוא ע"ז, לכך נעשים השמים קשים כברזל ע"י חטא הקשה, או פוסקי צדקה ברבים ודבר זה מצד המקבל, כי הפוסק צדקה אינו נותן אל המקבל שהוא העני מה שראוי, וא"כ למה יתנו הגשם אל הארץ, לפיכך כתיב נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר. ולכך ג' שנים יש לתלותם בחטאים אשר הם מתיחסים אל העונש שהוא סלוק המטר שהם ראשונים לתלות בהם השפעות המטר אל התחתונים, הראשון הוא הע"ז, והשני עריות והשלישי פוסקי צדקה והבן אלו הדברים.

כבר נפקו תריסר ירחא שתא וכו'. וקשה א"כ למה אמר אל שאול דהא אי אפשר לתקן. ונראה [לפרש דאין ה"נ אמר דוד מה שלא הספידו את שאול כבר עברו י"ב חודש ואין לספוד אותו] ומפני כי גנאי לשאול שקרא אותו בית הדמים דמשמע שאין לו חלקו לע"ה ולפיכך אמר שאין זה כך כי אדרבה שרעב בא בשביל שלא נספד כהלכה וא"כ בודאי שלו חלק לעולם הבא. ולפי דעתי סבורים היו ישראל כאשר לא ספדו לשאול, כי דבר זה הוא כפרה אליו מה שהמית הגבעונים, וגם הגבעונים יהיה פיוס להם כאשר מת שאול. ודבר זה אין ראוי, כי ראוי לספדו מאחר שמת ולפייס את הגבעונים בדבר אחר, ולפיכך כתיב אל שאול ואל בית הדמים, שיש להם לפייס את הגבעונים ולא יהיה עונשם על ישראל. ומ"מ מעיקרא לא קשיא כי אמר להם זה שיהיה האדם נזהר לספוד לצדיק.

ג' סימנים יש באומה וכו'. ויש לך לדעת מה שאלו ג' סימנים הם באומה הישראלית, כי ירשו אלו ג' סימנים מן האבות, כי בא להם מדת הרחמים מן יעקב שמדתו מדת הרחמים שכך כתיב אצלו (בראשית מ"ג) ואל שדי יתן לכם רחמים, וכן ירשו מדת הבושה מן יצחק שהרי מדת הבושה הוא מדת היראה וזהו מדת יצחק כי מדתו [היראה, וכדכתיב (שם ל"א) וישבע] יעקב בפחד יצחק אביו, גמילות חסדים מן אברהם דכתיב אצלו (שם י"ח) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וגומר, הרי לך כי מדת אברהם מדת החסד כאשר ידוע. ולפיכך מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי לדבק באומה זו.

והא דקאמר הכא, דישראל הם ביישנים ואלו בפרק אין צדין (ביצה כ"ה ב') קאמר תניא משמיה דר"מ מפני מה נתנה תורה לישראל מפני שהם עזים שנאמר מימינו אש דת למו ותניא רבי ישמעאל אומר ראוים הללו לתת להם דת אש איכא דאמרי דתיהם של אלו אש שאלמלא לא נתנה תורה לישראל לא היה בריה יכולה לעמוד לפניהם. אין זה קשיא דהא והא איתא, שהם עזים היינו שאין להם גסות ועבות החומר ואינו פועל רק הוא כמו אבן דומם כמו שיש לביישן שהוא חמרי, ואלו מה שישראל הם עזים ופועלים מאוד, מורה שהם בעלי נפש ואין הנפש מוטבע בחומר, ומכל מקום הם ביישנים דהיינו מצד שמקבלים התפעלות מזולתם כאשר ראוי לקבל התפעלות מן הש"י או ממי שהוא גדול ממנו אז הם בעלי בושה ביותר. ודבר זה מדה אחרת לגמרי, כאשר הוא מוכן לקבל התפעלות מאחר, אבל בעצמם עזים הם. וח"ו שיאמר על ישראל שהם עזי פנים שאין מקבלין התפעלות מאחר [ועומדים] (ועומד) כנגדו, אבל עזים הם בעצמם, מכל מקום יש עליהם פחד ויראה מאחר, כי אדרבה מה שהם עזים ואינם בעלי חומר גס ועב ובשביל כך הם קלים להתפעל מאחר שהוא גדול יותר ובשביל כך יש לו יראה. וראיה לזה שהרי הבושה היא היראה שכן אמרו (אבות פ"ב) ואין בור ירא חטא והפך זה מי שאינו בור שיש לו שכל הנבדל הוא בעל יראה, א"כ העזות הזה שיש בישראל ר"ל שאינו בעלי חומר גס ואדרבא כי זהו עצם היראה ודבר זה מבואר מאוד.

מוטב שתעקר אות אחת וכו'. וקשה וכי דבר זה אות אחת והלא היא מצוה שלימה. ופי' זה כי דבר זה שאינו רק בדור אחת ושעה אחת, אע"ג כי [עוקרים] מצוה אחת מן התורה נקרא שאין זה רק אות אחת, כי התורה היא סדר כל העולם דהיינו כל ימי משך העולם, לכך מצוה אחת בזמן אחד אין זה רק אות אחת אל כל התורה נחשב, ופירש זה נכון כאשר תבין. ועוד כי אצל חלול השם נחשב זה דבר מועט, כמו אות אחת אל כל התורה כולה ולכך אמר אות אחת.

מהר"ם מלובלין מסכת יבמות דף עט עמוד א

ד"ה ונתינים דוד גזר עליהם עבדות וכו' עד ועוד יש לפרש דהכי פריך משה גזר עליהם עבדות וכו' ונ"ל דכוונת התוס' כך דלפירוש הראשון דפירשו דהמקשה הוה ס"ל דגזירת עבדות גורם שיהיו אסורים משום לא יהיה קדש היה מוכרח לפרש דדוד לא גזר עליהם עבדות כ"א חתנות דאל"כ הוו עבדים גמורים שאסורים משום לא יהיה קדש ויהיה להם תורת עבדות וא"כ יקשה הא דאלו נערות ודפרק עשרה יוחסין ולכך היה מוכרח לפרש דגזירת דוד אינה שוה לגזירת משה ויהושע וזהו דוחק דבגמרא משמע דכולם על ענין א' גזרו ועוד דוחק אחד דלפי זה לא גזר דוד עליהם שעבוד ויהושע לא גזר כ"א לזמן שב"ה קיים וא"כ מה השיב רבי בגמרא חלקינו נתיר חלק מזבח מי יתיר הא כבר פסק מהם שעבוד של חלק העזרה וחלק מזבח אם לא שנאמר שחלקינו ר"ל חתנות וחלק מזבח כשיבנה ב"ה יחזרו לשעבודם וזה דוחק וגם לא יתיישב לפי' זה איך היו רוצים להתיר בימי רבי חתנות הא אין ב"ד מבטל דברי ב"ד חבירו כדמשמע בתוס' דף זה ע"ב ד"ה בימי רבי וכו' לכך כתבו ועוד יש לפרש וכו' דלעולם דכולם משה ויהושע ודוד כולם גזרו עליהם שעבוד ועבדות אלא שלא היה עבדות גמור שיהיו אסורים משום לא יהיה קדש ויהיה לנתינים תורת עבדות אלא שאותו עבדות גזרו עליהם כדי שלא יתחתנו בהם משום דנראין כעבדים ולפי זה יקשה לנו ההיא דפ' אלו נערות ודפרק עשרה יוחסין כי אין לנתינים שום תורת עבדים אע"פ שגם דוד גזר עליהם עבדות כי לא היה עבדות גמור ומתיישב ג"כ שפיר הא דלקמן בימי רבי וכו' וכך מדויקים דברי התוס' בפירוש וכצ"ל לפירוש ר"ת דפירש דחתנות אסור מן התורה אלא שדוד גזר עליהם שעבוד צ"ל דלאו שעבוד גמור גזר עליהם שיהיה להם תורת עבדים רק השתעבדות ושפלות כדי שלא יקשה עליו ההיא דפ' אלו נערות ודפ' י' יוחסין:

בא"ד בפירוש ר"ת והא דקאמר בימי רבי בקשו וכו' ואמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר הלכך אין לנו להתיר וכו' הוצרכו לכתוב זה משום דלפי' זה דלא בקשו להתיר חתנות משום שהוא אסור מן התורה ולא תלי איסור חתנות כלל בעבדות שלהם מה אמר חלק מזבח מי יתיר מה נפקא לן בחלק מזבח הא לא בקשו להתיר כ"א שעבוד יתירה חלק שעבודם ומה אכפת להם בחלק מזבח ישאר חלק מזבח בחזקתו הראשונה לכך כתבו הלכך אין לנו להתיר אפילו חלקינו שלא ישתכח חלק מזבח וכו':

מהר"ץ חיות מסכת יבמות דף עח עמוד ב

גמרא אל שאול שלא נספד כהלכה. נ"ב אע"ג דלא מצינו במקרא שום הספד רק על שאול לבד. י"ל דמצינו בירושלמי פ"ב דשקלים ה"ז אין עושין נפש לצדיקים דבריהם הן הן זכרונם. ובאמת לא מצינו במקרא שום הספד רק הוי אח והוי אחות הוי אדון והוי הודו. והיה זה התחלה מנוסח קינה אח מורגלת בפי המון העם. לעורר בכי בשעת חימום. ובשאול דקנן עליו דוד קינה מיוחדת מוכח דלא החשיבו ולא גברו עליו התרגשות והתפעלות הנפש בהעדרו. וזה זלזול בכבודו של שאול וכוונו בזה שלא נספד כהלכה. במה שקנן עליו קינה מיוחדת וזה ברור:

גמרא והא כתיב לא יומתו אבות על בנים. נ"ב אע"ג דדרשו (סנהדרין כ"ז ע"ב) לפסול עדות קרובים מ"מ כבר כתב הרמב"ן בהשגות לספר המצות שורש שני וז"ל ומאמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו ל"א אין מקרא אלא כפשוטו. אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו ושניהם אמת ויסבול הכתוב את שניהם ובפי' רמב"ן עה"ת ס"פ בחקותי כ' ג"כ זאת והביא מה דמצינו במלכים [ב' י"ד] גבי אמציה ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה וגו' לא יומתו אבות על בנים. ראינו דמקרא תפס קרא כפשוטו. אע"ג דהדרשא תדרוש על פסול קרובים [וע' בתוס' המצויין בגליון הש"ס]:

שם והא כתיב לא תלין נבלתו על העץ. נ"ב עי' רמב"ם פ"ג מה' מלכים דמלך הורג רבים ביום אחד ותולה ומניח ימים רבים ע"ש. א"כ בני רצפה בת איה לא הומתו רק מצד דין מלך דמדין התורה אין עליהם משפט מות על עון שאול שהרג גבעונים. ושאול עצמו לא הרג רק נוב עיר הכהנים. ואולם הרמב"ם התנה שיהיה תקון עולם ומכאן הוציא דבריו דגם כאן היה תיקון עולם להוסיף גרים גרורים:

מהרש"א חידושי הלכות מסכת יבמות דף עט עמוד א

תוס' בד"ה ונתינים דוד גזר כו' ועוד יש לפרש דהכי פריך משה גזר עליהן עבדות ולא עבדות ממש כו' עכ"ל כן הוא בקצת נוסחאות בתוס' וכצ"ל וכן הוא בתוס' בר"פ אלו נערות דלא עבדות ממש גזרו עליהם דאם לא כן לא יתיישב ההוא דהבא על הנתינה יש לה קנס וההיא דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה והוצרכו להך פירושא דלפי' קמא שכתבו לפ"ה דדוד לא גזר אלא חתנות קשיא דהיאך קאמר דבימי רבי באו להתיר נתינים הא אין ב"ד מבטל דברי ב"ד אחר ועוד מאי קאמר חלק מזבח מי יתיר דהא מזמן שבהמ"ק אינו קיים לא היה כלל עליהן שעבוד וע"כ כתבו לזה הפי' וניחא השתא הא דקאמר בימי רבי כו' דלפי' קמא אינו ניחא כמ"ש:

בא"ד דבכל דוכתא איירי נמי בגירות גבי קנס כו' עכ"ל קאי נמי על דברי ר"ת וכן הוא בתוס' ר"פ אלו נערות דאמה שכתב ר"ת דמסיק רבא דבגירות אית להו חתנות כתבו דכל היכא דחשיב נתינה איירי בגירות כמו גבי קנס כו' ע"ש:

בפרש"י בד"ה מחוטב עציך מדקרינהו כו' וגבעונים חוטבי עצים נינהו דלהכי אקצינהו יהושע עכ"ל פי' לדבריו דודאי ידע המקשה דבימי משה באו איזה אומה מכנענים ונתגיירו ושוב באו עוד גבעונים בימי יהושע ונתגיירו כדדרשינן ויעשו גם הם בערמה ואהנהו דבימי יהושע גזר דוד כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל גו' אלא דאית ליה לתלמודא דכיון דמשה גזר אחוטבי עצים שהיו בימיו שלא יהיו בכלל ישראל וגרים א"כ הגבעונים שהוקצו ג"כ בימי יהושע לחוטבי עצים נמי בכלל גזירת משה הם שגזר עבדות על חוטבי עצים ומשני דמשה לא גזר כלל עבדות אלא אחוטבי עצים שהיו בימיו:

מהרש"א חידושי אגדות מסכת יבמות דף עח עמוד ב

שנה ראשונה א"ל שמא עובדי עבודת כוכבים יש כו' משמע להו הכי דמסתמא קודם שכלו הג' שנים פשפש ובדק ומסתמא על פי חומר העבירה בדק מתחלה על עבודת כוכבים ואח"כ על הזנות ואחר כך על הצדקה ואפשר שהוציא זה מלשון המקרא שהוסיף לומר שנה אחר שנה דלא איצטריך ליה דמסתמא נמי ג' שנים דכתיבי רצופים היו אלא דמשמע להו כל חד מג' השנים הוה באנפי נפשיה לענין הפשפוש אחר חטא של כל שנה ושנה:

ומ"ש אין הדבר תלוי אלא בי כו'. ר"ל דבר מלכות שצריך להיות נחתך ע"פ המלך כדמסיק וז"ש ששאל באורים ותומים דאי שאל בנבואה בראשונה ושנייה ה"ל נמי לישאל בנבואה מה הוא החטא אבל ודאי דלא שאל כלל בנבואה ולכך לפי דעתו שהיה בהם חטא ע"ז וג"ע וצדקה דבר שאין תלוי במלכות לא שאל באורים ותומים דאין שואלין באורים ותומים אלא למלך דהיינו דבר התלוי במלוכה:

ומ"ש אלא מתוך כו' שהיו מספיקין להם מים ומזון כו'. פרש"י כהנים היו מספיקין להם מזון לגבעונים כו' עכ"ל לא הזכיר בפירושו מים דנקט בכל נוסחות גמרות שלפנינו גם אין סברא שיהיו הכהנים מספיקין מים לגבעונים שהם בעצמם היו שואבי מים והוא דבר שניתן לעולם בחנם גם קשה לפירושו שאמרו הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם גו' דמזון ודאי שוה כסף הוא ולולי פירושו היה נראה לפרש שהגבעונים היו מספיקין להן מים ומזון לכהנים דהיינו לשאוב להם מים ולהסתפק להם צורכי מזון כגון לחטוב עצים שהיו עובדי ה' ואותו זכות שהיה להם לגבעונים לעבוד עבודת ה' ניטל מהם בהריגת נוב עיר הכהנים ולכך אמרו שפיר אין לנו כסף כו' אבל יש לנו דבר גדול עמהם שלא הניח לנו הזכות הגדול והוא ענין דהיו מקבלין אז גרים כדמסיק אע"ג דלא היו מקבלין גרים בימי דוד ושלמה אלו גרים ודאי לש"ש נתכוונו ולא לשלחן מלכים שהרי נתגיירו על ידי קידוש ש"ש בפרהסיא דע"כ נענשו גם בני מלכים ע"י שלא הניחו את הגרים מלזכות:

אשר משפטו שם פעלו כו'. לפי פשוטו כינוי דמשפטו פעלו קאי על הקב"ה אבל וי"ו דמשפטו הוא מיותר דהל"ל באשר משפט פעלו כמו הצור תמים פעלו וע"כ דרשו דכינוי דמשפטו פעלו קאי על האדם הנדון דבמקום משפטו של האדם שם נזכר גם פעלו זכותו:

אמר דוד שאול נפקו כו' ולא דרכיה למספדיה כו'. אע"ג דהעונש של רעב בא גם בשביל שלא נספד כהלכה מ"מ אמר דוד דדבר זה א"א לתקן ממש כיון דלא דרכיה למספדיה אחר י"ב חדשים אלא מעשה נתינים אפשר לתקן נקרינהו כו':

ג' סימנים יש באומה זו רחמנים כו'. ר"ל סימנים שהם ניכרים במדות הללו מתוך שאר אומות:

לענין הרחמים בפ' המביא בעובדא דשבתי כו'. שאמר הני מערב רב קאתו דכתיב ונתן לך רחמים גו' כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו כו' ובשבת פ' כ"ג כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך גו' ופי' הכתוב ונתן לך רחמים דהיינו שיהיה לך מדת הרחמים שתהיה אתה מרחם על הבריות ולא כן שאר האומות. ולענין הבושה אמרינן בנדרים בעבור תהיה יראתו על פניכם גו' זו הבושה כו' כי היראה הניכרת בפנים היא הבושה כמ"ש בושת פנים לג"ע וההפך עז פנים ולאו לפי מזגן וטבען קאמר דהא אמרו בביצה פ"ג ישראל עז באומות הן ומפני מה ניתנה תורה לישראל מפני שהן עזין אלא דעל שם זה נקראו ביישנים שהתורה מתשת כחן ומכנעת לבם כפרש"י שם וזה הכתוב בעבור תהיה יראתו גו' בענין נתינת התורה נאמר שנתן הקב"ה התורה שהיא יראתו על פנינו לבלתי נחטא כדאמרינן שם וה"נ מוכח ההיא דנדרים שהבושה באה לנו מנתינת התורה שאמרו שם דכל מי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. ולענין ג"ח אמר דכתיב כי ידעתיו גו' ואע"ג שלא הוזכר בכתוב אלא משפט וצדקה הוציאו מן הכתוב הזה ג"כ ג"ח והוא בכלל ושמרו דרך ה' גו' כי הג"ח נקרא דרך ה' שילך בה האדם אחרי מדותיו ית' ב"ה כמ"ש אחרי ה' אלוהיכם תלכו וכי אפשר להלוך אחר שכינה כו' אלא להלוך אחר מדותיו מה הוא מלביש ערומים כו' ומיהו ק"ק אמאי לא קאמר נמי מהאי קרא דכי ידעתיו גו' דעוד סימנים ניכרים יש בהם בעלי משפט ובעלי צדקה ואפשר דאין אלו משפט וצדקה סימנים ניכרים כמו אלו ג' דנקט ודו"ק:

מ"ש הני אמר רב הונא העבירום כו'. לא ידענא מהיכא פסיקא ליה דהוו עוד בנים אחרים מזרע של שאול ואפשר דהשתא נמי פריך ממפיבושת בן יהונתן ולדברי התוס' ניחא טפי שכתבו דמפיבושת בן שאול היה רבו של דוד ולא מפיבושת בן יהונתן ופריך מ"ש הני דמפיבושת בן שאול הוא בכלל הז' בנים ולמה לא חלק לו כבוד והיה לו ליקח טפי בתוך הז' מפיבושת בן יהונתן שלא היה רבו ולמסקנא שבקש רחמים עליו ולא נענה כמ"ש התוס' וק"ל:

ומ"ש והכתיב לא יומתו אבות על בנים גו'. אסיפא דקרא סמיך דכתיב איש בחטאו יומתו וקרא דלא יומתו אבות על בנים מוקמינן במסכת סנהדרין בעדות בנים ולא יומתו בנים על אבות בעדות אבות ואע"ג דכתיב פוקד עון אבות על בנים הא מוקמינן ליה פ"ק דברכות היינו בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם והכא פריך דמשמע דלא נדונו כלל רק בשביל חטא שאול בגבעונים ומחמשת בני מיכל נמי לא קשיא להו דאפשר דקטנים היו דבני מירב היו כדאמרינן בעלמא ונענשו שפיר בשביל עון אבותם שאול כדאמרינן איש בחטאו יומתו אבל שאינו איש דהיינו קטן יומת בעון אבות אבל מאדמוני ומפיבושת בני שאול שהיו גדולים באותה שעה פריך שפיר ולזה כיוונו לומר ותקח רצפה גו' אל הצור גו' ואמרה הצור תמים גו' כמ"ש התוס' ר"ל דאפילו היא לא הרהרה אחר מדת הדין למה נענשו בניה הגדולים בעון אבותם אלא שהצדיקה הדין כדאמרינן מוטב שתעקר כו' ודו"ק:

ומה גרים גרורים כך ישראל עאכ"ו כו'. ישראל ממש לא הוי רבותא לגבי עוברים ושבים שיהיו ראוים לידבק אבל ה"ק ומה גרים גרורים היינו הנתינים שגזרו בהן איסור חתנות ועוד גזרו שיעבוד עליהן לעולם כך שאר גרים דהוו כישראל לגבי חיתון לידבק בהן עאכ"ו ודו"ק:

מצפה איתן מסכת יבמות דף עט עמוד א

גמרא ולא דרכי' למספדיה. עיין ברבה נשא פ"ח מזה:

משמרות כהונה מסכת יבמות דף עח עמוד ב

אל שאול וכו' אשר המית את הגבעונים יש להבין מאיזה טעם נענשו הדור ההוא ברעב על מעשה שאול דלא מצינו שיענשו הדור על חטא המלך ונ"ל דע"י מעשה שאול היו הגרים שנתגיירו כבר חוזרין לסורן דאומרים אין ראוי לידבק באומה זו וקשין גרים לישראל דאיתנהו בכלל ערבות והוו כישראל מומר ולכך נענשו הדור מכח ערבות ואחר שהמית ז' בני שאול חזרו הגרים ההם לעשו' הטוב והישר כדת משה וישראל וזהו מאי דאמרי' לקמן נתוספו הגרים ק"ן אלף אע"ג דלא קבלו גרים בימי דוד ושלמה דמאי דנתוספו היינו הגרים שנתגיירו כבר בימי שאול וע"י שהמית הגבעונים חזרו לסורן עכשיו חזרו לדת האמת ונעשו גרי אמת:

ערוך לנר מסכת יבמות דף עח עמוד ב

בגמרא בדקו ולא מצאו שניי' אמר להם. הא דלא בדק מיד בשנה ראשונה על ג"ע וצדקה כשלא מצא חטא ע"ז י"ל דהא בלא"ה י"ל דהא גם אם היו בהם עע"ז אכתי הא ודאי רוב ישראל כשרים היו ואיך לקו הרבים בעבור היחידים האיש א' יחטא וכו' אבל י"ל דהא ידוע מה דאמרינן בשבת (נה א) על קרא והתוית תיו על מצחות האנשים דהקב"ה מעניש להצדיקים שהיו בידם למחות כמו הרשעים וכן הי' במעשה עכן ולכן בשנה הראשונה חששו שמא יש בהם עע"ז ויש בידם למחות לכן בדקו אחר ע"ז וכשלא מצאו סברו אפשר עתה בערום הרשעים לע"ז כשראו שבודקים אחריהם ולכן עד עתה היו ישראל ראויים לענוש שהי' להם לבדוק ולמחות מקודם אבל כשראה בשנה שניי' שעדיין לא פסק הרעב אז ידע שע"כ לא מפני שלא מחו על חטא ע"ז בא העונש שהרי מתו ואעפ"כ לא פסק הרעב וסבר שמא בשביל חטא ג"ע וכשבדקו ולא מצאו סברו שמא עתה ע"י הבדיקה חזרו בהם ולכן עד השתא היו ראויים לעונש וכן בשנה שלישית לענין צדקה אבל כשראה דגם זה לא מהני שעדיין לא פסק הרעב אע"פ שעשו ישראל מה שעליהם לעשות אז אמר דוד אין הדבר תלוי אלא בי פי' לאו דתלה בעבירות שעשה הוא דהא ודאי דוד גם מקודם לזה פשפש במעשיו ועוד מה זה ששאל באורים ותומים אע"כ דה"ק לפרסם החטא שיש בישראל לא תלוי רק בי לשאול באורים ותומים שאין שואלין אלא למלך וכמו שפרסם יהושע חטא עכן ע"י או"ת:

ועוד י"ל ביישוב הקושיא דודאי כל ימות הגשמים עדיין הי' אפשר שירדו גשמים ולא יהי' רעב וכשיצא ניסן ולא ירדו גשמים התחילו לבדוק בכל ישראל מדן עד באר שבע ולא גמרו עד הגיע ימי הגשמים ומאז לא הי' נראה שיהי' רעב עד שהגיע שוב ניסן:

בגמרא שמא פוסקי צדקה. בסוכה (כט ב) נאמר עונש אחר על זה דנכסי ב"ב נמסרים למלכות וי"ל דשם איירי בזמן שאין ישראל שרויים על אדמתם וכאן בששרויים על אדמתם דעונש דכאן לא שייך רק בא"י:

בגמרא שהמית הגבעונים. במדרש שמואל איתא שהמית שבעה גבעונים ומכ"מ פריך דמהמית הגבעונים משמע שהרבה או כלם המית ולכן מפרש שהיו מספיקים להם דבזה כלם היו בכלל, ובזה יש לפרש הפסוק (שמואל ב' כ"א ה') ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל פי' שאמרו ששתי רעות עשה שאול להם א' אשר כלנו פי' שכלה מהם דהיינו הז' שהמית והב' אשר דמה לנו נשמדנו פי' שדמה לנו שנשמד מהתיצב בכל גבול ישראל ע"י שלא יהי' לנו מזונות על כרחך או נאבד או נעזוב גבול ישראל לבקש לנו מזונות אצל עם אחר:

בגמרא שהרג נוב עיר הכהנים. מה דנתבע שאול על הגבעונים בעון נוב ולא על הכהנים עצמם שנהרגו שלא כדין י"ל שהרי בקדושין (מב ב) אמרינן דאין שליח לדבר עבירה ומה שנאמר גבי דוד אותו הרגת בחרב ב"ע ג"כ הפי' דאי אתה נענש עליו רק דאעפ"כ אמרינן שם (מג א) דדינא זוטא איכא פי' דין שמים מטעם גרם והנה יש חילוק בין דין אדם לדין שמים דבדין אדם לא שייך מחילה אפילו מחל הנרצח מכ"מ הרוצח חייב מיתה אבל בדין שמים שייך מחילה כדאשכחן גבי יהודה בן טבאי שהרג עד זומם שלא כדין דאמרינן במכות (ה ב) דלמא פייסינהו ע"ש ולכן משום נוב עיר הכהנים לא הי' עונש על שאול דאין שליח לדבר עבירה ואף דיש דין זוטא משום גרם מסתמא ישראל רחמנים הם וידע הקב"ה שכבר מחלו על ההריגה הנהרגים וקרוביהם אבל משום הגבעונים שלא מחלו עדיין לא נמחק עון שאול ולכן בתחלה סבר דוד לפייסינהו אבל כשראה שאין בהם מדת ישראל שמחלו על עון נוב והם לא מחלו גזר עליהן:

ובזה יש לפרש ג"כ מה שדרשו רז"ל שאמר שאול לנערו עמוד עלי ומותתני כי אחזני השבץ עון נוב עיר הכהנים הלובשים כתונת תשבץ עכ"ל ולמה ייחס להם הכתונת דוקא אבל י"ל דאמרו רז"ל בערכין דכתנת מכפר על שפיכת דם והנה אף ששאול לא חטא בנוב מכ"מ הי' העון על הארץ כדכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה וגו' וכתיב כפר לעמך ישראל וגו' ועל עון זה י"ל דמכפר כתנת ולכן אם הי' כאן כתנת עדיין הי' העון מכופר על הארץ אבל אחר שלא הי' עוד כהן בא"י נושא כתנת לא היה כאן כפרה וא"כ העון תלוי בראש ישראל שהוא המלך וזה אחזני עון נוב עיר הכהנים מצד זה שגרמתי שאין כאן עוד לכפר על עון שפיכת דם דכהני נוב:

בגמרא אל שאול שלא נספד כהלכה. בתוס' בסנהדרין (מו ב ד"ה הספידא) הקשו אי הספידא יקרא דחיי הוא איך נענשו על שלא הספידו ותירצו דמה שלא הספידו הי' מפני יראת דוד ע"ש, אכן לכאורה עדיין קשה איך נענשו ישראל ברעב על שלא נעשה להם כבודם הא זה גופא הי' נוגע להם וי"ל דמה שנענשו הי' אחר שלשים שנה שמת שאול ואפשר שאז כבר מתו הרוב ישראל מאותן שהיו יותר מבני עשרים כשמת שאול ולכן נענשו בדור שאחריהם על הכבוד שלא נעשו לראשונים:

ובזה א"ש מה שקשה לכאורה למה ויתר הקב"ה כ"כ זמן רב על עון זה דהספד שאול, אבל לפ"ז י"ל דאפשר עד אותו זמן הי' עדיין הרוב חי מאותן שהיו בימי שאול וא"כ איך שייך לענוש אותם על כבוד עצמם אבל באותו זמן מתו הרוב, וא"כ מזה ראי' לשיטת התוס' דמשום כבוד ישראל הי' ולא משום כבוד משפחה כמש"כ המהרש"א שם:

אכן עוד י"ל בזה הא דהמתין הקב"ה שלשים שנה (דכן מבואר בילקוט תהלים דאותה שנה עבר שנת שלשים למיתת שאול) כיון דהספד צריך להיות בתוך שלשים דוקא כמבואר בש"ע י"ד וא"כ בכל יום מהל' יום שנתעצלו בהספד חטאו ומדת הקב"ה להאריך אפו יום לשנה כמו גבי מרגלים ולכן המתין ל' שנה, וזה אפילו לפי' המהרש"א א"ש:

אכן בעיקר קושית התוס' י"ל דהנה כבר הקשה בגמרא הכא איך תלו ב' הדברים להדדי, אכן י"ל ע"פ מש"כ המפרשים דאף דמספקינן הספדא אי יקרא דחיי או יקרא דשכבי היא מכל מקום זכות גדול יבא עכ"פ ע"י הספד כראוי להמת אם על ידו יהי' התעוררות תשובה כמו שפירשו בזה מה דקאמר רב אחים בהספדא דהתם קאימנא ולכן אף שחטא שאול בגבעונים מכל מקום אם לא היו מתעצלים בהספדו והספידו אותו כראוי הי' עי"ז התעוררות תשובה והי' עי"ז כפרת עון לשאול ובפרט לפירוש המהרש"א שמה שחטא בגבעונים היה שהיה מונע מהם הזכות להספיק מים ומזון לכהנים אז ודאי הי' לו כפרה על זה ע"י זכות הגדול שנעשה לו ע"י תשובה שעשו ישראל אבל אחר שנתעצלו נשאר גם עון זה עליו, ולכן א"ש הא דנענשו ישראל ג"כ על עון שאול שהי' רעב להם על זה דכל שחברו נענש על ידו נקרא רע והכא ג"כ ע"י התעצלות בהספדו נענש על ידם שהוצרכו להמית ז' אנשים מזרעו ולכן שפיר תלוי בהדדי:

ובזה מתורץ ג"כ קושית התוס' דאף דהספד יקרא דחיי דהיינו מה שמספרים בשבחו הוא משום חייס מכ"מ אי הספידו אותו כראוי' הי' עי"ז זכות לשאול להתכפר חטאו:

ובזה א"ש ג"כ למה הקפיד הקב"ה דוקא על הספד שאול ולא ג"כ על הספד יהונתן שהי' צדיק גמור אכן זה א"ש ג"כ ע"פ ב' תירוצי התוס' דסנהדרין הנ"ל:

ברש"י ד"ה כהנים היו מספיקין. מזון לגבעונים. עיין במהרש"א ח"א מה שפי' בזה שהגבעונים היו מספיקים מים ומזון לכהנים, אכן לא יתכן פירושו ע"פ מה דאמרינן סוף בבא קמא וכפי הנראה הוא גופא הרגיש שם בזה, ובעיקר קושיתו למה הוצרכו הכהנים לפסוק להם מים הא הם היו שואבי מים י"ל דהם שאבו מים לצורך בית המטבחים ושאר צרכי כהנים אבל צורך מים לשתי' זה היו קונים הרבה פעמים בכסף כדכתיב ומים בכסף תתן לי וכן מצינו בש"ס במעשה דנקדימון בן גוריון שהיו קונים מים הראוים לשתי' וזה היו הכהנים מספיקים לגבעונים:

בגמרא מאי שנא הני. במהרש"א ח"א הקשה מנ"ל דהיו עוד בנים לשאול חוץ מאלו ע"ש וי"ל דדייק כן מדקאמרי גבעונים יותן לנו ז' אנשים מבניו משמע שידעו שהיו לו יותר מז':

בגמרא וכי משוא פנים יש בדבר. אין להקשות היאך שייך הקושיא דוקא אחר שתירץ שלא העבירו הא אפסוק גופא יש להקשות כן די"ל דבשלמא על הפסוק לא קשה כיון דהי' דוד צריך ליקח ז' א"כ אין משוא פנים אם יניח מי שחומל עליו דהא ע"כ צריך ליקח ז' ולהניח היותר מז' ומאי חזית דדמיו דהך סמיק טפי מהך אבל אחר דקאמר שהעביר לפני הארון א"כ תלי הבחירה בקליטת הארון ולא בבחירתו שפיר קשה היאך הניח מלהעבירו דשמא יקלוט הארון לזה ויניח האחר:

בגמרא ואכתי משוא פנים יש בדבר. ק"ק אי קרי לי' משוא פנים מה שיתפלל דוד שיפלטו הארון מפני שעי"ז יכנס אחר תחתיו איך מתורץ זה במה שאמר שהתפלל שלא יקלטו הארון דהא אכתי איכא משוא פנים דעי"ז יקלוט לאחר ואי לא קרי לזה משוא פנים משום דהוא לא עושה מידי אלא ע"י רצון הקב"ה נעשה כן א"כ גם לפי הס"ד דהתפלל דיפלטו הארון ג"כ לא פריך מידי, ואולי י"ל דמאי דפריך ואכתי משוא פנים יש בדבר לא אדוד קפריך דהוא ודאי לא עשה מידי דכיון דהעבירו לפני הארון עשה כל המוטל עליו ומה שפלטו הארון הי' מאת הקב"ה אלא אקב"ה גופא קפריך ע"פ מה דאמרינן נדה (ע ב) כתיב אשר לא ישא פנים וכתיב יאר ד' פניו אליך כאן קודם גזר דין כאן לאחר גז"ד ע"ש הרי דלאחר גז"ד אין הקב"ה נושא פנים והרי גזר דין דבני שאול הי' קליטת הארון דגז"ד אחר לא הוי ולכן אמה דמתרץ דכבר קלטו הארון והתפלל דוד ופלטו פריך הא אז הוי לאחר גז"ד ואיך נשא הקב"ה פנים בשביל תפלת דוד לכן מתרץ שהתפלל שלא יקלטו הארון דאז הוי עדיין קודם גזר דין ובזה הקב"ה נושא פנים, ומזה יש להשיב על מה שרצה בשו"ת מהריב"ל הביאו הש"ך בח"מ (סי' קס"ג סקי"ח) להוכיח מסוגיא זו ע"ש:

בגמרא מוטב שתעקר אות א' מן התורה. הקשה הריטב"א מה אות א' דקאמר הא פסוק שלם איכא ע"ש, וי"ל דלפי המבואר בסנהדרין (פד א) כל היכי דכתיב יומת הוא בידי אדם וימות הוא בידי שמים ולכן אי קרינן בקרא לא ימותו אבות על בנים וכו' איש בחטאו ימותו או ימתו בלא ו' אז משמע דדוקא בידי שמים אין ממיתין אבות על בנים אבל בידי אדם שפיר ממיתין אבל השתא דכתיב יומתו ליכא למימר הכי וזהו דקאמר מוטב שיעקר אות א' כמו דכתיב ימתו בלא ו' דלהוי משמע דבידי אדם ממיתין בנים על אבות:

א"נ י"ל לפי מה שכתב המהרש"א בח"א דלא מלא יומתו פריך דזה דרשינן אעדות בנים אלא מאיש בחטאו ימותו קפריך ע"ש וא"כ אי עקרינן ו' מבחטאו וקרינן בחטא לא מוכח דאין הבן מת בחטא האב אלא אז הפי' דאין מיתה בלא חטא או של עצמו או של אביו וכן מה דקאמר אח"כ גבי לא תלין מוטב שיעקר אות א' יש לפרש דאי עקרינן הו' דוהומת דלא חשיב אלא כאות א' דהויו אינו רק להמשך נקודת ההא אז קרינן ומת וא"כ משמע דאם הי' חייב מיתה ומת מעצמו אז ותלית אותו לקיים בו מקצת מצות מיתה אבל מכ"מ לא תלין נבלתו כיון דלא הומת בב"ד וליכא פרסום בזה אבל אי הומת בב"ד שפיר איכא למימר דמלינין אותו וזהו דקאמר מוטב שיעקר אות א' כמו אי הוי כתיב ומת:

א"נ י"ל בזה ע"פ מה שכתב הרמב"ן בפירושו (דברים כ"א פסוק כ"ב) לתורה דמה שהלינו לבני שאול הי' כיון שלא הומתו בב"ד אלא ע"י גבעונים וקרא דלא תלין בהומתו ע"י ב"ד כתיב ע"ש, ולכאורה זהו נגד גמרא דהכא דאמרינן מוטב יעקר אות א' אבל י"ל דאדרבא מזה יש ראי' להרמב"ן די"ל דאף דלא תלין ליכא בזה דלא קאי רק אותלית אותו על עץ דהיינו בהומת ע"י ב"ד מכ"מ כיון דכתיב ג"כ ולא תטמא את אדמתך שהוא לאו באנפי נפשי' כמש"כ הרמב"ן שם זה איכא גם בהומת ע"י אחר דבזה הזהיר הכתוב שעל כל פנים לא יניחו טומאה בארצם אכן התינח אי כתיב ולא תטמא אבל אי כתיב ולא יטמא אז הוא נתינת טעם אדלעיל לכך אני אומר לא תלין כי קללת אלקים תלוי ולמען לא יטמא את הארץ א"כ אין בזה אזהרה לחוד וא"כ בהומת שלא ע"י ב"ד ליכא אזהרה כלל, וזהו דקאמר מוטב יעקר אות א' דהיינו כמי שנעקר ת' דולא תטמא וכתוב י' במקומה דבזה הוי משמע דליכא איסור כלל אכן לכאורה אכתי איך תלה באות א' האיכא לאו שלם דלא תלין אע"כ מוכח כהרמב"ן דמשום דלא תלין ליכא איסור בהומת שלא ע"י ב"ד ואל תתמה דפריך והא כתיב לא תלין די"ל דאסיפא דקרא דולא תטמא סמוך דגם לעיל נקט רישא דלא יומתו אבות וסמיך אסיפא דאיש בחטאו יומתו כמש"כ בשם המהרש"א וכ"כ בפי' התוס' ע"ז (לו ב ד"ה דכתיב) ע"ש:

בתוס' ד"ה ארמוני. דלא מצינו בשום מקום איש בשת. עיין במהרש"א ח"א בברכות שכתב דלא גרסינן שם איש בעל שמו אלא מריב בעל שמו וכן קרא בדברי הימים למפיבשת בן יהונתן, ולפ"ז הוא הי' רבו של דוד ולא מפיבשת בן שאול ולא קשה מה שהקשו התוס' למה לא התפלל על רבו, וגם בלא"ה משמע כן דאי ס"ד כהתוס' דמה שכתוב בד"ה אשבעל הוא מפיבשת דהכא הלא יקשה למה לא קחשיב בבני שאול גם איש בשת שמלך אחריו וגם ארמוני אבל אם נאמר דאיש בעל הוא איש בשת אז א"ש דלא קחשיב לא ארמוני ולא מפיבשת מפני שהיו בני פלגש ולא בני גבירה דרצפה היתה פלגש שאול כדכתיב (שמואל ב' כ"א) ולכן נ"ל דגרסת המהרש"א נכונה דמרב בעל שמו והוא בן יהונתן והוא רבו של דוד ועיין רש"י ורד"ק בד"ה שם שכתבו ג"כ דאיש בעל הוא איש בשת:

בד"ה ותטהו. שהצדיקה עליו הדין. נלענ"ד שדרש כן במדרש מדכתיב אל הצור ולא על הצור ועל כן מפרש דמה שנטתה אהלה אצל המוקעים הי' להצדיק הדין שיתקדש ש"ש על ידה ויהי' כפרה לבית שאול עי"ז שאם שאלו עוברים ושבים מה טיבן של אילו היא השיבה בני מלכים הם וגו' ומתוך כך נתקן חטא שאול שהמית הגבעונים:

ובזה יובן פי' הפסוקים (שמואל ב' כ"א) ויגד לדוד את אשר עשתה רצפה בת אי' פלגש שאול וילך דוד ויקח את עצמות שאול וגו' ויעשו כל אשר צוה המלך ויעתר אלקים לארץ אחרי כן, דיש לדקדק למה דוקא אחר ששמע דוד מה עשתה רצפה קבר את עצמות שאול, אבל לפ"ז י"ל כיון דהיו ב' חטאים אשר עליהן נענשו חטא שאול בגבעונים וחטא שלא נספד כהלכה כדאמרינן לעיל באשר משפטו שם פעלו א"כ כל זמן שלא נתכפר חטא שאול לא רצה דוד לעשות לו כבוד כדי שלא לעורר חטאו ע"ד שאמרו רז"ל סימן טוב לאדם שלא נספד כהלכה אבל כששמע דוד מה שעשתה רצפה שכבר קדשה ש"ש הרבה לעוברים ושבים אשר עי"ז נתכפר ונתקן מה שעשה שאול שפשט ידו בגרים אז אמר הנה בא העת שיתקנו גם ישראל מה שפגמו בכבודו עכ"פ במקצת במה שאפשר עוד ולכן לקח עצמות שאול ובניו והעבירם בכל ישראל ויעשו כל אשר צוה המלך כדאיתא במדרש ילקוט מפרקי ר"א שהיו מעבירין הארון בכל גבולי ישראל שיהיו הכל גומלים חסד עם שאול ואז ויעתר אלקים לארץ אחרי כן שנתקנו עתה ב' החטאים חטא שאול וחטא ישראל:

בד"ה ונתינים. ואמר משום לא יהי' קדש. הנה לפי' זה לכאורה קשה איך אפשר לומר כן דמשום עבדות אסורים דא"כ יקשה מתניתן (כתובות פ"ג מ"א) דהבא על הנתינה יש לה קנס וכן יקשה ממתניתן לעיל (כ א) דחשיב נתינה בתוך איסורי דאורייתא דחולצין ולא מייבמין ואי נתינה משום שפחה אסורה איך משכחת דתפול כלל ליבום הא אין קדושין תופסין בשפחה ולא הי' לאחין קדושין בה וכן יקשה ממה דאמרינן דחרורי ונתיני מותרין זה בזה, ועוד קשה דרש"י סותר דברי עצמו שכתב בכתובות (כט א ד"ה נתינה) דנתינים דוד גזר עליהם ולעיל (סח א ד"ה כותי) כתב דאסורין משום לא תתחתן כפי' ר"ת, וכן כתב במכות (יג א), ועוד כבר הקשו התוס' (כתובות כט א ד"ה הבא על הנתינה) אמה שכתב רש"י שם דדוד גזר חתון על הנתינים דהרי שם באותה סוגיא מוכח דנתינה מדאורייתא אסורה, וכן מוכח ג"כ מסוגיא דלקמן (פה ב) וממתניתן דלעיל (כ א) ודפרק אלו הן הלוקין, ונ"ל ע"פ מש"כ הכס"מ (בפי"ב מהל' איסו"ב הכ"ב) ביישוב דברי הרמב"ם דתרי לשונות דרבא לעיל אי בגירותן אית להו חתנות או לא תלי בפלוגתא דר"ש ורבנן דלר"ש אמרינן דוקא בגיותן אית חתנות ולא בגירותן ולרבנן דוקא בגירותן, והשתא י"ל דהך מ"ד דקאמר לעיל דנתינים דוד גזר עליהן ולא מדאורייתא אסירי מלא תתחתן ע"כ דס"ל כלישנא קמא דרבא דליכא איסור מלא תתחתן בגירותן וע"ז פריך הכא דהרי עכ"פ אסורים מלא יהי' קדש ומתרץ דהנך דדוד גזר עלייהו הם אותן שלא נגזר עדיין עליהן עבדות דלא אסירי משום עבדות ומלא תתחתן ג"כ לא אסירי דבגירותן ליכא חתנות והנך באמת לא אסירי רק מדרבנן כמש"כ רש"י (כתובות כט א) ומכ"מ ל"ק מכל הני משניות ומקומות הש"ס דמוכח דנתינים אסירי מדאורייתא דהני י"ל דאתיא כרבנן דר"ש וכלישנא בתרא דרבא דס"ל דבגירותן איכא חתנות ואסירי משום לא תתחתן אפילו הנך דלאחר דוד ולכן שפיר כתב רש"י ג"כ במכות ולעיל דאסירי משום לא תתחתן:

בא"ד. ולא הוי דומיא דשאר פסולים. א"ל דא"כ אכתי לר"ע דס"ל אין קדושין תופסין בכל ח"ל א"כ מ"ש שפחה מנתיני די"ל דשאר ח"ל עכ"פ יש להם קדושין בפסול קהל אבל שפחה לית לה קדושין כלל:

בא"ד. דעיקרו בא מקדישות. לפ"ז משמע דשאר פסולי קהל כגון מצרי ועמוני אסורין בשפחה אכן לא כן דעת הרשב"א שהקשה לעיל (עח א) אמה שהקשה מצרי שני במה יטהר דישא שפחה ע"ש, ועיין מה שכתבתי בזה לעיל (שם), שוב ראיתי בתוס' פסחים (פח א ד"ה לישא) שנסתפקו בזה אי נתין מותר בשפחה ע"ש וי"ל דדעת הרשב"א בפשיטות כן דאין חלוק בין ממזר לשאר פסולי קהל, אכן לפ"ז קושית התוס' דהכא במקומה עומדת למה משוחרר מותר בנתינה ואסור בשפחה, ונלענ"ד ביישוב קושיתם זו כיון דהא דמותר בנתינה מוכח מהא דאמרינן (קידושין סט א) חרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה ומה דבשפחה אסור מוכח מהא דאמרינן גבי חצי עבד וחצי ב"ח לישא שפחה אינו יכול, וא"כ י"ל דתלי זה בפלוגתא אי קהל גרים אקרי קהל או לא דודאי בכל פסולי קהל שפחה מותרת והן מותרין בה דכתיב לא תהי' קדשה בבנות ישראל והני לאו ישראל אקרי כיון דפסולין לבא בקהל אבל משוחרר אי קהל גרים אקרי קהל אסור בשפחה כמו ישראל גמור ואז אסור ג"כ בנתינה וא"כ מתניתן דהתיר חרורי בנתיני ס"ל ק"ג לא אקרי קהל וכמו שכתב רש"י שם ומתניתן דאסר משוחרר בשפחה ס"ל קהל גרים איקרי קהל וא"ל כיון דהורו ב"ה שם כב"ש א"כ ע"כ ס"ל ק"ג אקרי קהל וא"כ מ"ד לא אקרי קהל היאך פליג אב"ה די"ל דהוא ס"ל כמשנה ראשונה וס"ל דבאמת לא חזרו ב"ה דהא גם שם בפסחים (פח א) ובגטין (מב ב) מוקמינן ברייתות כמשנה ראשונה דב"ה:

ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' בפסחים (שם) דישא נתינה או ממזרת דכיון דס"ל דאינו נושא שפחה היינו ע"כ משום דקהל גרים אקרי קהל גם בהני אסור וא"ל דלפ"ז מאי פריך לקמן (ק א) ואמאי לשא שפחה אינו יכול דלמא ס"ל דקהל גרים לא אקרי קהל די"ל דאכתי אינו יכול לשא שפחה דשמא הוא הכהן ועיין מה שכתבתי לקמן (צט א):

פתח עינים מסכת יבמות דף עט עמוד א

שלשה סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנים גומלי חסדים וכו' עיין במדרש רבה פ' נשא ובירושלמי פ' עשרה יוחסין ומ"ש הרב יפה מראה שם ואני השפל כתבתי בזה בספרי הקטן דברים אחדים בדרוש ט"ז דף פ"ג בס"ד ע"ש באורך:

קרן אורה מסכת יבמות דף עט עמוד א

גמרא ישראל יש בהם ג' סימנים הללו כו'. עיין בירושלמי פ' עשרה יוחסין (קידושין פ"ד ה"א), והדברים מבוארין שם יותר. עיי"ש.

ונתינים דוד גזר עליהם. משה גזר עליהם, דכתיב מחוטב עציך כו'. ופי' רש"י ז"ל מדלא כלל להו בכלל גרים וישראל שמע מינה דבכלל עבדים הם. וכיון דגזר עליהם עבדות ממילא פסולין הם. ומשני דמשה גזר לההוא דרא. אבל לא לדורות הבאים, ודוד גזר עליהם לעולם. ופריך הש"ס ואכתי יהושע גזר עליהם, שנאמר ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים כו'. וממילא כיון שנתנן לחוטבי עצים בכלל עבדים הם ופסולין לקהל. ומשני דדוד גזר אפילו בזמן שאין בית המקדש קיים אבל יהושע לא גזר אלא בזמן שביהמ"ק קיים, כדכתיב לעדה ולמזבח, בזמן שיש מזבח, אבל לזמן שאין ביהמ"ק קיים לא גזר עליהם עבדות כלל, והיו כשירים אי לאו דדוד גזר עליהם לעולם מטעם דאמרינן לעיל, כל שיש בו ג' סימנים כו'.

וכן היה נראה לכאורה, אלא דלפי זה לא אתי שפיר הא דאמרינן בימי רבי בקשו להתיר נתינים. ילפי הנ"ל דדוד לאו מטעם עבדות גזר עליהם היכי סלקא דעתך להתירן. וכן הקשו התוס' ז"ל (ד"ה ונתינים) אלא וודאי משמע דאיסור הנתינים לעולם הוא מחמת עבדות. ודוד כי גזר עליהם הוא גם כן מחמת העבדות שהיה עליהם בזמן שביהמ"ק קיים מחמת זה אסורים לעולם, דעול העבדות לא נפסק מאתם, אף על גב דמחמת גזירת יהושע לא נאסרו אלא בזמן המקדש. משמע דלאחר החורבן פסק עול העבדו' מהם, מכל מקום דוד גזר שיהיו באיסור הזה לעולם. ובימי רבי בקשו להתיר הנתינים, ואמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר, אף על גב דחלק מזבח נפסק בשעת החורבן. מכל מקום מפני גזירת דוד עדיין באיסורו הוא.

ועוד נראה דאותן שבקשו להתיר הנתינים לא סבירא ליה דדוד גזר עליהם, אלא יהושע לבד גזר עליהם. ומשום הכי קאמר רבי חלק מזבח מי יתיר, דהא גזר יהושע לעולם, ועל כל פנים התרה בעי. ור' יוחנן סבירא ליה דיהושע לא גזר אלא בזמן שביהמ"ק קיים. ומשום הכי לאחר החורבן חלק מזבח מותר. אבל חלק העדה לעולם אסור, משום דדוד גזר עליהם אפילו בזמן שאין ביהמ"ק קיים. אלא דאם כן אכתי תיקשי חלק מזבח אמאי שרי, כיון דדוד גזר עליהם אפילו בזמן שאין ביהמ"ק קיים. והוא לא חילק בין חלק העדה לחלק המזבח. ועל כרחך צריך לומר דדוד גם כן לא גזר אלא מפני שם העבדות. וכיון שאין מזבח בטל העבדות. ועיין מה שכתבו התוס' בזה. על כל פנים לפי שיטה זו אין בנתינים אלא איסור דרבנן.

ועוד לא שמענו אלא בנתינים שגזרו עליהם עבדות. אבל בשאר ז' אומות כמו גרגשי לא שמענו דיש בהם איסור. ולעיל משמע דבכל ז' אומות יש בהן איסור בגירותן. ועוד דלמסקנא דרבא מהתורה אסורין בגירותן משום לא תתחתן בם. ע"כ פיר"ת ז"ל דלקהל וודאי פסילי מהתורה. ומה שגזר דוד ויהושע הוא לענין שיעבוד לבד. וגם שיטה זו קשה מאוד, דאם כן היכי שייך בזה לשון איסור והיתר. כיון דלא מיירי אלא לענין שיעבוד. ועוד דפשטיה דשמעתין משמע דאמתניתין קאי ולענין יוחסין. וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל בחידושיו בזה. על כן פי' הרמב"ן ז"ל דמהתורה אינו אסור אלא דור ראשון שנתגייר לבד, ועל הדורות יהושע ודוד גזרו. ועפ"ז פי' הא דאמרינן משה גזר לההוא דרא דאסירי מהתורה, ולא זכיתי להבין דהיכן מצינו שנתגיירו מז' עממין בימי משה.

ועוד דאם כן ביהושע נמי נימא הכי דלההוא דרא גזר, משום דהגבעונים נתגיירו בימיו ולזה י"ל דהכתיב (יהושע ט', כ"ג) לא יכרת (לך איש חוטב) [מכם עבד וחוטב] עצים, הרי דגזר לדורות הבאים, וכן סיפא דקרא גופא משמע דלדורות גזר. וכן היא שיטת הרשב"א ז"ל. ולשיטתם גם כן יש לדקדק כנ"ל. אם כן בנתינים לבד הוא דנאסר דורות. אבל לא בשאר ז' אומות. ולעיל משמע דכולהו אסירי, ואיסורן הוא משום דבגירותן אדיקי בע"א. ומשום הכי גזרו עליהם גם בגירותן.

ועיין בב"ש (אבהע"ז) סי' ד' (סק"א) דמשמע מדבריו דבאמת למ"ד דאין אסורין אלא מדרבנן אין איסור זה נוהג אלא בנתינים דווקא, ולעיל לא משמע כן. וכן איתא בירושלמי (קידושין פ"ד ה"א) דעיקר פסולן לאו משום עבדות הוא, אלא משום פסול משפחה, וכל הז' עממין אדיקי בע"א היו ואין ראויין להדבק בישראל. והכי איתא בירושלמי (שם), בימי ר' אלעזר ביקשו להתיר הנתינים, אמרו מי מטהר חלקו של מזבח, הדא אמרה יהושע ריחקן, אפילו תימא יהושע ריחקן כלום ריחקן אלא פסולי משפחה, דאין תימר פסולי עבדות אמאי יש להם קנס. ופי' הרמב"ן הדא אמרה יהושע ריחקן, ובזמן שאין בית נמי גזר, דאי דוד ריחקן הא לא גזר אלא בזמן הבית. כדכתיב (עזרא ח', כ') ומן הנתינים אשר נתן דוד לעבודת הלוים, ועבודת הלוים בזמן הבית הוא. והוא להיפך מדברי הש"ס דילן, דיהושע לא גזר אלא בזמן הבית ודוד גזר לעולם. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל (ה' איסו"ב פי"ב הכ"ג) שכתב המקרא הזה דומן הנתינים כו' לראי' דדוד לא תלאן במקדש. ונראה לפרש הדא אמרה יהושע ריחקן. ומשום הכי ביקשו להתירן, משום דתלה איסורן בעבודה. אבל למאי דאמרינן לעיל בירושלמי שם דיהושע לא ריחקן ולא קירבן, ודוד גזר עליהם, וגזירת דוד לאו מחמת עבדות היתה, אלא מפני שאין ראוין להדבק בישראל. ולפי זה אין מקום להתירן אפילו שלא בזמן הבית. ומסיק דאפילו יהושע ריחקן כלום ריחקן מחמת עבדות אלא משום פסול משפחה ולעולם אסורין.

וראיתי בתוס' מגילה דף י"ד ע"ב בד"ה דאיגיירא ונסבה יהושע, שהקשו היכי נסבה יהושע הא כתיב לא תתחתן בם. ותי' דרחב מאומה אחרת היתה. ולא משמע כן במדרש כמבואר בילקוט יהושע (עיין יל"ש ח"ב, ט') שהיתה מעם שנאמר בו לא תחיה כל נשמה, ונענשו עלי', כי בשביל שקירבוה יצא ממנה ירמיה שהוכיח את ישראל, אלא מוכח מזה דלא תתחתן לא קאי בגירותן. וכתבו עוד התוס' ז"ל שם ויש מפרשים דלא תתחתן לא הוזהרו אלא לאחר שבאו לארץ. והיינו משום שנאמר כי יביאך כו'. לרשתה, משמע דלאחר ירושה וישיבה הוא דהוזהרו. וכתבו ז"ל דז"א, דאיתא במדרש דנתינים באו בימי משה. ואפילו הכי לא הותרו לבא בקהל, אלא נתנן לחוטבי עצים ושואבי מים. ולא הבנתי דבריו ז"ל, חדא אמאי לא הביאו מסוגין דאמרינן דמשה גזר עליהם. ועוד דכאן משמע דלאו משום לא תתחתן הוא דאסירי, אלא גזירה בעלמא. ויש לישב דבריו ז"ל ע"פ שיטת הרמב"ן ז"ל דמשה גזר לההוא דרא משום דמהתורה אסורין. וכן לשיטת ר"ת ז"ל גם כן יתיישבו דבריו ז"ל, דהם גזרו עליהם עבדות כדי שלא יטמעו בהם. אבל אסירי לקהל מהתורה. ועיין בקרבן עדה בקדושין פרק עשרה יוחסין (בשירי קרבן מ"ג ע"א) שנראה דאישתמיט ליה דברי התוס' דמגילה. ומדברי המדרש שהבאתי גם כן משמע דהוזהרו עליהם מיד, כמו לאו דלא תחיה ודו"ק.

רש"ש מסכת יבמות דף עח עמוד ב

שם אל שאול שלא נספד כהלכה. וראיה לזה דאחר שעשה משפט הגבעונים מבני שאול כתיב וילך דוד ויקח את עצמות שאול כו' ויקברו כו' ויעתר אלוהים לארץ אח"כ ועי' מזה באורך במ"ר נשא פ"ח: שם מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספקין כו'. עפרש"י והרש"א בח"א פי' להיפך דהגבעונים היו מספקין לכהנים ע"ש אבל בב"ק (קיט) מוכח להדיא כפרש"י דקאמר כל הגוזל א"ח שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו כו' אבל גרמא לא ת"ש אל שאול כו' ע"ש:

ויספר שלמה כו' שבעים אלף נושא סבל מלת נושא ליתא במקרא: תד"ה ותטהו אומר במדרש כו' שהצדיקה עליהם כצ"ל (רש"ל) והמדרש הוא בנשא פ"ח וכ"ה בירושלמי פ' עשרה יוחסין: ד"ה ונתינים. ועוד יל"פ דהכי פריך משה גזר עליהם עבדות ולא עבדות כו' רש"א:

שיעורי ר' דוד מסכת יבמות דף עח עמוד ב

רפא) שיטת הראשונים באיסור נתינים

מתני' ממזרים ונתינים אסורין ואסורין איסור עולם.

הנה נתבאר לעיל דבנתינים איכא ג' שיטות, שיטת התוס' דאסורים לעולם מדאורייתא, וגזירת דוד היה רק לשיעבוד, שיטת רש"י והרמב"ם דנתינים אינם אסורים אלא מדרבנן דדוד גזר עליהם, שיטת הרמב"ן והרשב"א דדור ראשון אסור מה"ת, ובניהם מותרים.

רפו) איך יכולין לבטל איסור חתנות דנתינים

תוד"ה ונתינים דוד גזר עליהם, בריש שמעתין פי' בקונטרס שגזר עליהם חתנות וכו' ומשני דמשה לא גזר אלא לההוא דרא ויהושע בזמן שביהמ"ק קיים, ומצינו למימר דלא נאסרו בשום פעם משום לא יהיה קדש כיון דלא גזר עליהן עבדות אף בזמן שאין ביהמ"ק קיים, ודוד גזר עליהם חתנות וכו'.

והקשה המהרש"א לפירש"י דדוד לא גזר אלא חתנות היכי קאמר בסמוך (ע"ב) בימי רבי ביקש להתיר נתינים, והא אין ב"ד יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו.

[דבשלמא אם גזרו עבדות דהוי ממונות מהני מדין הפקר ב"ד הפקר, וכמ"ש תוס' (בע"ב ד"ה בימי), אבל לפירש"י דגזר חתנות דהוי רק איסור גרידא איך יכולים ב"ד לבטל דברי ב"ד חבירו].

ועוד מאי קאמר אמר להם רבי אם חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר, דאיזה חלק מזבח איכא כאן, דהא לא גזרו כלל עבדות עליהם רק איסור חתנות.

וכתב המהרש"א דזהו שכתבו התוס' בסמוך ועוד יש לפרש וכו' ודוד נמי נוכל לומר דגזר עליהם עבדות כדי שלא יתחתנו בהם, "וניחא השתא" הא דקאמר בימי רבי בקשו להתיר נתינים וכו', ומסיק דחלק מזבח מי יתיר וכו'.

והיינו דלפי זה דגזר גם עבדות ניחא הא דביקשו להתיר נתינים, דע"י שיפקיע העבדות מדין הפקר ב"ד ממילא יהיה מותר גם להתחתן וכמ"ש, וכן ניחא מה דקאמר חלק מזבח מי יתיר, אבל לפי' קמא אינו ניחא, דקשה כמש"נ.

אכן נראה דלפי' הראשון יש לפרש דהא דקאמר חלק מזבח מי יתיר, הכוונה לחלק האיסור דחתנות, דזה גופא קאמר דבשלמא ממונות אפשר להפקיע, אבל חלק מזבח, דהיינו איסורים, אין ב"ד יכולין להתיר, ודחוק.

[ועוד י"ל דאם התירו חתנות ממילא שוב לא היו יכולים אח"כ לשעבדם כשיבנה ביהמ"ק, ולכן לא התירם].

ואמנם אף לפי' השני דגזר עבדות וגזר נמי שלא יתחתנו, דאין נכון שיתחתנו בהם כיון דנראין עבדים, אכתי אינו מובן איך יכולין להתיר האיסור, דהא סו"ס האיסור חיתון לא הוי מחמת לא יהיה קדש, רק סתם איסור חיתון בעלמא, וא"כ אף אי יתירו העבדות מדין הפקר ב"ד הפקר, איך יותר החיתון ממילא.

ואפשר לומר דכיון דכל מה שגזרו על חיתונם הוי רק מחמת שהם עבדים, א"כ כיון שפקע עבדותם, ממילא תו ליכא איסור החיתון, דרק על נתינים עבדים גזרו.

כתובות כט, א

/מתני'/. אלו נערות שיש להן קנס: הבא על הממזרת, ועל הנתינה, ועל הכותית, הבא על הגיורת, ועל השבויה, ועל השפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד, הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אמו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנדה – יש להם קנס, אע"פ שהן בהכרת – אין בהן מיתת בית דין.

גמ'. הני נערות פסולות אית להו קנס, כשירות לא? הכי קאמר, אלו נערות פסולות שיש להם קנס: הבא על הממזרת, ועל הנתינה, ועל הכותית.

ר' עובדיה מברטנורא מסכת כתובות פרק ג

אלו נערות – שאף על פי שהן פסולות יש להן קנס. אם אנס אדם אחת מהן נותן לאביה חמשים כסף:

הנתינה – מן הגבעונים. ועל שם שנתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים נקראים נתינים. והם אסורים לבא בקהל:

מלאכת שלמה מסכת כתובות פרק ג

אלו נערות. פ' בתולה נשאת דף י"א ובפ' שור שנגח ד' וה' דף ל"ח ובירוש' פ"ק דמגלה דף ע"א:

ונראה דקאי אפ"ק דאגב שהזכיר שם דגיורת ושבויה ושפחה פחותות מבנות שלש כתיבתם מאתים ויותר על ג' כתובתם מנה קתני השתא דהני פחותות לענין קנס יש להן והני יתירות אין להם קנס אלא שהפסיק בכל האי פירקא דלעיל מהנהו טעמי דכתיבנא לעיל בההוא פירקא והדר לדיניהן דהני לענין קנס ובדין הוא דה"ל למישרי ברישא ולמיתני אלו נערות שיש להן קנס הבא על הגיורת וכו' מן הטעם שכתבנו אלא משו' דאיכא רבותא טפי בממזרת ונתינה וכותית דהא פסולות פתח בהו ברישא וזה אפשר שכיון רש"י ז"ל במה שכתב הבא על הממזרת בגמ' פריך אבל כשרות לא ומשני פסולות איצטריכא ליה לאשמועי' כלומ' אם תקשה דה"ל למיתני ברישא בגיורת מן הטעם שכתבנו אה"נ אלא במאי דפריך בגמ' ומשני מתורץ הדבר וכדכתיבנא כנלע"ד, ואי גרסי' ואלו נערות בויו הוה ניחא טפי מה שכתבנו ועוד י"ל דנקט ברישא ממזרת ונתינה וכותית משום דליכא למיתני בהו בסיפא בואלו שאין להם קנס מידי כדתני בשאר באבי ושיעור מתני' ואלו נערות שהבא עליהן נותן להן קנס ממזרת ונתינה וכותית אלא דנקט מלת הבא בתר הכי כדי לחלקן כמו שנכתב בסמוך בס"ד:

נערות. גמ' נערה אין קטנה לא וכתב רש"ל ז"ל דדייק ליה מדלא קתני אלו בתולות שיש להן קנס שהרי עיקר הקנס על ענין בתולים ועוד בקרא דמפותה לא הוזכר אלא בתולה והיה לו להזכיר הלשון הנאמר בשניהם אלא דבא להשמיענו חדוש אלו נערות ולא קטנות שלא תאמר דקרא לא קפיד אלא אנערות ולא בוגרות ומש"ה דייק שפיר דליכא למימר דילמא דלא אתי למעוטי אלא בוגרת ע"כ, ותוס' ז"ל תרצו דאסיפא דמתני' דקתני כל מקום שיש מכר אין קנס סמיך ומשני בגמ' דהאי מתני' נמי ר"מ היא דאמר קטנה אין לה קנס:

ועיין בתוס' דנדה פ' יוצא דופן דף מ"ד:

הבא על הממזרת וכו'. תוס' פ' אלמנה לכהן גדול דף ס"א ודפ' הערל דף ע"ט:

ועל הנתינה מן הגבעונים. ועל שם שנתנם יהושע וכו' ודוד גזר עליהם כן פי' רש"י ז"ל כאן ובריש פ' עשרה יוחסין וכן היא דעת הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכ' א"ב אבל הר"ן העלה דנתינה דכוליה תלמודא היינו אחת משבעה עממין שנתגיירה שהיא אסורה מן התורה אפי' אחר שנתגיירה מלאו דלא תתחתן ע"כ ואף רש"י ז"ל עצמו כתב בפ"ד מיתות כותי בלא תתחתן בם וכן הנתין דהוא מן הגבעונים וכן כתב בפ' ואלו הן הלוקין:

וכל ז' עממין בגירותן נמי אסירי כדאמר רבא בפ' הערל מיהו דוקא אותן המתגיירין בעצמן אבל בניהם ובנותיהן מותרין שהרי לא מנה בהן הכתוב דורות ובא דוד וגזר על הנתינים לעולם עכ"ל ברפ"י יוחסין:

ואיתא להאי בבא בירוש' רפ"י יוחסין:

שושנים לדוד מסכת כתובות פרק ג

הר"ב סד"ה הנתינה וכו', והם אסורים וכו'. מסיים רש"י דדוד גזר עליהם כדאמרינן ביבמות, והתוס' האריכו והקשו על זה ובעו למימר דאסורה מדאורייתא מלא תתחתן עיי"ש וכן נראה דעת הר"ב ז"ל מדסתם.

תוספות יום טוב מסכת כתובות פרק ג

הנתינה – עיין מ"ש בפ"ח דיבמות מ"ג וברפ"ג דמכות:

תפארת ישראל – יכין מסכת כתובות פרק ג

ג) ועל הנתינה. עי' יבמות [פ"ח מ"ג סי' ט"ו]:

רש"י מסכת כתובות דף כט עמוד א

נתינה – מן הגבעונים והיא אסורה לקהל דדוד גזר עליהם כדאמרינן ביבמות (ד' עח:) ועל שם ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים וגו' (יהושע ט) קרי להו נתינים.

תוספות מסכת כתובות דף כט עמוד א

אלו נערות, הבא על הנתינה – פי' בקונטרס דדוד גזר עליהם שלא לבא בקהל והיינו משום עבדות כדאמרינן בהערל (יבמות עח: ושם) ואין נראה לר"ת דהא משמע בגמרא (ע"ב) דנתינה הויא דאורייתא דקאמר ממזרת ונתינה איכא בינייהו למ"ד ראויה לקיימה כו' משמע דהויא דאורייתא דהא בקראי פליגי ובריש יש מותרות (שם דף פה: ושם) אמרינן ממזרת ונתינה איכא בינייהו מ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא ועוד דתנן (מכות דף יג.) אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל משמע דלקי עלה מדאורייתא דומיא דכל הנך דחשיב התם ומיהו איכא למימר דבכל הנהו נקט נתינה אגב ממזרת וכן צריך לומר ע"כ לרבא למאי דס"ד בהערל (יבמות דף עו. ושם) דבגירותן לית להו איסור חתנות ומ"מ אין נראה לר"ת פירושו דהא מסיק רבא בהערל (ג"ז שם) דבגירותן אית להו איסור חתנות וכל היכא דחשיב נתינה בהדי ממזרת איירי בגירות כמו הכא דבנכריותה לית לה קנס כדאמרינן לעיל בפ"ק (דף יא. ושם) יהבינן לה קנס ואזלה ואכלה בנכריותה וכן בקדושין בפרק האומר (דף סו:) תנן כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כגון ממזרת ונתינה כו' ועוד לפירוש הקונטרס כיון דעבדות ממש גזר עלייהו שמתוך כך נאסרו לבוא בקהל משום לא יהיה קדש א"כ אמאי יש לה קנס הא תנן בהדיא במתניתין דשפחה אין לה קנס ואי משום דנתינה מנטרא נפשה הא אמרינן בירושלמי דשפחה אפילו משומרת אין לה קנס ועוד דתנן בפרק עשרה יוחסין (שם דף סט.) דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה ואמאי והא חרורי אסירי בשפחה כדתנן (גיטין דף מא.) לישא שפחה אינו יכול ומיהו הא י"ל דלאו ממש גזר עלייהו עבדות לאסור בלא יהיה קדש ונראה לר"ת דנתינה אסורה דאורייתא משום לא תתחתן כדמסיק רבא בהערל (יבמות דף עו. ושם) ודוד לא גזר עלייהו אלא שיעבוד ולאו לאוסרן בבנות ישראל דהא אסירי וקיימי מלאו דלא תתחתן אלא כדי שלא יטמעו בישראל והא דגזר בהו טפי מבשאר פסולי קהל משום דהוו אומה שלימה והא דקאמר התם כל מי שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי לידבק בהן לא לישא מהן אלא להיות בן חורין כמותן וכן הא דקאמר התם בימי רבי בקשו להתיר נתינים א"ר אם חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר לא שהיו רוצים להתירם לבא בקהל דהא מדאורייתא אסירי אלא בקשו לפטרן מעבדות להיות בני חורין ואמר להו רבי דאין יכולין להפקיע חלק מזבח ואע"ג דקיימא לן דהפקר ב"ד היה הפקר היינו לצורך אבל זה אינו צורך כל כך ומיהו בירושלמי משמע כפי' הקונט' בפ' עשרה יוחסין דקאמר התם נתינים יהושע ריחקם כלום ריחקם אלא משום פסול משפחה דא"ת משום פסול עבדות אלא מעתה הבא על הנתינה לא יהיה לה קנס משמע משום דיהושע גזר עליהם נפסלו מלבא בקהל וגזרת יהושע ודוד הכל גזירה אחת היא כדמוכח בהערל (שם דף עט.) ומיהו בירושלמי איכא למימר דסבר כמו שהיה ס"ד דרבא מעיקרא בהערל דבגירותן לית להו איסור חתנות ועוד י"ל דריחקן היינו שלא יטמעו בהן והא דאמרינן בהאומר בקדושין (דף סח: ושם) נכרית מנא לן דלא תפסי בה קדושין דכתיב לא תתחתן בם אומר ר"ת דאסיפיה דקרא סמיך ובתו לא תקח לבנך אבל רישיה דקרא מיירי בגירות וכענין זה מצינו בהערל (יבמות דף עט.) דפריך גבי בני שאול והכתיב לא יומתו אבות על בנים וע"כ לא פריך אלא מסיפא דקרא איש בחטאו יומתו דרישא דקרא מוקמינן ליה לפסול קרובים לעדות בפרק החובל (ב"ק דף פח.) ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כז:).

חידושי הרמב"ן מסכת כתובות דף כט עמוד א

מתני' הבא על הנתינה. פרש"י ז"ל והיא אסורה לבא בקהל שדוד גזר עליהם כדאמרי' ביבמות, ולא דייק מדמסקינן התם בגיותן ליה להו חתנות בגירותן אית להו חתנות אלמא נתינה אסורה מדאורייתא אלא דוד דורות גזר בהם והן עצמן מן התורה כדכתיבנא לה בדוכתה בפרק הערל.

חידושי הרשב"א מסכת כתובות דף כט עמוד א

הבא על הנתינה. פירש"י ז"ל נתינה מן הגבעונים והיא אסורה לקהל ודוד גזר עליהם כדאמרינן ביבמות, ואינו מחוור דהא כתיב לא תתחתן בם ואמר רבא בפרק הערל דכי כתיב לא תתחתן בם בגירותן הוא דכתיב דבגירותן הוא דאית להו חתנות בגיותן לית להו חתנות, אלא ודאי נתינה דאורייתא אסירא ודוד דורות [הוא] דגזר בהן דבאורייתא לא כתיב בהו דורות.

חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף כט עמוד א

אלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה. פירש רש"י ז"ל דנתינה אסורה משום דדוד גזר עליהם, והקשו עליו דכיון דמדאורייתא שרי ליה פשיטא שיש להם קנס, ועוד דהא כתיב לא תתחתן בם וקי"ל דבגיירותן אית להו חתנות, ועוד דהא תנן (מכות י"ג א') אלו הן הלוקין הבא על הממזרת ועל הנתינה וקי"ל דמדאורייתא אסורה בלאו, וליכא למימר דאגב ממזרת תני נתינה דרבנן כדקתני גרושה וחלוצה, דבשלמא חלוצה דדמיא לגרושה קתני אמטולתה אבל נתינה מה שייכא בממזרת, לכך הנכון כדפירשו בתוספות דנתינה ראשונה אסורה לבא בקהל כדכתיב לא תתחתן בם דכי כתיב קרא בשבעה עממים כתיב ונתינים משבעה עממים הם, ומיהו דורותם מותרין דהא לא כתיב בהו דורות, ומשה גזר עליהם שעבוד כדי שיתרחקו מהם אבל בדורותם לא גזר כלום, ויהושע גזר עליהם איסור ושעבוד לדורותם כל זמן שבית המקדש קיים דכתיב ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים לעדה וכו', ובא דוד וגזר עליהם שעבוד ואיסור עולם.

חידושי הר"ן מסכת כתובות דף כט עמוד א

ועל הנתינה. פרש"י ז"ל דנתינים אין איסורן אלא מדרבנן דדוד גזר עליהן, ולא נהיר מדאמרי' ביבמות לא תתחתן בם בגירותן אית בהו חתנות בגיותן לית בהו חתנות, ואיסורייהו מדאורית' דלא אסרה תורה אלא דור ראשון שלא נזרע בקדושה, אבל שאר דורות מותרין מן התורה, ובא דוד (וגזל) וגזר עליהן.

שיטה מקובצת מסכת כתובות דף כט עמוד א

רמב"ן

ועל הנתינה. פרש"י ז"ל נתינה מן הגבעונים והיא אסורה לקהל דדוד גזר עליהן כדאמרינן ביבמות ועל שם ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים וגו' קרי להו נתינים. ע"כ. פירוש לפירושו דמדאורייתא אינם אסורים לבא בקהל ובא דוד וגזר עליהן שלא לבא בקהל וכדקס"ד רבא מעיקרא התם בפרק הערל דהוה בעי לאוקמי קרא דלא תתחתן דכתיב בשבעה אומות בעודם ע"ג אבל לאחר שנתגיירו אינם אסורים אלא מדרבנן. ואין לפרש לשון רש"י ז"ל דאסורה לקהל מן התורה ודוד גזר שעבוד כדי שלא יטמעו וכדבעינן למכתב לשיטת ר"ת ז"ל דהא כתב רש"י ז"ל והיא אסורה לקהל דדוד גזר וכו' כדמוכח בהדיא דאיסורן בקהל הוי משום דדוד גזר עליהם ומיהו בפירושי רש"י ז"ל ישנים מכתיבת יד כתוב ודוד גזר עליהם בוא"ו ואכתי אית לן לפרושי לשונו כדפרישנא דאם לא כן ל"ל לרש"י ז"ל למימר הכא דדוד גזר עליהם אי לאו למימר דאינן אסורין לקהל אלא משום דדוד גזר עליהם וכן פירשו כל המפרשים ז"ל לשון רש"י ז"ל הלכך לשיטת רש"י ז"ל אין בנתינים איסור תורה כלל אלא גזרת יהושע ודוד והיינו דקרי להו נתינים על שם ויתנם יהושע וכו' כיון דמשם נולד להו איסורייהו אבל לשיטת התוס' קשה כיון דעיקר איסורייהו מדאורייתא אמאי קרו להו נתינים ותלו מילתייהו ביהושע וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה דהנתינים איסורן מדברי סופרים והיינו משום דגזר עליהם יהושע ודוד עיין שם בהלכותיו:

גליון תוס'

וכתבו התוספות ז"ל דאיסורייהו דגזר עליהם דוד היינו שעבוד ומ"ה נאסרו לבא בקהל ומייתו לה מפ' הערל והתם בפרק הערל האריכו התוס' ז"ל בזה עיין שם וכתוב בגליון תוס' ומה שפי' שם שגזר חתנות היינו רוצה לומר שגזר עליהם עבדות כדי שלא יטמעו דהא התם מוכח כולה שמעתא דעבדות גזר עליהם. ע"כ:

רבנו תם

והקשה ר"ת ז"ל על רש"י ז"ל דממרן לקמן משמע דנתינה הויא מדאורייתא דקאמר ממזרת ונתינה איכא למאן דאמר ראויה לקיימה וכו'. וכיון דממעטינן לה מקרא משמע דאיסורה מן התורה. ויש לתרץ דאנן הכי קאמרינן למעוטי הנך דאינם ראוים לקיימם ואפי' דהויא דרבנן מ"מ הא אינה ראויה לקיימה ואנן אינה ראויה לקיימה הוא דקא ממעטינן ואפילו שיהיה מדרבנן. ועוד הקשו דגרסי' בסוף פ"ק איזו אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי מלכים וכו' ומקשינן מ"ש הנך דאורייתא חלל נמי דאורייתא ויש לתרץ דלאחר שפסלן דוד פוסלין את האשה בביאתן מן התורה והכי קאמרינן התם מ"ש הנך דאורייתא פי' משום דודאן פוסלין מן התורה בביאה דנפקא לן ביבמות מכי תהיה לאיש זר וכו' עיין שם בפרש"י ז"ל:

ועוד הקשו דבפרק המדיר אמרינן בגמרא דאלו שכופין אותו להוציא דלהכי לא קתני ממזרת ונתינה משום דרבנן קתני דאורייתא לא קתני. ורש"י ז"ל תירץ שם קושיא זו שכתב שם וז"ל דרבנן קתני. הנך דאיסורא דידהו לא כתיבא באורייתא. פי' לפירושו ואילו נתינה הא כתיבא איסורייהו באורייתא דכתיב מחוטב עציך עד שואב וגו' ומ"מ לא הויא אלא מדרבנן. ועוד הקשו בתוספות דבריש יש מותרות אמרינן ממזרת ונתינה איכא בינייהו מאן דאמר דאורייתא הא נמי דאורייתא ויש לתרץ כל זה דלאחר שגזר עליהם דוד עבדות דמכח זה נאסרו לבא בקהל הדר איסורייהו דאורייתא דהא עבדים פסולים מדאורייתא ומיהו אכתי קשיא דתנן אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל משמע דלקי עלה מדאורייתא. ואין לתרץ דלגבי נתינה המלקות היינו מכות מרדות דהא דומיא דכל הנך דחשיב התם קתני אלמא דלקי עלה מדאורייתא. ואין לתרץ דכיון דגזר עלייהן עבדות קרי כאן לא יהיה קדש ולקי עליה דבהדיא כתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על לאו זה דהוה ליה לאו שבכללות עיין בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה ובפ' ראשון מה' אישות. וכתוב בקונטריסין קשה נימא שדעת רש"י ז"ל שדוד גזר עליהם עבדות וגזר עליהם שיהיו אסורים משום לאו דלא יהיה קדש ואז הויא ממש דאורייתא ולא קשיא כלל מה שמקשה עליו ר"ת ז"ל. ויש לומר שאם כן היה קשה הא דאמרי' בפ"י יוחסין דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה ואם נתינה אסורה משום לאו דלא יהיה קדש היאך תהיה מותרת בחרורי אלא ודאי אינו כך. ע"כ:

ואין לשון התוס' מתיישב בזה כלל ומה שכתבתי הוא הנכון. וכן דרכן לעולם לתרץ הקושיא הראשונה כשמקשים התוספות קושיא אחרת. עוד כתבו בקונטריסין אחרים וז"ל הקשה השר אמאי לא מיישבים פי' הקונטרס דדוד גזר על הנתינים משום דעבדות דעבד ושפחה נטמעו בהו ומכל מקום יש להם קנס דמוקמינן לה אחזקת אבהתא כמו שאומרים התוספות לקמן ויש לומר דאותה קושיא דמקשינן מחרורי ונתיני דמותרין לבא זה בזה היה קשה עדיין דאם איתא דנטמעו בהם עבד ושפחה למה מותרין זה בזה. ומורי הרב נר"ו אמר דעיקר הקושיא הוא טעות דנתינים לא מצינו שנטמעו בהם עבד ושפחה דדוקא כותים לבד ע"כ. וכי מעיינת סוגית פרק הערל תשכח ודאי דקושיא זו הויא טעות גמור. ותירצו בתוס' דבכל הנהו נקט נתינה אגב ממזרת וכתב הריטב"א ז"ל וליכא למימר דאגב ממזרת תני נתינה דרבנן כדקתני גרושה וחלוצה דבשלמא חלוצה דדמיא לגרושה קתני אמטולתא אבל נתינה מה שייכא בממזרת. ע"כ:

קונטרסים

וכתוב בקונטריסין נקט נתינה אגב ממזרת פי' דאית בה מכת מרדות מדרבנן כך פי' שנץ ע"כ. ואכתי לא מיישבא שפיר ויש לתרץ דדמי נתינה לממזרת דאיסורה איסור עולם וא' זכרים ואחד נקבות ואיסורם מדברי סופרים ובה איסורי ביאה וכו'. ע"כ:

תלמיד הרא"ה

ומיהו מצאתי לאחד מגדולי החכמים מתלמידי הרא"ה ז"ל שהקשה בחידושיו ליבמות בפרק הערל על שיטת רש"י וז"ל ותמיהא מילתא דהא אסיקנא לעיל דכי כתיב בהו בשבעת עממין לא תתחתן בם בגירותן וכו' ובכולהו דוכתי תנן נתינים באיסורא דתנן בפרק אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל וליכא למימר דהתם באשגרת לישן קתני כי היכי דתני נמי גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דבשלמא חלוצה דגזרה דרבנן משום לתא דגרושה רהיט ותני להו תרוייהו תנא באשגרת לישן אבל נתינה אגב ממזרת לא תני תדע דבחלוצה גלי לן תנא מדרבנן דקתני גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת ופרישנא בפרק עשרה יוחסין אינו חייב אלא על אחת מהן דחלוצה דרבנן היא ואילו בהא לא גלי לן מידי ולקמן בפרק האשה אמרו אמר רב חסדא ממזרת ונתינה איכא בינייהו מאן דאמר דאורייתא וכו' וכן בסוטה פרק משוח מלחמה תנן רבי יוסי אומר הירא ורך הלבב אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל וכו' ואמרינן עלה בהדיא דלרבי יוסי בעבירה דרבנן לא הדר וחלוצה דנקט אשגרת לישן הוא אלמא מילתא פשיטא בכולהו תנויי דנתינה דאורייתא דאע"ג דלא אקשינן לעיל מהני מתני' לסברא קמייתא דרבא דהוה שרי נתינים מדאורייתא משום דכיון דאהדרינהו מגופיה דקרא מאי תו נידוק עליה ממתניתין ע"כ.

והתוס' ז"ל כתבו וז"ל ומכל מקום אין נראה לר"ת פירושו דהא מסיק רבא בהערל דבגירותן אית להו חתנות וכל היכא דחשיב נתינה בהדי ממזרת איירי בגירות כמו הכא דבגיותן לית להו קנס כדאמרינן לעיל בפ"ק יהבינן לה קנס וכו' וכן בקידושין וכו' פי' לפיכך אין נראה לר"ת ז"ל פירושו דאיירי בדרבנן דהא מסיק רבא בהערל דבגירותן כו' פירוש מעיקרא הוה בעי לאוקמי קרא דלא תתחתן דכתיב בשבעה אומות בעודן ע"ג אבל כשנתגיירו לא אסירי אלא מדרבנן והדר ביה רבא משום דלא שייך בהו חיתון קודם שנתגיירו ואין להקשות דאכתי מנא לן דאיירי כל הני בדאורייתא אכתי איכא למימר דלא איירי אלא בדרבנן דלמסקנא בגיותן הוה דרבנן וכל הני מיירי בגיותן ונקט נתינה אגב ממזרת כי היכי דמתרצי התוספות למאי דס"ל בהערל דבגירותן לית להו חתנות ומיירי כל הני בגיותן הכי נמי מצינן למימר למסקנא ומיירי בגיותן ואכתי מנא לן דאיירי כל הני בדאורייתא דהא ודאי לאו קושיא היא כלל דכל היכא דחשיב נתינה בהדי ממזרת איירי בגירות כמו הכא וכו' הלכך משמע דכל היכא שמזכיר נתינה מיירי באיסורא דאורייתא:

ודע שרש"י ז"ל פי' בפרק אלו הן הלוקין נתינה מן הגבעונים היא והמלקות משום לא תתחתן בם ע"כ. משמע דבעי לפרושי דמתני' דהלוקין מיירי בגיותן ולמאי דאסיק אדעתיה רבא קרא דלא תתחתן בם מיירי בגיותן וכדכתיבנא ולרש"י ז"ל הכי הוא הלכתא כדאסיק רבא אדעתיה ולא כדאסיק. ועוד הקשה ר"ת ז"ל לפירושי רש"י ז"ל כיון דעבדות ממש גזר עליהם שמתוך כך נאסרו לבא בקהל משום לא יהיה קדש א"כ אמאי יש להם קנס הא תנן בהדיא במתני' דשפחה אין לה קנס ויש לתרץ דשאני נתינה דמנטרא נפשה ואם תאמר מעתה אף אנו נחלק ונאמר דשאני שפחה משומרת משאינה משומרת וכיון שכן קשיא אמאי מחלק מתני' בין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ליתירא מבת שלש שנים דהא ודאי פשיטא דפחותה מבת שלש שנים ויום אחד בתוליה חוזרין כדאיתא בכמה דוכתי לפלוג וליתני בדידיה דאפי' יתירות מבת שלש שנים ויום אחד יש לה קנס ובמשומרת ויש לומר דלא איצטריך דכבר אשמועינן במתני' דנתינה דהיינו שפחה משומרת וקתני דיש לה קנס והלכך בעי לחלוקי באינה משומרת בין פחותה ליתירה. ומ"מ קשה דאמרינן בירושלמי דשפחה אפי' משומרת אין לה קנס ומיהו יש לחלק דשאני שפחה דסתם שפחה אינה משומרת ולהכי לא חלקו חכמים בהן ואמרו דכל שפחה אין לה קנס אבל נתינה דהוה אומה שלימה וסתמייהו דמנטרי נפשייהו ולא הוה בחזקת הפקר כמו השפחות אלא שדוד גזר עליהם עבדות הילכך אין לנו להוסיף ולפטור הבא עליהן מקנס. אבל אכתי קשה דתנן בפרק עשרה יוחסין דחרורי ונתיני מותרין לבא זה בזה ואמאי והא חרורי אסירי בשפחה כדתנן לישא שפחה אינו יכול מפני שחרור שבו ויש לתרץ קושיא זו דלאו ממש גזר עלייהו עבדות ליאסר בלא יהיה קדש ומיהו אין לתרץ כן קושיא ראשונה דקנס דכיון דגזר עלייהו עבדות שמתוך כך נאסרו לבא בקהל הרי בעל כרחך אתה פוטרן מקנס דכיון דמכח הגזרה נאסרו לבא בקהל פשיטא ודאי דהכי נמי פטורין מקנס דאינו בדין שנוציא ממון מישראל כדי ליתן להם כיון דגזר עלייהו עבדות עד שמתוך כך נאסרו לבא בקהל וקרא צווח ואומר ונתן האיש השוכב וגו' ולו תהיה לאשה וכיון דמכח גזרתו נאסרו לבא בקהל הכי נמי דאין להם קנס כן משמע מלשון התוס' ז"ל אבל יש לחלק כיון דמנטרא נפשה יש לה קנס וכדכתיבנא.

ונראה לר"ת ז"ל דנתינה אסורה מדאורייתא משום לא תתחתן כדמסיק רבא בהערל ודוד לא גזר עלייהו אלא שעבוד כו' ככתוב בתוס' וקשיא להו לתוספות דקאמר התם כל מי שיש בו שלשה סימנין הללו ראוי לידבק בהו בישראל משמע דהיינו לישא אשה מישראל ואם אסורין מדאורייתא מלא תתחתן אפי' שיהיו בו שלשה סימנין הללו אסירי וקיימי אטו פסול גומל חסד יהיה מותר לבא בקהל אבל לשיטת רש"י ז"ל שדוד הוא שרחקן ניחא ותירצו בתוס' דלאו לישא מהן קאמר אלא להיות בן חורין כמותן והקשו עוד בתוס' דקאמר התם בימי רבי בקשו להתיר נתינים אמר רבי אם חלקנו נתיר חלק מזבח מי יתיר וקשה דכיון דאסירי מן התורה מלא תתחתן בם היאך בקשו להתירן וכ"ת דלא היו רוצים להתירן לבא בקהל אלא לפוטרן מעבדות אכתי קשיא מה השיב להם ר' יתירו חלק עד ה' ויפקיעו השעבוד ולא יהא שום שעבוד עליהם כל זמן שאין בית המקדש קיים ולכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו ישתעבדו במקדש כלם.

ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דהם בקשו להתירם לבא בקהל והשיב להם רבי חלק מזבח מי יתיר והלכך הוה ליה חציו עבד וחציו בן חורין ואכתי אסירי לבא בקהל משום צד עבדות שבהם אבל לשיטת התוס' קשיא ותירצו התוס' דהם בקשו לפוטרן מעבדות שיהיו בני חורין לגמרי ולא יקרא עוד שם עבדות עליהם ואמר להם רבי דאין יכולין להפקיע חלק מזבח והם לא רצו אלא שיהיו בני חורין לגמרי אבל להפקיע קצת ולהניח קצת לא רצו. והתוס' ז"ל שם בפרק הערל תירצו דה"ק חלק מזבח מי יתיר וכיון שאין אנו יכולין להפקיע שעבוד המזבח אף שעבוד שיש לנו עליהם לא נתיר שאם נתיר חלקנו למחר יבנה בית המקדש ותשתכח תורת שעבוד מהם אף של חלק מזבח. והקשו עוד בתוס' ז"ל לפי שטתם דכיון דלא באו אלא לפוטרן משעבוד אפילו חלק מזבח יתירו דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב ותירצו דלא אמרן הפקר ב"ד הפקר בזה"ב אלא לצורך אבל זה אינו צורך כל כך ומכל מקום חלקנו נתיר אפי' שלא לצורך דלא מטעם הפקר ב"ד נגעו בה כיון דאין כאן אלא הפקעת שעבוד בעלמא אבל לשיטת רש"י ז"ל משום דבקשו אותם להתיר לבא בקהל אף חלק העדה לא מצי להתיר אלא מטעם הפקר ב"ד הפקר בזה"ב ולכך כתב רש"י ז"ל התם בפרק הערל חלקנו נתיר דיכולין ב"ד להפקיר ולהתיר חלקם של ישראל דקי"ל הפקר ב"ד הפקר בזה"ב כנ"ל. והלכך לשון התוס' ז"ל שם בפרק הערל נתינים דוד גזר עליהם פי' רש"י ז"ל שלא יהיו ראוים לבא בישראל כדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה ולקמן פריך וכי דוד גזר עליהם והלא משה גזר עליהם דכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך ולא כללינהו לא בכלל ישראל ולא בכלל גרים אלמא דעבדים מקרו ועבדים פסולים הם ומשני משה גזר לההוא דרא ופריך ואכתי יהושע גזר עליהם דכתיב ויתנם יהושע וגו' אלמא עבדים הם ולדורות הבאים גזר דכתיב ולא יכרת מהם חוטבי עצים ומשני יהושע גזר לבית המקדש דכתיב ולמזבח ה' וכשחרב הבית פסק מהם פסול עבדות דיהושע וחלה עליהם גזרת דוד דחתנות וקאמר חלקנו נתיר משום דהפקר ב"ד הפקר בזה"ב וכו' ופליגא דרבי חייא דאמר רבי חייא חלק עדה לעולם אסור עד שיתירוהו אבל חלק מזבח לא אסרו דוד רק בזמן שבית המקדש קיים והוסיף על גזרת יהושע בחלק עדה בלבד שלא נתנם יהושע לעבדים רק בזמן שבית המקדש קיים כן שיטת הקונטרס. ועתה משמע מתוך פירושו שהוא סובר שאין נתינים אסורין רק מדרבנן דגזר דוד עליהם שלא להתחתן בהם וקשה דבפרק אלו הן הלוקין חשיב הבא על הנתינה אלמא מדאורייתא הוא י"ל דמכת מרדות מדרבנן קאמר שכן צריך לומר לעיל דבעי למימר דאסירי מדרבנן כדפ"ל ומכל מקום קשה היאך קאמר חלקנו נתיר והלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין כיון שהיו אסורים מחמת שגזר עליהם דוד חתנות ובמקום אחר פי' הקונטרס שדוד גזר עליהם עבדות דומיא דיהושע וממילא הם אסורים לבא בקהל והשתא ניחא ההיא דאלו הן הלוקין דאיכא לאו דלא יהיה קדש כמו בשפחה. ע"כ. והא כתיבנא לעיל דאין לוקין על לאו זה ואכתי הקושיא במקומה עומדת.

תוס' הר"פ

עוד כתבו תוס' הר"ף ז"ל וניחא נמי הא דקאמר חלקנו נתיר לפי שלא היו אסורים רק מחמת עבדות ויכולין ב"ד להפקיר הממון וממילא משתרו לבא בקהל ומ"מ קשה דאמאי משתרו משום דפקע מהם עבדות והלא הם אסורין מן התורה כיון דנתגיירו דשייך בהו חתנות כדקאמר רבא לעיל וכן קשה היכי קאמר בפרק אלו נערות דנתינה יש לה קנס וקאמר דשפחה אין לה קנס וכ"ת ה"מ שפחה דאינה בחזקת שמור אבל נתינה שהיא משומרת שהרי יש לה מנהג יהדות יש לה קנס. הא מוכח בירושלמי דבין משומרת ובין לא משומרת אין לה קנס לשפחה. ועוד קשה בסוף פרק האומר בקדושין קרי לנתינה יש קדושין ועבירה ואילו בשפחה אין קדושין דכתיב עם הדומה לחמור. ונראה לר"ת דודאי מן התורה הם אסורים דמשבעה עממין הם וכי גיירי שייך בהו לאו דלא תתחתן בם ודוד גזר עליהם שעבוד בעלמא שיהיו משועבדים לישראל דכתיב לא מבני ישראל המה שאינם בני חורין כישראל והא דקאמר אינו ראוי לידבק בהם מפני שאינם ב"ח כמותם והשתא פריך שפיר וכי דוד גזר עליהם שעבוד משה גזר עליהם שעבוד שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים וניחא שפיר דקאמר חלקנו נתיר להפקיע השעבוד ומ"מ יהיו אסורים משום לאו דלא תתחתן וגם ניחא שפיר דודאי כיון שהיו אסורין משום לא תתחתן אין בהם דין עבדים בשביל השעבוד. עד כאן:

גליון תוס'

ובגליון תוס' בפרק הערל כתוב לר"ת צריך ליישב מכל הנהו דמשמע דאין בנתינים צד עבדות ושמא לר"ת נמי לא הוו עבדים ממש. ע"כ. ועיין שם בתוס'.

תלמיד הרא"ה

ותלמיד הרא"ה ז"ל בחידושיו ליבמות פי' בענין אחר וז"ל הנכון הנתינים אסורים לבא בקהל מדאורייתא משום לא תתחתן בם אלא שאין איסור אלא בנתינים הראשונים אבל דורות שנולדו להם לאחר גירות כשרים דכל היכא דלא כתיב איסור דורות בניהם כשרים ובקר' דלא תתחתן בם ליכא איסור דורות ולא נאמר בהם עד עולם ולא שום ג"ש לדון בהם כן ואתא משה וגזר עלייהו שעבוד בדור ראשון כדי שלא יתערבו בהם והדר אתא יהושע וגזר שעבוד עליהם ועל זרעם כל זמן שבית המקדש קיים וממילא נפסלו לבא בקהל ודוד גזר עליהם שעבוד לדורות עולם ונפסלו לבא בקהל גם כן הלכך כל היכא דמשכחת איסור נתינים מדאורייתא אינו אלא בנתינים הראשונים שנתגיירו וכן פי' החכם הגדול רבי יצחק הלוי ב"ר שמואל הלוי ז"ל וכן עיקר. ע"כ. וכן פירשו רוב האחרונים עיין במגיד משנה בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה.

תלמיד הרשב"א

וכן כתב תלמיד הרשב"א ז"ל וז"ל נתינה מדאורייתא אסורה ודוד דורות הוא דגזר עלייהו ואיפשר לומר דאף רש"י ז"ל הכי ס"ל ומאי דקאמר אסורה לבא בקהל דדוד גזר עליהם ה"פ דוד גזר עליהן שעבוד ולא שיהיו עבדים גמורים לענין תפיסת קדושין ולענין קנס אלא לאוסרן לבא בקהל לדורות כעבדים ומדרבנן וקרא דלא תתחתן בגירותן כתיב. ע"כ:

והתוספות ז"ל לא כתבו כן וכדכתיבנא והביאו ראיה לשיטתו של רש"י ז"ל דגרסינן בירושלמי בפרק עשרה יוחסין נתינים יהושע רחקם כלום רחקם אלא משום פסול משפחה דאי תימר משום פסול עבדות אלא מעתה הבא על הנתינה לא יהיה לה קנס משמע משום דיהושע גזר עליהם נפסלו מלבא בקהל וגזרת יהושע ודוד הכל גזרה אחת כדמוכח בהערל. ואף ע"ג דלשיטתו של רש"י ז"ל פיסולם היינו משום עבדות וכמו שכתבו התוספות ז"ל ובירושלמי אמרינן היינו משום פיסול משפחה מכל מקום שמעינן מהא דאין איסורן מדאורייתא וכמו שפי' ר"ת ז"ל אלא דיהושע ריחקם ופסלם מלבא בקהל וכמו שפירש רש"י ז"ל אי נמי יש לפרש דהכי קאמר כלום ריחקם אלא משום פיסול משפחה פי' דהוי פגם משפחה כיון דנראין כעבדים ושום אחד לא יתחתן בהם משום קצת עבדות שבהם דאי תימא דהוו כעבדים גמורים ופסולים כשאר העבדים דיהושע עבדות גמור גזר עליהם אלא מעתה וכו' והיינו כפירוש רש"י ז"ל דהא כתבו התוספות לעיל דלשיטת רש"י ז"ל לאו ממש עבדות גזר עלייהו ליאסר בלא יהיה קדש כנ"ל.

קונטרסים

שוב מצאתי כיוצא בזה בקונטריסים והקשו בתוספות על פר"ת ז"ל דס"ל כדאסיק רבא דבהאומר בקדושין משמע דסוגיא דשמעתא אזלא כדאסיק אדעתיה רבא מעיקרא דמאי דכתיב לא תתחתן בם איירי בגיותן דאמרינן התם ע"ג מנא לן דלא תפסי בהו קדושין דכתיב לא תתחתן בם אלמא דקרא דלא תתחתן מיירי בגיותן כדאסיק אדעתיה רבא מעיקרא ותירץ ר"ת ז"ל דאסיפיה דקרא סמיך דכתיב ובתו לא תקח לבנך וגו':

בית הבחירה (מאירי) מסכת כתובות דף כט עמוד א

הבא על הממזרת ויתבאר בגמ' שלא סוף דבר לדעת ר' מאיר שסובר אדם לוקה ומשלם אלא אף לרבנן ואע"פ שאין אדם לוקה ומשלם אתה מפרשה בשלא התרו בו ולא אמרו כל היכא דכי אתרו ביה פטור מממון כי לא אתרו ביה נמי פטור אלא בחייבי מיתות הא חייבי לאוין אע"ג דכי אתרו ביה פטור מממון כל שלא התרו בו מיהא חייב והנתינים אף הם בכלל חייבי לאוין והם בני הגבעונים שנתגיירו דרך שקרות והשאירום ולא להחזיקם בגרים גמורים לענין חתנות אלא שהם חייבים בתרי"ג מצות והוא שאמרו בתלמוד המערב הלכה א' נתינים לא חששו להם אלא משום פסול משפחה דאין תימר משום עבדות מעתה הבא על נתינה לא יהא לה קנס ועוד אמרו שם נתינים יהושע ריחקם ומה שאמרו בתלמוד שלנו יבמות ע"ח ע"ב שדוד גזר עליהם שמא נשתכח וחזר דוד וריחקם אבל מכל מקום נשארו באיסור חתנות מעיקר גרותם שבימי יהושע ומתוך כך איסור חתנות שלהם מן התורה והוא שאמרו עליה בגמרא ממזרת ונתינה איכא ביניהו למאן דאמר ראויה לקיימה הא נמי אינה ראויה והביאה מן המקרא ר"ל ולו תהיה לאשה אשה הראוייה לקיימה וכן שבסוף פרק ראשון אמרו אי זהו אלמנת עיסה כל שאין בה לא משום ממזרות ולא משום נתינות והקשו בה מאי שנא הנך משום דהוו דאוריתא וכו' וכן בפרק המדיר ע"ז ע"א באותם שכופין להוציא ולא תני ממזרת ונתינה משום דבדרבנן קתני בדאורייתא לא קתני וכן בפרק הערל ע"ו ע"א אמרו בגיותן ליה להו חתנות בגרותן אית להו חתנות כלומר שאין איסור חתנות ראוי לאמרו אלא בגרותן דבגיותן לא שיך בהו חתנות ומכל מקום דוקא הם עצמם ותולדותיהם שכיוצא בהם אבל כל שחזרו ביניהם ונתגיירו מתחלה הרי הם מן התורה כשאר גרים שאין להם איסור דורות משנתגיירו לשם ישראלות לגמרי ואיפשר במה שאמרו שדוד גזר שפירושו שחזר וגזר עליהם לאיסור דורות אף כשחזרו ונתגיירו מתחלה ועל אלו שנתגיירו אמרו יבמות מ"ט ע"ב שבימי ר' בקשו להתיר נתינים ואין צריך לומר באלו שיש להם קנס שהרי אין איסורן מן התורה אלא שמשנתנו באותם שלא נתגיירו מגירותם הראשון ואילך לגיורת הגמור וכבר כתבנו בזו דרכים אחרים בפרק הערל:

חידושי הרא"ה מסכת כתובות דף כט עמוד א

שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה כו'. הא דאמרי' על הנתינה פירש"י ז"ל אעפ"יב שגזר דוד עליהן, והא ליתא, דאי משום גזרה דדוד, הא פשיטא ולא צריכא למימר דודאי פשיט' דאית לה קנס, ותו דנתינה ודאי דאורייתא היא מדאמרי' לקמן בפרק המדיר [עז, א] גבי (ב)מתני' דאלו שכופין אותן להוציא, דלהכי לא קתני ממזרת ונתינה, משום דרבנן קתני דאורייתא לא קתני, אלא ודאי דאורית' הא וכדאמרי' התם ביבמות [עו, א] בגיותן לית לה חתנות בגירותן אית להו חתנות, דאיסור תורה בשבעה עממין בגירותן הוא, ומאי דגזר בהו דוד, שעבוד גזר עליהן. אי נמי אפשר דדוד דורות גזר עליהן, דמן התורה אינו אסור אלא נתינה ראשונה, ומתני' אירינן אפי' בנתינה ראשונה.

פסקי רי"ד מסכת כתובות דף כט עמוד א

ועל הנתינה, היא מן הגבעונים על שם ויתנם יהושע לחוטבי עצים ומשום צד עבדות הן אסורין.

תוספות הרא"ש מסכת כתובות דף כט עמוד א

הבא על הנתינה. פרש"י והיא אסורה לבא בקהל דדוד גזר עליהם, וכן בפרק הערל אהא דאמר רב הונא בר אדא נתינים דוד גזר עליהם פירש שלא לבא בקהל, וקשה לר"ת דהא מדאוריתא אסירי כדמוכח בהערל מהא דאמר רבא לאו מילתא היא דאמרי בגיותן לית להו חתנות דהא לא תפסי בהו קידושין נתגיירו אית בהו חתנות והכי פירושו מעיקרא הוה בעי לאוקומי קרא דלא תתחתן דכתיב בשבע אומות בעודם גוים והדר ביה רבא משום דלא שייך בהו חיתון קודם שנתגיירו אלמא נתינה גיורת דאיירי בה במתני' אסורה מן התורה, ומפרש ר"ת דנתינים מדאוריתא אסירי ודוד לא גזר עליהם אלא שעבוד וכן מוכח בפרק הערל דפריך ונתינים דוד גזר עליהם משה גזר עליהם דכתיב מחוטב עציך עד שואב מימך יהושע גזר עליהם דכתיב לא יכרת מכם עבד חוטב עצים ושואב מים ואי דוד גזר עליהם חתנות מאי קפריך הא לא אשכחן שמשה דאמרינן לקמן ממזרת ונתינה ויהושע גזרו עליהם אלא עבדות, וכן מוכח לקמן דנתינה אסורה מן התורה דאמרינן לקמן ממזרת ונתינה לישראל איכא ביניהו למ"ד ראויה לקיימה הא נמי אינה ראויה לקיימה אלמא דנתינה אסורה מן התורה, והכי נמי איתא בפרק יש מותרות אמר רב חסדא ממזרת ונתינה איכא בינייהו מ"ד דאוריתא הא נמי דאוריתא ומ"ד מפני שמרגילתו הא נמי מרגלא ליה.

הערות הגרי"ש אלישיב מסכת כתובות דף כט עמוד א

מתניתין אלו נערות וכו' ועל הנתינה וכו'. רש"י ביאר דדוד גזר עליהם עבדות והוה רק איסור דרבנן, והק' התוס' כמה קושיות דבכמה מקומות ביארה הגמ' ממזרת ונתינה איכא בינייהו למ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא, מוכח דאיסור נתינים דבר תורה, וביארו התוס' דאיירי נתינים בגירותם וכיון דהוו מז' עממין איכא עלייהו לאו דלא תתחתן בם דלרבא למסקנא איירי פסוק זה בגירותם דיש להם חתנות, ובהכא איירי משנתינו.

הרמב"ן והרשב"א נחלקו על דעת התוס' וס"ל דודאי למסקנא פסוק דלא תתחתן נאמר בגירותם אבל נאמר רק לדור ראשון שנתגיירו שיש עליהם איסור חתנות אבל דורות הבאים אחריהם דוד גזר עליהם משום עבדות ואיסורן מדרבנן, ומה שביארה הגמ' ממזרת ונתינה איכא בינייהו היינו נתינה דדור ראשון דהוה דבר תורה.

והנה יש מהאחרונים שרצו לבאר דדעת רש"י הוא כדעת ראשונים אלו ולא יקשה עלי' מהא דלקמן (ע"ב) דכתב הגמ' נפק"מ ממזרת ונתינה והיינו דיש היכ"ת של איסור תורה, ומה שביאר רש"י הכא דנתינה דרבנן כיון דכהיום איסורם הוה מדרבנן גרידא, ולכאו' א"א לומר כן בדעת רש"י מהא דעל הכותית דהוה גירי אריות ואיכא לאו דלא תתחתן א"כ נקט דלא תתחתן הוה בגיותן כדעה ראשונה של רבא וא"כ בגירותן וז' עממין אין איסור דאורייתא אפילו דור ראשון ודו"ק.

והנה לדברי הראשונים עדיין קשה הא דיבמות (פ"ה ע"ב) לגבי אשה שנפלה קמי' נתין וממזר דחולצת דשאני משאר ערוה, והנה התם נתין ע"כ דהוה בדור השני דאי בדור הראשון א"כ הוה גר ואיך שייך כלל באחיו יבום וחליצה דלאו אחיו הוא אלא ע"כ איירי בדורות הבאים אחריו ואעפ"כ כלל נתינה עם ממזרת, וצ"ל דזה כבר מצינו במכות (י"ג ע"א) דאלו הן הלוקין כלל גרושה וחלוצה לכהן ואע"פ דחלוצה רק מדרבנן שיגרא דלישנא נקט, אבל על הא דלקמן קשה לתרץ כן דהזכיר שם להדיא למאן דאמר אין בה הוי' וכו' משמע מדאורייתא ולכך צריך לתירוצם דיש היכ"ת דהוה דאורייתא.

הפלאה מסכת כתובות דף כט עמוד א

פירש"י ד"ה נתינה מן הגבעונים וכו' דוד גזר עליהם וכו'. וכבר האריכו בס' מג"ש וס' פנ"י בישוב קושיות התוס' עליו. והנה דרך הראשון דס"ל לרש"י ז"ל דלא תתחתן אינו אסור מן התורה אלא דרך חתנות וגזירת משה ויהושע ודוד לאסור אף בזנות אפי' דרך מקרה שאינו אסור מן התורה כמ"ש הרמב"ם בריש הל' אישות, א"נ אפי' ליחדה לפלגש לדעת הראב"ד שם. אלא דלכאורה קשה על זה דא"כ מאי מקשה רבא ביבמות דף ע"ו על ברייתא דפצוע דכא מותר בנתינה אמר רבא לאו מילתא היא בגיותן לית להו חתנות וכו' ולא מוקי להך ברייתא בזנות. יש לומר כיון דקתני סתמא מותר משמע אפי' בנשואין, דבזנות בלי זה עכ"פ אסור מדרבנן אפי' בפנוי' דהא גזרו על יחוד פנוי' כדאיתא בפרק אין מעמידין [ע"ז דף לו ע"ב]. [ובזה נלענ"ד דיש ליישב הא דקשה לכאורה לפי מאי דקי"ל בריש תמורה כרבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומקשה שם אלא מעתה אלמנה לכהן גדול וכו', א"כ לרבא דקי"ל כוותי' דקרא דלא תתחתן מיירי בגירותן נימא דאי עביד לא מהני ולא יתפסו קידושין בנתינה, ולפי מה שתירצו דגזירת משה ויהושע ודוד הי' בזנות דשריא מן התורה ואי ס"ד דלא תפסי בהו קידושין אין לחלק בין ע"י קידושין או לא כמ"ש הרמב"ם בחייבי כריתות כיון דלא תפסי קידושין אע"ג דכתיב לא יקח חייב אפילו בזנות. מיהו לפי מאי דקאמר בפ' אין מעמידין דאפילו בגיותן דודאי לא תפסי בהו קידושין אפ"ה אינו אסור מן התורה אלא דרך חתנות, אכתי יש לומר דלא תפסי בהו קידושין ואפ"ה לא תתחתן משמע דאין אסור אלא דרך חתנות, ועמ"ש לקמן בישוב קושיא זו].

ויותר נראה דלרבא גופי' אי אפשר לפרש כן, דהא כתבו התוס' בקדושין דף נ"א ד"ה קידושין שאין מסורין לביאה רבא אמר לא הוי קידושין, דהא דתפסי קידושין בחייבי לאוין משום דאיסור הביאה לא בא ע"י קידושין שהרי קודם לכן נאסרה בביאה כמו אחר קידושין עכ"ל. א"כ אם נימא דאין איסור מן התורה בנתינה אלא ע"י קידושין, קשה דהו"ל קידושין שאין מסורין לביאה שהרי אינה אסורה קודם הקידושין ולא יתפסו בה קידושין, ומתני' מפורשת בסוף פ' האומר דקידושין תפסי בנתינות, אלא ע"כ דס"ל לרבא דאפי' בזנות אסורה מן התורה, וממילא מתורץ מה שדקדקנו דלא משני רבא דברייתא דפצוע דכא מותר בנתינה היינו בזנות, דלדידי' ליכא למימר הכי. ובזה יש לתרץ דברי הרי"ף שהשמיט דברי רבא שם ביבמות, וכתב הב"י באה"ע סי' ה' דמשמע דס"ל כס"ד דרבא שם, ולפמ"ש אתי שפיר אפי' לפי מסקנא דרבא דלא תתחתן בגירותן משום דבאמת לפי מאי דקי"ל דקידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין כאביי שפיר איכא לאוקמי הך ברייתא דפצוע דכא מותר בנתינה בזנות דהוא מדרבנן ובפצוע דכא לא גזרו ורבא לשיטתי' אזיל ודוק.

הדרך השני בפירש"י דס"ל כשיטת הרמב"ן ורשב"א ז"ל דנתינים אינם אסורין מלאו דלא תתחתן אלא בדור ראשון דהא לא כתיב בהו דורות ומשה ויהושע ודוד גזרו על הנולדים מהם בגירותן ולהכי במתני' דלא מיירי בגיורת עצמה דהא קתני בתר הכי גיורת ע"כ משום גזירת דוד הוא כפירש"י. ובזה מתרצים הרמב"ן ורשב"א ז"ל קושיות התוס' מפ' יש מותרות ומפ' אלו הן הלוקין דהתם בנתינים עצמן שנתגיירו מיירי. מיהו קשה לי טובא על שיטתם חדא דהא אמרינן ביבמות דף כ' ע"א איסור קדושה וכו' בת ישראל לנתין ולממזר וכו' והתם ע"כ ליכא למימר בנתין ראשון שנתגייר עצמו דא"כ גרים לאו בני חליצה ויבום הם ואפ"ה חשיב לי' בחייבי לאוין. ותו קשה לי מהא דאמר ביבמות דף ע"ח ע"א מצרי שני במה יטהר והקשו התוס' שם וא"ת וישא נתינה וכו' ותירצו דבתר דידה שדינן. ולשיטתם דהנולדים מותרים מן התורה שפיר יכול ליטהר בנתינה ומשום פסול דידי' מתטהר בדור שלישי.

ותו קשה לי דהא הקשו התוס' ביבמות דף כ"ג ד"ה ההוא בשבעה אומות וכו' וא"ת דלא תתחתן נימא בכל האומות דבגירותן אסירי. ותירצו מדאסרה תורה בעמוני ומצרי ש"מ דבשאר גרים מותרים, ולפי שיטתם דילמא כל האומות אסורין בדור הראשון ועמוני ומצרי איצטריך למיסר דורות דידהו, וכ"ש דקשה לר"ש דס"ל באמת דקרא מיירי בכל האומות ולרבות כל המסירין וא"כ נימא נמי דלא תתחתן בגירותן קאי על כל האומות. ותו קשה לי דהא ר"ש יליף בק"ו דמצרי ולא מצרית מעמונים דאסורין איסור עולם ורבנן ס"ל הכתוב תלאן בלידה, א"כ אי נימא בנתינים דדור שני מותר מן התורה א"כ ניליף בק"ו מעמוני דנקבות נתינות מותרות, ואין לומר מצריות יוכיח דאין אסורות לעולם ואפ"ה תלאן הכתוב בלידה לאסור הנקבות, דמה למצריות שכן אסורין עד דור שלישי, וע"כ צ"ל דלא תתחתן משמע בין לזכרים בין לנקבות, א"נ דאסיפא דקרא קסמיך ובתו לא תקח לבנך אע"ג דמיירי בגויות סיפא דקרא מ"מ קאי נמי ארישא דקרא, א"כ קשה להיפך דניליף בק"ו מעמונים דנקבות מותרות מיד ואפ"ה אסורין איסור עולם, כ"ש נתינים דנקבות אסורות כמ"ש מקרא דלא תתחתן וגו' כ"ש דאסורין איסור עולם. ואין לומר דמצרית יוכיח דקי"ל דנקבות אסורות ואפ"ה מותרות בדור שלישי, אכתי קשה דדור שני ניליף לאיסור בק"ו.

ולולי דבריהם הי' נלענ"ד לישב שיטת רש"י ז"ל דבאמת ס"ל דנתינים אסורין בדור שני מק"ו כנ"ל, ודור שלישי מותרין משום די"ל מצרית יוכיח, וממילא דמתורץ הך דפ' כיצד [יבמות שם] בת ישראל לנתין ולממזר, די"ל דמיירי בדור שני שנולדים בקדושה ושייך בי' יבום. והא דלא פירש"י בנתינה הכא בדור שני, יש לומר דס"ל כיון דליכא למילף אלא בק"ו מעמוני ומואבי דאסורין איסור עולם א"כ אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואין לאסור נקבות בדור שני כלל. אע"ג שכתבנו דקרא דלא תתחתן משמע אפי' נקבות היינו בגיורת עצמה וכיון דמתני' לא מיירי בגיורת עצמה ע"כ הוא מגזירת דוד. ובזה מתורץ נמי הך דיבמות דף ע"ח דמצרי שני במה יטהר ולא קשה קושיות התוס' דישא נתינה דממ"נ אם ישא נתינה ראשונה הרי בנה נתין שני ואם ישא נתינה שני' כבר כתבנו שהיא מותרת, וכיון דס"ל לרבי יהודא קהל גרים אקרי קהל אסורה להנשא למצרי שני. וממילא דמתורץ נמי הך דיבמות דף כ"ג דאין לומר דלא תתחתן בכל האומות, דלפמ"ש דנתינות אסורות מן התורה בדור שני מק"ו כנ"ל שפיר יש לומר תירוץ התוס' מדאסרה התורה במצרי דור שני ש"מ דשאר גרים מותרים. [ובזה מתורץ נמי מה שדקדקנו לעיל לרבא דאמר כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ לא יתפסו קדושין בנתינה. ולפמ"ש יש לומר דהא כתבו התוס' ביבמות דף ע"ח ע"ב דהא דמותר גר בנתינה טפי משפחה משום דנתינה תפסו בה קידושין ואי הוי אמרינן דלא תפסו בה קידושין ע"כ יהיו גרים אסורין בנתינות א"כ תקשי נתין שני במה יטהר, דאי אפשר שישא נתינה שני' דהא היא אסורה לישא אותו וא"כ לא משכחת גזירת משה]. מיהו לר"ש דס"ל מצריות מותרות א"כ לדידי' נשאר קושיא הנ"ל דניליף בק"ו מעמונים דנתינות אסורין איסור עולם, דליכא למימר מצריות יוכיחו כנ"ל דהא לדידי' במצרי נקבות מותרות וא"כ לא משכחת גזירת משה ויהושע ודוד. וצ"ל דמודה רבא אליבא דר"ש דקרא דלא תתחתן בגיותן קאי ויבואר בסמוך, ודוק בכל זה.

ומ"ש התוס' בסוף הדיבור והא דאמרינן בהאומר וכו' אומר ר"ת דאסיפא דקרא קסמיך וכו'. לולי דבריהם יש לישב דבאמת לפי הס"ד דמהך קרא ילפינן דאין קידושין תופסין מלשון לא יהא בהם תורת חיתון אין שייך להקשות בגיותן למה לי חתנות, דאדרבא הא גופא קאמר קרא דאין בהם תורת חתנות וקושית רבא אינו אלא לפי המסקנא דנפקא לי' בלי זה מקרא ואח"כ תבא אלי' ובעלתה כדאמרינן בקידושין שם דאין בהם תפיסת קדושין א"כ לא שייך קרא דלא תתחתן. לפ"ז נראה נכון דלפמ"ש לעיל ע"כ דרבא מודה אליבא דר"ש דלא תתחתן בגיותן ולא קשה לר"ש קושיות רבא בגיותן לית להו חתנות, דר"ש לשיטתי' דס"ל כי יסיר לרבות כל המסירים ואי"צ לקרא דתבא אלי' ובעלתה כדאמרינן שם בקידושין, א"כ באמת מהכא יליף דאין בהם תורת חתנות כדאמרינן שם הניחא לר"ש ושייך שפיר לשון לא תתחתן בגיותן וקרא דתבא אלי' ובעלתה דרש ר"ש לדרשה אחריתא. ולפ"ז יש לישב גם סוגיא דפרק אין מעמידין [ע"ז] דף ל"ו ע"ב דאזלא אליבא דר"ש ודוק.

בא"ד אסיפא דקרא וכו'. ובסוף פרק האומר הקשו דמלא יקח הני מילי לכתחלה אבל בדעבד תפסי קדושין, ועיין בחדושינו שם דכיון דאין הקושיא אלא לרבא דמוקי קרא דלא תתחתן בגירותן, הא רבא ס"ל דכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וע"ש באורך ואין כאן מקומו.

זרע יצחק מסכת כתובות דף כט עמוד א

בא"ד וכן בקדו' כו' שיש קדושין כו' עכ"ל הקשה בל"א דאימא דנקט נתינה אגב ממזרת כמ"ש לעיל ולק"מ דבשלמ' לעיל דכיון דלפי האמת איכא איסורא לא חש למינקטה באגב אבל הכא דקתני שיש קדושין והא בנתינה ליכא קדושין בגיות' וכי תני ש"ק משום אגב מיהו ק"ק לפ"ז הך דיש מותרות דאמר ממזרת ונתינה איכא בנייהו מ"ד דאורייתא הא נמי דאורייתא כו' וכלומר דיש לה כתובה ע"ש והא שקר הוא דמד"ס היא ואין לה כתובה ויש לחלק דהתם שהוא לתרוצי מאי בינייהו לא דק בלישני' ושיגרת לשון נקט אבל מתני' דקדושין דנחית לאשמועינן דינא הו"ל לתנא למידק בלישניה ועי"ל על עיקר הקושיא דהתם במשנה עצמה קתני וכל שאין לה קידושין כו' כגון נכרי' וא"כ אינו מן הדרך למינקט באגב כיון דמיד תני איפכא אבל אם היה במקום אחר שפיר דמי.

בא"ד (ועוד לפ"ה כו') ועוד דתנן כו' עכ"ל יש שואלים אמאי לא הקשו התוס' מהך דאייתו לעיל מפרק האומר דתנן כל מקום שיש קדושין כו' כגון נתינה כו' אלמא אינה שפחה ומה גם כמ"ש לעיל כיון דבאותה משנה עצמה קתני בסיפא שפחה תו ליכא למימר דנתינה הוי שפחה וי"ל משום דלא נידחי דדוד לא גזר עליהם אלא להחמיר ולא להקל דלא יהיו קידושין תופסין בה כיון דמדאורייתא תופסין והבא עליה במיתה אבל הך דעשרה יוחסין הוי קולא ועי"ל דכיון דשם איכא למימר דנקט נתינה באגב אע"ג דתירצנו לעיל מ"ת רצו להביא ראיה שאין בה פקפוק.

בא"ד וגזירת יהושע ודוד הכל גזירה א' כדמוכח בהערל כו' עכ"ל. עיין במוהרש"ל דהדרך הא' שכתב הוא דחוק דהא קושיא זו ותירוצה לפום מ"ש הוא ז"ל היא בהדיא בהערל ומהו זה שכתבו כדמוכח כו' ועוד לישנא דהכל גזירה א' לא יתיישב לפי' זה דהו"ל למימר ויהושע ודוד כולם גזרו וכן מ"ש וגזירת יהושע כו' לישנא דוגזירת לא א"ש ועיין מהרש"א דזהו עצמו כוונת תוס' והוא דהם מעיקרא כתבו בראש הדבור והיינו משום עבדות כדאמרי' בהערל וכתבנו שם דהיינו ממשה דסתם גזירתו היא משום עבדות כדאמר שם רש"י וכדמוכח שם מהתוס' דכיון דנתנם חוטבי עצים מסתמ' משום עבדות ועכשיו כתבו לך דמ"ש מתחילה הוא לפום מאי דס"ד דגם יהושע גזר עבדות אבל השתא דהכריח הירושלמי דיהושע ל"ג עבדות גם דוד י"ל כן לא תקשה אמאי דאמרינן מעיקרא והוא דמוכח בהערל דגזירת יהושע ודוד הכל מין גזירה א' ואינו נגרר אחר משה והוא ממאי דאמרי' התם יהושע ל"ג אלא בזמן ב"ה ודוד אף בזמן שאין ב"ה קיים משמע דעל אותו דור יש שני גזירות דדוד ויהוש' דהיינו דיהושע לדורות הבאים גזר כדפירש"י שם.

ועי"ל כוונתם דהם רצו לדחות פי' ר"ת בכל צדדיו והוא דפירש דנתינים מדאורייתא ודוד ל"ג אלא שעבוד בעלמא לכך כתבו דלא תימא דמהירושלמי נדחה עיקר דינא דר"ת ונתינים לאו מדאורייתא מיהו אכתי אפשר דדוד לא גזר אלא שעבוד ויהושע לדורו לבד הוא דגזר לכך כתבו הכל גזירה אחת כדכתיבנא דגזירת יהושע אף לדורות הבאים.

(תוס' בד"ה הבא על הנתינה כו' ואע"ג דהפק' ב"ד הוא) [בא"ד דקיי"ל הפקר ב"ד הפקר כו'] עכ"ל. לכאורה נראה דל"ק זאת אלא לפירוש ר"ת דלא גזר דוד אלא שעבוד בעלמא דלא הוי אלא ממון דאית לן למימר שפיר הפקר ב"ד כו' אבל לפ"ה דמשום עבדות נגעי בה דהוי איסורא לא אמרי' הפקר ב"ד כו' וכן מצאתי במהרש"א מיהו כפי הנראה מקשים דבהערל פי' בד"ה מחוטב עציך כו' ונכרים פסולים כו' ובד"ה ויתנם יהושע אלמא עבדים נינהו כו' ואח"כ כתב בד"ה חלקנו נתיר דיכולין ב"ד להתיר ולהפק' כו' דקי"ל דהפק' ב"ד הפקר עכ"ל הרי דאע"ג דפי' דמשום (אפילו) עבדות נגעו בה מ"מ שפיר אית לן למימר הפקר ב"ד וכן משמע שם במהרש"א בתוס' בד"ה ונתיני' דוד כו' ועוד י"ל דה"פ כו' ע"ש שכתב דלא הוצרכו לומר להך פי' דלאו עבדות ממש אלא כי היכי דלא תיקשי הך דאלו נערות ודפרק י' יוחסין עש"ב ואם איתא לימא דהוצרכו לפי שכתבו וניחא השתא הא דקאמר בימי רבי כו' וכן מסתבר לפום הסברא דאפילו עבדות ממש גזר עליהם יכולים להפקירם לשחררם וממילא יותרו (אבל) [לבא] בקהל כדין כל העבדים אמנם צ"ל דתוס' דידן לא ס"ל הכי אלא כיון דכל עצמם לא גזרו עליהם שעבוד אלא כדי שיאסרו לבא בקהל מיקרי מבטל דברי ב"ד חבירו ולפ"ז אף לפי הומיהו הא י"ל דלאו עבדו' ממש כו' דכתבו הכא ל"ק והא קי"ל הפקר כו' אבל ק"ל דא"כ אמאי לא הקשו גם מהא דקאמר בקשו להתיר והשיב להם ר' חלקנו נתיר איך הודה לדבריה' דחלקנו הא ק"ל אין ב"ד מבטל כו' ונ"ל לתרץ זה בהקדי' קושיא אחרת דכפי מ"ש דזה אינו צורך ב"ד לא אמרינן הפקר כו' א"כ תק' למ"ש חלקנו נתיר אלא ע"כ י"ל דלא ס"ל לתוספות דידן כתוספות דהערל שם בד"ה בקשו להתיר כו' מטעם הפקר אלא דאנו ירשנו מאבותינו השעבוד בהם ואנו מתירים השיעבוד שיש לנו בהם דמסתמא כל ישראל ניחא להו בהכי כיון דרצו ובקשו להתירם אי לאו רבי ובהכי ניחא דל"ק לפ"ה מיהו קצת דוחק הוא לומר דתוס' דידן מחולקים מרש"י ותוס' דהערל בכמ' דברים ויותר טוב היה לומר דליכא קישור במ"ש ואע"ג כו' דלאו מוכרח לקשר היכא דלא אפשר לקשרו בפשיטות אבל אכתי נשאר לפנינו הדקדוק שכתבנו דכיון דאינו צורך כ"כ לא אמרינן דהפקר כו' א"כ איך אמר חלקנו נתיר וע"כ צ"ל כדכתיבנא דלאו מטע' הפקר נגעו בה וא"כ יש לקיים כו' מ"ש אם לא שנדחוק ונאמר דדוקא בחלק מזבח הוא דעבדינן הך חלוקא כמו שכן צ"ל לכן מ"ש בהערל דמטעם הפקר הוא תאמר חלקנו נתיר של המזבח למה לא יתיר אלא ודאי צ"ל דבחלק מזבח לא אמרינ' הפקר ב"ד הפקר וראיתי במהראנ"ח שכתב וז"ל בשלמא לפירש"י ל"ה הפקר ב"ד משום דרצו להתיר דבר אסור אלא שעבוד בלבד ואיכא למימר דהיינו נמי מאי דאמר חלק מזבח מי נתיר כלומר דאם השעבוד ההוא תלוי בנו מ"מ שם העבדות לעולם הוא עליהם ויש להם איסור העבדות כו' עכ"ל כוונתו מבוארת דר"ל כדכתבנו לעיל דס"ל לתוספות דכיון דכל עצמם כו' אבל מה שרצה לישב בנעימה מה שהקשינו לעיל דגם לפ"ה מאי דקאמר חלקנו נתיר כו' דהא איסורא הוא ורצה הוא ז"ל לתרץ דהיינו הך מאי דקאמר חלק המזבח מי יתיר דחוק הוא בלשון דחלק המזבח ודו"ק.

חכמת שלמה מסכת כתובות דף כט עמוד א

בא"ד שלשה סימנים הללו ראוי לדבק בהן נ"ב רחמנים ביישנין גומלי חסדים:

בא"ד וגזרת יהושע ודוד כו' נ"ב פי' דלא תקשי מירושלמי אף לפרש"י שפירש דוד גזר עליהן והתם אמר יהושע גזר עליהן מש"ה אמר שחדא גזירה היא אי נמי דלא תימא מאחר דיהושע לא גזר אלא בזמן הבית כדאיתא להדיא ביבמות א"כ מאי דייק אלא מעתה לא יהא להם קנס דלמא אחר החורבן לא הוו כעבדים ודוד גזר עליהם ע"א לכך אמר גזירה אחת היא ודוד גזר אף לאחר החורבן כדאיתא התם ודו"ק:

חשק שלמה מסכת כתובות דף כט עמוד א

במשנה אלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה. ונ"ב לכאורה קשה דהו"ל לאקדומי ברישא הבא על אחותו ואינך הני דאית בהו כרת ומלקות ואעפ"כ חייב קנס ותו לא איצטריך ליה למתני הבא על הממזרת דהוה ידעינן זה במכ"ש. ונראה דלעולא דס"ל דכל היכי דאיכא ממונא ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי בוודאי ניחא דאי לא הוה תני רק חייבי כריתות הו"א דמיירי דלא אתרו ביה וקמ"ל לאפוקי מר' נחוניא בן הקנה אבל אי אתרי ביה ליכא קנס דמלקות פוטר מן התשלומין קמ"ל ממזרת ונתינה לאשמעינן דהדין איפכא דמשלם ואינו לוקה וממשנה יתרא שמעינן הכי דע"כ מיירי בדאתרו ביה ובא לאשמעינן האי דינא דכל היכא דאיכא ממונא ומלקות ממונא משלם מלקי לא לקי אך לפי זה אנו צריכים לומר דעולא סובר דביאה בלא קידושין בחייבי לאוין ג"כ היה לוקה ודלא כהרמב"ם ז"ל דס"ל בפט"ו מהל' איסו"ב הלכה ב' דבביאה גרידא ליכא מלקות. אך מ"מ על הרמב"ם לא קשיא דהא אנן פסקינן כר' יוחנן דכל היכי דאיכא ממונא ומלקות מלקי לקי וממונא לא משלם ולדידיה ע"כ מיירי רישא ג"כ בדלא אתרו ביה וא"כ תהדר קושיא לדוכתיה דלא לתני תנא רק הבא על אחותו ואינך וממילא הוה שמעינן נמי ממזרת אלא ע"כ דהתנא בא לאשמעינן דבממזרת לעולם חייב קנס דלא שייך בה התראה כלל דליכא מלקות בממזרת כלל משא"כ בסיפא יש חילוק בין אתרו בה או לא וכדאמר ר"י בהדיא לקמן ד' ל"ב כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו וממילא שמעינן ממתני' דבביאה בלא קידושין ליכא מלקות וכדעת הרמב"ם ז"ל ודו"ק. ובזה ניחא דלא מקשה ארישא מיד ממתני' דאלו הן הלוקין דתנן שם דהבא על הממזרת לוקה והיינו דשם י"ל דלקח אותה ע"י קידושין [והא דמקשה לקמן אי כר' יצחק קשיא ממזרת היינו אי רבה ס"ל כר"ל ור"ל בוודאי ס"ל דבביאה בלא קידושין נמי איכא מלקות דאל"כ מאי דחקו לאוקמי מתני' כר"מ ולומר דמת ומשלם לית ליה לוקמא כר' יצחק דאין מלקות בחייבי כריתות דבשלמא ר"י י"ל דלא ניחא ליה לאוקמא כיחידאה אבל ר"ל דמוקים כיחידאה לוקים כר"י אלא ע"כ דקשיא ליה ממזרת ודו"ק ובזה נסתלק מה שהקשה הראב"ד בהשגות שם על הרמב"ם ז"ל מסוגיא הלז ודו"ק היטיב]:

חתם סופר מסכת כתובות דף כט עמוד א

ועל הנתינה. רש"י והרמב"ם ס"ל דוד גזר עליהם. וכל היכי דתני נתינה אשגירת לשון נקיט. והר"ן תמה מס"פ המדיר דקאמר ש"ס דלהכי לא חשיב ממזרת ונתינה בהדי דכופין להוציא משום דאורייתא לא חשיב ש"מ נתינה דאורייתא דאל"ה ליחשבי' והר"ן וכן ריטב"א במכות תי' דמן התורה לא אסור אלא דור ראשון ומכאן ואילך שרי' ואפשר שכן דעת רש"י במכות שכ' להדי' ואלו הן הלוקין נתינה משום לא תתחתן והיינו דור ראשון הבא להתגייר ובמתני' מיירי מדור שני. וכל זה הוא דוחק גדול. בשגם קו' הר"ן לא מיתרצא דעכ"פ ה"ל למיחשב ס"פ המדיר נתינה דדור שני שכופין להוציא. ויש לדחוק כיון דעיקר דאוריי' לא קחשיב לי'. אבל לולא דבריהם הייתי אומר עפ"י דרכם ז"ל דהתורה החמירה על דור הראשון המתגיירי' שלא להתחתן בם משום שקלקלו מעשיהם טפי משארי אומות וילמדו ממעשיהם אע"פ שנתגיירו כבר. אבל דור השני שכבר נתגדל עם בני ישראל אותם מותר מן התורה להתחתן בהם. וכל זה אם נתגדלו ונתחברו עם ישראל. אך כשבא משה ויהושע וגזרו עליהם עבדות בזמן שבהמ"ק קיים שלא יטמעו בהם ישראל. נמצא הם מובדלי' מישראל ונשארו אצל אבותיהם. ה"ל הכל כמו דור ראשון ואסורי' מן התורה בלאו דלא תתחתן עד אחר החורבן שאז יהי' הדור שני מותר בקהל וכשבא דוד וגזר עליהם עבדות לעולם נאסרו מן התורה לעולם. ורצה רבי להתירם ואז יהי' הדור שני מותר בקהל ושוב אמר חלק מזבח מי יתיר ונשארו באיסורם מן התורה. ומשו"ה לא חשבם רבי במתני' בהדי הנך דכופי' להוציא משום דאיסורם מן התורה. וא"ש דלוקין עליהם באלו הן הלוקים. ורש"י דמשנתינו דאלו נערות שכ' דוד גזר עליהם ר"ל ע"י גזירתו נאסרו מן התורה והא דכ' רש"י גבי כותית דאיכא משום לא תתחתן אלעיל אנתינה נמי קאי:

[מהדורא תנינא]  אלו נערות פרק שלישי אנא מלכי וקדושי. כבודי ומרים ראשי. היה עזרתי בי. בחי' פרק שלישי:

אלו נערות וכו' הממזרות והנתינה עמ"ש תוס' והנה רש"י בר"פ אלו הן הלוקין כ' להדי' דנתינה אית בה משום לא תתחתן, והנלע"ד בזה, מצאתי אח"כ בס' מגיני שלמה ופני יהושע ומ"ו בהפלאה כולם דרכו בדרך זה, ומ"מ לא דרכיהם דרכי משום כן לא מנעתי להעלות מה שחנני ה' בזה והוא לפמ"ש הראשונים ז"ל דמדלא מנה בהו דורות ש"מ דלאו דלא תתחתן לא נאמר לדורות עולם כממזר ועמוני אלא דור הראשון המתגיירי' הם אסורי' והנולדים מותרים, ויראה דודאי הזכרים אסורים לעולם ק"ו מעמוני ומואבי' שנקבותי' מותרי' מיד זכריהם אסורים לעולם מכ"ש הני, ובן נקבותיהם אסורי' עכ"פ עד דור ג' ק"ו ממצרי שזכריהם מותרי' אחר ג' דורות מ"מ אין נקבותיהם מותרות עד אחר ג', נתיני' שזכריהם אסורי' לעולם אינו דין שיהי' נקבותיהם אסורות עד אחר ג', ועמ"ש בזה מ"ו בהפלא"ה, מ"מ אחר ג' דורות הי' נקבות ז' עממי' מותרות בקהל, וכי אתה משה רבינו וגזר עלי' עבדות נהי שלא הי' עבדות גמור לעבור עליהן בלא יהי' קדש וכה"ג מ"מ הועיל שלא נתקבלו לגרים גמורים למנות בהו דורות להפקיע מדור שלישי שלהן לאו דלא תתחתן מנקבותיהם, אלא כל דורו של משה שגזר עליהם עבדות, לא יחשב גרותן עד שיעבור הדור ההוא ויסיר מהם גזרות מרע"ה ויחזור ויקבלו גרות גמור כישראל גמורי' ואז ימנו ג' דורות ביהדות ויהי' נקבותיהם מותרת, ואתא יהושע והוסיף עליהם עבדות כל זמן שבהמ"ק קיים, ולא יכלו למנות דורות עד שיתקבלו לגרים גמורים אחר החורבן, ובא דהע"ה וגזר שלא יתקבלו לעולם, ויהי' לעולם בלא תתחתן, ונ"ל מ"ש רש"י בשמעתין נתינים דוד גזר עליהן מישך שייך לדבור שאח"ז שכ' כותים גירי אריות הן וישנו בלאו לא תתחתן בם. ורצונו כי הנתיני' גזר עליהם דוד שלא יהי' גרים גמורים והכותים דס"ל להאי תנא שהם גירי אריות בשניהם משום לא תתחתן בם וא"ש פירש"י דר"פ אלו הן הלוקין, ומה דאמרי' דרבי רצה להתיר נתיני' ה"ל להסיר מהם סבל העבדות וממילא יותרו נקבותיהם אחר ג' דורות, ואתי' דברי ירושלמי כהוגן דמשום פסול משפחה רחקום יהושע דע"י שנותנם לעבדי' ממילא שייך בהו לאו דחתון, ואל תשיבני איך כייל רש"י לא תתחתן דנתינה וכותית בחדא מחתא הא נתיני' עכ"פ אית בהו קצת גרות דהא לאו עבדי' גמורי' נינהי ושייך שפיר חיתון משא"כ כותי' דגירי אריות הם וממ"נ אי שייך חתנות בגיותן כס"ד דרבא לא קאי אגרותן וכן בהיפוך י"ל כבר כ' במגיני שלמה דשטת רש"י דגם למסקנא דרבא שייך חתון בתרווי' בגירותן וגם בגיותן, אלא מעיקרא הוה ס"ד דרבא דלא קאי קרא רק בגיותן והדר אמר רבא דא"כ לא ה"ל לקרא למנקט לשון חתון אע"כ דקאי נמי אגרותן ומשום כן נקט לשון חתון אבל אה"נ דגם בגיותן עבר בהאי לאו מק"ו דגרותן, ולפ"ז לרש"י דחשיב במתני' לאו דלא תתחתן אע"ג דיש לו היתר אחר ג' דורות. צ"ל הא דלא חשיב נמי מצרי ואדומי משום דחייבי עשה לא קחשיב וק"ל:

מהר"ם שיק מסכת כתובות דף כט עמוד א

תוס' בד"ה אלו נערות וכו'. פירש בקונטרס דדוד גזר עליהם וכו' ואין נראה וכו'. יש ליישב רש"י דשמעתין, [ד]לעולם דמודה דמה"ת אסורין מלאו דלא תתחתן, ולאחר גירות נאמר, אלא דס"ל דמקרא דלא תתחתן נראה דאין איסור רק על הזכרים, אבל הנקיבות לא הוזהרו, דהא כל זמן שהם בגיותן בוודאי אין שייך האיסור רק על הישראל ולא עליה, הכי נמי אפילו אם נימא דקאי גם על לאחר גירות, מ"מ היא לא נצטווה על זה. ותוס' לקמן דף מ' [ע"א] בתוספות ישנים [בד"ה אי אמרה לא בעינא] כתבו, דמאי שנא מכיבוד אב ואם דעשה דוחה, אע"ג דאי אמרה לא בעינא אין כאן עשה, ותירצו דכאן האיסור משום האשה, דגבה אין עשה, אבל עוברת על הלאו, ולכך אסור לקיימה, וא"כ בלאו דלא תתחתן דנראה דרק עליה נאמר והיא אינה מוזהרת, א"כ תיקשי דעשה ידחה ללא תעשה, ולכן צריך לומר משום דדוד גזר עליהם ומשום עבדות, והיא ג"כ מוזהרת.

מהרש"א חידושי הלכות מסכת כתובות דף כט עמוד א

תוס' בד"ה אלו נערות כו' וכל היכא דחשיב נתינה בהדי ממזרת כו' עכ"ל מאי דפסיקא לר"ת נמי לעיל להקשות לפרש"י מהך דפרק יש מותרות ואלו הן הלוקין דאיירי בגירותן סמך עצמו אהך ראייה שכתב הכא וכל היכא דחשיב נתינה כו' וק"ל:

בא"ד ומיהו הא י"ל דלאו ממש גזר עלייהו עבדות כו' עכ"ל קאי לתרץ הך דהכא דיש להן קנס ואהך דפרק עשרה יוחסין דחרורי ונתיני מותרים כו' וק"ל:

בא"ד ואע"ג דקי"ל דהפקר ב"ד הפקר היינו כו' עכ"ל דלפרש"י דהך גזירה דדוד משום איסורא דעבדות נגעי בה שפיר קאמר דחלק מזבח דעביד בהו איסור עבדות מי יפקיע דלא שייך באיסורא הפקר ב"ד הפקר אבל לפי' ר"ת דלא גזר דוד עליהן כלל איסורא אלא שעבוד וממונא בעלמא הוא ואית לן למימר שפיר דהפקר ב"ד כו' וק"ל:

בא"ד בירושלמי משמע כפ"ה כו' דא"ת משום פסול עבדות אלא מעתה כו' לא יהיה לה קנס כו' עכ"ל לכאורה אם מצד זה הוא כפ"ה דגזירה היא ולאו מן התורה הוא מצד אחר הוא היפך פירושו דפירש דמשום איסור עבדות נגעו בה ובירושל' הא דחי ליה אלא מעתה לא יהיה לה קנס ונראה דרש"י לא פירש בהדיא דמשום איסור עבדות גזר עליהן דוד אלא דהכי הוה משמע להו מפירושו דגזר עליהן עבדות ע"ש ויתנם חוטבי עצים וגו' והשתא כיון דבירושלמי מפורש דהך גזירה דיהושע ודוד שהיה גזירה אחת ולא משום עבדות אלא משום שאר פסול משפחה ה"נ יש לקיים פירש"י דגזירת דוד לא הוה משום עבדות אלא משום פסול משפחה ודו"ק:

משמרות כהונה מסכת כתובות דף כט עמוד א

ד"ה הבא על הנתינה וכו' ועוד דתנן אלו הן הלוקין וכו' עכ"ל ע"ש דתני נמי חלוצה וצ"ל דהתוס' כאן אזלי בשי' רש"י דחלוצה דאורייתא וע"ש בתוס':

בא"ד וכל היכא דחשיב נתינה בהדי ממזרת איירי בגיורת וכו' עכ"ל דברים אלו בכאן אין להם מקום שהרי גם בגיורת נ"ל מקרא דבתו לא תקח לבנך כמ"ש בסה"ד אלא דברים אלו מקומן לעיל אחר שהביאו מפ' יש מותרות ומפ' אלו הן הלוקין ועיין במהרש"א ז"ל:

פני יהושע מסכת כתובות דף כט עמוד א

בתוספות בד"ה אלו נערות הבא על הנתינה פי' בקונטרס דדוד גזר וכו' ואין נראה לר"ת דהא משמע בגמרא דנתינה [הויא] דאורייתא כו' ומ"מ אין נראה לר"ת פירושו כו' ועוד לפי' הקונטרס כיון דעבדות ממש גזר [עלייהו שמתוך כך] נאסרו משום לא יהיה קדש א"כ אמאי יש להם קנס עכ"ל. וקודם שנבא ליישב שיטת רש"י ז"ל אבאר תחילה פי' לשון התוס' דלכאורה יש לתמוה טובא בלשונם דנראין דברי ר"ת כסותרין זה את זה דממאי דקשיא ליה מעיקרא משמע דפשיטא ליה דלפירוש רש"י איסור נתינה מדרבנן ומש"ה מפרש דבכל הנך נקט נתינה אגב ממזרת ועל זה כתבו מ"מ אין נראה לר"ת פירושו, והקשו ועוד קשה כיון דעבדות ממש גזר נאסרו משום לא יהיה קדש וא"כ משמע דלפרש"י נמי איסור נתינה מיהא מדאורייתא וכן משמע ג"כ מהא דמקשו על פי' רש"י מפרק האומר דלפירושו הוי מדאורייתא דאל"כ מאי קשיא להו מפ' האומר טפי מכל הנך שכתב דנקט נתינה אגב ממזרת אע"ג דקתני מילתא דליתא דהא אין לוקין על נתינה א"כ מכ"ש דאיכא למימר בפ' האומר נמי נקט נתינה אגב ממזרת דלקושטא דמילתא שייך מיהא עיקר הדין דקרי לה יש קדושין ויש עבירה מדרבנן אלא על כרחך דמשמע להו השתא דלפירש"י אסורה מדאורייתא משום לא יהיה קדש כיון שגזרו עליהם עבדות ואהא קשיא להו שפיר מפרק האומר דקתני יש קדושין ויש עבירה דלפירש"י אין קדושין בנתינה דהוי כשפחה וא"כ הדברים סותרים זא"ז בכוונת ר"ת בפירש"י והיה נראה לי לכאורה דבאמת לשון התוספות אינם מסודרים בזה הדיבור אלא כמו לשון מסורס הוא דמעיקרא הוי משמע ליה לר"ת דלשיטת רש"י נתינה אסורה מדאורייתא משום לא יהיה קדש והוי קשיא ליה כל הנך קושיות אמאי לא תפסי בה קדושין ואמאי יהבינן לה קנס ולבתר דמסיק ומיהו י"ל דלאו עבדות ממש גזר עלייהו אלא איסורא דרבנן בעלמא בתר הכי קשיא ליה לר"ת כל הנך קושיות דמקשי ליה מעיקרא דהא ודאי בכמה סוגיות משמע דהוי מדאורייתא. כך היה נראה לי לכאורה וכדמשמע קצת מפי' התוספות בפרק הערל.

אמנם לאחר העיון נראה לענ"ד דאין צורך לכל זה אלא דלעולם לא הוי משמע ליה לר"ת בכוונת רש"י שיהיה איסור נתינה של גזירת דוד מדאורייתא אלא פשטא דלישנא משמע דהוי דרבנן דמתוך שגזר עליהן עבדות נאסרו לבא בקהל והיינו דקשיא ליה מעיקרא כל הנך קושיות מכמה סוגיות דמשמע דהוה בנתינה איסורא דאורייתא ולבתר דשני כל הנך קושיות דאיכא למימר דאגב ממזרת נקט נתינה ולעולם דהוי מדרבנן אכתי אין נראה לר"ת פירוש זה דאכתי היא גופא קשיא דכיון דדוד גזר עלייהו ועשאם כעבדים גמורים לענין פסולי קהל א"כ מהאי טעמא גופא ליפסלו מדאורייתא דאפילו בדיעבד לא ליתפסו קדושין דכיון דהפקר ב"ד הפקר הו"ל עבדים גמורים ולילקי נמי לילקו בשביל לא יהיה קדש כדמשמע מלשון רש"י בפרק הערל [יבמות ע"ט ע"א] בד"ה משה גזר עליהן. והיינו דמסיק לבסוף דאפ"ה לאו עבדות ממש גזר עלייהו. כן נראה לי בישוב לשון התוספות:

ומעתה נבא לבאר שיטת רש"י ותחילה אבאר מאי דקשיא לי לפי הבנת התוס' בשיטת רש"י ז"ל דלא משמע ליה דשייך לאו דלא תתחתן בנתינה ואחר נשיקות עפרם תמיה לי טובא האיך אפשר לומר כן דהא רש"י ז"ל גופיה מפרש להדיא בסנהדרין (בריש דף נ"א) דכותים ונתינים שייך בהו לאו דלא תתחתן בם וכן מפרש ג"כ להדיא במסכת מכות בפירוש המשנה דאלו הן הלוקין [ט"ז ע"א] בד"ה נתינה מן הגבעונים הוא ומלקות משום לא תתחתן בם וא"כ לפי"ז טפי הו"ל לאקשויי על פרש"י מדידיה אדידיה ויותר יש לתמוה על מורי זקיני ז"ל שהאריך בשמעתין ליישב שיטת רש"י ז"ל ולא הרגיש בזה:

נחזור לענינינו דלפי מ"ש ממילא נתיישבה שיטת רש"י ז"ל לנכון דודאי ס"ל לרש"י דשייך לאו דלא תתחתן אף בגירותן והיינו כמו שפירש להדיא במסכת סנהדרין ובמכות אלא משום דבפרק אין מעמידין [ע"ז ל"ו ע"ב] מסיק הש"ס דאפילו בגיותן לא שייך לאו דלא תתחתן אלא כשבא עליה דרך אישות משא"כ כשבא עליה דרך זנות לא שייך לאו דלא תתחתן וא"כ משמע דכ"ש דבגירותן שייך לחלק בכך והשתא אתי שפיר טובא דהנך דסנהדרין ודמכות איכא לאוקמי שפיר משום לאו דלא תתחתן כשבא עליה דרך אישות משא"כ מתני' דהכא דאלו נערות שיש להן קנס דעל כרחך איירי שבא עליה דרך זנות ומש"ה לא מצי רש"י לפרש משום לאו דלא תתחתן לכך הוצרך לפרש מטעמא אחרינא דדוד גזר עלייהו משום חשש איסור עבדות ממילא אין לחלק בין דרך אישות לדרך זנות דהא עיקר איסור לא יהיה קדש היינו דרך זנות ממילא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כך היה נראה לי לכאורה אלא דלפי"ז קשיא לי א"כ האיך מפרש רש"י בכותים במשנתינו דטעמא משום דגירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן ולמאי דפרישית הא לא שייך לאו דלא תתחתן בביאה דרך זנות אלא על כרחך דאפ"ה אתי שפיר דנהי דלא שייך בהו מלקות בביאתם דרך זנות אפ"ה קתני לה במתניתא לרבותא דיש להן קנס אע"ג דלא קרינן בה ולו תהיה לאשה דהא אסור לקיימן דרך אישות משום לאו דלא תתחתן וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דבנתינה נמי מצי לפרש כן. מיהו גם בזה יש ליישב דמשמע ליה לרש"י דהא דנקט בהאי בבא דרישא הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית וקשיא ליה אמאי נקט הנך תלת טפי משאר חייבי לאוין ואי פרטי קחשיב ליתני נמי אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט כי היכי דקתני לה בכל דוכתי כדמקשו בתוספות או דלא ליתני אלא חד מינייהו ממזרת לחודיה אלא על כרחך משמע ליה לרש"י דבכל חד מהנך תלת איכא רבותא באפי נפשיה ובממזרת איכא רבותא אע"ג דאיכא מלקות אף בביאת זנות ואסור נמי לקיימה אפ"ה יש לה קנס וממילא שמעינן דה"ה לכל חייבי לאוין אלא דאפ"ה איצטריך למיתני נמי נתינה דאע"ג דדוד גזר עליהן עבדות והיא בכלל שפחה וקס"ד דאין קנס לשפחה כמו שהקשו בתוספות קמ"ל דאפ"ה יש לה קנס דלא דמיא לשפחה גמורה ואיצטריך נמי למיתני כותית דאשמעינן הא מילתא גופיה דכותים גירי אריות הן וישנן בלאו דלא תתחתן, כן נראה לי נכון בעזה"י. ובזה נתיישבו כל קושיות התוס' דבכל הני סוגיות שהביאו התוספות דמשמע דנתינה הוי דאורייתא איכא לאוקמי כולהו כשבא עליה דרך אישות דוק ותשכח זולת האי דמשנתינו דעל כרחך איירי בביאת זנות הוצרך רש"י לפרש משום חשש עבדות וכדפרישית ודוק היטב.

עוד נראה לי ליישב שיטת רש"י בדרך אחר יותר נכון שהוא דרך האמת לענ"ד ולומר דמ"ש רש"י דוד גזר עלייהו לאו משום פסול עבדות דלא יהיה קדש איירי שלא מצאתי בשום לשון מפירושי רש"י בכל הסוגיות דמייתי קרא דלא יהיה קדש לענין פסול נתינים אלא מ"ש כאן דדוד גזר עליהם היינו דמתוך גזירת דוד שייכי בלאו דלא תתחתן משא"כ אי לאו גזירת דוד לא הוי שייך בהו לאו דלא תתחתן כ"א בדור הראשון שנתגיירו ממש ולא בדורותיהם וכמו שכתב מורי זקיני ז"ל בשמעתין בתחילת דבריו בשם הרמב"ן והרשב"א והרב המגיד ז"ל אלא שחזר בו מורי זקני תכ"ד משום דלא משמע ליה סתימת לשון רש"י לפרש כן בכוונתו. אמנם כן לענ"ד הדברים מבוארים ומוכרחים מתוך פירש"י ז"ל ומתוך סוגית הש"ס דפ' הערל דעל כרחך הא דאמר רב התם נתינים דוד גזר עלייהו ומייתי לה מקרא דוהגבעונים לא מבני ישראל המה משמע פשטא דמילתא דלענין פסולי קהל איירי ואמתניתין דהתם קאי והיינו דאמר קרא לא מבני ישראל המה והיינו דאמרינן נמי התם דקאמר דוד שאין ראויה לדבק באומה זו ובכל הסוגיא דהתם מפרש רש"י להדיא דלענין פסולי קהל איירי וא"כ משמע להדיא דמשום לאו דלא תתחתן לא הוי מיתסרי אלא אותן שנתגיירו בעצמן ולא בדורותיהם אלא דדוד גזר לכולהו דרי וכן בהא דמקשה הש"ס משה גזר עלייהו דכתיב מחוטב עציך עד שואב מימיך ופירש"י מדקרינן לחוטבי עצים באנפייהו ש"מ לאו בכלל ישראל נינהו ולאו בכלל גרים נינהו וכוונתו מבואר דאס"ד דבכלל גרים הוי הא כבר כתיב וגרך אשר בשעריך וליכא למימר נמי דעכו"ם גמורים נינהו דא"כ למה נכנסו בברית דהא כתיב בתריה לעברך בברית ה' אלוהיך אלמא דנתחייבו במצוות אלא על כרחך דלפי סברת המקשה עבדים נינהו ונהי דתפסי בהו קידושין בדיעבד כדמוכח במשנה דהאומר [קידושין ס"ו ע"ב] היינו משום דלאו עבדים גמורים נינהו כיון דלא שייך בהו קנין הגוף ממש אלא שיעבוד בלבד וממילא דלא קרינן בהו עם הדומה לחמור ולא שייך בהו נמי קרא דהאשה וילדיה תהיה לאדוניה אלא דאפ"ה ממילא דאסורין לבא בישראל מגזירת משה כיון דלאו בכלל גרים נינהו ולאו בכלל ישראל נינהו אלא שעשאן כעבדים לענין איסור קהל נמצא דכל זה לפי סברת המקשה דהוי משמע ליה דמשה לכוליה דרי גזר משא"כ לבתר דמסיק הש"ס דמשה לא גזר אלא אהאי דרא לחוד והיינו להא מילתא גופיה דלאו בכלל גרים נינהו ולאו בכלל ישראל נינהו משא"כ לשאר דרי הוי הוא שפיר בכלל גרים לענין לאו דלא תתחתן דשייך בהם לבד ולא בדורותיהם אלא דמ"מ אותן הדורות שנולדו מאותן שהיו בימי משה על כרחך היו צריכין להתגייר מחדש שהרי (אביהם) [אבותיהם] עדיין לא באו לכלל גרים גמורים ואף אם היו מתגיירין מחדש עדיין היו אסורים לבא בקהל הן עצמן דהא הלאו דלא תתחתן שייך נמי בגירותן אלא לענין זה היה מועיל להם מה שנתגיירו מחדש לענין שיהיו בניהם מותרין לבא בקהל דישראלים גמורים נינהו לפי השיטה שכתבתי. אלא דלאחר שגזר עליהן יהושע על כל הגבעונים שבאו בימיו שיהיו בהוייתן כ"ז שבית המקדש קיים באותו ענין ממש שהיו מגזירת משה שלא יבואו לכלל גרים גמורים וכל שכן שלכלל ישראל לא יבואו. והיינו משום שבאו ברמאות ועוד כדי שיהיו חוטבי עצים ושואבי מים כל זמן שבית המקדש קיים שאם היו רשאין להתגייר בגירות גמור ויהיו בניהם כישראלים גמורים ממילא היו מופקעים משיעבוד עבודת עבד נמצא דלפי"ז משום גזירת יהושע היו דין הנתינים כל זמן שבית המקדש קיים שלא היו רשאין להתגייר מחדש כלל בגירות גמור וא"כ ממילא מילתא דפשיטא היא דקיימי בלאו דלא תתחתן דשייך אפילו בגירות גמור כ"ש הכא שלא הועיל להם הגירות אלא להוציאם מכלל עכו"ם גמורים אלא דאכתי אי לאו דגזר עלייהו דוד היו רשאין להתגייר מחדש לאחר שחרב הבית בגירות גמור ונהי דאינהו גופייהו אכתי באיסור דלאו דלא תתחתן הוו קיימי דהא שייך נמי בגירותן אלא דאפ"ה היה מועיל להם הגירות מחדש שיהיו בניהם מותרין לבא בקהל דהוו כישראלים גמורים אלא שדוד גזר עליהן שיהיו בהווייתן לעולם כמו בימי משה ויהושע. וא"כ לפי"ז יפה כתב רש"י ז"ל דנתינים שבזמן הזה לא הוי שייכי בלאו דלא תתחתן שהיו יכולין להתגייר מחדש והיו בניהם מותרין לבא בקהל אלא דמשום גזירת דוד אסורין לעולם בלאו דלא תתחתן כיון שאי אפשר להם לבא לכלל ישראלים גמורים לעולם. ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י ז"ל ביבמות פרק הערל [יבמות ע"ט ע"א] בד"ה מחוטב עציך שכתב ש"מ לאו בכלל ישראל ולאו בכלל גרים נינהו ולכאורה הוא כמו כפל לשון אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דלא הוי בכלל גרים היינו הן בעצמן ומ"ש ולאו בכלל ישראל נינהו היינו לענין בניהם שנולדו להם ואין להאריך כאן יותר ומה שיש לדקדק עוד אבאר בפרק הערל אי"ה כן נראה לי נכון בעזה"י ודוק היטב:

פני שלמה מסכת כתובות דף כט עמוד א

מתני' אלו נערות שיש להן קנס וכו'. סדר המשנה תמיה לי, דמתחילה נקט הבא על הממזרת ועל הנתינה שהן חייבי לאוין, ואח"כ נקט הבא על הגיורת וכו' שהן כשירות, ואח"כ הבא על אחותו וכו' שהן חייבי כריתות, דלפי דרך הלימוד הו"ל למינקט חייבי לאוין גבי חייבי כריתות, והבא על הגיורת מתחילה או בסוף, ול"ל להפסיק בין חייבי לאוין לחייבי כריתות. ועוד לקמן בסמוך פירש"י בד"ה נתינה וכו' דדוד גזר עליהם וכו', והקשו התוס' [ד"ה הבא על הנתינה] דלקמן משמע דנתינה הוי דאורייתא, דקאמר ממזרת ונתינה איכא בינייהו וכו', משמע דהוי דאורייתא דהא בקראי פליגי וכו', ותירצו דאיכא למימר דנקט נתינה אגב ממזרת ע"כ.

ונלפענ"ד דלקמן בגמ' ובכל הני שהביאו התוס' איכא למימר שפיר דנקט אגב ממזרת אע"ג דלא הוי דינו כדין ממזרת, וכדי נקט כמו שנקט בכל דוכתא חלוצה גבי גרושה, אבל הכא במתני' דקתני אלו נערות פסולות שיש להן קנס, ואתי לאשמועינן נמי שאינו רשאי לכנסם משום דפסולות הן גביה, אי אמרינן דנקט נתינה אגב ממזרת י"ל דנתינה כיון דרק מדרבנן היא אסורה הכא משום עשה דולו תהיה לאשה יהיה מותר לכנסה. וזה אינו דאפי' באיסורא דרבנן כתב הרמב"ם פ"א מהל' נערה בתולה [הלכה ה'] לא ישאנה, דבעינן אשה הראויה לו. וא"כ צ"ל דהכא לא נקט נתינה משום ממזרת אלא אתי לאשמועינן דנתינה נמי בכלל פסולות הן שאסור לכנוס ואפ"ה יש להן קנס.

ולפ"ז מיושב מה דקשיא לי במתני' למה לא נקט התנא נמי חייבי עשה. וכ"ת דלא צריך כיון דאפי' חייבי לאוין וחייבי כריתות יש להם קנס כ"ש חייבי עשה, דמ"מ הו"ל למינקט לאשמועינן דפסולות הן, דלא תימא דמותר לקיימן משום מצוה, ולפי הנ"ל א"ש דכיון דקתני נתינה שהיא אסורה רק מטעם גזירה ואפ"ה חשיב לה בהדי פסולות, כ"ש חייבי עשה.

ולפ"ז י"ל דמש"ה נקט ברישא ממזרת ונתינה ומפסיק בהבא על הגיורת, ולא נקט חייבי לאוין גבי חייבי כריתות, דלא תימא דנתינה כשרה לקיימה ולא נקט נתינה אלא אגב ממזרת.

והנה בגמ' הקשה הני נערות פסולות אית להו קנס כשרות לא, ומשני ה"ק אלו נערות פסולות שיש להן קנס וכו'. ויש לדקדק מה תירוץ הוא זה דמ"מ קשיא פסולות אין כשרות לא.

אלא נלפענ"ד דכונת הש"ס כמו שכתבנו לעיל דתרתי אתי לאשמועינן דהני נערות פסולות הן להיות לו לאשה דלא תימא דאתי עשה דלו תהיה לאשה וידחה לאו דפסולות כדאמר לקמן דף מ' ע"א, ואשמועינן נמי דיש להן קנס, ובזה נמי א"ש דלא נקט חייבי עשה כמש"כ המל"מ פ"א מהל' נערה בתולה [הלכה ה'] יע"ש דבחייבי עשה לא שייך שידחה דמאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה.

וסדר המשנה נמי אתי שפיר בזה, משום דבהאי בבא דבא על הממזרת ועל הנתינה טפי אתי לאשמועינן דפסולות הן, ובהאי בבא דבא על אחותו אתי לאשמועינן רק דיש להן קנס דמשום פסולות לא איצטריך כיון דאית בהו כרת ולכך לא נקטה בהדדי, ולשון הגמ' דקאמר ה"ק אלו נערות פסולות וכו' הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית, דהכפיל לפרש נמי הכי משמע כמו שכתבנו.

רבי עקיבא איגר מסכת כתובות דף כט עמוד א

תוד"ה אלו נערות הבא על הנתינה. הקשו כיון דעבדות ממש גזר עלייהו אמאי יש לה קנס, אי דנתינה מנטרה נפשה הא אמרינן בירושלמי דשפחה אפילו משומרת אין לה קנס, ויש לומר דטעמא דירושלמי דכי היכי דממעטי' קטנה מקנס לר"מ לקמן (דף מ ע"ב) מקרא דולו תהי' לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר. ואף דמרבי' מנערה נערה חייבי כריתות אף דאין בהם הויה צ"ל משום דעכ"פ בנות הוי' הן לאחרים משא"כ קטנה דלאו בת הוי' היא כלל וא"כ י"ל דה"נ שפחה דלאו בת הוי' היא כלל וממעטי' מולו תהי' ואפשר דאפילו רבנן דס"ל דנערה אפילו קטנה במשמע היינו דמ"מ שייך בה הוי' ע"י אביה, ואף ביתומה מ"מ שייך בה הוי' אילו הי' האב קיים, או דאתיא לכלל הוי' לכשתגדל כדאיתא בגיטין (דף פה ע"א) דמה"ט בגירש חוץ מקדושי קטן הוי שיור משא"כ בשפחה דלא מקרי אתי לכלל הוי' וכדמוכח מההיא דגיטין שם דחוץ לעבד ולנכרי לא הוי שיור. והא דשוטה יש לה קנס כדמשמע לקמן (דף לב ע"ב) אחותו בוגרת נמי הא איכא בושת ופגם בשוטה דמשמע דמ"מ רק בבוגרת אבל נערה יש לה קנס צ"ל דזהו מקרי הוי' לכשתשתפה משא"כ בשפחה ונכרית, עיין גיטין (דף כב ע"ב) בתוס' ד"ה והא, וא"כ י"ל דבנתינה אף דדוד גזר עבדות עליהם לא הקילו עליהם בדאוריי' לומר דלא יתפסו בהן קידושין וגם הא נתיני בחרורי מותרים זה בזה וא"כ שייך הויה לישא לחרורי מש"ה יש להם קנס.

רש"ש מסכת כתובות דף כט עמוד א

תד"ה הבא על הנתינה. וא"נ לר"ת כו' למ"ד ראויה לקיימה כו' דהא בקראי פליגי. מזה אין ראיה כ"כ דא"ל דמ"מ לדידן נ"מ שהרי אסור לקיימה מדרבנן מיהא וא"ר לקיימה קרינן בה עמש"כ לקמן (לד) ע"ד מהרש"ל. וה"ל להביא גם הא דפריך שם ולר"ע כו' ולר' ישבב כו' מ"ב. הל"ל נתינה א"ב. או הא דלקמן (ריש דף לו) דמוכח שם דאפי' לר"ש ב"מ שניות יש להן קנס. ועי' לקמן (ל) תד"ה איכא בינייהו: בא"ד ובפ' יש מותרות כו' הא נמי דאורייתא. ה"ל לאתויי נמי הא דלעיל (יד ב) מ"ש הנך דאורייתא דקאי גם על נתינות ע"ש:

שיעורי ר' דוד מסכת כתובות דף כט עמוד א

סימן ל"ו [השני] – בדין איסור נתינים

א) אי איסור נתינים הוי מדרבנן או מה"ת

מתני' אלו נערות שיש להן קנס, הבא על הממזרת ועל הנתינה וכו'.

ופירש"י נתינה מן הגבעונים, והיא אסורה לקהל, דדוד גזר עליהם וכו'.

ובפשוטו סובר דאיסור נתינים הוי רק מדרבנן.

וכן שיטת הרמב"ם (פי"ב מהל' איסורי ביאה הכ"ג) דאיסור נתינים הוי רק מדרבנן.

אכן התוס' הקשו על רש"י, דזהו רק לפי ההו"א של רבא ביבמות (דף עו א) דלאו דלא תתחתן בם הוי רק בגיותן, אבל למסקנא דהוי בגירותן, א"כ הא הוי באמת איסור תורה מלא תתחתן בם, ולא רק מדרבנן.

ואמנם שיטת הרמב"ן והרשב"א ביבמות (דף עח ב) דבאמת האיסור דלא תתחתן בם [בכל הז' עממין] הוי אחר גירות, אך זה רק הדור ראשון שנתגיירו, אבל דור השני, דהיינו בניהם שנולדו להם, אינם אסורים מה"ת, ורק דוד גזר עליהם.

וכ"כ בשטמ"ק כאן (ד"ה ועיין) בשם תלמיד הרא"ה, דרק דור ראשון אסור בלא תתחתן, אבל דורות שנולדו לאחר גירות, כשרים מה"ת, ומשום דהא לא נאמר בהם דורות, וכן לא נאמר בהם עד עולם, כמו דכתיב בעמוני ומואבי, וכל היכא דלא כתיב איסור דורות, בניהם כשרים, ורק דיהושע ודוד גזרו עליהם.

[וכתב שם עוד בשטמ"ק (ד"ה וכן), דאפשר דרש"י ג"כ סובר כן, וכ"כ בפנ"י ובהפלאה ליישב שיטת רש"י, דאפשר דסובר נמי כהרמב"ן והרשב"א, דדור ראשון באמת הוי דאורייתא, ומה דכתב דהוי רק דרבנן, קאי על בניהם, דזה הוי רק מחמת גזירת יהושע ודוד, כנ"ל] (וע"ע להלן ס"ק ח').

ועכ"פ מבואר, דשיטת הרמב"ם דלאו דלא תתחתן בהם הוי רק קודם גירות, אבל לאחר גירות ליכא איסור תורה, ורק דוד גזר עליהם, [ורק על נתינים לחוד גזר, אבל שאר ז' אומות מותרין].

אבל לשיטת תוס' והראשונים, הוי הלאו דלא תתחתן בם דוקא לאחר גירות.

ורק דלהרמב"ן והרשב"א רק דור ראשון אסורים, אבל בניהם מותרים מה"ת, ורק דוד גזר עליהם, ולשיטת תוס' גם בניהם אסורים מה"ת עד עולם.

ולדבריהם נמצא, דהאיסור לאחר גירות הוי נמי בכל ז' אומות, ורק דלהרמב"ן והרשב"א יהיו אסורים רק דור ראשון, אבל בניהם מותרים אף מדרבנן, [דדוקא בנתינים גזר דוד גם על בניהם].

אבל להתוס' גם בניהם אסורים מה"ת, והא דנקט נתינים, משום דהוי אחד מהז' אומות, אבל אה"נ דכל הז' אומות אסורין מה"ת לאחר גירות עד עולם.

ויש עוד שיטה, דהלאו דלא תתחתן הוי בין קודם גירותן ובין אחר גירותן (ועי' להלן סוס"ק ח').

ב) אי דור ראשון מיקרי אותם שבימי משה, או זה שבא להתגייר

והנה בעיקר דעת הרמב"ן והרשב"א, יש לעיין, מה נקרא דור ראשון שאסורים אחר גירות, האם רק אותו דור שהיו אז, שעליהם נאמר הלאו, הם מיקרי דור ראשון, אבל כל תולדותיהם שבאים היום להתגייר, מיקרי כבר דור שני, ומותרים.

או דלמא דור ראשון מיקרי כל אחד שבא להתגייר, ולעולם איכא דור ראשון, דזה שבא לפנינו להתגייר, אסור מן התורה, ובניו שיוולדו לו אח"כ, הוו דור שני דמותרין.

[א"ה עי' בלשון הרמב"ן והרשב"א שם, דמשמע דלעולם זה שבא להתגייר מיקרי דור ראשון, דכתבו דבניהם שנולדו בקדושה, מותרים, וכן הרי הוכיחו שם דרק דור ראשון אסור, מהא דלא כתיב כאן דורות, כמו במצרי דכתיב רק דור שלישי יבא להם, וכן לא כתיב עד עולם, וא"כ הרי משמע דהוי דומיא דהתם, דדור ראשון מיקרי זה שבא עכשיו להתגייר.

ואולי הכונה דיש עוד שיטה אחרת שסוברת כן, דרק אותו הדור נקרא דור ראשון, וצ"ת].

ג) אי נתינים הוי פסול קהל, או איסור גרידא

והנה לשיטת רש"י והרמב"ם, ודאי דאיסור נתינים לא הוי פסול קהל, כי אם דהוי איסור בעלמא, דדוד גזר עליהם רק איסור.

אכן לדעת הראשונים דהוי איסור דאורייתא בקרא דלא תתחתן בם, יש להסתפק האם הוי זה "פסול" קהל, כשאר פסולי קהל דממזר ומצרי, או דהוי רק איסור ביאה בעלמא.

די"ל דדוקא היכא דכתיב לא יבוא בקהל השם, הוי פסול קהל, משא"כ הכא דלא הוזכר איסור קהל, רק איסור חתנות, יתכן דהוי רק איסור בעלמא, ולא פסול.

ונפ"מ האם פוסל אשה בביאתו, דאם הוא פסול קהל, פוסל האשה, אבל אם הוא רק איסור גרידא, אינו פוסל.

ואמנם לשיטת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל, לכאורה מוכרח דודאי לא הוי פסול, רק איסור בעלמא, דכיון דסברי דהלאו דלא תתחתן הוי רק על אותו שנתגייר, אבל בנו מותר, ע"כ דלא הוי זה פסול קהל, דאי הוי זה פסול, הרי ממילא דהבנים נמי פסולים.

ואע"ג דמצינו כה"ג במצרי שני, דבנו מותר, ואפ"ה הוא הוי עליו דין פסול קהל, [דהא מצרי הוי מפסולי קהל].

מ"מ לא דמי, דהתם הא כן כתוב בפירוש בקרא, דרק עד דור שלישי לא יבא בקהל, ודור שלישי מותר, ולכן אע"פ דהוי פסול קהל, בנו מותר.

אבל הכא דכתיב בתורה סתמא לא תתחתן בם, אין לנו לחלק בינם לבניהם, וא"כ אם הם "פסולים", ממילא דגם בניהם פסולים, וכיון דבניהם כשרים, א"כ מסתבר דהוי רק איסור, ולא פסול, ולכן שפיר אמרינן דהאיסור הוי רק עליו, ולא על בנו (ועי' ס"ק הבא).

ד) אי האיסור הוי דוקא דרך אישות

וכן מוכח מהא דכתב החינוך (מ' תכ"ז) ובמנ"ח שם, דכל האיסור דלא תתחתן בז' עממין, הוי דוקא כשבא עליה דרך אישות, ולא דרך זנות, ע"ש.

ולכאורה אי נימא דהוי זה פסול קהל, א"כ כמו דבכל פסולי קהל הוי סתם איסור ביאה, אף שלא ע"י אישות, אף הכא נמי צריך להיות כן.

[ואע"ג דלשון הלאו משמע דרך חתנות דוקא, מ"מ אם הוא פסול קהל, הרי לא שייך לחלק בזה, וע"כ דהוי רק איסור בעלמא].

ואכן באב"מ (סי' ט"ז סק"ב) הביא, דהריטב"א כתב כן בשם הרמב"ן, דס"ל דבאמת אף בבעל לחוד דרך זנות, שלא דרך אישות, נמי אסור.

אכן הפנ"י כאן לא כתב כן, אלא דדוקא בקידש ובעל לוקה, [וכן מפורש ברמב"ן ביבמות (דף עח א) ובמלחמות שם, דדוקא בקידש ובעל, לוקה].

וא"כ הרי אי נימא כן, דהאיסור הוי נמי רק דרך חיתון, א"כ מוכח נמי כמ"ש, דאין זה פסול קהל, רק איסור גרידא.

ולפי"ז יהא מוכח ד[לא רק להרמב"ן והרשב"א הוי רק איסור, ולא פסול, אלא] אף לשאר הראשונים, דנתינים הוי נמי איסור דורות, מ"מ כיון דסברי דהאיסור הוי רק דרך אישות, ולא דרך זנות, א"כ בשיטתם נמי מוכח דאיסור ז' עממין הוי רק איסור, ולא פסול, [וע"ע להלן (סק"ט) דגם מהמאירי מוכרח כן].

ה) אי בנתינה שייך דין "לו הלך אחר פסולו"

ואי נימא כן, היה מיושב דברי התוס' ביבמות (דף עח. ד"ה מצרי שני).

דהנה בגמ' שם (דף עז ב) ת"ר, בנים ולא בנות דברי ר"ש, [והיינו דאיסור מצרי הוי רק בזכרים, ולא בנקבות], אמר ר' יהודה הרי הוא אומר בנים אשר יולדו להם דור שלישי, הכתוב תלאן בלידה, [והיינו דסובר דנקיבות ג"כ אסורות].

אמר רבי יוחנן, אי לאו דאמר ר' יהודה הכתוב תלאן בלידה, לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש, כיון דאמר מר קהל גרים איקרי קהל, מצרי שני במאי יטהר.

[והיינו דכיון דסובר ר' יהודה דקהל גרים איקרי קהל, א"כ אם היה סובר ר' יהודה ג"כ דנקיבות מותרות לאלתר, הרי נמצא דהוו בכלל קהל, ואסורות למצרי ראשון ושני, וא"כ איך יבואו מצרי ראשון ושני לידי שלישי].

והקשו התוס' שם, וא"ת וישא נתינה והולד כשר, לר' יוחנן דאמר בסמוך (שם) מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, בנה שלישי הוי, דבתר דידיה שדינן.

[ותירצו דר' יוחנן דהכא סבר כאידך דר' יוחנן, דאמר רב דימי א"ר יוחנן בנה שלישי הוי, דבתר דידה שדינן לה], ע"כ.

והגרעק"א שם בגליון הש"ס, ציין להטורי אבן (מגילה יד: ד"ה דאגיירה) שהקשה, מה הקשו כלל שישא נתינה, הא איכא דין לו הלך אחר פסולו, דלעולם הולד הולך אחר הפגום, ויהיה נתין.

והא דהביאו ממצרי שני שנשא מצרית ראשונה דבנה שלישי, דבתר דידיה שדינן, היינו רק משום דכיון דשניהם הוי מעם אחד, לכן לא הוי דין לו הלך אחר פסולו, אבל אם ישא נתינה, דהוי עם אחר, הא ודאי הוי דין לו הלך אחר פסולו, ויהיה הבן נתין, דפסול לעולם, ומה הקשו דיטהר בכה"ג.

אכן אי נימא כמ"ש, דאיסור נתינים לא הוי פסלות כלל, רק איסור בעלמא, א"ש דלא הוי בזה הדין הולד הולך אחר הפסול.

וכן תירץ הרב מפוניבז' [הגרי"ש כהנמן] זצ"ל, דכמו דלשיטת הרמב"ן והרשב"א דנתינים אסורים מה"ת רק דור ראשון, מוכרח דהוי רק איסור ביאה, ולא פסול הגוף, כמו כן לתוס' דאסורים לעולם, נמי י"ל כן, דלא הוי פסול הגוף, ולכן לא שייך בזה דין לו הלך אחר פסולו.

והא דבן נתין לעולם אסור כמו אביו, [לשיטת התוס'], היינו דוקא כשאביו נתין, דאז מקבל דין נתין מחמת יחוס משפחה, אבל הכא דאביו מצרי, דמדין יחוס הוי מצרי, ורק דאנו באים לפוסלו מדין לו הלך אחר פסולו, בזה שפיר אמרינן דלא שייך לפוסלו, כיון דאין זה פסלות.

ולכן שפיר הקשו דיטהר בכה"ג, [וע"ע שיעורי יבמות (דף עח. ס"ק ר"ג) תירוץ האב"מ בזה].

ו) אי עובר ירך אמו מהני אף דלא הוי פסלות

אכן אי נימא כן, צ"ע תירוץ התוס' (שם) שכתבו דר' יוחנן סובר כאידך דר' יוחנן דבנה שני, דבתר דידה שדינן.

והרי בגמ' שם מבואר שני טעמים, בהא דבתר דידה שדינן ליה, או משום דעובר ירך אמו, ולכן הוי כאמו, או משום גזה"כ דכתיב אשר יולדו, הכתוב תלאן בלידה.

ולכאורה הרי הטעם השני דהכתוב תלאן בלידה, ודאי לא שייך כאן כלל, דהא הקרא כתיב במצרית, ולא בנתינה.

וכן הטעם דעובר ירך אמו, נמי לכאורה לא שייך הכא, דהא כתבנו דנתינה לא הוי פסול הגוף, [דלכן לא שייך הדין הלך אחר פסולו], וא"כ הרי [כמו כן] אפשר דלא יועיל ע"ז עובר ירך אמו.

ודוקא גבי מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, דבאמת יש בה פסול הגוף, שפיר שייך דין עובר ירך אמו, וכל מה דלא אמרינן לו הלך אחר פסולו, הוי רק משום דגם האב מצרי, – ובעם אחד לא הוי דין הלך אחר פסולו, אבל עכ"פ דין עובר ירך אמו שייך, דעי"ז מקבל פסלות האם.

אבל הכא במצרי שנשא נתינה, אי נימא דנתינים לא הוי דין פסלות כלל, רק איסור גרידא, איך נימא שיקבל הבן דין איסור חיתון מחמת עובר ירך אמו.

דבשלמא אם היה האב נתין, אז הוי גם הבן נתין כהאב, וממילא יש עליו האיסור חתנות כהאב.

אבל הכא דרק האם נתינה, אבל האב הוא מצרי, דממילא הבן הוי ג"כ מצרי, ולא נתין, איך יהא עליו איסור חתנות דנתין מחמת אמו.

וצ"ל דהתוס' סברי דהטעם דעובר ירך אמו, מהני אף לענין איסור גרידא, דאף דאין כאן פסלות בהאם, אפ"ה נעשה ממילא כמו האם, דיש בו איסור חתנות דנתין.

וכמו דלענין לו אחר פסולו, דלא אמרינן בעם אחד, ואפ"ה הולד כמוה מחמת דין עובר ירך אמו, כמו כן לענין איסור נתינה נמי כן, אף דלו אחר פסולו לא אמרינן, כיון דאין זה פסלות, אלא איסור, אפ"ה דין עובר ירך אמו מהני בזה כמ"ש.

ז) עכו"ם שבא על עמונית, אי הבן עמוני ופסול, או כשר

אלא דלפי"ז יהא מוכח מכאן דלא כהקובץ הערות (סי' מ"ד סק"ד) שכתב דעכו"ם שבא על גיורת עמונית, הוי הבן עמוני ופסול.

ומשום דפסול עמוני אין הביאור שמקבל הפסול מאביו, אלא דמקבל ממנו שם עמוני, ושוב ממילא פסול הוא מחמת עצמו, ולכן ה"ה בעמונית, נהי דהיא עצמה מותרת, מ"מ כיון דהאב עכו"ם, ואין כאן יחוס אב, הרי הוא ממילא עמוני כהאם, ושוב ממילא פסול הוא ככל עמוני.

אכן כתב, דכל זה דוקא בעכו"ם שבא על עמונית, אבל ישראל שבא על עמונית, יהא הבן כשר, דכיון דהאב ישראל, הרי מתייחס אחר אביו, ואין עליו שם עמוני, ומדין לו הלך אחר פסולו נמי ליכא לפוסלו, כיון דבמציאות הא ליכא שום פסול בהאם, דהא מותרת היא, ולכן הוי הבן ישראל כשר כמו האב.

אכן לכאורה לדברינו הנ"ל, נהי דלא שייך דין לו הלך אחר פסולו, מ"מ אכתי אמאי לא יהא פסול מחמת דין עובר ירך אמו.

דכמו דבמצרי שנשא נתינה, כתבנו דאף דנתינה לא הוי דין פסלות, ולא שייך בזה דין לו הלך אחר פסולו, אפ"ה אמרינן עובר ירך אמו, ולא הוי הולד מצרי כמו האב, רק נתין כמו האם.

כמו כן התם, בישראל שבא על עמונית, נמי נימא דיהא הבן עמוני כהאם, וממילא יהא הוא פסול.

אלא ודאי מוכרח דלא כהקובץ הערות, אלא דעמונית כיון שהיא מותרת, לא הוי עליה כלל דין עמונית, רק היא גיורת ככל גיורת, וממילא אפי' כשבא עליה עכו"ם נמי הולד כשר.

אכן באור שמח (פי"ב מהל' איסורי ביאה הי"ט) מוכח כהקובץ הערות, דהביא ספיקת הירושלמי אי בעבדים מונין דורות, או לא, כגון עמוני ומצרית שלא נתגיירו גירות גמורה, רק גירות דעבדות, דהוא נעשה עבד והיא שפחה, ונולדו להם ג' דורות, והדור השלישי נשתחרר, האם מונין להם דורות והו"ל דור שלישי ומותרין, או לא.

וכתב האור שמח, דלכאורה אפשר לפשוט האיבעיא, מהגמ' הנ"ל, דאי נימא דבעבדים ג"כ מונין דורות, מאי פריך מצרי שני במאי יטהר, הא שפיר משכח"ל מצרי שלישי בעבדים, דעבד מצרי ראשון נשא שפחה מצרית ראשונה, דמותרין זה בזה, והבן מצרי שני, והוא ג"כ נשא שפחה מצרית שניה, דהבן שלישי, ונשתחרר, ושפיר הו"ל שלישי שמותר בקהל.

ולכאורה צ"ב, דהא להצד דאמרינן דאיסור מצרי הוי רק בזכרים, ולא בנקיבות, דמצרית מותרת, א"כ אף שנשא מצרית לא משכח"ל שיהא הבן אסור, דסו"ס כיון דבשפחה הוי הדין דולד שפחה כמותה, וליכא יחוס אב, אלא יחוס אם, הרי ממילא דהבן כמותה דהיא מותרת.

אלא מוכח דסובר כהקובה"ע, דאף בעמונית שהיא מותרת, אפ"ה [היכא שהאב עכו"ם, דליכא יחוס אב], הבן מקבל ממנה שם עמוני, ושוב פסול הוא מחמת עצמו שהוא עמוני, ולכן ה"ה גבי מצרית, אף דהיא מותרת, מ"מ כיון דמקבל הבן שם מצרי כהאם, ממילא פסול הוא ככל מצרי, [וע"ע שיעורי יבמות דף עח. (ודף עז ב) מש"כ בכל זה].

ח) אי לרש"י הוי הלאו דלא תתחתן בם בגיותן או בגירותן

והנה כתבנו (סק"א) דיש כמה שיטות בראשונים בדין נתינים [דהיינו בדין ז' עממין].

דלתוס' הוא איסור דאורייתא לדורות, ולהרמב"ן והרשב"א הוא רק לאותו דור.

ולהרמב"ם לא הוי כלל איסור דאורייתא, רק איסור דרבנן.

והבאנו דהשטמ"ק כאן כתב, דאפשר דאף שיטת רש"י הוא כהרמב"ן והרשב"א, דדור ראשון אסור מה"ת, ורק על בניהם הוי רק גזירת יהושע ודוד.

אכן צ"ע, דא"כ איך כתב רש"י גבי כותים דגירי אריות הם, ואסורים מלא תתחתן בם, הא אי סובר רש"י דדור ראשון דז' עממין הוי מדאורייתא, א"כ הרי סובר נמי דהלאו קאי בגירותן, כמסקנת רבא ביבמות (דף עו א), ולא כהס"ד, וא"כ בגיותן ליכא לאו דלא תתחתן בם כלל, וא"כ בכותים כיון דגירי אריות הם, דלא הוי גירות, הא ליכא בהם לאו דלא תתחתן.

[ואמנם התוס' (ד"ה ועל הכותית) כתבו, דרש"י לשיטתו דלאו דלא תתחתן בם קאי בגיותן, אבל להשטמ"ק דרש"י ג"כ סובר כהמסקנא דקאי בגירותן, קשה].

אכן באמת החינוך (מ' תכ"ז) כתב נמי, דהוי לאו דלא תתחתן בם בגיותן, ואפ"ה כתב דנתינים הוי לאו דלא תתחתן.

[א"ה ובאמת בפנ"י כתב, די"ל דרש"י סובר דהא דמסיק רבא דלא תתחתן בם קאי בגירותן, היינו רק דגם בגירותן הוי הלאו, אבל כ"ש דגם בגיותן הוי הלאו ע"ש].

ט) שיטת המאירי דהוי גירות לענין מצות ולא לענין קהל

והנה המאירי כתב כאן שיטה חדשה.

וז"ל, והנתינים אף הם בכלל חייבי לאוין, והם בני הגבעונים שנתגיירו דרך שקרות, והשאירום, ולא להחזיקם בגרים גמורים לענין חתנות, אלא שהם חייבים בתרי"ג מצות וכו', אבל מ"מ נשארו באיסור חתנות מעיקר גרותם שבימי יהושע, ומתוך כך איסור חתנות שלהם מן התורה, וכו'.

ומ"מ דוקא הם ותולדותיהם שכיוצא בהם, אבל כל שחזרו בניהם ונתגיירו מתחילה, הרי הם מן התורה כשאר גרים, שאין להם איסור דורות משנתגיירו לשם ישראלית לגמרי ע"ש.

והיינו דסובר דנתינים הוי גרים רק לענין להתחייב בתרי"ג מצות, אבל לא גרים גמורים לענין חתנות, ולכן הוי לאו דלא תתחתן בם, ורק אם בניהם נתגיירו שנית, מותרים.

[ומדברי המאירי משמע, דקודם שנתגיירו, דהוי ממש עכו"ם, לא שייך לא תתחתן, ורק לאחר שנתגיירו דמהני גירותם רק לחיוב מצות, ולא לענין חתנות, בזה הוי לאו דלא תתחתן].

ומוכח מדבריו [ג"כ] דלאו זה לא הוי פסול קהל, רק איסור, דהא כל הלאו הוי משום דלגבי חתנות נשאר עכו"ם, והרי אף על עכו"ם גמור אין דין פסול קהל, רק איסור, וא"כ ה"ה בנתינים, דלגבי חתנות לא הועיל הגירות, והוי עדיין עכו"ם, הוי רק איסור, ולא פסול.

אך בעיקר דברי המאירי, צ"ע, איך שייך לחלק גירות, דלגבי חיוב מצות הוי גר, ולגבי חתנות לא הוי גר, דהיכן מצינו חילוק בגירות, וכי יש גירות מיוחדת לגבי חתנות, דנימא דלגבי זה צריך שוב גירות, וכן מה כתב דאם נתגייר שנית הו"ל גר גמור, דמה ניתוסף בגירות השניה יותר מבראשונה.

וכבר כתב שם המגיה, דכל הראשונים לא כתבו כן, וזה הוי שיטה חדשה.

ובאמת [מצינו כעין זה] בחי' ר"ח הלוי (פי"ג מאיסו"ב הי"ב) שביאר בדעת הרמב"ם, דסובר דעבד כנעני שמשתחרר צריך עוד טבילה לאחר השחרור מן התורה, להיות ישראל גמור, דאף שנתגייר כבר כשנעשה עבד, מ"מ אינו ישראל גמור, דצריך עוד לקבל מצות.

[וביאר שם, דזהו רק לגבי דינים שהיה חסר בהגירות הראשון, וניתוספו לו רק עכשיו ע"י השחרור, כגון חיוב מצות, אבל לגבי תפיסת קידושין, באמת מחמת גירות הראשון נפקע ממנו דין נכרי, והיה צריך לתפוס בו קידושין, דכיון דמחויב במצות כאשה, צריך להיות גם בר קידושין כאשה, ורק דהוי דין מיוחד מחמת דין עם הדומה לחמור דאינו בר קידושין.

וא"כ לענין זה באמת לא בעינן טבילה, אלא מיד כשנשתחרר, דפקע ממנו דין עבד, הוי ממילא בר קידושין, ולכן מועיל צאי בו והתקדשי בו אף בלא טבילה, ע"ש כל דבריו].

[וע"ע שיעורי גיטין (דף מ. ס"ק פ"ב) מש"כ בזה] (ועי' ס"ק הבא).

י) בענין איזה גירות יש בשחרור של שפחה

אלא דלפי"ז צ"ע, אמאי שפחה המשתחררת צריכה עוד טבילה, דבשלמא בעבד שמשתחרר, שייך לומר דאף אחר השחרור צריך עדיין טבילה לגירות, להתחייב בשאר מצות כשאר איש ישראל.

אבל בשפחה המשתחררת, איזה ענין גירות יש בה שתצטרך טבילה, דהא לענין חיוב מצות כאשה, כבר היה לה מקודם בעודה שפחה, ואין לה שום תוספת חיוב מצות, ואיזה גירות יש בה.

ואולי י"ל דעדיין שייך בה גירות לענין שבניה יהיו ישראלים, דכל זמן שלא נתגיירה לא הויא כשאר אשה ישראלית.

דהא כל אשה ישראלית מה שאינה חייבת במצוה, אינו משום דחסר בה בדין ישראל, רק דהוי דין פטור, דאשה פטורה.

ולכן עכו"ם הבא על בת ישראל, הוי הולד ישראל גמור, וחייב בכל המצות, ולא אמרינן דהולד חייב רק במצות כאשה, כמו האם, וע"כ משום דלא חסר בה בדין ישראל.

משא"כ שפחה משוחררת, קודם גירות הרי חסר בה בדין ישראל, וממילא לא שייך שיהיו בניה, ישראלים גמורים, החייבים במצות יותר ממנה, ושפיר שייך בה גירות לענין זה, שיהיה בה דין ישראל, וממילא יהיו בניה ישראלים גמורים.

אך אכתי צ"ב דעכ"פ על מה חלה גירותה, דהא גירות הוי מה דניתוסף בה מצות, אבל בשפחה, הרי בה ליכא שום התחדשות במצות, ע"י השחרור, ומה שייך בה גירות, וצ"ע.

ועכ"פ מצינו כה"ג דלא הוי גירות גמורה.

ובאמת הרי איתא בכריתות (רפ"ב) דגר צריך הרצאת דמים [דהיינו קרבן], ובלא הרצאת דמים אינו ניתר לבא בקהל, ואף דבלא"ה הוא כישראל לכל דבריו, הרי דמצינו שדין היתר בקהל שונה מהדין ישראל לכל התורה כולה.

והא דבזמן הזה שייך גירות, אע"פ שאין הרצאת דמים, כבר כתבו הראשונים משום שנאמר לדורותיכם, דמונח בזה דלדורות הבאים, כשלא יהיו קרבנות, יחול גירות בלא קרבנות אף לגבי חתון.

——————————

יא) אי האיסור משום לא יהיה קדש, או סתם איסור בעלמא

תוד"ה אלו נערות וכו', כיון דעבדות ממש גזר עלייהו, שמתוך כך נאסרו לבוא בקהל משום לא יהיה קדש וכו', ומיהו הא י"ל דלאו ממש גזר עלייהו עבדות לאסור בלא יהיה קדש וכו'.

ולכאורה קשה, דאם לא גזר עליהם עבדות ממש, ליאסר בלא יהיה קדש, א"כ מה הוי איסורם, דאיזה איסור יש בהם.

וכנראה דהוי ב' גזירות דרבנן, חדא דעשאום כעבדים, ועוד שאסרו חיתון עמם, והיינו דבתחילה גזרו עליהם רק שיהיו עבדים, דנתנם חוטבי עצים וכו', ואח"כ בא דוד וגזר עליהם סתם איסור קהל, [דלא מבני ישראל המה, (עי' יבמות עח ב)].

ורק דהתוס' בתחילה סברו דהיו ב' הדברים כאחד, דהאיסור הוי בתוצאה מן העבדות, דעשאום כעבדים ממש, וממילא ע"כ דהגזירה היתה שיהא לאו דלא יהיה קדש.

וע"ז כתבו, דלא אסרוהו משום לא יהיה קדש, כלומר דהאיסור לא הוי תוצאה מן העבדות, רק דהוי סתם איסור קהל שגזרו עליהם, וא"כ הוו ב' גזירות דלא תליא זה בזה כלל, ורק גזרו עליהם עבדות, ועוד גזרו איסור קהל, (ועי' ס"ק הבא).

יב) אי ע"י דנפקע העבדות, נפקע גם האיסור

שם בא"ד, ואמר להו רבי דאין יכולין להפקיע חלק מזבח, ואע"ג דקי"ל הפקר ב"ד היה הפקר וכו'.

וביאר המהרש"א, דקושיא זו הוי רק לשיטתם דהאיסור הוי מה"ת, ולא גזר דוד כלל איסורא, רק שעבוד, דכיון דהוי ממונא בעלמא, אית לן למימר שפיר הפקר ב"ד הפקר.

אבל לפירש"י, דהך גזירה דדוד משום איסורא דעבדות נגעי בה, שפיר קאמר דחלק מזבח דעביד בהו איסור עבדות, מי יפקיע, דלא שייך באיסורא הפקר ב"ד הפקר וכו' ע"ש.

[והיינו דהא התוס' סברי דעצם האיסור לבוא בקהל, הוי מדאורייתא, מלא תתחתן, ודוד גזר רק שעבוד, וא"כ לפי"ז הא דקאמר התם חלק מזבח מי יתיר, אין הכונה מי יתיר האיסור דהוי מה"ת, כי אם הכונה חלק העבדות למזבח.

וע"ז שפיר קשה להו, דלענין הממונות יהא הפקר ב"ד הפקר, וע"ז כתבו דשלא לצורך אין עושין הפקר ב"ד הפקר.

אכן לרש"י א"ש, דחלק מזבח, היינו האיסור, [דהא לרש"י האיסור הוי משום עבדות], וא"כ לא קשה דנימא הפקר ב"ד הפקר].

ובקרני – ראם הקשה עליו, דאף לרש"י אם יהא הפקר ב"ד, ולא יהא העבדות, ממילא יהא מותר האיסור, דהא האיסור תלוי בממון, וע"י שיפקע הממון, יפקע ממילא גם האיסור, ושפיר קשה גם לרש"י דנימא הפקר ב"ד הפקר, ויהא נפקע האיסור ג"כ.

אכן לפמש"נ (ס"ק הקודם) א"ש, דביארנו דאי אין האיסור משום לא יהיה קדש, ע"כ דהוו תרי גזירות נפרדות, גזירה אחת שיהיו עבדים, ועוד גזר שיהיה איסור חיתון עמם, ואין האיסור מחמת הממונות, וא"כ פשוט שאין תלוי זה בזה, ואף אם נפקע גזירת העבדות, עדיין לא יהא ניתר האיסור וכנ"ל, ושפיר כתב המהרש"א דלרש"י לא שייך הפקר ב"ד לענין האיסור.

אכן באמת מלשון המהרש"א משמע, דהאיסור אינה גזירה נפרדת, אלא כל האיסור הוי משום העבדות, דכתב דגזירה דדוד הוי משום "איסורא דעבדות", דמשמע להדיא דהאיסור הוא משום העבדות, וא"כ שפיר הקשה הקרני ראם, וצ"ע.

וברש"ש ג"כ הקשה על המהרש"א, דכיון דהאיסור הוא מחמת שיעבוד העבדות, וב"ד יכולין להפקיע השיעבוד, יהיה האיסור ממילא בטל, כדלעיל (דף ג א) בתוד"ה תינח ע"ש, עכ"ל.

ואינו מובן מה ענין סוגיא דלעיל לכאן.

דהתם רבנן מפקיעים את כל עיקר הקידושין, דהמעות הוו מתנה, וממילא מתברר שלא היה חלות קידושין כלל, ולכן ממילא ליכא שום איסור.

משא"כ הכא, דהוי רק הפקר ב"ד על הממונות, מה ראיה דיהא נפקע גם האיסור ממילא.

ועכ"פ לפי דברינו הנ"ל, דהכא הוו שני גזירות, א"ש דברי המהרש"א, כיון דאין האיסור תלוי כלל בממון, ולא מהני הפקר ב"ד לענין האיסור.

ואמנם לכאורה אף בלא דברינו הנ"ל, [דהוי שני גזירות, אלא דהאיסור הוי מחמת העבדות], נמי לא קשה קושית הקרני ראם והרש"ש, דהא רק שמואל סובר המפקיר עבדו א"צ גט שחרור, והיינו דהאיסור תלוי בממון, אבל למ"ד דצריך גט שחרור, הרי אין האיסורים של עבד תלויים בממון כלל.

וא"כ מה הקשו דע"י הפקר ב"ד על הממונות, יפקע גם האיסור.

ואפשר דאה"נ כונתם רק דעכ"פ לשמואל יהא קשה מהך דרבי, ויהא מוכח דלא כשמואל.

ועכ"פ אי נימא כדברינו, דהוי שני גזירות נפרדות, לכאורה לא קשה לכו"ע, דהא פשוט דבזה דיפקע העבדות לא יהא ניתר האיסור, וכמ"ש.

אכן י"ל דהקרני ראם והרש"ש סברי דאפי' אי נימא דהוי תרי גזירות נפרדות, ואין האיסור חיתון מחמת העבדות, אלא הוי עוד גזירה שפסלוהו לקהל, מ"מ לא עשו זה לסתם איסור בפנ"ע, אלא דמתלי תלי וקיימא בעבדות, [דהוי מעין איסור עבדות], ולכן הקשו שפיר דאי מפקיעין העבדות, יהא בטל ממילא גם האיסור, כיון שהוא תלוי בעבדות.

ולפי"ז אפשר דיש לבאר נמי דברי הרש"ש, דסובר דדמי קצת ללעיל (דף ג א) דעכ"פ מוכח דכל דפקע הממון, תו ליתיה להאיסור.

אכן בדעת המהרש"א י"ל, דסובר דדוקא בכל עבד שהאיסור הוא בתוצאה מחמת קנין ממון, אמרינן דכשפקע הממון פקע ממילא האיסור, משא"כ הכא שהם ב' גזירות נפרדות, יתכן שאין תלוי זה בזה, ולכן שפיר כתב דלפירש"י ניחא דקאמר חלק מזבח מי יתיר.

[וביותר י"ל, דלא דמי כלל למפקיר עבד, דפליגי אי נפקע האיסור, דהתם המחלוקת הוא בדין עבדות, אי שייך כלל קנין איסור בלא קנין ממון, או לא, ולכן סובר שמואל דא"צ גט שחרור, דנפקע גם האיסור, דלא שייך קנין איסור בלא קנין ממון.

משא"כ הכא, דהממון והאיסור הוו שני גזירות דאינן תלויין זה בזה, א"כ ודאי כו"ע מודו דאע"ג דהפקיעו הממון, אפשר שפיר דנשאר האיסור.

אם לא דנימא דרבנן תלו לאיסורן בהא דהוו עבדים, (והיינו דכל האיסור עשו רק באופן דהם עבדים, דאי נימא כן, אפשר דכשתפקע העבדות, פקע נמי האיסור, ואולי זהו סברת הקרני ראם והרש"ש)].

יג) בטעמא דשפחה אין לה קנס

שם בא"ד, ואי משום דנתינה מנטרא נפשה, הא אמר בירושלמי דשפחה אפי' משומרת אין לה קנס וכו'.

והגרעק"א הקשה, דהא י"ל דהטעם של הירושלמי דאפי' משומרת אין לה קנס, הוא משום דלאו בני הויה נינהו, דדרשינן מדכתיב ולו תהיה לאשה, במהוה עצמה הכתוב מדבר, דדוקא באשה ששייך בה תפיסת קידושין, איכא קנס, וכמו דממעט ר"מ (לקמן דף מ ב) קטנה מקנס, מקרא דולו תהיה לאשה, דבמהוה עצמה הכתוב מדבר, ולכן שפחה נמי שאינה בת קידושין, אין לה קנס.

[ואף דבחייבי כריתות מרבינן לקמן (ע"ב) דיש להן קנס אע"פ שאין בהם הויה, צ"ל דהיינו משום דעכ"פ בנות הויה הן לאחרים, משא"כ קטנה לאו בת הויה היא כלל.

ואפשר דאפי' לרבנן דקטנה יש לה קנס, היינו משום דעכ"פ שייך בה הויה ע"י אביה, או דעכ"פ אתיא לכלל הויה כשתגדל, משא"כ שפחה לא מקרי אתי לכלל הויה, ומשו"ה אין לה קנס].

וא"כ הרי לפי"ז י"ל דכל זה שייך רק בשפחה כנענית ממש, אבל בנתינה, אף דדוד גזר עליהם עבדות, מ"מ הא קידושין תופס בהם, דהא לא הקילו עליהם בדאורייתא לומר שלא יתפסו בהם קידושין.

וכן הא איתא דנתיני וחרורי מותרים זה בזה, ומוכח דשייך בהם הויה לישא חרורי, וא"כ נימא דמשו"ה שפיר יש להן קנס.

[דדוקא בשפחה, דאינה בת הויה, אין לה קנס, משא"כ נתינה, דיש בה הויה, יש לה קנס] ע"ש.

אכן צ"ע בדבריו, דלכאורה הא אפי' אי נימא דהמיעוט דשפחה הוי בקרא דולו תהיה לאשה, דבעינן אשה שיש בה הויה, מ"מ הא ודאי דאין זה סיבת המיעוט, מחמת דלית בה קידושין, דודאי עיקר המיעוט הוא משום דהיא שפחה, ורק דהוי סימן בקרא למעט שפחה, דבעינן אשה שיש בה הויה, וממילא נתמעט שפחה שאין בה הויה, אבל לא דזהו סיבת המיעוט, משום דאין בה הויה.

וא"כ הרי לפי"ז ה"ה נתינים, כיון דעכ"פ מדרבנן הוו עבדים, שוב ממילא אין להם קנס, דלא אכפ"ל מה דתופס בהן קידושין, דמ"מ כיון שגזרו עליהם עבדות, ומדרבנן יש לה דיני שפחה, ממילא אין לה קנס, דמדרבנן יש עליה המיעוט של שפחה.

וכן מוכח בשטמ"ק, שכתב לבאר הטעם דר"מ, דכ"מ שיש מכר אין קנס, וז"ל (בד"ה שהיה ר"מ אומר וכו'), פירוש, מילתא בטעמא קאמר, דכיון שיש לה מכר, ורשאי אביה למוכרה לשפחות, להכי אין לה קנס, דהו"ל שפחה, ושפחה אין לה קנס וכו' עכ"ל ע"ש.

והרי בבתו תפסי קידושין, ואפ"ה כתב דאין לה קנס משום דהוי כשפחה.

הרי מפורש, דהטעם דשפחה אין לה קנס, אינו מטעם שאין לה הויה, ורק דהוי מיעוט מצד שפחה שאין לה קנס, כמ"ש.

אכן תמוה, דמ"ט באמת אין לה קנס, דהא סו"ס מכרה רק לאמה העבריה דיש לה קנס, [דרק שפחה כנענית אין לה קנס], וצ"ע.

אבן העזר ד

טור אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן ד

אלו שאין ראויין לישא או מחמת פסול יוחסין או מחמת דבר שבגופן או מחמת ערוה א)ישראל אסור בממזרת ונתינה והיא מן הגבעונים שגזר יהושע עליהם ואסור בעמוני ומואבי ומצרי ואדומי ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם עד סוף כל הדורות לא שנא זכרים ולא שנא נקבות

ממזרים ונתינים ודאי מותרים אלו באלו

בית יוסף אבן העזר סימן ד

א – ג

אלו שאין ראויין לישא או מחמת פיסול יוחסין וכו' ישראל אסור בממזרת. איסור ממזר מפורש בתורה (דברים כג ג) ואיסור נתינה משנה בפרק הערל (יבמות עח:) ובכמה דוכתי:

ומ"ש ואסור בעמוני ומואבי מצרי ואדומי. איסור אומות אלו מפורש בתורה (דברים כג ד – ט):

ומ"ש ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם וכו' עד אבל בן בנו מותר. משנה בפרק הערל (שם עו:):

יח

ישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר לעולם. בקידושין פרק האומר (סו:) תנן כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם ואי זה זה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין:

ומ"ש לעולם. בפרק הערל (יבמות עח:) תנן ממזרים ונתינים אסורין איסור עולם:

לה

שתי נשים אחת כשרה ואחת פסולה שילדו כאחת וכו' נאמנת החיה לומר זה בן הכשרה וזה בן הפסולה וכו'. בפ' עשרה יוחסין (עג:) תנו רבנן נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר במה דברים אמורים בשלא קרא עליו ערער אבל קרא עליה ערער אינה נאמנת. ופי' רש"י נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי נתין וממזר: שלא קרא עליו ערער. שלא יצא מעורר על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר. ובגמרא (שם) הוי בה ערער דמאי אילימא חד והאמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים אלא ערער תרי ואי בעית אימא לעולם ערער חד וכי אמר רבי יוחנן אין ערעור פחות משנים הני מילי היכא דאית ליה חזקה דכשרות אבל היכא דליכא חזקה דכשרות חד נמי מהימן ופסקו הרי"ף (לא.) והרא"ש (סי' ח) כלישנא בתרא וכן פסק הרמב"ם בפרק חמשה עשר מהלכות איסורי ביאה (הל"ב). וכתב הר"ן (שם ד"ה נאמנת) נאמנת חיה וכו' ולאו מדינא אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב אי אפשר בענין אחר:

לו

כל אלו הספיקות כגון ספק ממזר וכו' אסור זה בזה ואם נשא יוציאו והולד כאבותיו ואין להם תקנה אלא שישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום וכו'. כל זה דברי הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות איסורי ביאה (הכ"ב):

ומ"ש שאסורים זה בזה. כבר נתבאר דאיפסיקא הלכתא בפ' י' יוחסין (עה.) כרבי אליעזר דאמר הכי:

ומ"ש ואין להם תקנה אלא שישאו מהגרים. כבר נתבאר (ח:) דגר מותר בממזרת:

ומ"ש שהולד הולך אחר הפגום. הוא מדתנן בקידושין פרק האומר (סו:) כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם:

ומ"ש רבינו כותי עם אלו. נמשך אחר לשון המשנה דקידושין פרק האומר (עד.) וכבר כתב שם הרמב"ם (בפירוש המשניות) שמה שנשנה שם כותי הוא בזמן שלא היה הכותי אצלם כגוי אבל היום הם כגוים לכל דבריהם ומטעם זה לא הזכיר כותי כלל בהלכות איסורי ביאה: ודעת רבינו שלא עשאום כגוים אלא להחמיר עליהם ולא להקל להכשיר פיסולם ולזה הדעת נוטה:

ומ"ש וממזרים ונתינים ודאי מותרים אלו באלו. בפ' י' יוחסין (עד.) תנן דלרבי אליעזר דאיפסיקא הלכתא כותיה ודאן בודאן מותר ופרש"י כגון ממזרים ונתינים וכן כתב הרמב"ם בפט"ו מהלכות איסורי ביאה (הל"ג) וז"ל ממזרים ודאין ונתינים מותרים לבוא זה בזה והולד ממזר ומשמע דטעמא משום דנתינים לא הוו בכלל קהל והטעם שהולד ממזר מדתנן בקידושין פרק האומר (סו:) כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם. וכתב עוד הרמב"ם בפרק הנזכר שתוקי ואסופי מותרים בנתינים ובשאר גרים והולד ספק ואין כן דעת רש"י שפירש הא דאמר רבי אליעזר בפ' י' יוחסין (שם) ודאן בספיקן וספיקן בודאן אסור ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי ושתוקי ואסופי בממזרי ונתיני וכתב הר"ן (לא. ד"ה מתני') שהוא תמה על הרמב"ם שהתיר וכתב ואיפשר דלטעמיה אזיל שכתב בפי"ב (הכ"ב) שאיסור הנתינים אינו אלא מדבריהם ולפיכך הורה להקל בשתוקי ואסופי שתולין לומר ממזרים הם ומותרים בנתינים וגם הרב המגיד (פט"ו הל"ג) כתב דעת רבינו שכיון שהנתינים גרים גמורים מן התורה וכפי שיטתו שכתב בפי"ב אלא שדוד גזר עליהם לא גזר אלא לבא בקהל ודאי אבל בשתוקי ואסופי לא:

פרישה אבן העזר סימן ד

(א) ונתינה. לשון נתינים ביהושע (ט כז) שנתנם חוטבי עצים ושואבי מים: וגבעונים על שם העיר גבעון (שם ט יז):

(סד) ממזרים ונתינים וכו'. אבל שתוקי ואסופי בנתיני' הוא פלוגתא לדעת הרמב"ם מותרים זה בזה שהרמב"ם סובר שהנתינים אינם אסורים מדאורייתא ולכך הקילו באסופי ושתוקי לומר שממזרים הם ומותרים בנתינים אבל רש"י סובר שאסופי ושתוקי אסורים בנתינים:

דרישה אבן העזר סימן ד

[ד] חוץ מממזר וכו'. צ"ע אמאי לא קאמר נמי חוץ מנתין דגם קידושין תופסין בו כמו ממזר וצ"ל בדוחק דממזר הוא איסור דאורייתא אבל איסור נתין מן התורה הן מותרים אלא שיהושע ודוד גזרו עליהם ולכן נקט ממזר שברור איסורו מן התורה אי נמי יש לומר דחדא מיניה נקט והיותר נראה דמשום [ד]באיסור דנתינים שייך לומר דמיירי בגיותן דומיא דאינך דעל כרחך מה שכתב ואחד מאלו שבא על בת ישראל מיירי שבאו בגיותן דאם לא כן היינו הולכין אחר הפגום כיון דהקידושין תופסין וכשהנתין גוי בא על בת ישראל גם כן דינו כאינך דהולד כשר דאין כאן קידושין מה שאין כן בממזר דכל ממזר הוא מישראל והממזר ג"כ ישראל דאין ממזר מנכרים דגוי הבא על אמו והוליד ונתגייר הולד כשר כשאר גר וכמ"ש הג' מרדכי פ"ק דיבמות (סי' צח) הביאה ב"י בסימן זה (עמ' לט ד"ה כתוב בהגהות מרדכי) וגם בש"ע פסק כן בסעיף כ"א ע"ש וכאן דהוא ישראל קידושין תופסין בה והוי הולד ממזר כפגום שבו ומשום הכי קאמר חוץ מממזר:

ב"ח אבן העזר סימן ד

א אלו שאין ראויין לישא. פירוש שאר אומות שנתגיירו מותרין לישא ישראלית מיד אבל אלו אומות אע"פ שנתגיירו והרי הם כישראל לכל דבר אפילו הכי אסורין לבוא בקהל כאשר מבאר חילוקי דיניהם וכן הוא ברמב"ם פי"ב מהלכות איסורי ביאה (הי"ז):

ומ"ש שהנתינים הוא מן הגבעונים שגזר יהושע עליהם. איכא לתמוה דהלא רבינו בראש סימן ה' וראש סימן י"ו סבירא ליה דנתינים אסורים דאורייתא מלא תתחתן בם דמיירי בגירותן. וי"ל דהם עצמם ודאי אסורין מן התורה אבל מה שבניהם ובני בניהם אסורין עד עולם אינו מן התורה אלא יהושע הוא דגזר עליהן איסור לדורות כמו שיתבאר לשם (סי' ה' ס"א עמ' ל ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם) בס"ד:

ב ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה וכו'. פירוש דאם בא עליה בגיותה הולד כמותה כדתנן בפרק האומר כל מקום שאין קידושין הולד כמותה ואם אחד מאלו חוץ מממזר בא על בת ישראל הולד כשר דכל גוי הבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה אבל נתגיירה וכו' הולד הולך אחר הפסול כדתנן פרק האומר כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפסול:

[קונטרס אחרון] ואחד מאלו חוץ מממזר הבא על בת ישראל הולד כשר וכו'. הא דלא נקט נמי וחוץ מנתין שהרי לדעת רבינו גם נתינים אסורים מדאורייתא אף לאחר גירותן כמו שיתבאר בסוף סימן זה בסט"ו ובריש סימן ה' וריש סימן י"ו נראה דכיון דאינן אסורין מדאורייתא אלא הן עצמן אבל בניהם ובני בניהם אינן אסורין אלא מדרבנן דיהושע גזר עליהם ואם באו על בת ישראל הולד כשר לבוא בקהל מדאורייתא שאינו אסור אלא דרבנן ולא דמי לממזר דלא יבא בקהל עד עולם מדאורייתא לכך לא נקט אלא ממזר דהוי מילתא דפסיקא משא"כ נתין ומהרו"ך (דרישה אות ד) נדחק בישוב זה [עד כאן]:

טו וממזרים ונתינים ודאים מותרים אלו באלו. פירוש ממזרים ודאים מותרים בנתינים והכי איתא ברמב"ם ספט"ו מהא"ב ממזרים ודאים ונתינים מותרים לבוא זה בזה והולד ממזר ואיכא למידק למה השמיט רבינו מלכתוב דהולד ממזר כמ"ש הרמב"ם ותו דהרמב"ם כתב שתוקי ואסופי מותרים בנתינים ובשאר גרים והולד ספק ורבינו השמיטו ונראה דהרמב"ם ס"ל דז' אומות מותרין לבוא בקהל לאחר שנתגיירו ואין חילוק בין ז' אומות לשאר אומות דכולן מותרין לבוא בקהל מיד לאחר שנתגיירו חוץ מעמוני ומואבי מצרי ואדומי ולאו דלא תתחתן אינו אלא בגיותן כמבואר בפי"ב מהא"ב ונתינים שהן מז' אומות דאסורים אף בגירותן יהושע ודוד הוא דגזרו עליהם אבל אינן אסורין מן התורה בגירותן ולפי זה ניחא דהרמב"ם היה צריך לפרש דממזרים ונתינים מותרים לבוא זה בזה והולד ממזר פירוש ממזר מן התורה דהלך אחר הפגום שבשניהם והרי הנתינים אין איסורן אלא מדבריהם ולפי שהנתינים הם גרים גמורים מן התורה לפיכך מותרים בשתוקי ואסופי דבר תורה ממה נפשך דבין שהשתוקי והאסופי הוא ישראל כשר ובין שהוא ממזר הלא הוא מותר בקהל גרים והולד הוי ספק ממזר אבל רבינו סבירא ליה דז' אומות אף בגירותן אסורין מן התורה כמו שהתבאר מדבריו בתחלת סימן ה' ותחלת סימן י"ו אם כן לא היה צריך לבאר דממזרים ודאים ונתינים זה בזה הולד ממזר דכיון דשניהם אסורים מן התורה דין ממזר ודין נתין אחד הוא ומשום הכי השמיט נמי הך דאסופי ושתוקי מותרים בנתינים דכיון דנתין אסור לבוא בקהל דבר תורה אף בגירותן ושתוקי ואסופי הוי ספק כשר א"נ אסורין לבוא בנתינים דשמא זה ישראל כשר ומתחתן עם אותו שהוא פסול לבוא בקהל מן התורה ומה שכתב רבינו בתחלת הסימן דיהושע גזר עליהם כתבתי פירושו לשם (עמ' יט ד"ה ומ"ש שהנתינים) דאינו אלא על בניהם שיולידו בגירותן ובניהם ודאי כיון שאין איסורן אלא מדבריהם אסור (לישראל) [לישא] ממזרת דאסורה מן התורה ולא הותרו נתינים בממזרת אלא הגר עצמו שהתגייר מיהו בניהם מותרים שאינן אלא מדרבנן כיון דתרוויהו אין איסורן אלא מדרבנן אי נמי יש לומר דרבינו ס"ל דבניהם נמי אסורין מן התורה עד עולם כמו ממזר ויהושע לא גזר עליהם איסור חיתון אלא עבדות גזר עליהן שלא יניחום בני חורין כישראל וכן פי' התוס' ע"ש ר"ת בפ' הערל (עט א ד"ה ונתינים) וכ"כ הסמ"ג בלאוין קי"ז ועיין במ"ש ה' המגיד ס"פ י"ב מהא"ב (הכ"ב):

כנסת הגדולה הגהות טור אבן העזר סימן ד

ב. שטה י"ז: (ונתין והוא) [ונתינה, והיא] מן הגבעונים שגזר יהושע עליהם כו'. נ"ב: עיין בפירוש רש"י בפרק המגרש ובפרק אלו נערות, ובכתבי מהר"ר ישראל סימן רכ"ז.

שולחן ערוך אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן ד

סעיף א

א] ממזרים א (א) ב] [א] ונתינים אסורים איסור א'{ עולם ג] עד סוף כל הדורות, בין זכרים בין נקבות.

אבני מילואים סימן ד

[א] ונתינים אסורים איסור עולם. ביבמות (דף ע"ו) אמר רבא הני מילי בהיותן נכרים כי מגיירי בישראל שרו ורבנן הוא דגזרו בהו כו' הדר אמר רבא לאו מלתא היא בהיותן נכרים לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות. והנה דעת הרמב"ם פי"ב מא"ב (ה"א) כלישנא קמא וכל ז' אומות שנתגיירו התחתנות בהן מן התורה מותר ודוד גזר עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם וכן הוא דעת רש"י (כתובות כט, א), ודעת הרמב"ן (יבמות עח, ב) והרשב"א (שם) דהלכתא כלישנא בתרא דרבא ושבע אומות מן התורה אסור אחר גירות אלא דהבנים שנולדו אחר שנתגיירו מותרים דלא כתיב בהו דורות, ונתינים מחמת גזירת דוד אסורין לעולם. ודעת ר"ת (כתובות כט, א ד"ה אלו) דשבע אומות גם הדורות אסורין לעולם וגזירת דוד לא הי' רק לשעבוד. ועיין יבמות (דף ע"ח) אמר ר' יוחנן אי לאו דאמר ר' יהודה הכתוב תלאו בלידה לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש כיון דאמר מר קהל גרים אקרי קהל, מצרי שני במה יטהר, דלמא אי עבר ונסיב, דאי לא כתב קרא. ובתוס' שם ד"ה מצרי שני במה יטהר ז"ל וא"ת וישא נתינה והולד כשר לר' יוחנן דאמר בסמוך מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי דבתר דידיה שדינן וי"ל דר' יוחנן דהכא סבר כאידך דר' יוחנן דאמר רב דימי א"ר יוחנן בנה שני דבתר דידה שדינן עכ"ל. ולשיטות הרמב"ן והרשב"א דסברי אין בהן איסור דורות בנתינה מן התורה א"כ יתעורר קושיית תוס' וישא נתינה דאע"ג דבתר דידה שדינן נמי בנה מותר כיון דדורות שרי מן התורה. ונראה כיון דדעת הרמב"ן הובא בב"י סי' זה דמצרי ראשון שנשא מצרית שניה דבנה שלישי ומשום דקי"ל כאידך דר' יוחנן דבתר דידה שדינן דכתיב אשר יולדו דתלינן בתר לידה בין לקולא בין לחומרא, וא"כ אפי' מצרי ראשון שישא נתינה נמי בנה מותר כיון דבמצרי לא אזלינן רק בתר לידה דידה ולא משכחת מצרי שלישי אלא בנושא מצרית שניה ולשיטת הרמב"ם דפסק דאזלינן בתר לידה לחומרא אבל לא לקולא ומצרי ראשון שנשא מצרית שניה בנה שני ולשיטת הרמב"ם עוד דנתינים מותרין אחר גירות קושית תוס' לא קשה מידי כיון דלר' יהודה קהל גרים מיקרי קהל א"כ מצרי אסור בנתינה.

[ה] אחר הפסול. ס"פ האומר (דף ס"ז) תנן כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום כו' ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין. כתב בשער המלך [פי"ב מאיסו"ב ה"כ] ז"ל ודע דבפ' האומר פריך אלא כל מקום דסיפא לאתויי מאי. וראיתי להרב החידושין שם הקשה ז"ל וא"ת נימא לאתויי ישראל שנשא מצרית דיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפסול וי"ל דלא קרינן יש עבירה אלא חייבי לאוין אבל לא חייבי עשה ומצרי ואדומי חייבי עשין נינהו ע"כ. ויש לדקדק עליו דאכתי תיקשי ליה דאמאי לא קאמר לאתויי עמוני ומואבי שנשא ישראלית דחייבי לאוין נינהו וקרינן ביה יש עבירה, וכן ראיתי להרב חידושי הלכות שהקשה כן משם תוספת ישנים עכ"ל ע"ש.

ונראה משום דהתם במתני' תנן ברישא כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר והיינו מדכתיב למשפחותם לבית אבותם והדר תנן בסיפא יש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום והיינו דאין הולכין אחר הזכר אלא אחר הפגום וממזרת ונתינה לישראל הולך אחר הפגום אע"ג דהזכר כשר וכיון דקי"ל עמוני ולא עמונית א"כ לא מצי לאתויי עמוני ומואבי שנשא ישראלית דהולך אחר הפגום דאם הזכר פגום ת"ל דהולד הולך אחר הזכר ואפי' יש קידושין ואין עבירה ולא עדיף במה שיש עבירה, ואם הזכר (דהולך) כשר והנקיבה פגומה דהולך אחר הפגום ולא אחר הזכר הא בעמוני לא משכחת נקיבה פגומה דהא עמוני ולא עמונית ולא משכחת לה אלא בממזרת ונתינה דאז הנקיבה פגומה וכיון דיש קידושין ויש עבירה הולך אחר הפגום, ומש"ה לא קשיא ליה להרב החידושין אלא ממצרי ואדומי דאית בהו נקיבה פגומה לזה מיישב דמצרי ואדומי לא חשיב עבירה כיון דאינו אלא חייבי עשה.

והנה ראיתי בחידושי ריטב"א שם ז"ל אלא כל מקום דסיפא לאתויי מאי, איכא למידק לימא לאתויי ישראל שנשא מצרית ראשונה דיש קידושין ויש עבירה והולד הולך אחר הפגום והולד מצרי שני מפגום ואיכא למימר דאין ה"נ לרב דימי דפוסל במצרי שני שנשא מצרית ראשונה דכל שכן דפוסל נמי בהא דיש עבירה ואפשר לתרוצי הכי אבל לדברי רבה בר בר חנה דמכשיר במצרי שני שנשא מצרית ראשונה אפשר דה"ה דבהא נמי בנה כשר ואנן אליבי' דרבה בר בר חנה מקשינן סתמא עכ"ל.

ותמהני בזה דאפי' לרבה בב"ח דס"ל במצרי שני שנשא מצרית ראשונה דאזלינן בתר דידי' היינו דוקא במצרי שנשא מצרית אבל עמוני שנשא מצרית אזלינן בתר פגום שבשניהם, וטעמא דמלתא כתב רש"י בקידושין שם (דף ס"ז) ד"ה בנה שלישי ז"ל ומותר לישא ישראלית כיון דיש קידושין ואין עבירה לבית אבותם קרינן בי' כישראל והא דאמרינן ביבמות להם הלך אחר פסולן היינו לענין ישראל שנשא מצרית או מצרי שנשא ישראלית דיש קידושין ויש עבירה כו' דוילדו להם כתיב ואחריהם הולכין הולדות אבל לענין מצרי ומצרית לא מיגמר לן האי להם מידי דהא בתרווייהו להם קרינן בי' והוא מצרי והיא מצרית עכ"ל. וכ"כ בתוס' שם ד"ה בנה שלישי הדבר תלוי בזה כשהם משני עממין שייך לומר כן דקרא בשני עממין איירי וקאמר הלך אחר הפסול שבכל עם ועם אבל כששניהם מעם אחד לא שייך לומר כן עכ"ל, וא"כ בישראל שנשא מצרית ודאי אזלינן בתר הפגום כיון דאינו מעם אחד בזה הוא דכתיב להם אחר פסולן וכמו בממזר דכתיב לו הלך אחר הפסול דאם ישראל נשא ממזרת הולד ממזר.

[ח] לפיכך גר עמוני שנשא גיורית מצרית. איכא למידק מנ"ל דהלך אחר הפגום אי משום דכתיב להם הלך אחר הפסול דלמא מיירי במקום שיש עבירה והיינו בישראל שנשא מצרית או להיפך דה"ל יש קידושין ויש עבירה דבזה הוא דהלך אחר הפגום וכדתנן כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הלך אחר הפגום אבל בנתגיירו דליכא עבירה מנ"ל דהלך אחר הפגום. ורש"י בקידושין (דף ס"ז) גבי להם אחר פסולן בישראל שנשא מצרית דהוי יש קידושין ויש עבירה ע"ש אבל במקום שאין עבירה מנ"ל. ועוד דהא בהדיא גלי קרא באומות הלך אחר הזכר וה"ה ליוחסין וכמבואר ס"ק ח' וא"כ אחר שנתגיירו נמי נימא דהלך אחר הזכר ולהם דכתיב נימא דקאי היכא דיש קידושין ויש עבירה וכמו שפי' רש"י בקידושין בישראל שנשא מצרית.

וכיוצא בזה הקשה בחידושי פני יהושע בקידושין (דף ס"ז) בהא דגר שנשא ממזרת דהולד ממזר ומשום דכתיב לו הלך אחר פסולן נימא דמיירי במקום שיש קידושין ויש עבירה ובישראל שנשא ממזרת וככללא דמתני' אבל בגר שנשא ממזרת מנלן דהלך אחר פסולו ע"ש.

ונראה לפי מ"ש לעיל סק"ו בשם הרב החידושין דחייבי עשה לא חשיב יש עבירה אלא דוקא חייבי לאוין, וא"כ להם דכתיב גבי מצרי ואדומי דאינו אלא חייבי עשה וכתיב להם דהלך אחר פסולו דאפי' ישראל שנשא מצרית נמי אינו ביש עבירה א"כ ה"ה בנתגיירו דהלך אחר פסולו דהא במצרי לעולם ליכא עבירה דאינו אלא עשה ומזה נמי בגר שנשא ממזרת אע"ג דליכא עבירה נמי הלך אחר פסולו. ואע"ג דביבמות (דף ע"ח) מצריך צריכי לו הלך אחר הפסול ולהם הלך אחר הפסול דאי כתב להם משום דבא מטיפה פסולה אבל ממזר דבא מטיפה כשירה ואי כתב לו משום דאסור לבא בקהל לעולם ע"ש. וא"כ מנ"ל גבי ממזר היכא דאין עבירה כגון בגר שנשא ממזר, היינו משום דבתר דגלי להם במצרי דהלך אחר פסולו אפי' באין עבירה דמצרי לעולם אין עבירה כיון דאינו אלא עשה ה"ה לו דכתיב בממזר דומיא דלהם דבמצרי ואדומי נמי אפי' באין עבירה כגון גר שנשא ממזרת הלך אחר הפסול.

וניחא בזה ליישב מה שהקשה פני יהושע בדברי תוס' יבמות (דף ע"ח) ד"ה מצרי שני במה יטהר ז"ל וא"ת וישא נתינה והולד כשר לר' יוחנן דאמר בסמוך מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי וע"ש שהקשה דהא בשני אומות הלך אחר הפגום מדכתיב להם ע"ש בקידושין (דף ס"ז).

ולפי מ"ש א"כ הא דלמידין בנתגיירו ואין עבירה מדכתיב להם ולא אמרינן דקאי דוקא במקום שיש עבירה היינו משום דלהם דכתיב גבי מצרי ואדומי אין עבירה דחייבי עשה חשיב אין עבירה ומזה נמי אנו למידין להך לו דכתיב גבי ממזר נמי אפי' באין עבירה וכמ"ש, ואי נימא במצרי ואדומי בנים ולא בנות וכדס"ל לר"ש שם א"כ ע"כ להם לא מידרש כלל דהא אחר הזכר פגום ודאי אזלינן דאפי' באומות הלך אחר הזכר וא"כ מצרי שנשא ישראלית ודאי הלך אחר הפגום שהוא הזכר ואם בישראל שנשא מצרית או גר עמוני שנשא מצרית דלהוי הלך אחר פסולן שיהי' הולד מצרי דהא אי נימא מצרי ולא מצרית א"כ היא אינה פגומה כלל וא"כ ע"כ לא מידרש להך דרשא דלהם דהלך אחר הפסול ואי לא מידרש להם א"כ גם מהך דרשא דלו דכתיב בממזר נמי אין אנו למידין במקום שאין עבירה דמצינו לומר דקאי בישראל שנשא ממזרת דיש עבירה וכיון דלא מידרש להם למ"ד בנים ולא בנות א"כ הקשו תוס' שפיר וישא נתינה דאמר ר' יוחנן אי לאו דאמר ר' יהודה כו' לא הוי מצא ידיו ורגליו כו' בהא אי הוי ס"ל לר' יהודה בנים ולא בנות ע"כ לא מידרש להם וא"כ ישא נתינה ודוק. והנה שם בחידושי פני יהושע כתב ליישב ע"ד פלפול עצום והוא דלר' יהודה קיימינן דס"ל בסנהדרין (דף נ"ג) אין קידושין תופסין בחייבי לאוין והולד ממזר כו' ע"ש.

והמעיין בש"ס סנהדרין יראה דאינו מוכרח שם דר' יהודה ס"ל אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ועוד דהא אמרו מצרי שני במה יטהר דלמא אי עבר ונסיב ומשני דאי לא כתיב קרא והרי ממזר דאי וכתבי' דאי לאיסורא כתב דאי להיתרא לא כתב ע"ש. ותיפוק לי' דע"כ אינו באיסור' דא"כ ה"ל הולד ממזר, ועוד דהא מצרי ואדומי חייבי עשה נינהו וא"כ קידושין תופסין בהו, ופני יהושע שם כתב גבי מצרי ואדומי דלמ"ד אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ה"ה במצרי ואדומי ע"ש. ואפי' למ"ד אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אינו ענין למצרי ואדומי שהוא חייבי עשה ודוק.

[יד] גר ועבד משוחרר מותרים בממזרת. ומשום דקהל גרים לא איקרי קהל. וכתב בח"מ יש להסתפק אם גר עמוני דחייב בכל המצוות אם מותר בשפחה כממזר או עדיף מממזר ואסור בשפחה. וב"ש כתב ז"ל לכאורה נראה דתליא בשני תירוצים אלו להרמב"ם י"ל דמותר כדי להכשיר זרעו ולר"ת י"ל דאסור דהא אין יצירתו בעבירה ע"ש. עוד כתב ז"ל ונתין אסור בשפחה כ"כ תוס' בגיטין (דף מ"א) ובפסחים, מיהו שם כתבו כן אליבא דר"ת דס"ל ממזר מותר בשפחה משום דהוא קדש י"ל נתין אסור, אבל לדעת הרמב"ם שהבאתי לעיל י"ל דמותר אלא קושיות תוס' שם שהקשו וישא נתינה צ"ע ליישב.

ונראה דכיון דהא דמותר לדעת הרמב"ם שישא ממזר את השפחה אינו אלא משום תקנת הולד הא לאו תקנת הולד הי' אסור בשפחה עכ"פ מדרבנן וכמו כן י"ל בנתין דמותר בשפחה מפני תקנת הולד או עמוני לישא שפחה הכל מפני תקנת הולד אבל להיפך שישא עבד את הנתינה דאין כאן תקנת הולד דהא הולד יהי' אסור משום נתינה וכיון דאין כאן תקנת הולד היא אסורה עכ"פ מדרבנן ותו לא קשה וישא נתינה דכיון דליכא תקנת ולד ואע"ג דאיכא תקנה לחצי עבד שישא אשה לא התירו אלא משום תקנת הולד והתם ליכא תקנת הולד.

וראיתי בשער המלך [פט"ו איסו"ב ה"ד] שכתב בשם הרשב"א יבמות (דף ע"ז) דגר מצרי מותר לישא שפחה והביא שם דברי ירושלמי דפ' עשרה יוחסין דקאמר בהדיא דעמוני נותנין לו שפחה ע"ש, ודעת הרשב"א דשפחה אסור מן התורה א"כ ע"כ הא דמותר עמוני ומצרי בשפחה לאו משום תקנת הולד הוא כיון דמן התורה אסור בשפחה לא הוי מותר משום תקנת הולד אע"כ דהכי דינא דעמוני ומצרי מותר בשפחה וא"כ הדרא קו' לדוכתי' וישא נתינה או מצרית כיון דלאו משום תקנת הולד הוא מותר בשפחה וא"כ בחצי עבד וחצי ב"ח אמאי כופין את רבו כיון דאית ליה תקנתא בנתינה. ואפשר דעמונית אינו רשאי לישא כיון דעמוני ולא עמונית היא אסורה בעבד אבל מצרית ונתינה יכול לישא.

ונראה דבתוס' שם בגיטין (דף מ"א) ז"ל וא"ת ישא ממזרת דצד עבדות שרי בה כו' וכ"ת דאתי צד עבדות ומשתמש באשת איש ישאנה באיסור בלא קידושין כמו שממזר נושא שפחה וכמו לישא שפחה אינו יכול. והנה לשיטת הרמב"ם שפחה מדרבנן ובת ישראל בזנות לוקה משום לא תהיה קדשה. ועיין טור סי' כ"ו ובהרב המגיד פ"א (מאישות ה"ד) ומבואר מדבריהם שם דכל היכא דאית בה צד קידושין לוקה בלא קידש ושפחה דאינה בת קידושין מותרת מן התורה. ומש"ה שפחה הי' יכול לישא דאינה בת קידושין וחצי עבד וחצי ב"ח דאינו יכול לישא שפחה משום צד חירות אינו יכול לישא מצרית או נתינה כיון דהיא בת קידושין אסור לבא עלי' בלא קידושין ואם בקידושין אתי צד עבדות ומשתמש בצד אשת איש. ואפי' לדעת החולקין על הרמב"ם וסוברים דבביאת פנוי' ליכא איסור תורה עכ"פ אסור מדרבנן בלא קידושין וכמ"ש בח"מ סי' כ"ו דהא אפי' יחוד פנוי' גזרו בב"ד של דוד וא"כ לא משכחת בלא קידושין אלא בשפחה דממזר נושא שפחה ומשום דהיא לאו בת קידושין, אבל היכא דאית בה קידושין עכ"פ מדרבנן אסור וא"כ מצרית או נתינה אינו יכול לישא דבלא קידושין אסור עכ"פ מדרבנן ואם בקידושין אתי צד עבדות ומשתמש באשת איש אלא רק לישא שפחה דבה ליכא צד קידושין ואסור משום צד חציו ב"ח, ועמ"ש בסי' מ"ד סק"ד דלדעת הרשב"א חצי עבד וחצי ב"ח קידושיו תופסין וגם לדעת הרמב"ם בר קידושין הוא אלא דאין לו יד לקדש מטעמא שכתבנו שם ע"ש ועמ"ש (בסי') [בס"ק] כ"ו.

[כז] הולד שתוקי או אסופי. כתב ב"ש ז"ל ונתין אסור בשפחה כ"כ תוס' בגיטין (דף מ"א), מיהו כתבו שם אליבי' דר"ת דס"ל ממזר מותר בשפחה משום דהוא קדש י"ל נתין אסור אבל לדעת הרמב"ם שהבאתי לעיל י"ל דמותר אלא קושיית תוס' שם שהקשו וישא נתינה צ"ע עכ"ל. ועמ"ש סקט"ו.

באר היטב אבן העזר סימן ד

(א) עולם. בפרק הערל אמר רבא לא תתחתן דכתיב בז' אומות בגיותן אבל אחר שנתגיירו שרי אלא נתינים דוד גזר עליהם. הדר אמר רבא לא תתחתן איירי בגיירותן אבל בגיותן לית בהו חתנות ופסק הרמב"ם פי"ב מהא"ב כלישנא קמא וכל ז' אומות מותר להתחתן בהם אחר שנתגיירו אלא נתינים שהם מז' אומות גזר דוד עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם וליכא איסור דאורייתא. אבל אלו דחשיב אפילו נתגיירו אסורים. ואפילו ספק ממזר אסור לעולם הר"מ מטראני ח"א סי' ל"ד:

ביאור הגר"א אבן העזר סימן ד

ב) (ליקוט) ונתינים כו'. עיין בהגהת בה"ג והוא שיטת הרמב"ם דכל האומות שוין ולא תתחתן קאי אגיותן אבל משנתגיירו אף ז' אומות מותרין רק יהושע ודוד גזרו עליהן אבל דעת תוס' שהן אסורין מדאוריית' אף לאחר שנתגיירו וע"ז קאי לא תתחתן אז' אומות שנתגיירו והן הן הנתינים וכן כתב רש"י ברפ"ג דמכות וש"מ וכתב נ"י דאף בניהם עד סוף כל הדורות אסורין מדאוריית' אבל המ"מ והר"ן רפ"ג דכתובות כתבו דבניהם אינם אסורים אלא מגזירת יהושע ודוד ע"כ:

ז) וא' מאלו כו'. אע"ג דבגיורותן הלך אחר הפסול אבל בגיותן רחמנ' אפקריה לזרעי' וראיה ממ"ש בקדושין ס"ח ב' ש"מ בן בתך כו' והתם בנתינים הוא כמש"ש ההוא בשבעת כו' וביבמות ע"ו א' בהיותן נכרים כו':

בית מאיר אבן העזר סימן ד

סעיף ו

ולהרמ"ה הולד שני כ' ב"ש ולהנהו פוסקים דס"ל וכו' דוקא בב' אומות אמרינן כן ולא באומה אחת ולע"ד אף להרמ"ה מוכרח דאל"ה ל"ל אשר יוולדו להורות דצריך להיות שלישי לב' המולידים ת"ל מכללא דנתגיירו הולכי' אחר הפגום א"ו כללא ליתא אלא בב"א וכן מוכח מרבה בב"ח אמר ר"י דס"ל מצרי ב' שנשא ראשונה בנה ג' וכי נימא דפליג על רבינא אמר ר"י דנתגיירו הלך אחר הפגום הא במס' ק' ס"ז איתא א"א בשלמא וכו' כל מקום דרישא לאתוי דרבה בב"ח ואיזו למעוטי דרבין דהיינו רבינא דהכא הרי להדי' שאין סתירה מרבה בב"ח לרבין. ולפ"ז תמוה לי תו' ביבמות ע"ח ד"ה מצרי ב' דמקשו וא"ת וישא נתינה והולד כשר לר"י דאמר בסמוך מצרי ב' שנשא מצרית א' בנה ג' דבתר דידי' שדינן ומה ענין זה דחד אומה לב"א דלכ"ע הולכין אחר הפגום וא"ל דס"ל ע"כ לא שייך דהולכין אחר הפגום כ"א בעמון ומצרי דבשניהם להם כתיב המור' להכי כמבואר בתו' מס' ק' הנ"ל הא במצרי ונתינ' דבנתן לאו כתיב לא דז"א דהא במתני' ק' מבואר דאף נתינ' לישראל הולד נתין וכדאיתא בש"ע וע"כ אף דבנתין לא כתיב מ"מ נדרש בק"ו ממצרי ומה מצרי שאינו אלא עד ג' דורות הולד אחר הפגום מכ"ש נתין לר"ת דאיסורו לעולם וע' יבמות ע"ח דמה"ט לא נלמד ממזר ממצרי הא נתין שפיר מדרש כק"ו דא"ל שני ישראל ונתינ' דיש קדושין ויש עבירה משא"כ מצרי ונתינ' דמה בכך זה אינו טעם כ"א כלל כמבואר בהתו' הנ"ל ואף אין לדחוק דאזלו פה בשיטת הרמב"ן דנתין אין איסור תור' כ"א הראשון ומה דפסקינן נתינ' לישראל הולד נתין ע"כ אך דרבנן וי"ל דכעין דאורייתא דממזר' ומצרית תיקנו ושפיר מקשו דכיון דמדאוריי' קל ממצרי מה"ת ללמדו ממצרי דא"כ לא משני מידי דכאידך דר"י ס"ל דבתר דידה שדינן הא מצדה אין שום איסור דהא הולד נתן ב' דד"ת שרי וא"א להיות על הוולד פיסול כ"א מצדו שכ' בו להם הלך אחר פיסולן והוא מצרי ב' וכשנושא זה לנתינ' הולד טהור מכל צד ומה מקשה על התור' מצרי ב' במה יטהר ובאמת ע"כ לשטה זו דר' יוחנן קאי לשטת רבא למה דס"ד דלא תתחתן בגיות הא נתגייר' מותרת והיא גיורה בר' יודא מצרי אסור בה ושפיר ומ"מ פוסקי' דלא כר' יוחנן אלא כדהדר בו רבא אבל התוספת דמקשו דמצרי מותר בה אף לר' יודא ע"כ דלא ניחא להו למוקי ר' יוחנן אלא כדהדר בו רבא וקשה ממ"נ ובלא כל הנ"ל אין מובן לי תי' תו' דכאידך דר"י ס"ל דבתר דידה שדינן דמ"ע נתינה למצרית שבמצרי כתי' אשר יולדו תלאו בליד' וע"כ כנ"ל דילפינן נתינה בק"ו ממצרי וזה בפשוט מעיקר' ל"ק אף ללישנא דר"י דבנה ג' הוי וכנ"ל. ולדינא נלע"ד גר נתין ומצרית שנזדוגו להר"מ דד"ת נתין גר מעלי' ומדרבנן פסול בהולד הולכין אחר הפגום והוא פסול ד"ת כדין מצרי וזרעו לעולם מדרבנן מדין נתין וכה"ג להרמב"ן ורשב"א ולר"ת הולד נתין בפשוט ופסול לעולם ד"ת:

סעיף ז

שבאומו' הלך אחר הזכר כ' ב"ש וא"ל למה הולכין אחר הפגום כשנתגיירו וי"ל דילפינן מקרא להם כן איתא יבמות ע"ח דרשינן ב' להם דכתיב גבי מצרי חד מהם מנה וחד הלך אחר הפסול והקשה בני הבחור ר' חיים שי' למה דקי"ל עמוני ולא עמונית להם הנאמר בעמון ומואב למה לי דהא לית למדרש לילך אחר הפסול אלא לנ"מ בנשא אשה לילך אחריו וזה נשמע מדכתיב עד עולם דאלו לא נילך אחריו היכי משכחת לה אם נשא שפחה ונכרים הולד כמותה ועמונית היא ישראלית והולד כשר ואלו מצרית הולד אינו פסול אלא עד ג' דורות ואלו נתינה להרמ' ד"ת היא ישראלית וכה"ג להרמב"ן. ולר"ת אם ילדה זכר אין נ"מ וכמו כן אם נשא ממזרות ואם ילדה נקיבה אדרבא אך פיסולה מכח האם ולא מכח דידיה ועד עולם ל"ל ויפה הקשה וע"כ דבאמת לא נאמר לדרשה אלא איידי דאידך כדכתיב ממני גבר' נותר דפסח כדאיתא יבמות ע"ד ובו דתושב ושכיר שם ע"א:

סעיף לו

הספיקות כ' ב"ש ונתין אסור בשפחה מיהו שם כתבו כן וכו' אבל לדעת הרמ' שהבאתי לעיל י"ל דמותר ר"ל דס"ק ל"א כתב בשמו דממזר מותר בשפחה משום דהאיסור מדבריהם ובממזר לא גזרו משום תקנו' הולד וא"כ י"ל דה"ה נתין בשפחה משא"כ לר"ת דאיסור שפחה ד"ת וממזר דמותר בה משום דמאיסור קדישות אתא וזה ל"ש בנתין וזה נכון אבל מ"ש אלא קושי' תו' שישא נתינה צ"ע ור"ל להרמ' לק"מ דהא להרמ' פשיטא דממזרת אסורה בעבד כיון דלית גבה תקנות הולד כדכ' בעצמו ס"ק ל"ב וכן מבואר שם בב"י וח"מ וכן נמי פשוט דנתינ' אסור' בעבד מה"ט וקושית תו' להרמ' מעיקרא ליתא וא"כ אף מ"ש סי' ה' ס"ס ק' ב' ופ"ד לישא שפחה י"ל להרמ' מותר לע"ד אינו כיון דל"ש גבי' תיקון הולד כמו שממזרת אסורה בעבד אף דלהרמ' איסור עבד מדבריהם אין לדמות להיתר נתינה דדברי' לפ"ד דשאני איסור עבד דחמור כמבואר בהרמ' פ' י"ב ה' י"ג:

בית שמואל סימן ד

א ונתינים. הנה בפ' הערל אמר רבא לא תתחתן דכתיב בז' אומות איירי בגיותן אבל אחר שנתגיירו שרי אלא נתינים גזר דוד עליהם הדר אמר רבא לא תתחתן איירי בגיירותן אבל בגיותן לית בהו חתנות, ופסק הרמב"ם פי"ב מהא"ב כלישנא קמא וכל ז' אומות מותרים להתחתן בהם אחר שנתגיירו אלא נתינים שהם מז' אומות גזר דוד עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם וליכא א"ד וכן הוא דעת רש"י כמ"ש ר"פ אלו נערות וכן הוא דעת המאור כמ"ש בפ' הערל אבל לדעת הרמב"ן והרשב"א הלכתא כלישנא בתרא דרבא ואסורים כל ז' אומות ונתינים מדאוריית' אלא הבנים שנולדו אחר שנתגיירו מותרים ובנים מנתינים אסורים מחמת גזירת דוד ור"ת ס"ל ג"כ כשיטה זו דאסורים מדאוריית' אלא ס"ל גזירת דוד היה על השיעבוד וכל אלו דקחשיב היינו אפילו נתגיירו אסורים אלא בסעיף ה' מ"ש וישראל הבא על אחת מאלו וא' מאלו וכו' איירי בגיותן אז הולד כמותה גם י"ל דאיירי שם נמי בגירותן כשישראל בא על אחת בגיותן /בגירותם/ אז הולכים אחר הפגום והוא פגום:

סד הספיקות וכו'. הנה ר"פ י"י ובפ' הערל מבואר ממזר ודאי ונתינים מותרים זה בזה ולפי לישנא קמא דרבא לא תתחתן לא קאי בגירותן א"כ נתינים שנתגיירו מותרים מן התורה אלא דוד גזר עליהם ובפסולים לא גזר וללישנא בתרא דרבא אסורים מן התורה ולא תתחתן איירי בגירותן מ"מ ממזר מותר להתחתן בהם משום דאינו בקדושתו כמ"ש בפ' הערל כמו פצוע דכא דהא מותר בנתינים משום דלאו בקדושתי' קאי ה"נ ממזר והיינו בכה"ג דנתינים נתגיירו אז האיסור הוא משום קדושה וממזר ופ"ד לאו בקדושה קאי אבל להתחתן בהם קודם שנתגיירו אסור כי דוקא בשפחה מותר להתחתן משום תקנת הולד ולא עם כותי וספק ממזר בנתינים תלי' בפלוגתא ולהפוסקים דס"ל כלישנא בתרא נראה דאיכא איסור דהא יש לחוש שמא כשר הוא ואפילו ללישנא קמא דרבא י"ל בכה"ג נמי גזר וכן מוכח מרש"י שכתב בפ' י"י דספיקות אסורים בנתינים אע"ג דס"ל כלישנא קמא כמ"ש ר"פ אלו נערות אלא הרמב"ם פוסק כלישנא קמא ופוסק דמותר, וממזר בנתין לרמב"ם נתין הוא כגר א"כ הוי כגר בממזר והולד ממזר ואפי' לשאר פוסקים דס"ל דנתין אסור מדאורייתא אפי' אחר שנתגייר מ"מ גר הוא אלא מחייבי לאוין וכן הוא גר עמון בממזר והוי הולד ממזר, ונתין אסור בשפחה כ"כ תו' בגיטין דף מ"א ופסחים מיהו שם כתבו כן אליבא דר"ת דס"ל ממזר מותר בשפחה משום דהוה קדש י"ל נתין אסור אבל לדעת הרמב"ם שהבאתי לעיל י"ל דמותר אלא קושיי' תו' שם שהקשו וישא נתינה צ"ע לישב:

סז ואין מקבלין אותם. שמא יתערבו בישראל וישאו נשים וירבו ממזרים מכ"ש הרב נטוראי ועיין ב"י משמע גרים מז' אומות ונתינים מותר לקבל אלא להתחתן בהם אסור ולא חיישינן שמא יבוא להתחתן בהם כיון דליכא חשש ממזר, וע' בד"מ:

חלקת מחוקק סימן ד

(א) ונתינים אסורים איסור עולם. נחלקו המפרשים אם הם אסורים מן התורה מלאו דלא תתחתן וכדרבא אבל התורה לא מנה בהן דורות ובניהן הנולדים להן בקדושה מותרין לבא בקהל ודוד המלך ע"ה גזר עליהם לעולם כמו ממזר ויש מפרשין פוסקין דלא כרבא ולא תתחתן קאי קודם שנתגיירו אבל אם נתגיירו מותרין אפילו הם עצמם מן התורה לבא בקהל ומ"מ הכל מודים דמדרבנן אסורים לעולם דורי דורות:

(לה) אלא שישאו מהגרים. הרמב"ם בפט"ו מהא"ב כתב דמותרים אף בנתינים ואזיל לטעמי' דנתינים גרים גמורים הן מן התורה (ואינם אסורים אלא מדבריהם כ"פ בפי"ב מהא"ב) אבל רש"י בקדושין (דע"ד ע"א במתניתין) אוסר שתוקי בנתין שהוא אסור מן התורה כמו ממזר וכן הוא דעת הטור ולא ידעתי למה השמיט כאן שממזר ודאי מותר בנתין לכ"ע:

ט"ז אבן העזר סימן ד

סעיף לו (כא) הולד שתוקי או אסופי. בטור סיים בזה וממזרים ונתינים ודאי מותרים זה בזה והוא מדברי רמב"ם פט"ו דאיסורי ביאה ושם סיים דהולד ממזר והטור לא הוצרך לכתוב האי דהולד ממזר דכתב קודם זה דספק ממזר או אסופי ושתוקי ישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום א"כ מכל שכן שממזר ונתינה שהולד ממזר ובחנם טרח מו"ח ז"ל לתרץ זה שלא הזכיר הטור שהולד ממזר ובב"י כתב והטעם שהולד ממזר מדתנן כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם ואין לזה פי' שהרי כאן עבירה בנישואין אלא המקור לזה מדאמרינן שם גר שנשא ממזרת דיש קידושין ואין עבירה דהולד הולך אחר הפגום וה"ה בזה דממזר ונתינה והטעם דממזר מותר בנתינה משום דקהל נתינים לא אקרי קהל ה':

לבוש אבן העזר סימן ד

סעיף א

אלו הן שאינן ראויין לישא אשה ישראלית או לינשא לישראל, קצתן מחמת פסול יוחסין, וקצתן מחמת דבר שבגופן, וקצתן מחמת ערוה. ישראל אסור בממזרת, וגם על הממזרת חל איסור הלאו שלא לינשא לו, וכן ממזר אסור בישראלית וישראלית אסורה לינשא לו, וזה כתוב בפירוש בתורה [דברים כג, ד] לא יבא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ה'. הנתינים והם הגבעונים גזר עליהם יהושע בן נון שאסור לבא בקהל כשהתעו את נשיאי בני ישראל עד שנשבעו להם שלא להורגם, דכתיב [יהושע יא, כז] ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה', כלומר שיהיו עבדים לעדה וגו' ולא יתערבו בהן להתחתן בם, אף על פי שנתגיירו. עמוני ומואבי ומצרי ואדומי, כתובים בפירוש בתורה שאסורים לבא בקהל על הדרך שיתבאר בעזה"י בסימן זה. ממזרים אסורים לעולם הם ובניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות, וילפינן לה [יבמות עח ע"ב] מגזירה שוה, כתיב הכא [דברים כג, ג] דור עשירי וכתיב גבי עמוני ומואבי גם דור עשירי לא יבא בקהל ה' עד עולם [שם ד], מה עשירי דהתם עד עולם אף עשירי דכתיב גבי ממזר עד עולם. ומדכתיב ממזר שהוא לשון מום זר שמע מינה שמום זה הוא מום בכל לא שנא זכרים לא שנא נקיבות דמאי שנא. וכן הנתינים גזר עליהם יהושע סתם על הזכרים ועל הנקבות. ועד עולם ילפינן מהכא, דדוד נמי גזר עליהם דכתיב [ש"ב כא, ב] ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני ישראל המה, כלומר אינם ראויים לבא בקהל, ואמרינן [יבמות עו ע"ב] שתי גזירות למה, אלא יהושע גזר עליהם בזמן שבית המקדש קיים, ודוד גזר אף בזמן שאין בית המקדש קיים והרי עד עולם.

ערוך השולחן אבן העזר סימן ד

סעיף ה

נתינים מה המה כתב הרמב"ם ז"ל בספי"ב מאיסורי ביאה מי שנתגייר משבעה עממין אינם אסורין מן התורה לבא בקהל והדבר ידוע שלא נתגיירו מהם אלא הגבעונים ויהושע גזר עליהם שיהיו אסורים לבא בקהל אחד זכרים ואחד נקיבות ולא אסר אותם אלא בזמן שיש מקדש וכו' והם הנקראים נתינים לפי שנתנם לעבודת המקדש בא דוד וגזר עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם ואפילו בזמן שאין מקדש וכו' ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם בעת שבקשו שבעת בני שאול בחיר ד' לתלותם והרגום ולא רחמו עליהם עכ"ל וס"ל להרמב"ם ז"ל דנתינים אין עיקר איסורם מן התורה וכן דעת רש"י ז"ל והמאור וגם ס"ל להרמב"ם דשבעה אומות לאחר גירותן מותרין ליכנס בקהל [דפסק כאוקימתא קמייתא דרבא [שם ע"ו א] משום דסוגיא [דשם ע"ח ב] פליגא אלישנא בתרא דרבא]:

סעיף ו

אבל הרבה מרבותינו חולקים עליו וס"ל דהשבעה אומות אסורים מן התורה גם בגירותן ועליהם נאמר לא תתחתן בם ולא נאסרו מן התורה רק אותם שהיו בעת שנכנסו ישראל לא"י אבל דורותיהם מותרים מן התורה בגירותן שלא אסרן הכתוב לעולם ולא מנה בהם דורות ויהושע ודוד גזרו עליהם לעולם ולפ"ז איסור נתינים מן התורה הם מאותן האומות שנתגיירו בעת כניסתם לארץ ולדורות איסורם מדברי סופרים מיהושע ודוד ובית דינם וזהו דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל [הה"מ] ויש מרבותינו דס"ל דמן התורה אסורים לעולם ודוד גזר עליהם שיעבוד ומה שגזר עליהם יותר מעל כל הפסולים מפני שהם אומה שלימה [תוס' ר"פ אילו נערות ור"ן] ועכ"פ לכל הפוסקים אסורים ואיסורן איסור עולם בין זכרים בין נקיבות ולכן בכל הש"ס תנינן ממזירים ונתינים מפני ששוים באיסורן:

סעיף י

כהן ולוי שנשא ישראלית הולד כהן או לוי וישראל שנשא כהנת ולויה הולד ישראל דהולד הולך אחר האב דכתיב [במדבר א, ב] למשפחותם לבית אבותם וישראל כשר שנשא ממזרת ישראלית או ממזר ישראל שנשא ישראלית כשירה קדושין תופסין בהם דבחייבי לאוין תופס קדושין והולד ממזר דמקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום אפילו אם רק אמו פגומה דכתיב בממזר גם דור עשירי לא יבא לו בקהל ד' והאי לו מיותר הוא ודרשינן שהולך אחר פסולו אף אחרי אמו [תוי"ט] ומזה ילפינן לשארי חייבי לאוין ומנלן דתפסי קדושין בחייבי לאוין דכתיב [דברים כא, טו] כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וכי יש שנואה לפני המקום ומה לנו אם הבעל אינו אוהבה אלא מאי שנואה ששנואה בנשואיה שעברו עבירה וקאמר קרא כי תהיינה לשון הויה וכ"ש דבחייבי עשה תפסי קדושין אבל בחייבי כריתות ומיתות ב"ד לא תפסי קדושין והבא על אחת מהחיובים האלה הולד ממזר אבל מחייבי לאוין וחייבי עשה אין הולד ממזר אא"כ היה האב ממזר או האם ממזרת וגר מותר בממזרת דבממזר כתיב [דברים כג, ג] לא יבא לו בקהל ד' וקהל גרים לא איקרי קהל ומ"מ אע"ג דנשאת בהיתר מ"מ הולד ממזר דהולך אחר הפגום וכ"ש ממזר שנשא גיורת דהולד ממזר וכן הדין בנתין ונתינה ושארי הפסולים:

סעיף יא

גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד כשר כישראל גמור ואסור בממזרת וממזר נושא ממזרת וכן ממזר נושא נתינה או נתין נושא ממזרת והולדות ממזרים דממזר ונתין חד דינא אית להו בד"א כששניהם וודאין אבל אם האחד ודאי והשני ספק ממזר אסורין לישא זל"ז וכן אסורין הספיקות בישראלים כשירים ואפילו שניהם מסופקים אסורים לישא זא"ז שמא אחד מהם כשר והשני פסול ואע"ג דמן התורה הספיקות מותרין בכל דכתיב לא יבא ממזר בקהל ד' ודרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא אבל ממזר ספק יבא בקהל וכן בקהל ודאי הוא דלא יבא ממזר אבל בקהל ספק יבא מ"מ מדרבנן אסרום דמעלה עשו ביוחסין והולדות ממזרין מדרבנן וכיצד הוא ספק ממזר כגון שנולד מספק ערוב שבא אביו על אשה שנתקדשה ספק קדושין או שנתגרשה ספק גירושין והיא ספק אשת איש וכן יבמה שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונתייבמה וילדה לשבעה חדשים ואינו ידוע אם הולד הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון וזה הולד כשר ממ"נ אמנם אם אח"כ חזר היבם ובא עליה וילדה הוי הולד ספק ממזר דשמא הולד הראשון היה בן תשעה לראשון ונשא היבם אשת אח שיש לו בנים והיא בכרת שהולד ממנה ממזר וספק ממזר אסור בישראלית ואסור בממזרת וישא גיורת או שפחה שנשתחררה דעבד משוחרר דינו כגר לכל דבר וכן יש עוד ממזר מדרבנן כגון האשה ששמעה שמת בעלה ונשאת לאחר והבעל היה קיים ובא בעלה הראשון עליה אע"ג שמותרת לו מדינא דקדושי שני אינם קדושין כלל שהרי היתה אשת איש מ"מ גזרו רבנן שתצא גם מהראשון והולד גם ממנו ממזר ומ"מ משניות לעריות אין הולד ממזר גם מדרבנן [יבמות פ"ה ב] ועמ"ש בסי' ו' סעי' כ"א:

סעיף נט

כל הספיקות כולם אסורים לישא זא"ז דעשו מעלה ביוחסין ולפיכך שתוקי לא ישא שתוקית ואסופית ואסופי לא ישא שתוקית ואסופית דשמא אחד מהם כשר והשני פסול ואם נשאו לא יקיימו אלא יוציאו בגט והולד ספק כאבותיו ואין לספיקות אלו תקנה אלא שישאו מהגרים או ממשוחררים והולד הולך אחר הפגום כיצד שתוקי או אסופי שנשאו גיורת או משוחררת או גר ומשוחרר שנשא שתוקית או אסופית הולד שתוקי או אסופי דבכל ענייני ממזר אף שהקדושין בהיתר מ"מ אינו יוצא מחשש ממזרות דהתורה רבתה בממזר כמ"ש בסעי' י' ע"ש וממזרים ודאים ונתינים מותרים לבא זה בזה והולד ממזר ושתוקי ואסופי מותרים בנתינים והולד ספק ממזר [רמב"ם] ויש שאוסרין ספיקות בנתינים [עי' ב"ש] ונתין אסור בשפחה [תוס' גיטין מ"א א] אמנם להרמב"ם דשפחה אינו מן התורה כמ"ש בסעי' א' י"ל דמותר בשפחה [עב"ש]:

רמב"ם איסורי ביאה יב, כב

הלכה כב

מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל, והדבר ידוע שלא נתגיירו מהן אלא הגבעונים ויהושע גזר עליהם שיהיו אסורים לבא בקהל אחד זכרים ואחד נקבות, ולא אסר אותם אלא בזמן שיש מקדש שנאמר וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלוהי, תלה הרחקתם במקדש.

הלכה כג

והם הנקראים נתינים לפי שנתנם לעבודת המקדש, בא דוד וגזר עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם ואפילו בזמן שאין מקדש, וכן מפורש בעזרא ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים, הא למדת שלא תלה אותם במקדש.

הלכה כד

ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם בעת שבקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם והרגום ולא רחמו עליהם.

מגיד משנה הלכות איסורי ביאה פרק יב

הלכה כב

[כב] מי שנתגייר וכו'. דעת רבינו בזה כדעת קצת המפרשים ז"ל שאמרו שבכ"מ שהזכירו בגמרא נתינה אצל ממזרת הוא אגב גררא דומיא דחלוצה אצל גרושה ואין איסור הנתינה אלא מדבריהם וסמכו על הסוגיא שבפרק הערל שאמרו אר"ח בר אדא נתינים דוד גזר עליהם ומפרש התם משום מעשה שבקשו שיהרגו בני שאול ופירש"י ז"ל גזר עליהם שלא יבאו בקהל והקשו שם דוד גזר עליהם יהושע גזר עליהם דכתיב ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים פירוש אלמא עבדים נינהו וממילא נפסלו לקהל ותירצו יהושע גזר בזמן שב"ה קיים דוד גזר בזמן שאין ב"ה קיים עוד אמרו שם בימי רבי בקשו להתיר נתינים וכו' ומסקנא דלא התירו וכו' וסובר רבינו דהך סוגיא פליגא אדרבא דאמר דקרא דלא תתחתן בם אגירותן קאי ואין הלכה כרבא וזה דעת קצת המפרשים ז"ל אבל י"מ אחרים שסוברין דשבעה עממין שנתגיירו אסורין הן מן התורה וכדרבא אבל בניהם שנולדו אחר גירותן מותרין גמורין ד"ת שלא אסרן הכתוב לעולם ולא מנה בהם דורות לאסור ובאו יהושע ודוד וגזרו עליהן ודקתני נתינה בכל דוכתא היא אחת משבעה עממין שנתגיירה שהיא מן התורה בלאו דלא תתחתן בם וכדרבא וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל:

אור הישר הלכות איסורי ביאה פרק יב

הלכה כג

[כג] והם הנקראים נתינים לפי שנתנם לעבודת המקדש בא דוד וגזר עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם וכו'. עי' במ"מ לקמן סוף פט"ו וריש פט"ז ובכ"מ שם ובמש"כ בחידושי למכות י"ג עמוד א' ברש"י ד"ה נתינה.

אור שמח הלכות איסורי ביאה פרק יב

[כב] מי שנתגייר משבעה עממין כו', ויהושע גזר עליהן כו':

הקדמונים נחלקו בזה, ורבינו סמך על הני שמועות דאין מעמידין (ע"ז לו, ב) דפריך בנותיהן דאורייתא נינהו דכתיב לא תתחתן בם, הרי דהא דכתיב לא תתחתן בם קאי בהיותן עו"ג, ולא בשנתגיירו, וכן בקדושין סוף פרק האומר (סח, ב) עו"ג דכתיב לא תתחתן בם לא יהא לך חיתון בהם, ותוספות (יבמות עו, א ד"ה בהיותן) הגיהו בזה. והא דאמר בסוף פ"ק דכתובות (יד, ב) על ברייתא דאיזהו אלמנת עיסה, כל שאין בה משום ממזרות ולא משום נתינות ולא משום עבדי כו', ופריך מאי שנא הנך דאורייתא, חלל נמי דאורייתא, התם שיגרא דלישנא, דעיקרו קאי על עבד וממזר, דפוסלין בביאתן אלמנותיהן דבר תורה, ואדרבא דמשם מוכחא, דמקשה מ"ש חלל מהני, ולכאורה קשה, דרבינו כתב פ"ה מהלכות שחיטה, דמשום זה חוששין לספק דרוסה, ולא מוקמינן אחזקה כמו כל ספיקי טריפות, מפני שאין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה, דכתיב (שמות כב, ל) ובשר בשדה טרפה, לכן החמירו לאסור הספיקות בדרוסה, יעו"ש. ולפי זה נאמר דאלמנת עיסה דהוי ספק ספיקא החמירו בהנך המפורשין בתורה, דעבד דפוסל בביאתו בת כהן קרא כתיב, ואשה כי תהיה אלמנה וגרושה, פרט לעבד שאין לו בה אלמנות וגירושין כו' (יבמות מה, א) וממזר ונתין דמכי תהיה לאיש זר נפקא לן (שם סח, א) דפוסלין בביאתן לכן החמירו לאסור אלמנות ספיקן, דאיתחזק בהאי משפחה ספק נתין או ספק ממזר כו', אבל אשת חלל, דמה דנפסלה מכהונה אין זה מפורש בתורה, רק נפ"ל (שם סט, א) מהא דאיתקיש זרעו לו, ואף בחללה מאיסורי כהונה אמרו פרק עשרה יוחסין (קידושין) דף ע"ז ע"א איזהו חללה שעיקרה מד"ת ואין צריכין לפרש מד"ס כל שנולדה מאיסורי כהונה, דסתם חלל הוא ולד שנולד מפסולה לכהונה, דכתיב ולא יחלל זרעו כו' עכ"ל רש"י. הרי דמה דכהן אם בא על אלמנה הוא מדברי סופרים שנעשית חללה, וכש"כ הא דחלל פוסל בביאתו, דמהיקשא דאיתקש זרעו לו ידענא, דמה הוא מחלל אף זרעו מחלל, שאין זה מפורש בתורה, ולכן הקיל בעיסה שנתערבב ספק חלל לישא אלמנתו, ומאי מקשה. אמנם לשיטת רבינו דנתינה הוי מדבריהם א"ש, דמכש"כ מקשה, דמה בנתערב נתין החמירו כש"כ בנתערב חלל, דפוסל דבר תורה, וזה סעד חזק לשיטת רבינו. והא דלא חשיב עמוני ומואבי ומצרי ואדומי, משום דבזה פליגי תנאי אם פוסלין בביאתן בפרק אלמנה לכה"ג (יבמות) ס"ט ע"א, ולא מיירי בפלוגתא. ור"ת (כתובות יד, א תוד"ה תנו רבנן) מחק אלמנת מהגירסא ומפרש דלענין בן ובת יעו"ש, ונדחקו בתוספות (שם ע"ב ד"ה לא) הא דלא חשוב עמוני כו' יעו"ש ודוק:

ביאור חדש מספיק הלכות איסורי ביאה פרק יב

[כב] מי שנתגייר וכו'. כת' הה"מ דעת רבי' בזה כדעת קצת המפרשי' ז"ל שאמרו שבכ"מ שהזכירו בגמר' נתינה אצל ממזר' הוא אגב גררא דומי' דחלוצה אצל גרושה ואין איסו' הנתינ' אלא מדבריהם וסמכו על הסוגי' שם שאמרו אר"ח בר אדא נתינים דוד גזר עליהם ומפרש התם משום מעשה שבקשו שיהרגו בני שאול ופרש"י ז"ל גזר עליהם שלא יבאו בקהל, והקשו שם ד' ע"ט יהושע גזר עליהם דכתיב ויתנם יהושע בי"ה חוטבי עצים כו' פי' אלמא עבדים נינהו וממילא נפסלו לקהל ותרצו יהושע גזר בזמן שב"ה קיים דוד גזר בזמן שאין ב"ה קיי', עוד אמרו שם בימי ר' בקשו להתיר נתינים כו' ומסקנא דלא התירו כו', וסוב' רבי' דהך סוגי' פליגא אדרבא דאמר דקרא דלא תתחתן בם אגרותן קאי ואין הלכ' כרבא, ע"כ:

[כד] בעת שבקשו שבעת בני שאול וכו'. שמואל ב' קאפ' כ"א פ' ו', וכמ"ש פי"ט היל' י"ז מהלכו' אלו:

משרת משה (נבר) הלכות איסורי ביאה פרק יב

הלכה א

[א] ישראל שבעל בת עכו"ם וכו'. הקשה הכסף משנה שני קושיות חדא איך פסק כר' שמעון יחיד נגד רבים ועוד הקשה איך כתב דבגיותן עוברין על לאו דלא תתחתן בם נגד מאמר הגמ' יבמות פ' הערל אך לענין מה שפסק כר"ש הביא סתמא דגמ' פ"ג דקדושין דף ס"ח ע"ב ובפ"ב דעבודה זרה דמשמע דפסקינן כר"ש אך מדוע לא כרבא דמסיק לאו מילתא היא דאמרי בגיותן לית להו חתנות בגירותן אית להו חתנות ומוקי לקרא דאל תתחתן בם בגירותן ובזה אסיק פשיטות דרב ששת כדת צ"ע ואשר אמר הכ"מ דרבא נקט אליבא דרבנן לדידהו דמוקי לקרא בז' אומות נוכל לאוקים קרא דלא תתחתן בגירותן משא"כ לר"ש דסובר דכל המסירין במשמע על כרחך דמוקי בגיותן דגרים ודאי שרי זה דוחק מאוד דא"כ דמוכח דלר"ש קאי לא תתחתן בגיותן ושייך בגיותן חיתון מנא ליה דרבנן פליגי וסברי דלא שייך חיתון בגיותן.

וקצת יש להסביר עפ"י גמרא עבודה זרה פ"ב שם בנותיהן משום דבר אחר בנותיהן דאורייתא ומשני דאורייתא בז' אומות וכו' ולר"ש דסובר כי יסיר לרבות כל המסירין וכו' ומשני דאורייתא דרך אישות וכו' הנה לר"ש אנן מוכרחין לחלק בין דרך אישות לדרך זנות וכן פסק הרמב"ם הלכה ב' ז"ל ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות ונוכל לומר דאליבא דר"ש הא דכתיב לא תתחתן בם אף דבגיותן לא שייך חתנות אך לפי מחשבתו של הרוצה להתחתן אמרה תורה לא תתחתן ונקט בלשון חיתון לאורויי דוקא דרך חיתון אסור משא"כ דרך זנות משא"כ לרבנן אין אנו מוכרחים לחלק בין דרך חיתון לזנות רק הא דבנותיהן דאורייתא הוא בז' אומות מדוע נקט הקרא בלשון חיתון לאורויי דאיירי בגירותן כן יש ליישב ודוחק דמנלן לעשות מחלוקת בין רבנן לר' שמעון אימא דרבנן ג"כ איפלוגי בין דרך חתנות לדרך זנות ומנא ליה לרבא לומר דקרא על כרחך מיירי לרבנן בגירותן דבגיותן לא שייך חתנות.

ואשר נראה לי ליישב פסק הרמב"ם בתרי אנפי אופן הראשון דהנה הגמ' מקשה ארבא מתיב רב יוסף ויתחתן שלמה את בת פרעה ומשני גיורי גייריה ומקשה והא אין מקבלין גרים בימי דוד ומשני ומקשה ותיפוק ליה דהוי לה מצרית ראשונה עיין רש"י דמפרש ואיך שייך בזה חיתון ועיין תוס' שהקשו על רש"י דהא תפסי קידושין ושייך לשון חיתון ורש"י אסבר לה דבגיותן לא שייך לשון חיתון ואפשר לומר דאי כל ענין חיתון דלא שייך בגיותן עבור דלא תפסי קדושין הא רבא סובר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ נוכל לומר לא תתחתן בם לפי מחשבתו ואי עביד לא מהני על כרחך דבגיותן לא שייך כלל לשון חיתון באיסור אף אי הוי תפסי קידושין א"כ מצרית ראשונה נמי אמנם התוס' מיאנו בזה כיון דתפסי קידושין שייך חיתון ותירצו דאשלמה פריך איך עבר על עשה אמנם לשון ותיפוק ליה גם מדמקשה הכא משמע דלאלומי קושיא דרב יוסף אתא דמקשה מויתחתן שלמה ומשני גיורי גיירה על זה מקשה ותיפוק ליה דהוי מצרית ראשונה. גם קשיא לשיטת הרמב"ם לקמן פ' י"ג הלכה י"ג הלכה י"ד והלכה ט"ז דבדיעבד אם קבלוהו שלשה הדיוטות הוי גר א"כ מאי מקשה הגמ' והא אין מקבלין ומכל זאת שייך לישנא דויתחתן ועל כרחך נצטרך לומר דאשלמה פריך או דהקושיא דרב יוסף פריך דנצטרך לתירוץ דרב פפא מעלה עליו הכתוב וזה אין במשמע.

והרמב"ם אסבר לה באופן אחר והוא דהא דרבא סבר דבגיותן לא שייך חיתון קאמר מסברא דנפשיה ולכאורה הוא כי מלת חיתון מורה דתפסי בה קידושין ובגיותן לא תפסי קדושין וזהו אי סובר רבא דאי עביד מהני משמע דלא יתפוס בה קידושין ואי עביד מהני וידוע לן דבגיותן לא תפסי קידושין מקשה רבא שפיר אבל הא באמת סבר רבא דאי עביד לא מהני א"כ נוכל לומר דלא ירצה להתחתן ואי עביד לא מהני ועל כרחך דרבא סובר דלא שייך כלל לשון חיתון אף לפי מחשבתו אי לא אסרה התורה מאין לנו זאת. ויש לומר דלמד זה מקראי דשלמה דהיה קשה לו על שלמה ידיד השם איך עבר על איסור תורה בדבר שלא מפורש טעמיה ואי הוי איזה היתר כגון שגיירוה מדוע לא נרמז בפסוקים ואסבר לה דשלמה גיירה ומדוע לא נזכר זה בפסוקים. בכתוב נמי מרומז זה במלת ויתחתן שלמה ומוכח מזה דבגיותן לא שייך חיתון ולבתר דמותיב לה רב יוסף מקרא דויתחתן שלמה וכו' ומשני גיורי גיירה גלה בעליל דמזה למד רבא סברתו דפסיקא ליה לרבא דשלמה לא עבר עבירה ובודאי נתבאר במקרא דלא עבר עבירה והיכן מרומז במלת ויתחתן על כרחך דבגיותן לא שייך חיתון ומקשה הגמ' והא אין מקבלין גירים וכו' א"כ על כרחך עבר עבירה א"כ דילמא לא גייר כלל ומנא לך דויתחתן מורה דגיירה ולהוכיח מזה דבגירות שייך חיתון ולא בגיותן ומשני ומקשה ותיפוק לה דהוי לה מצרית א"כ ג"כ עבר עבירה א"כ דילמא לא גיירה ולא מוכח דלא עבר עבירה רק דגיירה ובודאי מרומז בקרא דלא תתחתן ע"כ דתתחתן מורה דגיירה א"כ על כרחך מוכח דבגיותן לא שייך חיתון דילמא עבר עבירה דהא לא פלטינן דודאי עבר עבירה דלקח מצרית בדבר שלא מפורש טעמו בקרא [דלענין הרבות נשים דעבר הוא משום שטעמו מפורש בתורה] ומשני אלא אמר רב פפא שלמה לא נסיב מידי וכו' לאהבה ולא לאישות עיין תוס' א"כ לא עבר עבירה ויתחתן הוא מעלה עליו הכתוב א"כ לא מוכח דויתחתן דוקא בגירותן די"ל בגיותן אך לא לקחן דרך אישות ולא עבר על של תורה ומרומז בקרא דלאהבה א"כ אזדא ראיית רבא ונקטינן כפשטיה דלא יתחתן קאי בגיותן וזה נכון מאוד.

וסמוך עצמו הרמב"ם אלקמן יבמות דעל המשנה דנקט דממזר ונתינה איסורן איסור עולם על זה אמר בגמ' שם דדוד גזר עליהם ומשמע דקאי על האיסור המבואר במשנה כפירוש רש"י שם ודלא כר"ת שם ד"ה נתינים כן מורה פשט הסוגיא ודלא כרבא דכל חילא דרבא הוא רק דלפי מאי דפסיקא לרבא דלא עבר שלמה עבירה ודאי מרומז בקרא ולא מצא תירוץ אחר רק דנתגיירו ומרומז בקרא דויתחתן ועל כרחך דחיתון דוקא בגירותן וע"ז אקשיה הגמ' ונשאר בתיובתא וזה נכון מאוד ומורה לישנא דקושיות הגמ' והא אין מקבלין גרים ותיפוק ליה דהוי לה מצרית.

ובאופן אחר נוכל לתרץ והוא אמיתי אחרי כי מורה לישנא דגמ' דאמר רב גידל נתינים דוד גזר עליהם דעל המשנה דאיסורן איסור עולם משמע דקאי לענין חיתון וגם לישנא דגמ' אין ראוי לידבק בזרעו של ישראל משמע דקאי על איסור חיתון ודלא כר"ת ואמר דרבא ג"כ סובר הכין דמדאורייתא לא תתחתן בם קאי בגיותן אך אחרי דדוד ומשה ויהושע גזר דגם בגירותן לא נתחתן בם על כן אסמכו אקרא דאל תתחתן בם ומשום קדושה ולאו קדושה נגעו בה ועילה מצאו ליתלות אסמכתא דלא תתחתן בם קאי בגירותן דאי בגיותן לא שייך חיתון ודאי קאי בגירותן ואין זה לפי האמת רק אסמכתא ועילה ליתלות הכתוב לאסמכתא בגירותן וע"ז מקשה רב יוסף ויתחתן שלמה וכו' ר"ל איך תסמך על קרא דאל תתחתן מיירי על כרחך בגירותן הא מפורש בכתוב לשון חיתון בגיותן ושני (הגע') [הגמ'] דגיירה ועיין תוס' מועד קטן בענין מלאכת חול המועד לפירוש ר"ת דמלאכת חול המועד דרבנן ואיך מקשה שם הגמ' מקראי מפרש הכין כיון דעשו אסמכתא למלאכת חול המועד על קראי על כן אסבר לה גם שאר קראי הכין לאסמכתא וזה אמיתי.

ובענין אי דרשינן טעמא דקרא בהא דכי יסיר לרבות כל המסירין מלבד שהבאתי בשם הכס"מ מקדושין מדנקט ר' יוחנן טעמא אליבא דר' שמעון עוד יש לי ראיה גדולה הנה התוס' יבמות דף ט"ז ד"ה קסבר כותי ועבד הקשו כיון דבכותי ליכא לאו אמאי הוי ממזר דהא בכותי ליכא אלא גזירת בית דינו של שם יעו"ש מה שתירצו בדוחק ואם נאמר דלא תתחתן קאי אכל המסירים כר' שמעון בן יוחאי ניחא דאיכא לאו ור' עקיבא הסובר הולד ממזר סובר על כרחך כר"ש וכן כל הנהו אמוראי אזלי בשיטת ר"ש ומאן דסובר דולדה פגום מק"ו מאלמנה לכהן גדול וכו' דאיכא לאו והוא לאו דלא תתחתן בם ובזה נוכל למצוא ראיה גם לדינא דהרמב"ם דלא תתחתן בם על כרחך קאי בגיותן דאם לא כן ליכא לאו בגיותן אמנם אפשר לומר דקאי אשניהם ואין כן דעת התוס' דלדברי רבא צריכי לדחוקי במאי דמקשה הגמ' עבודה זרה בנותיהן דאורייתא דכתיב לא תתחתן בם אלמא אי מוקמינן לה בגירותן לא נוכל למילף בגיותן וזה נכון מאוד ויצטרך למימר דהא דדרך זנות שרי מדאורייתא הוא דוקא בישראל על נכרית דרך זנות משא"כ בבת ישראל לנכרי וכן משמע בגמ' ע"ז דף ל"ו ע"ב אלא מדאורייתא עכו"ם הבא על בת ישראל דמשכא בתריה וכו'.

שולי הגליון – פני מנחם הלכות איסורי ביאה פרק יב

[כד] ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם וכו'.

ועי' לקמן פי"ט הי"ז מאיסורי ביאה, ועי' גם בפ"י ה"ב מהלכות מתנות עניים [עי' גליון שם].

בנוסף לכך שכנענים יכלו לעשות שלום כתנאים המבוארים, גם יכלו להתגייר ולהתחתן עם ישראל ), כן דעת רש"י והמאור.

קידושין סח, ב

ולדה כמותה מנלן דאמר קרא (שמות כא, ד) האשה וילדיה תהיה לאדוניה נכרית מנלן אמר קרא (דברים ז, ג) לא תתחתן בם אשכחנא דלא תפסי בה קידושי ולדה כמותה מנלן א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי דאמר קרא (דברים ז, ד) כי יסיר את בנך מאחרי בנך הבא מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה.

רש"י קידושין סח, ב

לא תתחתן בם – לא תהא לך בם תורת חיתון:

תוס' קידושין סח, ב

אמר קרא לא תתחתן בם. פירש בקונטרס לא יהא לך בהם תורת חתנות מיהו קשה שהרי האי קרא לא מיירי בעובדי כוכבים דהא גבי ז' עממים הוא דכתיב כדאמר בפרק הערל (יבמות דף עו). אמר רבא בגרותן אית להו חתנות פירוש איסור לא תתחתן יש בהם ובגיותן לית להן חתנות לא שייך בהו חתנות לעבור עליו משום לא תתחתן לכך פר"ת דגמרא דמייתי קרא לא תתחתן הוי כמו וגומר ומסיפא דקרא דריש דכתיב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך משמע שאין בה קיחה והקשה ה"ר יעקב מאורלינ"ש ואימא ה"מ לכתחילה אבל בדיעבד תפסי בה קידושין דכה"ג אמר לעיל (דף סז.) גבי לא יקח איש את אשת אביו ותירץ מהר"ר יצחק שי"ש דאין ה"נ אלא סמך אלא תתחתן ואלא תקח דהוי כמו תרי קראי חד לכתחילה וחד לדיעבד ואע"ג דאמר לא תתחתן איירי בגירות ה"מ בתר דידענא מסקנא דילפינן דלא תפסי בה קדושין מקרא אחרינא לקמן בסמוך אבל אי לאו הכי טוב היה לאוקמא קרא דלא תתחתן לומר דלא תפסי בה קידושין מלאוקמא בגירות:

דברים כט, ט-י

(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל:

(י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:

רש"י דברים פרשת כי תבוא – נצבים פרק כט

(י) מחטב עציך – מלמד שבאו כנענים להתגייר בימי משה,ד כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע. וזהו האמור בגבעונים (יהושע ט, ד) ויעשו גם המה בערמה, ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים:

רמב"ן דברים פרשת כי תבוא – נצבים פרק כט

(ט) טעם אתם נצבים היום לפני ה' אלוהיכם – שאתם עומדים ומזומנים לפני השם כדי לעמוד בבריתו, כי לקבל התורה בבאורה נאספו אליו. או שהיו עומדים לפני הארון. והברית, הוא השבועה והאלה אשר יזכיר לעברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו – ויתכן שכרת עוד עמם ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני (שמות כד ה – ח), שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם לזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם, אבל לא הוצרך להזכיר זה. ועל דרך האמת, כבר הודעתיך הברית הזאת:

וטעם ראשיכם שבטיכם – ראשיכם ראשי שבטיכם, כמו והנבואה עודד הנביא, על דעת ר"א. ועל דעתי הכתוב יכלול ויפרוט, והכלל ראשיכם – וכל שבטיכם – וחזר ופרט זקניכם ושטריכם – שהם ראשיכם כי זקן ונשוא פנים הוא הראש, וכן אמר (להלן לא כח) הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם ושוטריכם, כי כל איש אשר לו שררה ומנוי על הצבור יקרא ראש, נאמר בנשיאים (במדבר א טז) "ראשי אלפי ישראל" כי הם במעלה הגדולה לכל אלפי ישראל, ונאמר במרגלים (שם יג ג) "ראשי בני ישראל המה" שהם ראשים בבני ישראל לא ראשים לכל בני ישראל, וכלם בכלל ראשיכם, וחזר ואמר כל איש ישראל – שהם שבטיכם:

והזכיר עוד הטף והנשים והגרים וחוטבי עצים ושואבי מים אשר להם מערב רב. והביא שם הטף, להביאם בברית, כי אפילו עם הדורות העתידים יכרות ברית, או כדי לזכותם כטעם שאמרו בהקהל (חגיגה ג א). ורבותינו אמרו (יבמות עט א) שבאו קצת כנענים בימי משה כדרך שבאו בימי יהושע ונתנם חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמשכן ה'. ואין הכונה לומר שרמו אותו, אבל באו אליו להשלים עמו, כי כן המשפט כאשר ביארנו (לעיל כ י יא). וכך מצאתי במדרש תנחומא (נצבים ב), ללמדך שבאו אצל משה ולא קבלם. כלומר שלא יכלו לרמותו לכרות להם ברית, אבל עשאם מיד חוטבי עצים ושואבי מים:

רמב"ן יבמות עט, א / דברים כט, ט-י

הכוונה שראה שאינם מתאימים להיות גרים גמורים, ולכן קבלם לכך (רמב"ן שם). וזה היה התקדים לפיו נהג יהושע בגבעונים.

אמת ליעקב דברים פרשת נצבים פרק כט

(י) טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחנך מחטב עצך עד שאב מימיך.

פירש"י וז"ל: מחטב עציך מלמד שבאו כנעניים להתגייר בימי משה כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע וזה האמור בגבעונים ויעשו גם הם וכו', עיי"ש. והנה בגיטין [דף כ"ג ע"ב] אמרינן דעבד כשר לתרום תרומה אבל עכו"ם פסול דדרשינן מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ופירש"י וז"ל: לאפוקי נכרי אבל עבד בן ברית הוא דכתיב מחוטב עציך וגו' עכ"ל. והנה לפמש"כ רש"י הכא דחטב עציך קאי הגבעונים, א"כ יוצא דהגבעונים הם עבדים מן הדין, ולא רק לענין יחוס בלבד, אלא לכל דיני התורה, וצ"ע7.

אמת ליעקב דברים – הערות פרק כט

7. כנראה הכוונה, דבאמת מלשון רש"י יבמות [דף ע"ט ע"א ד"ה מחוטב וכו'] שכתב: ש"מ לאו בכלל ישראל נינהו ולא בכלל גרים נינהו אלא עבדים ועבדים פסולים נינהו עכ"ל, משמע שהם עבדים לכל דיני התורה, אבל התוס' בכתובות [דף כ"ט ע"א ד"ה אלו וכו'] פקפקו אם זה היא באמת דעת רש"י, ובסוף דבריהם הביאו מהירושלמי שהגזרה עליהם היתה רק פסול משפחה ולא עבדות ממש, ועיי"ש. גם שיטת הרמב"ן והרשב"א ביבמות היא שהגזרה היתה דוקא לענין פסול קהל ולא לענין שעבוד, ועיי"ש.

גור אריה דברים פרשת כי תבוא – נצבים פרק כט

(י) מלמד שבאו כנענים כו'. דאם לא כן, מאי "מחוטב עציך", דמשמע שהיו מיוחדים להם חוטבי עצים. ואם תאמר, ולמה היו ישראל מתלוננים על הנשיאים (יהושע ט, יח) אשר נשבעו להם, והלא משה גם כן קבלם. ואין לומר דמשה היה נותן אותם שואבי מים, היה להם להשיב את ישראל, שגם כן הם יכולים ליתן אותם שואבי מים. וצריך לפרש כמו שאמרנו למעלה (פ"כ אות יא) שעיקר הדבר מה שכרתו להם ברית, כדלעיל. אי נמי, כמו שבארתי בפרשת שופטים (שם), קודם שבאו לארץ לא היו בכלל "לא תחיה כל נשמה" (לעיל כ, טז), רק בשעת מלחמה כשעברו את הירדן. וזהו לפירוש רש"י, כמו שהתבאר למעלה בפרשת שופטים. אבל בודאי קודם כבוש שרי לקבלם כשנתגיירו, דכתיב (ר' לעיל כ, יח) "למען לא ילמדו", וכיון שנתגיירו לא שייך "למען לא ילמדו" (רש"י שם):

וקשה, אם כן, למה נתן אותם משה שואבי מים, ולא קבלם לגמרי. ונראה, דודאי מותר לקבלן מן התורה, והכי מוכח בפרק הערל (יבמות עט.), רק דמשה גזר עלויהו לההוא דרא. ואם כן מן התורה היה מותר לקבל. אבל קשה, דהתם (שם) נמי אמר 'יהושע גזר עליהן' אחר דורו של משה. וקשה, הרי כתיב (לעיל ז, ג) "לא תתחתן בם", ורבא מוקי ליה בפרק הערל (יבמות עו.) קרא בגירותן דאית להו חתנות, ואפילו הכי איסורם מן התורה. ואם כן, מה צריך לגזור יהושע. בשלמא מה שהוצרך משה לגזור, דיש לומר דקרא ד"לא תתחתן בם" – כנענים שהם בארץ אחר שעברו הירדן, דבהא איירי קרא. אבל יהושע, למה הוצרך לגזור עליהם, הא מדאורייתא אסירי:

ויראה, דמדאורייתא אינם אסורים איסור עולם, דהא ממזר ועמוני אי לאו דכתיב בהו "עד עולם" לא הוי איסור דידהו עד עולם. ואף על גב דכתיב בהו לאו, הוי כמו שאר חייבי לאוין, שאין ממזר מחייבי לאוין (יבמות סוף מד ע"ב). ואי נסב נתינה דכותיה, הבן מותר לגמרי, דלא כתיב דורות בהו. והשתא לא קשה מידי. ובהכי עולה שפיר, דאמרינן (מכות יג.) 'אלו הן הלוקין, הבא על הנתינה', דמשמע מן התורה אסורין. ובכמה מקומות מוכח שהם אסורים מן התורה, ובפרק הערל (יבמות עט.) משמע שיהושע ודוד גזרו עליהן. דלא קשיא מידי, דמן הלאו ד"לא תתחתן בהם" אינו אסור רק אותו המתגייר בלבד, אבל בנו ובן בנו אינו אסור:

בפרק הערל (יבמות עה ע"ב) בעי למימר דפצוע דכא וכרות שפכה לאו בר אולודי הוי, דאי הוי בר אולודי, למה לא מני ביה דורות גם כן. ודחי ליה התם, דאימא לעולם בר אולודי הוא, והא דלא מני ביה דורות, דלית ביה דורות, דאיהו אסור ובריה מותר. שמע מינה היכי דלא כתיב ביה דורות, לית ביה דורות. והכי נמי, אין כאן אלא לאו ד"לא תתחתן", אבל איסור דורות לית בהו. כך יראה לפרש, ונכון הוא בלא קושיא. והתוספות האריכו מאוד שם. והשתא הא דתנן (מכות יג.) הבא על הנתינה לוקה, היינו נתינה עצמה, שהוא לוקה מן התורה, דקאי ב"לא תתחתן בם". והא דאמר (רש"י לעיל כ, יח) שאם נתגיירו שמותר לקבלן, היינו שאינם בכלל "לא תחיה כל נשמה", אבל הם בלאו ד"לא תתחתן בם". ומה שגזרו עליהם יהושע ודוד, היינו לפסול את זרעם. כך יראה:

ר' חיים פלטיאל דברים פרשת נצבים פרק כט

(י) מחוטב עיציך. פי' רש"י מלמד שבאו להתגייר בימי משה כדרך שבאו בימי יהושע ופ' הערל מפרש גזיר' משה ויהושע ודוד והיינו נתינים דתלמודא דהתם פי' רש"י הבא על הנתינה דוד גזר עלייהו והר"י התם טובא, ותמ"ה דלא ק' דוודאי חיתון שייך בהו מדאורייתא אמנם דרך פלגשות וזנות לא ודוד גזר גם דרך פלגשות וזנות, ותדע מדלא פריך פרק הערל דוד גזר עלייהו דאורייתא נינהו, והשתא מיתרצי כולהו פירכי דפי' רש"י קאי על מתני' דאיירי דרך זנות וההיא דגמרא קאי על לא תהיה דאיירי בקידושין וכן בההיא דאילו הן הלוקין.

משך חכמה דברים פרשת כי תבוא – נצבים פרק כט

(ט) ראשיכם שבטיכם. לפי הענין נראה שיש מצוות שרק על הכלל, כמו בנין בית המקדש וכדומה, ויש שעל הפרט. לכן אמר "שבטיכם" – המה הכללים, ו"כל איש ישראל" – הוא הפרט. לפי פרש"י אמר "ראשיכם לשבטיכם", משום שכאן היה השבועה שנשבעו, וענין השבועה אמר לראשי המטות (ריש פרשת מטות), לכן הקדים אותם. ועיין ירושלמי סוף הוריות. ואמר אחרי כן (פסוק יו"ד) "וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך (עד שואב מימיך") – הכל בלשון יחיד, כי ישראל מוקשרים להש"י, והמה כמו קוים אל המרכז, ולכן נחשבים כולם כאחד. ולכן אמר במדרש רבה (ויקרא רבה ד, ו): בני יעקב שעובדים לאל אחד נאמר בהם "נפש", עכ"ל. לזאת כיון שהרבים כל ישראל ראשיכם וטפכם וכו' "לפני ה' אלקיכם", ונכללים כולם במקור המקורים, אם כן הם כל ישראל איש אחד. ולכן אמר "וגרך וכו' מחוטב עציך" וכו' – שהמה הנתינים שנתן משה לחוטבי עצים (יבמות עט, א) – בלשון יחיד.

פנים יפות דברים פרשת כי תבוא – נצבים פרק כט

מחוטב עציך עד שואב מימיך וגו'. לכאורה אינו מובן, דלא הל"ל אלא חוטב עציך ושואב מימיך, נראה מזה שהיה הפרש בין הגרים כדאמרינן ביבמות דף ע"ט [ע"א] שגזר עליהם עבדות במזבח ולעדה כדאיתא בספר יהושע, נראה שהחשובים שבהם היו למזבח היינו חוטב עצים למערכה שהוא עבודה משובחת לשמים, שהרי בזמן המקדש היו עושין להם יו"ט ביום שהביאו עצים למערכה [תענית כו א], והגרים הגרורים היו שואבי מים לעדה, כי אין מים לצורך הזבח כלל, גם לכאורה יפלא איך קיבל משה גרים כיון דקי"ל [יבמות מו א] דאינו גר עד שימול ויטבול ובמדבר לא מלו א"כ נכרים היו, וצ"ל שהיו גרים גרורים שהבטיחו למול כשיבואו לא"י, אך י"ל אף שישראל לא מלו מפני חשש סכנת נפשות שלא נשבה להם רוח צפונית, אף דדבר רחוק הוא שלא יתרפא בשביל זה, אלא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב ודוחה ספק פקוח נפש שבת וכל המצות, מטעם שאחז"ל [יומא פה ב] אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, וזה שייך בישראל אבל הנכרים שבאו להתגייר היו יכולין להכניס עצמן בספק סכנה כדי שיתגיירו ויקיימו כל המצות, ואפשר שאותן שמלו נתן אותם לעבודת המזבח וחוטב עצים למערכה, ואותן שלא מלו היו שואבי מים לעדה, והיינו דכתיב מחוטב עציך שהוא החשוב שבהם עד שואב מימיך שהם הגרועים:

רבי אליהו מזרחי דברים פרשת כי תבוא – נצבים פרק כט

(י) מחוטב עציך מלמד שבאו כנעניים להתגייר בימי משה, כדרך שבאו גבעונים בימי יהושע, וזהו האמור בגבעונים "ויעשו גם המה בערמה", ונתנם משה חוטבי עצים ושואבי מים. בתנחומא (תנחומא נצבים א). ואין הכונה לומר שרמו את משה, כמו שרמו את יהושע (יהושע ט, ג – כג), אלא שבאו אליו להשלים עמו, ולא קבלם, כי לא יכלו לרמותו לכרות להם ברית, אבל עשאם מיד חוטבי עצים ושואבי מים, כדכתב הרמב"ן ז"ל. ופירוש "ויעשו גם המה בערמה" (יהושע ט, ג – כג), שבאו גם הם בערמה, כמו שבאו בימי משה – לא שיכלו לרמות את משה בערמתם, כמו שיכלו לרמות את יהושע.

רד"צ הופמן דברים פרק כט

וגרך וגו'. גם ביהושע ח, לה מזכיר הכתוב את הגר יחד עם הנשים והטף. יתכן שהם הקיני שהתגיירו עם יתרו. – מחוטב עציך וגו'. אין אנו צריכים לומר שכוונת הכתוב דווקא למשרתי המשכן, כמו ביהושע ט, כג. יתכן שבמלחמות שבעבר הירדן נפלו לידי ישראל עבדים רבים, כמו הגבעונים שלאחרי כן%%).

רד"צ הופמן דברים – הערות פרק כט

%%) אין לתמוה על כך שגם גרים ועבדים נכנסים לברית. השוה בראשית יז, יב והלאה לענין ברית מילה.

רש"ר הירש דברים פרשת כי תבוא – נצבים פרק כט

מחטב עציך עד שאב מימיך – ראה פי' בראשית עמ' קסז – קסח.

"טפכם נשיכם", וכן כל האמור לפניו: "אתם" וגו', מתייחס לאומה על כל חלקיה, ואילו הגר נספח לכלל האומה, ולפיכך: וגרך. וכעין זה גם "חוטב עציך" ו"שואב מימיך", שהרי אמרו במסכת יבמות עט ע"א שמדובר כאן בפועלים המשועבדים לעבודת האומה, כעין האמור ביהושע ט, כא.

שפתי חכמים דברים פרשת כי תבוא – נצבים פרק כט

פסוק י

ד ואין הכונה לומר שרימו את משה כמו שרימו את יהושע ח"ו שרימו את מי שנא' עליו בכל ביתי נאמן הוא אלא שבאו אליו להשלים עמו ולא קבלן ונתנן לחוטבי עצים ולשואבי מים ופי' גם המה וגו' שבאו אבל לא שיכלו לרמות אותו:

תורה תמימה דברים פרשת כי תבוא – נצבים פרק כט

(י) מחטב עציך וגו' – הנתינים גזר משה על חתונם לההוא דרא שנאמר מחוטב עציך וגו' ואתא דוד וגזר עלייהו לכולי דריח) [יבמות ע"ט א']:

ז – קביעת מעמדם

שמואל ב' כא

(א) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים:

(ב) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:

(ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה':

(ד) וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם:

(ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל:

(ו) יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה' וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן:

(ז) וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת ה' אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל:

(ח) וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי:

(ט) וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה' וַיִּפְּלוּ שבעתים שְׁבַעְתָּם יָחַד וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים:

(י) וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה:

(יא) וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל:

(יב) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אֲשֶׁר תְּלָאוּם  שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ:

(יג) וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים:

(יד) וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלוֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן:

רש"י שמואל ב פרק כא

(א) אל שאול – על עון שאול שנקבר פתאום בהחבא שגנבוהו אנשי יבש גלעד וקברוהו ולא נספד לפי כבודו:

ואל בית הדמים – שהרג נוב עיר הכהנים:

על אשר המית את הגבעונים – כשהרג נוב עיר הכהנים המית מהם ז' שני חוטבי עצים ושני שואבי מים ושמש וחזן וסופר כך מפורש בגמרא ירושלמית בסנהדרין, ורבותינו אמרו מתוך שהרג את הכהנים שהיו מספיקין להם מזון העלה עליו הכתוב כאלו המיתם ואל תתמה שהרי היה הקב"ה תובע כבודו ותובע סרחונו שכך כתוב אשר משפטו פעלו (צפניה ב' ג') באשר משפטו שם פעלו כך שנינו ביבמות:

(ב) ויאמר אליהם – דברי ריצוי שיעברו על מדותיהם וימחלו לשאול ולביתו:

והגבעונים לא מבני ישראל המה – כלומר והן הראו בעצמם מדת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו ואינן ראויין לידבק בישראל ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל אמר שלשה סימנים יש באומה זו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי לידבק בו:

נשבעו להם – בימי יהושע כשנתנום חוטבי עצים ושואבי מים למזבח:

בקנאתו לבני ישראל – בתתו לב לנקות ולטהר את ישראל ולעשות צרכיהם בקש להרגם וקנאה זו לטובה כמו המקנא אתה לי (במדבר י"א כ"ט) וכן בקנאו לה' דיהוא זהו פשוטו, ולפי מדרשו לא אמר להרוג אלא את הכהנים וקנאה זו האמורה כאן אינה לטובה כי אם לרעה שידע שלא תמשוך מלכותו מיום שלא שמר מצות הקב"ה בעמלק ומאז נתקנא בהם:

(ג) וברכו את נחלת ה' – התפללו עליהם:

(ד) אין לנו כסף וזהב עם שאול – כי אם נפשו' בקש לפייסם בממון ולא רצו אמר שמא הם מתביישין זה מזה הלך ופייס כל אחד ואחד לעצמו ולא נתפייסו לכך כתיב אין לי כסף וזהב וגומר לשון יחיד זו ראיתי בירושלמי:

ואין לנו איש להמית – בכל שאר בני ישראל שלא חטאו לנו:

(ה) ואשר דמה לנו נשמדנו – אשר אמר בלבו שנשמדנו על ידו מהתיצב וגומר שחשב להשמידנו:

דמה לנו – חשב עלינו להשמידנו:

(ו) והוקענום – תלייה:

לה' – לשמו של מקום להודיע משפטו:

בחיר ה' – בת קול יצאה ואמרה בחיר ה':

(ז) ויחמל המלך – בקש רחמים שלא יקלטנו ארון שהעבירם לפני הארון כל שהארון קולטו למיתה:

(ח) בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל – וכי מיכל ילדה והלא מירב ילדה לו אלא מירב ילדה ומיכל גדלה לפיכך נקרא על שמה והמגדל יתום ויתומה בתוך ביתו כאלו ילדו ונקרא על שמו:

(ט) בתחלת קציר – בימי ניסן:

(י) עד נתך מים – בימות הגשמים בתשרי שלא נתנו לקבורה והלא כתיב לא תלין נבלתו (דברים כ"א כ"ב) אלא אמרו מוטב תיעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של אלו אומרים להם מבני מלכים הם ומה עשו פשטו ידם בגרים גרורים אומרים אין לך אומה ראויה לידבק בה כאומה זו:

(יב) ויקח את עצמות שאול – שנאמר לו עליהם אל שאול שלא נספד כהלכה:

(יג) ויאספו את עצמות – שבעה המוקעין:

(יד) כל אשר צוה המלך – להספיד עליהם בכל ערי ישראל:

רד"ק שמואל ב פרק כא

(א) ויבקש דוד את פני ה' – יש לשאול מפני מה לא בקש עד השנה השלישית פי' רבינו סעדיה גאון ז"ל שנה ראשונה חשב מקרה הוא כדרך העולם שניה חשב כי בעון פסל מיכה היה ובער כל מה שמצא כשהיה רעב בשנה הג' ידע כי עון אחר היה ובקש את פני ה' לדעת מה זה, ויש לשאול אנה הרג שאול את הגבעונים, ונשיב כי בהכותו נוב עיר הכהנים היו שם הגבעונים עמהם חוטבי עצים ושואבי מים והרגום הכהנים ומ"ש והגבעונים לא מבני ישראל המה כי מיתר האמורי לפי שהכהנים מחלו על דם אחיה' והם לא רצו למחול ומ"ש יותן לנו שבעת אנשים מבניו לפי שלא נשארו מן ההורגים אלא אלו השבעה ועליהם אמר ואל בית הדמים ואמרו אין לנו כסף וזהב עם שאול אין אנו רוצים לקחת ממון אלא נפשות בעבור הנפשות שהרגו ונשיאי העדה נשבעו להם ומ"ש ויחמל המלך על מפיבושת פי' רב סעדיה גאון וישמח כי מפיבשת לא היה מן ההורגים כי קטן היה כמ"ש הכתוב כי בן חמש שנים היה בבוא שמועת שאול ויהונתן לפיכך פי' ויחמול וישמח כמו וחמלתי עליכם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו כי הבן העובד אין צריך חמלה אלא אדם שמח בבנו העובד אותו וכן פי' ויחמל וישמח ושמח עליו שלא נכשל בדבר על הברית והשבועה שהיה בינו ובין יהונתן וכי היה אוהבו מאד לפיכך שמח על בנו שלא נכשל בזה הדבר ונצל ממיתה זו ומה שלא הורידו אותם מהעצים כמצות התורה לא תלין נבלתו על העץ פי' כי המלך צוה לתלותם וחשב המלך כי הורידום בערב מהעצים ולא עשו כן כי אמרו המלך צוה לתלותם והוא יצוה להורידם אך כאשר עברו ימי הקציר ובאו ימי השגמים /הגשמים/ בקשו מהמלך שיצוה להורידם בעבור צדקת רצפה שהיתה שומרת עליהם ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם ומ"ש חמשת בני מיכל בני מירב היו אלא שגדלה אותם מיכל ונקראו על שמה ומוכיח זה אשר ילדה לעדריאל ומיכל לא היתה אשת עדריאל אלא מירב היתה אשתו כמו שנאמר אשר נתנה לעדריאל המחולתי, אלה השאלות והתשובות כך סידר' רבינו סעדיה גאון ז"ל, ומה שפירשו רבו' ז"ל בענין זה זהו שנה ראשונה אמר להם דוד לישראל שמא עובדי ע"ג יש בכם דכתיב ועבדתם אלוהים אחרים והשתחויתם וגו' ועצר את השמים בדקו ולא מצאו שניי' אמר להם שמא עוברי עבירה יש בכם דכתוב וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך בדקו ולא מצאו שלישית היה רעב אמר אין הדבר תלוי אלא בי מיד ויבקש דוד את פני ה' מאי היא ששאל באורים ותומים:

ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים – אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים שהמית את הגבעונים והיכן מצינו שהמית שאול את הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקי' להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגו' אמר דוד שאול נפקו ליה תריסר ירחי שתא ולא אורח ארעא למספדיה גבעונים נקרינהו ונפייסינהו מיד ויקרא המלך לגבעוני':

יותן לנו שבעה אנשים מבניו – אמר דוד שלשה סימנין יש באומה זו ישראל רחמנים וביישני' וגומלי חסדים רחמני' דכתיב ונתן לך רחמים וגו' ביישנים דכתיב למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו גומלי חסדים דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' כל שיש בו שלשה סימני' הללו ראוי לקרבן וכל שאין בו ג' סימנים אלו אין ראוי לידבק באומה זו מיד גזר עליהם שלא יבואו בקהל שנ' והגבעונים לא מבני ישראל המה ואע"פ שיהושע גזר עליה' שלא לבא בקהל יהושע לא גזר עליהם אלא כל זמן שבית המקדש קיים כמו שאומר לבית אלוהים בא דוד וגזר עליהם לעול' כמו שכתוב בספר עזרא כי הנתינים היו מתאחדי' וקראם נתיני' לפי שנתנו לעבודה ולא לבא בקהל וכן כתוב ומן הנתינים אשר נתן דוד והשרים לעבודת הלוים:

ויקח שלשה בני רצפה בת איה – מאי שנא הני אמר רב הונא שהעבירום לפני הארון כל שהארון קולטו למיתה והא כתיב ויחמול המלך על מפיבש' שלא העבירו לפני הארון וכי משוא פנים יש בדבר אלא שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון והא כתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות ולמה המיתו הבנים בעון שאול אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר פרשה אחת מן התורה ולא יתחלל שם שמים בפרהסיא כלומר שנשבעו להם נשיאי העדה בימי יהושע:

עד נתך מים עליהם – והא כתיב לא תלין נבלתו על העץ אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר פרשה אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהיו עוברין ושבין אומרי' מה טיבן של אלו בני מלכים מה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים מה היו אומרים אין לך אומה ראויה להדבק בה אלא זו מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף דכתיב ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר וכתיב וימצאם מאה וחמשים אלף גרים ואמרו גדול קדוש השם מחלול השם בחלול השם כתיב לא תלין נבלתו על עץ ובקדוש השם כתיב ויהיו תלויי' מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מלמד שהיו תלוי' מי"ו בניסן עד י"ז במרחשון ועוד אמרו למה בקשו ממנו שבעה אנשים כי שבעה אנשים הרגו מהגבעונים עם הכהנים שני חוטבי עצים ושני שואבי מים ושמש וחזן וסופר, ולפי פשט הפסוקים נר' כי לא נאמר דבר הגבעוני' על נוב עיר הכהנים שהרגם שאול בכלל הכהנים שהרי אמרו האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו נראה כי להם לבדם כלה ודמה ועוד שאמר בקנאותו לבית ישראל ויהודה שגזר שלא יהיו הגבעונים חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' כי אמר מוטב שיהיו מישראל שמשים לפני ה' ועוד מפני שרמו את ישראל וגנבו את דעתם ובטעות נשבעו להם נשיאי העדה וקנא שאול בדבר זה והרג מהם וגירש מהם הנשארים שלא ישבו בארץ ישראל וזהו שאמר נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל ואע"פ שנראה כי לכוונה טובה עשה זה שאול נענש על המעש' הזה כי יהושע נביא ה' נתנם להיות חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' וכדי לקיים השבועה שנשבעו להם לא רצה להרגם אע"פ שבטעו' נשבעו להם כדי שלא יהיה בדבר חלול ה' כי יאמרו השומעי' הנה נשבעו להחיות' ואחר כך הרגו' אין שבועת ה' חשוב' בעיניהם ויהיה בדבר חלול השם וכל שכן בימי שאול שהרי כמה דורות היה להם שנשתקעו בישראל שהיה בהריגתם חלול השם גדול ושאול לא חשש לחלול השם על השבועה לפיכך נענש זרעו בדבר זה ואם תאמר מפני מה נענש זרעו במה שחטא הוא יתכן כי אלו הבנים היו מההורגים הגבעונים גם יתכן כי לא היו אלה השבעה מההורגים שהרי קטנים היו אז כי שאול לא מלך אלא שתי שנים ומירב נתנה לעדריאל לאשה מעת שחשב לתתה לדוד ואם נאמר כי קודם מלכו' שאול נתנה לעדריאל וחשב שאול להכריחו לגרשה לתתה לדוד זה רחוק אבל זה העונש לו /לא/ היה מידי אדם כי כשאמר הכתוב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות לא אמר אלא במיתה בידי אדם שאין לב"ד לענו' האב על הבן ולא הבן על האב אבל בידי שמים כתיב פוקד עון אבות על בנים וגו' והוא כשהבנים אינם צדיקים כמו שאמרו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וזו המיתה אע"פ שהיתה בידי אדם במצות האל היתה והרי היא כמיתה בידי שמים ומה שאמר ויחמול המלך על מפיבשת כיון שלא בקשו הגבעונים אלא שבעה מבני שאול והיו בהם שבעה זולתי מפיבשת חמל עליו על השבוע' אשר היתה בינו ובין יהונתן ולא נתנו בידם ועוד כי נר' לו שהיה טוב מהאחרי' ואין ראוי ליפול עליו עונש שאול זה הוא הנראה בעיני בענין הזה:

(ב) ויאמר אליהם – אמר להם מה רצונם שיעשה להם כמו שאמר מה אעשה לכם והפסיק הענין לפרש מה היה ענין תלונתם ופי' גם כן שהיו מיתר האמורי ולא מבני ישראל שיחמולו על דמם ואמר והגבעונים לא מבני ישראל המה וארז"ל כל שאינו מקבל פיוס אינו מבני ישראל שנא' והגבעונים לא מבני ישראל המה:

ויבקש שאול להכותם – פי' והכם וכן להרגו בערמה והרגו לשכב את בת יעקב ושכב:

בקנאותו – כבר פירשנוהו:

(ה) אין לי כסף וזהב – לי כתיב וקרי לנו והענין אחד כי כן דרך מקרא לדבר בלשון רבים פעם בלשון כלל פעם לשון פרט, ויש בו דרש שבקש מהם שימחלו דם אחיהם ויתן להם ממון ולא רצו אמר דוד אבקש מכל אחד לבדו שמא הם מתביישין זה מזה לקחת ממון בדבר זה ועשה כן וכל אח' אמר לו אין לי כסף וזהב עם שאול ועם ביתו:

(ו) ינתן לנו – כן כתיב וקרי יתן ושניהם ענין אחד אך כי הכתוב ינתן מבנין נפעל והקרי יתן מבנין הפעל ויש מעט הפרש ביניהם כי פי' הכתוב ינתן אע"פ שלא תתנו אותם הב"ה יפרע לנו מהם ופי' הקרי יתן שתתנו אותם:

והוקענום – ונתלה אותם כתרגום וניצלובינון ובקשו להם זו המיתה כדי שיראו כל ישראל נקמתם וישמרו ישראל מנגוע בהם עוד:

לה' – להודיע משפטו כי הוא רוצה לנקום נקמתינו מהם:

בחיר ה' – שהאל בחרו למלך, ובדרש הם לא אמרו בחיר ה' אלא בת קול יצתה ואמרה בחיר ה' כלומ' שנתכפרו לו עונותיו:

(ז) ויחמול המלך – כבר פירשנוהו:

(ח) את ארמוני – ברי"ש:

בני מיכל – בני מירב היו אלא שמיכל גדלה אותה ונקראו על שמה כענין שנ' יולד בן לנעמי וכן הוא תרגום בני מירב דרביאת מיכל וכן הוא אומר אשר ילדה לעדריאל ומירב היא שהיתה אשת עדריאל לא מיכל כמו שכתוב על מירב והיא נתנה לעדריאל המחולתי וכן כתוב אלה תולדות אהרן ומשה ולא זכר אלא בני אהרן אלא שמש' גדלם ולמדם כאילו הם תולדותיו:

/(ט)/ לפני ה' – כי הארון היה שם ואורים ותומים כשנתקבצו דוד וישר' לשאול את ה' על הרעב ולא נפרדו משם עד שקראו לגבעונים ונגמר המעשה:

ויפלו שבעתים – ביו"ד כתיב ר"ל שתי פעמים שבעה כמו שבעתים יוקם קין ואמר שבעתים לפי שלא נשאר מהם זרע כן נדרש הכתוב ודרש אחר אומר על מפיבושת בן יהונתן שחסר מהם והקרי הוא שבעת' ר"ל הם השבעה כמו ויצאו שלשת' הם השלשה ומה שאומר שנפלו יחד כי יחד הוקעו והנפילה היא היא המיתה:

והם – כתיב וקרי והמה ושניהם א' וכבר כתבתי בזה ובדומיה' כי נסחאות נמצאו אחר הגלו' והלכו בקריאה אחר הרוב וכן כתיב תחלת קציר שעורים וקרי בתחלת כתיב תלום שם הפלשתים וקרי תלאום שמה פלשתים ושניהם ענין אחד:

בראשונים – בימים הראשונים של קציר שעורים כמו שפירש בתחלת קציר שעורים:

(י) ותטהו לה אל הצור – על הצור היו נתלים כמו שאמר ויוקיעום בהר והטתה השק אל הצור להתכסות תחתיו יום ולילה, ובדרש מהו ותטהו לה אל הצור שאמר הצור תמים פעלו שהצדיקה עליה את הדין:

(יא) ויגד לדוד – כי דבר גדול עשתה ומפני זה נכמרו רחמיו וצוה לקברם, ובדרש ראה כי אשת חיל היתה ולקחה לאשה וכבר כתבנו מה שפירשו רבותינו ז"ל כי היו נתלים מי"ו בניסן עד י"ז במרחשון שהוא זמן הגשמים וכל כך למה כדי שיתקדש שם שמים על ידיהם ונראה כי רצון האל היה בזה שיהיו מוקעים עד זמן גשמים כדי שיודע כי בעולם היה עצירת גשמים ומה שאמר עד נתך המים עליהם ירדו גשמי' מעט להודיע שיקברו אותם ואחר שקברו אותם נעתר האלוהים לארץ וירדו גשמים הרבה כמ"ש ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן:

(יד) בצלע – מלרע והוא שם מקום הנזכר בספר יהושע וצלע האלף:

ויעשו כל אשר צוה המלך – להביא העצמות ולקברם כמו שאמר לא הוסיף דבר אלא שכן דרך המקרא לכפול הדברים בהתחזק המעשה, ובדרש כי זה בא להוסיף שצוה המלך להספידם בכל מקום שהיו עוברים שם בערי ישראל:

(עפ"י רד"ק, אברבנאל, מצודות ומלבי"ם.

ואף שאין ממיתים בנים בעוון אבות, כשהמשיכו הבנים בדרכי אביהם, נענשים. וכאן אף שעברו שנים – לא חזרו בתשובה ואולי אף המשיכו בהתנהגות העוינת כלפי הגבעונים

ורס"ג המובא ברד"ק

ביאר שהשבעה שנתלו השתתפו בהריגתם).

מצודת דוד שמואל ב פרק כא

(א) ויבקש דוד וגו' – שאל באורים:

אל שאול – ארז"ל על העון הנעשה בשאול שלא נספד לפי כבודו שמהרו לקוברו בהחבא:

ואל בית הדמים – ועל מה שהיו בית שאול בית הדמים כי דם שפך ולא מיחו בו ישראל וחוזר ומפרש מהו הדם ששפך ואמר על אשר המית את הגבעונים כי כשהרג כהני נוב הרג אז גם הגבעונים שהיו בה חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' אבל מה שהמית כהני נוב לא יוכלו למחות בו באמרו שמרדו בו והיו בקושרים עם דוד:

(ב) ויאמר אליהם – דברי ריצוי למחול הדבר לבני ישראל ולברך אותם לא לקבול ולעורר דין עליהם:

לא מבני ישראל המה – ר"ל לא חמלו עליהם על כי לא היו מבני ישראל כ"א מיתר האמורי ולאויבים המה לישראל:

ובני ישראל נשבעו להם – ר"ל עם שהתורה אמרה על אנשי האמורי לא תחיה כל נשמה עכ"ז בע"כ החיו אותם כי בני ישראל נשבעו להם בימי יהושע להחיותם:

ויבקש שאול להכותם – בקש להרוג את כולם בעת אשר קנא לכעוס על ישראל ויהודה על מה שלא גלו אזנו בדבר מרידת דוד ומצא אז עילה עליהם לומר שגם הם ידעו ממרידת דוד בהיותו בעירם בנוב ולזה בקש להכות את כולם ולא עלתה בידו והרג מקצתם והנשארים ברחו לנפשם:

(ג) מה אעשה לכם – מהו המשפט שאעשה בעבורכם ובמה אכפר לבטל מכם הכעס אם בלקיחת נקם אם בממון:

וברכו – בכדי שתברכו ותתפללו על נחלת עם ה' אשר הארץ תתן יבולה:

(ד) אין לנו כסף וגו' – ר"ל לא לקח מי מידינו כלום לשנבקש כסף וזהב ואין לנו דבר עם ישראל להמית מהם איש:

מה אתם אומרים – ר"ל ומה המשפט שאתם חפצים אמרו נא ואעשנה:

(ה) האיש – משפט האיש אשר כלה אותנו מהארץ ההיא וחשב להכות אותנו ועי"ז נשמדנו מלהתיצב בכל גבול ישראל כי בע"כ יצאנו ממנה למלט את נפשותינו:

(ו) יתן לנו – משפט הראוי הוא שיתן לנו שבעה אנשים מבניו נפש תחת נפש כי שבעה אנשים הרג שאול מהגבעונים כן ארז"ל:

לה' – בעבור ה' כי ישראל נשבעו בה' להחיותם ובא שאול ועבר על השבועה:

בגבעת שאול – מקום עיר מלכותו למען ידעו הכל אשר בניו המה:

בחיר ה' – ארז"ל הם אמרו בגבעת שאול ובת קול יצאה ואמרה בחיר ה' הוא:

אני אתן – לא תבחרו אתם כ"א אני והיתה כונתו לחמול על מפיבושת:

(ז) בן יהונתן – ר"ל בעבור שהיה בן יהונתן ראוי לחמול עליו כי לא היה מדעת יהונתן להרוג את הגבעונים ובעבור דוד כי אוהב היה לדוד על כי היה שבועת ה' בינותם וחוזר ומפרש בין דוד וכו':

(ח) בני מיכל – הנה מיכל לא ילדה אף לא היתה נשאת לעדריאל כ"א מירב אחותה והיא ילדתם ומיכל אחותה גדלתם ובעבור זה נקראו על שמה:

(ט) בהר – אשר בגבעת שאול:

לפני ה' – ברשותו כי העבירום לפני הארון ונלכדו כן ארז"ל:

ויפלו – הומתו כאחד:

בראשונים – בימים הראשונים מימי הקציר וחוזר ומפרש בתחלת קציר השעורים שהם נקצרים ראשון לכל קציר:

(י) ותטהו לה – נטתה ופרשה לעצמה את השק לשבת תחתיו לשמור התלוים מן החיות והעופות:

הצור – הוא ההר שנתלו בו:

עד נתך מים – שמרה אותם מעת נתלו עד נתך המים עליהם כי אז הורידום ובהשגחת המקום ירד גשם מעט למען יורידום ולמען דעת אשר בעון אביהם היתה עצירת הגשמים בראותם אשר לאחר שנעשה משפט התחילו הגשמים לרדת:

ולא נתנה – בעוד שהיו תלוים:

(יב) וילך דוד – כשמוע החסד שעשתה רצפה עם המתים ואשר עדיין קיימים הם ולא נאכלו מן החיות והעופות לזה התעורר אף הוא לעשות חסד עמהם לקברם עם עצמות שאול ויהונתן:

ויקח את עצמות שאול – על כי נאמר לו אל שאול שלא נספד כראוי כי נקבר בהחבא לזאת לקח עצמותיו לקברו שנית בקבר אביו ולהספידו כראוי:

מרחוב – ובסוף ש"א נאמר מחומת כי החומה פנתה להרחוב:

(יג) ויעל משם – דוד העלה מיבש גלעד את עצמות וגו':

המוקעים – אשר נתלו בגבעת שאול:

(יד) ויקברו את עצמות שאול – עצמות המוקעים קבר עם עצמות שאול וכו':

כל אשר צוה – להספידו כראוי לפי כבודו ודוד עצמו הספידו מאז כמ"ש ויקונן דוד וכו' על שאול (לעיל א):

אחרי כן – אחר שעשה משפט הגבעונים ואחר אשר הספידו לשאול כראוי נתרצה להם המקום וירד הגשם די ספוקם:

אברבנאל שמואל ב פרק כא

הפרשה הכ"ג תספר הרעב שבא בימי דוד, ושהודיעם האל יתברך שהיה בעון שאול שהמית הגבעונים, ושנתן המלך שבעה מבני שאול אל הגבעונים והם הוקיעום לפני השם, ומה שעשתה רצפה לשלא יאכלום עוף השמים, ודוד קבר אותם עם עצמות שאול אביהם. תחלת הפרשה ויהי רעב בימי דוד וגו', עד ותהי עוד המלחמה לפלשתים וגו', והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:

השאלה הראשונה במה שאמר כאן ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה ויבקש דוד את פני השם ויאמר השם אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, ודבר זה לא מצאנו שעשה שאול, ולא נזכר בכתוב שהרג הוא הגבעונים, ולא היה לו דבר על אשר ימיתם:

השאלה השנית איך לא היה הרעב על אשר המית את נוב עיר הכהנים על לא חמס בכפיהם שהם היו כלם כהני השם נושאי אפוד בד? ולא יוחס לו על זה עון ולא בא עליו רעב בארץ ויוחס העון על אשר המית את הגבעונים, כל שכן שהכתוב אמר ששאול בזה נתכוון לתכלית טוב, אמר ויבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל ויהודה:

השאלה השלישית אם היה הרעב הזאת על שאול אשר המית את הגבעונים, אם כן למה לא בא בימיו ובא לאחר מותו ל"ז שנה? ולא ידענו למה נתאחר העונש כל כך? וכל שכן שאם איש אחד שאול חטא בזה, למה הקדוש ברוך הוא על כל העדה יקצוף להביא עליהם הרעב בסבת מה שעשה המלך? והיה ראוי שיענש עליו הוא וביתו לא העם שלא חטא:

השאלה הרביעית למה בחר דוד לתת את בני שאול אל הגבעונים בעבור אביהם המרצח להמיתם? וזה אינו מן הדין, כי התורה אמרה (דברים כ"ד ט"ז) לא ימותו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו ימות, ומה הטענה בשבני שאול יענשו על מה שעשה אביהם? וגם יקשה למה שאלו הגבעונים ינתן לנו שבעה אנשים מבניו? והמספר הזה איך יסכים לענין החטא?

השאלה החמשית באמרו והמה הומתו בימי קציר שעורים, וההודעה הזאת אין בה צורך בזה המקום, כי מה לנו שיהיה מיתתם בקיץ או בחורף? ולמה ראה דוד לתת בני שאול ביד הגבעונים? והיה ראוי שהוא ישפוט משפטם וידין דינם, ואם כפי התורה היו מחוייבי מיתה, יצוה להרגם על פי בית דין ולא שיתנם ביד גואל הדם להמיתם:

השאלה הששית באמרו שעמדו תלויים בני שאול מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים, והיו אם כן תלויים מהקיץ ועד הסתיו ועברו על מצות התורה שצותה (שם כ"א כ"ב כ"ג) וכי יהיה באיש חטא ומשפט מות והומת ותלית אותו על עץ לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי ולא תטמא את אדמתך וגו', והיו דוד וישראל מטמאים את הארץ ללא הכרח, לפי שהיה די בהריגתם לא בתלות אותם ימים רבים.

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

(א) ויהי רעב בימי דוד וגו'. בפרקי ר' אליעזר (פרק י"ז) אמר ר' פנחס לאחר שלשים שנה שנהרג שאול ובניו בא רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה, ולמה שנה אחר שנה? בשנה הראשונה עלו ישראל לרגלים אמר להם דוד צאו וראו אם יש בכם עובדי ע"ז? שבעבור עון ע"ז גשמים נעצרים, שנאמר (דברים י"ח י"ז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים וגו', מה כתיב בתריה? ועצר את השמים ולא יהיה מטר, בדקו ולא מצאו. בשנה השנית עלו ישראל לרגלים, אמר להם דוד צאו וראו אם יש בכם מגלה עריות? שבעון זה גשמים נעצרים, שנאמר (ירמיה ג' ב') ותחניפי ארץ בזנותיך, מה כתיב אחריו? וימנעו רביבים, בדקו ולא מצאו. בשנה השלישית עלו ישראל לרגלים, אמר להם דוד צאו וראו שמא יש בכם שפיכות דמים? שבעון שפיכת דמים גשמים נעצרין, שנאמר (במדבר ל"ה ל"ג) ולא תחניפו את הארץ, יצאו ובדקו ולא מצאו. אמר דוד מכאן ואילך אין הדבר תלוי אלא בי, עמד והתפלל לפני הקדוש ברוך הוא אמר ליה על שאול הוא, אמר דוד רבונו של עולם איני שאול שבימי לא נעשתה ע"א בישראל וכו', אמר ליה הקדוש ברוך הוא אתה בארץ והוא חוצה לארץ, מיד עמד דוד וכינס כל זקני ישראל וגדוליהם ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד, ומצאו את עצמות שאול ויהונתן שלא שלטה בהם רמה שנאמר (תהלים ל"ד כ"א) שומר כל עצמותיו וגו'. ובמסכת יבמות (פרק ח' ע"ה ע"ב) דרשו זה באופן קרוב לזה, ודרשו אל שאול שלא נספד כראוי, ואל בית הדמים שהמית את הגבעונים. ואם תאמר איך תבע בכבודו ואיך תבע בסרחונו? הרי הכתוב אומר (צפניה ב' ג') בקשו את השם כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו, באשר משפטו שם פעלו. ובבבא קמא (פרק י' קי"ט ע"א) דרשו, וכי היכן מצינו שהמית שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליהם הכתוב כאלו הרגם. הנה אלה הם דרכי חכמינו ז"ל ודבריהם בדרוש הזה. ואמנם המפרשים נטו על שהיו בני עלי חייבי מיתה, ושלכן לא נענש שאול על הריגת הכהנים אשר בנוב. וחשבו גם כן ששאול בתחלת מלכותו המית רבים מן הגבעונים, ובקש לדחותם מארץ ישראל בעבור הערמה שעשו ליהושע בזמן כיבוש הארץ ולא לתכלית אחר. ועם שתי ההקדמות האלה חשבו להנצל מרוב הספקות אשר העירותי, ושניהם אצלי דעות נפסדות, כי האל יתברך לא צוה ולא הרשה את בני ישראל להרוג את הכהנים בני עלי, ואם חטאו כבר נענשו על חטאם, והיה חטאם מוגבל כפי מה שנתפרש בקללה שקללם יתברך על ידי נביאו, ולא שיהרגם מלך ישראל, וגם שאול לא צוה להרוג את הכהנים מאותו צד להיותם מבני עלי, כי אם באמרו שהיו עם דוד בקשרו עליו, גם הוא רחוק מאד שהתעורר שאול להרוג את הגבעונים בסבת מה שהערימו לעשות בימי יהושע, לפי שלא היה זה מוטל עליו, וכבר עברו דורות הרבה שלא עשו אותה נקמה, וכפי הדין לא היו כבר ראויים לעונש, אחרי שנשבע להם יהושע וכל העדה וקיימו וקבלו עליהם הדבר, גם אחרי שנתגלה הענין אצלם. ולכן היותר נראה בענין הוא, שבהכות שאול נוב עיר הכהנים היו שם עמהם גבעונים חוטבי עצים ושואבי מים לבית השם ונהרגו עמהם, וכב כתב זה הרב סעדיה ז"ל, והותרה בזה השאלה הראשונה. ואני כבר כתבתי במה שעבר (דף קל"ד ע"ב) ששאול נענש בשלשה עונשים. הראשון על אשר לא שמר את דבר השם בגלגל, ועליו נענש שלא תמשך מלכותו לבניו אחריו, וכמו שאמר שם (שמואל א' י"ג י"ג) נסכלת לא שמרת את מצות השם אלקיך כאשר צוך כי עתה הכין השם את ממלכתך על ישראל עד עולם ועתה ממלכתך לא תקום וגו'. השני על אשר חמל על אגג ועל מיטב הצאן במלחמת עמלק, ונענש בעבור זה החטא שבימיו נקרע מלכותו ונקצרו ימיו, והיה זה במשיחת דוד שנמשח בימי שאול ונקצרו ימיו כדי שימלוך דוד, וכמו שאמר (שמואל א' ט"ו כ"ז כ"ט) מאסת את דבר השם וימאסך השם מהיות מלך על ישראל, ואמר קרע השם את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך וגו', וזה כלו יורה שגם בימיו ובחייו נקרעה מלכותו כשנמשח דוד למלך, ולא די שלא נמשך מלכותו לבניו אבל גם בחייו נמאס לפניו יתברך, השלישי הוא על אשר הרג בחרב, את כהני השם אשר בנוב, ונענש בעבור זה החטא שמת שאול עצמו גם כן בחרב, כי לולא זה היה מת בחליו ומספד המלכים יספדו לו, ונהרגו גם כן על זה החטא שלשת בניו בחרב לעיניו, ולא היה הרע הגדול הזה כי אם על אותו עון, ואולי גם באותו עון מת אחריו אישבשת בנו גם כן על ידי חרב, כי כלם מתו בחרב מדה כנגד מדה, ולכן באותה מלחמה לא ענהו השם באורים ובתומים בעונש שהרג הכהנים נושאי אפוד וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות פרק א' י"ב ע"ב). והנה מתו גם כן רבים מישראל עם שאול במלחמה, לפי שהמה גם כן היו בני מות אחרי אשר לא מיחו בידי שאול מהרוג את הכהנים כמו שמיחו בידו מהרוג את יהונתן כאשר חשב שאלו להרגו על אשר אכל ביום המלחמה ועבר שבועתו, אבל הגבעונים אשר הרג בעיר הכהנים לא נפק עונם בשאול ובניו, לפי שלא היתה הריגתם כל כך חמורה כהריגת כהני ה', גם מאותה סבה לא נפקד עונם בחייו ונפקד אחרי מותו ובבניו הקטנים ובני פלגשו, וכל זה להיות יחס העונש אל העונש ויחס זמנו אל זמנו ויחס החטא אל החטא. הנה התבאר מזה שגם נענש שאול על מות הכהנים בגופו ובבניו הגדולים והיקרים לעיניו ובחייו כמו שנענש עתה על הגבעונים בשאר הבנים, וכמו שעל הריגת הכהנים מלבד מה שנענש שאול ובניו הנה גם כן נענשו עמו במלחמה ישראל לפי שלא מיחו בידו, ככה לפי שלא מיחו בענין הגבעונים ולא דרשו מעם שאול שלא ימיתם אחרי שזקני העדה נשבעו להם היה ראוי גם כן שיענשו על זה, ולכן באה הרעב עליהם שלש שנים, ובזה נענש העם על חטאם, ולפי שהיו הגבעונים שואבי מים לעדה ולמזבח ה', היה ענשם בהעצר המים ולא ירד גשם על הארץ להמיתם ברעב, דומה למה שנזכר שלא נענה שאול באורים ותומים לפי שהרג את הכהנים השואלים בהם, ככה היה ענין הגבעונים עם המים, ונהרגו עם זה שבעת בניו והיה העונש אם כן כללי לכלם. וכבר אמרו חז"ל (במ"ר פר' ה' דף רכ"ה ע"ד) שאמר דוד לפני הקב"ה על גרים הללו אתה עושה כך לעמך? והיתה תשובתו יתרך שלהיותם מאומות העולם היה ראוי עוד לתבוע עלבונם למה שהיה בו מחלול השם. ואין לתמוה מאיחור העונש הזה כל כך מהשנים, כי משפטי ה' אמת צדקו יחדו ומחשבותיו עמקו, והוא היודע למה יענשו החוטאים בזמן זולת זמן ומי הוא ראוי מהבנים לקבל עונש האב. וכפי דעת חז"ל היה ענין הגבעונים קודם לענין אבשלום, ואני אחשוב שהפרשיות הם כסדרם ושקרה זה אחר ענין אבשלום. ואפשר לי לומר שהיה דוד מתרעם לפניו ית' על גודל ענשו, למה על דמי אוריה מתו שלשת בניו הילד ואמנון ואבשלום? ולמה על אשר שכב עם בת שבע לקה מדי השם כפלים ככל חטאתיו ונענש בגלוי עריות בתו תמר ועשרת נשיו ופלגשיו? וכמו שפרשתי (דף קס"ח ע"א) על מי יתן מותי תחתיך בני, שאמר דוד על מות אבשלום על זה העון, כדי לנחמו האל ית' ולדבר על לבו בא ענין הרעב להודיעו שיה בחטא שאול על אשר המית את הגבעונים, כדי שדוד יצדיק את הדין בראותו שאחרי קרוב לארבעים שנה נענשו בניו של שאול על אותו חטא שחטא בגבעונים אשר לא מבני ישראל המה, ובזה יתן אל לבו שאינו מהעול שיענשו בניו על דם אוריה החתי שהיה משלומי אמוני ישראל. זהו קשור הפרשיות לדעתי, ועם מה שאמרתי בזה יותרו השאלות שנית ושלישית:

ואמנם למה נענשו הבנים בעון אביהם המרצח, כבר התעוררו חז"ל לזה (יבמות פ"ח ע"ט ע"א), וא"ר יוחנן מוטב שתעקר אות אחת בתורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. וכפי הפשט והסברא הישרה נשיב לזה שמה שאמרה תורה (דברים כ"ד ט"ז) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, היא אזהרה לבית דין במשפט האנושי שלא יעשו כן ולא יובן זה על המשפט האלקי, כי הוא פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים, ואם כן דינא זוטרא ודינא רבא איכא בינייהו. ואם תשאל למה לא היו בענין הזה שוים הדין האלקי עם המשפט האנושי אשר צוה לעשותו? אני אשיבך מלין שהאלוה ית' גזר שיענשו בדינו הבנים על האבות להיותם חלק מהאב עצם מעצמיו ובשר מבשרו, וכיון שהיה העונש למוד ומוסר לבני האדם ששישמעו וייראו ולא יזידון לעשות עוד, היה מהראוי שגם אחרי מות החוטא (איוב ה' ד') ירחקו בניו מישע יענשו בחטאו וידכאו בשער ואין מציל, כי הוא עונש גדול יגיע אצל אבות המתים ונפשיהם עליהם תאבל, כי בלי ספק עונג הבנים הצלחתם וצערם מגיע לאבות גם אחרי מותם, וכמו שבאו על זה פסוקים רבים בתורה מורים עליו, והראוי שנאמין שהבן הצדיק לא יענש בעון האב חלילה לאל מרשע, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ובריה, אבל להיותו ית' בוחן לבות חוקר כליות בראותו בני הרשעים שהם גם כן דור סורר ומורה דור לא טהור בעיניו, וכשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם יענישם בחטא אבותיהם, כי בזה נתחברו שני הענינים, ר"ל הענישם על חטאת אבותיהם ולכלות הקוצים מן הכרם ויתמו רשעים מן הארץ, ולהיות הבחינה הזאת מסורה לאל ית' כי הוא יודע תעלומות לב, לכן היה זה מיוחד בדינא רבה לפני כסא כבודו שהוא יעניש הבנים על עון אבותם כשהיו לפניו גם הם רעים וחטאים, או יהיו בטבעם מוכנים וראויים לחטא, ולזה יהיה זה בזמן זולת זמן כפי הכנת אנשי הדור, כי הוא ית' לא יעניש כי אם הבנים החטאים האלה בנפשותם, אבל נמנע זה ממשפט בני האדם לפי שהוא יראה לעינים ולא יבחין בין טוב לרע, ואולי יענש בעון האב הבן הצדיק, ובעבור זה צוה אותם שלא ימיתו הבנים על חטא אבותם, כי היה זה לבד מסור למשפט האלקים אשר יראה ללבב, והנה דוד עשה זה (ר"ל לתת שבעת בני שאול ביד הגבעונים) על פי ה', במאמר נביא או במשפט האורים והתומים, ויורה עליו אמרו בסוף הפרשה ויעתר אלקים לארץ אחרי כן, כי נתרצה האלקים למה שעשה דוד במצותו, ואם כן לא היה הדבר הזה להעניש בני שאול בחטאו כי אם במצות השם. והנה היו בני שאול המוקעים שבעה לבד כפי דעת חז"ל, (יבמות פ"ח) לפי שהיו אלה עצמם אשר הרגו את הגבעונים ורחוק הוא מאד. גם אמרו בדרש אחר (בירושלמי דקדושין פ"ד ס"ה ע"ב) שהגבעונים אשר הרג שאול היו שבעה לא עוד, שנים מהם חוטבי עצים, ושנים מהם שואבי מים, וחזן וסופר ושמש, ולכן בקשו שבעה, נפש תחת נפש. ויותר נכון שנאמר ששאלו שבעה, לפי שידעו שלא נשארו מזרעו ובניו של שאול כי אם שבעה, זולתי מפיבושת שהיו יודעים שהיה לב דוד עליו לאהבת אביו, ולכן לא שאלו שמונה כדי שימלט בן יהונתן לכבוד דוד, ובזה הותרה השאלה הרביעית והיתר שתי השאלות האחרונות יהיה עם ביאור הפרשה אחרי זה. ואחרי הקדמי אמתת הדרוש והבנתו אפרש הפסוקים, אמר שאחרי ענין אבשלום היה רעב בארץ שלש שנים זה אחר זה, והיתה הסבה בהיותם רצופים כדי שיכירו וידעו בני אדם גם בני איש שהוא ענין השגחיי לא בטבע ולא במקרה. והגיד הכתוב שנתחלחל דוד מאד, כי חשב שהיה זה גם כן בעונו הקודם, ויחל את פני ה' אלקיו, ולכן הודיעו בשלמי הצער הגדול הזה, שהיה על שאול ועל עיר הדמים, רוצה לומר על שאול עצמו ועל ביתו שהוא עיר הדמים. ואפשר אצלי לפרשו בענין אחר, שעל שאול אמר על הפועל והמסבב הרעה שהיה שאול שהוא אשר חטא, ואמרו ועל בית הדמים שהיה רומז על הנעלבים שהם אנשי נוב אשר הרג אותם מנער ועד זקן טף ונשים, כאלו אמר ועל מה שנעשה בנוב שהוא הבית והעיר שנעשה כלו דמים והריגה. ולפי שבנוב נהרגו הכהנים ונהרגו גם כן הגבעונים, הודיעו שלא היה הרעב על אשר המית את הכהנים, כי כבר קבל על זה ענשו בחייו כמו שאמרתי, כי אם על אשר המית את הגבעונים, כי לכן בא הרעב להעצר השמים ולכן לא היה מטר בעונש שהמית לשואבי מים לכל העדה ולמזבח ה' כמו שאמרתי:

(ב) וזכר הכתוב שאמר המלך לגבעונים, ר"ל שאמר אליהם דברי רצוי כדי שיכפרו עליהם ויברכו את העם על אשר פשעו בשלא מיחו בענינם על ידי שאול, וסמך לזה והגבעונים לא מבני ישראל המה, להעיד שלא רחמו עליהם לפי שלא היו מזרע בית יעקב אבל היו אויביהם מלידה ומבטן ומהריון, וכן אחז"ל (בבא קמא) (צ"ל יבמות פ"ח ע"ט ע"א) שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל. רחמנין, שנאמר (דברים י"ג י"ז) ונתן לך רחמים ורחמך. ביישנים, שנאמר (שמות כ' כ') ובעבור זאת תהיה יראתו על פניכם לבתי תחטאו. גומלי חסדים, שנאמר (דברים ז' י"ב) ושמר ה' לך את הברית ואת החסד וגומר, והגבעונים לא מבני ישראל המה, שלא רחמו על ישראל ועל בני שאול וגו', הנה נטו למה שאמרתי. ואפשר לפרש הכתוב עוד, שלפי שנזכרו בספורים האלה גתים וכושיים ואדומיים, והיו כלם ישראלים אלא שהתגוררו באותם המקומות, נצטרך להודיע בכאן שהגבעונים לא היו כן, כי הם לא היו מבני ישראל כי אם מיתר האמורי ובני ישראל נשבעו להם בימי יהושע, ועם כל זה בקש שאול להכותם לא לתכלית עבודת האל כי אם בקנאתו לבני ישראל ויהודה, ר"ל שהיה מקנא אותם שלא היו עוזרים אותו ומגלין את אזניו לנגד דוד ולכן הרגם, ובזה גלה היות כוונת שאול רעה בהריגת הגבעונים, וכבר הסכימו על זה גם כן חז"ל, והוא הפירוש האמתי בפסוק הזה, ולא כמו שפירשוהו המפרשים, כי הכתוב לא בא הנה לשבח את שאול על הריגתם כי אם לגנותו: (ועיין מזה הענין במ"ר פר' ה' דף רכ"ו ושם תמצאנו באריכות):

(ד) ויאמרו לו הגבעונים וגו'. השיבו הגבעונים אל דוד אין אנו רוצים לקחת ממון מבית שאול, כי הוא לא נטל ממנו ממון לשנקח ממון מהם, נטל ממנו נפשות נפשות נקח מהם, ואין אנו רוצים גם כן לקחת נפש משאר בני ישראל, עם היות שיש להם אשם על אשר לא מיחו בידי שאול, אבל אנו רוצים להנקם מזרע הרוצח עצמו שהוא שאול, לפי שעשה עמנו שתים רעות גדולות, האחד ההריגה, והשנית שגרם שבכל עיר ועיר היו רודפים אחרינו באופן שלא היינו יכולים לשבת בשום מקום מגבולי ישראל, כי בראותם מה שעשו עמנו בנוב, היו בשאר הערים רודפים אחרינו גם כן, (ה) וזהו שאמרו האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו, שהוא שאול שצוה להרוג אותנו, עוד עשה עמנו רעה אחרת בזה והא שנשמדנו אחרי זה מהתיצב בכל גבול ישראל. והמפרשים אמרו ששאול מלבד מה שהרגם עוד הסכים לשלחם מגבול ישראל. ורד"ק כתב שקנאתו לבני ישראל ויהודה היה שאמר, מוטב שיהיו שמשי בית ה' ישראלים ולא גבעונים, וזהו נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל, (ו) ולכן ינתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה'. ויש מי שפירש שאלה היו שהרגו בידיהם את הגבעונים ורחוק הוא. וחז"ל (במ"ר פ"ה דף רכ"ו ע"א) אמרו אש"ר כל"נו שבעה אותיות כנגד שבעה נפשות שהרג מהן, לפיכך יותן לנו שבעה אנשים וגו' והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'. למה תלאום? כדי שיראו כל העולם וייראו מהרע להם. לה', שהוא רצה להטיב לגרים. למה בגבעת שאול, כדי שידעו אם למלך כן כ"ש להדיוטי'. בחיר ה' תמיהה, הם מקטרגין עליו וקריין ליה בחיר ה'? אלא הם אמרו בגבעת שאול, יצתה בת קול ואמרה בחיר ה'. ולפי שהם שאלו שבעה בנים אמר דוד אני אתן, ר"ל אותם השבעה אני אתנם מי שארצה הזה או זה, ר"ל שלא יהיו הגבעונים בוחרים כי אם דוד עצמו, ועשה זה כדי לחמול על מפיבשת:

(ז) ואמר הכתוב בו בן יונתן בן שאול, לומר שראוי היה לחמול עליו לפי שלא היה זה בן שאול כי אם בן יונתן בן שאול, וידוע שיהונתן לא היה בהריגת כהני השם ולא את הגבעונים אשר בנוב על דבר דוד, כי היה שבועת השם בין דוד ובין יהונתן, ולזה לא היה ראוי שיענש בנו על זה, ולכן לקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול הנקראים שניהם ארמוני ומפיבשת, ולקח עוד חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל ונתנם ביד הגבעונים. והנה החמשה בנים שייחס כאן למיכל אינו שילדה אותם, כמו שאמרו חכמינו ז"ל במסכת סנהדרין, (פרק ב' י"ט ע"ב) כי היא לא נשאת לעדריאל כי אם מרב אחותה, וגם מיכל זכר הכתוב שלא היה לה ולד עד יום מותה, ולכן ידענו שהיו בני מירב ושגדלם מיכל אחותה אשת דוד לפי שלא היו לה בנים, ולפי שהיתה קוראת אותם בניה אמר בני מיכל. וחכמינו ז"ל אמרו בסנהדרין (בירושלמי פרק ו' כ"ג ע"ג) שדוד העבירם לפני הארון, וכל שהארון קולטתו היה למיתה, ומפיבושת לא העבירו לפני הארון. ומאשר הקשו שם, וכי משוא פנים יש בדבר? השיבו שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון וקבלו השם, הדא הוא דכתיב אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי שהסכים הקדוש ברוך הוא עמו. (ובבלי ביבמות פרק ח' דף ע"ט ע"א) ומה שכתבתי אני כפי הפשט הוא היותר נכון אצלי, שדוד חמל על מפיבשת להיותו בן יהונתן שלא היה בהריגת הגבעונים, כי נעשה כל מה שנעשה בנוב על אפו ועל חמתו, ודוד התנה עמהם שהוא יתן שבעה בני שאול והוא יבחרם, כדי למלט את מפיבשת בן יהונתו כמו שאמרתי:

(ט) ויתנם ביד הגבעונים וגו'. הנה דוד לא רצה להרוג בעצמו את בני שאול, פן יאמרו בשנאתו אותם עשה זה ונתן אותם ביד הגבעונים שיעשו בהם כרצונם, כי זה היה העונש מדה כנגד מדה, שאול עשה בגבעונים מה שרצה והמה יעשו בזרעו מה שירצו, ולזה נתנם בידיהם והם הוקעום, רוצה לומר תלאום בהר לפני ה', כלומר לעיני השמש הזאת, באופן שנתפרסם הדבר, ונפלו שבעתים יחד, רוצה לומר שהמיתום ותלאום כלם בבת אחת. ואמנם למה זכר הכתוב שמתו בימי קציר שעורים, ואמרו חכמינו ז"ל שמתו בט"ז בניסן, הסבה ההוא אצלי זה לפי שהיה רעב בארץ ושנת בצורת היה, ולכן תלאום בזמן היותר חם והוא בתחלת קציר שעורים, וישבו שם עד נתך מים עליהם, ואין פירושו עד ימות הגשמים כדברי חכמינו ז"ל (שם) שאמרו שעמדו תלויים מט"ז בניסן עד י"ז ממרחשון, אבל פירושו שהיו שם עד שנעתר אלקים לארץ וירדו הגשמים עליהם, כי מיד אחרי שנתלו ימים מעטים עם היות הזמן זמן הקיץ ירדו הגשמים בהשגחת השם יתברך עליהם, ובתוקף הקיץ באו הגשמים, על דרך מה שאמר שמואל (שמואל א' י"ב י"ז) הלא קציר חטים היום אקרא אל השם ויתן קולות ומטר, (י) ולזה אמר שרצפה לקחה את השק ותטהו לה על הצור שהיו נתלים בו, כמו שאמר ויוקיעום בהר, ועשתה זה להתכסות תחתיו ולשבת שם ולשמרם מהעופות וחיות השדה, והיה כל זה מתחלת קציר עד נתך המים עליהם, רוצה לומר שהמטיר השם מיד בדרך נס והשגחה, באופן שלא יכלו עוף השמים לנוח עליהם יומם וחית השדה בלילה.

(יא – יד) וכאשר נודע לדוד מה שעשתה רצפה הלך בעצמו ולקח את עצמות שאול ויהונתן בנו מן המקום אשר קברו אותם בעלי יבש גלעד והעלה אותם העצמות משם ויקברם עם עצמות המוקעים אשר תלו הגבעונים כלם בקבר קיש אבי שאול. והנה הסבה לשתלו אותם היה בלי ספק כדי לפרסם הדבר, והתמדתם על העץ ועברם על מצות (דברים כ"א כ"ב) לא תלין נבלתו על העץ, לדעתי היה כדי שיעתר אלקים לארץ ויבואו הגשמים, כאומר הרי קיימנו דבריך עתה השקיפה ממעון קדשך מן השמים, ולזה התמידה תלויתם עד נתך מים עליהם מן השמים שהיו צריכין אליהם. ובמסכת יבמות (פרק ח' ע"ט ע"א) אמרו, והא כתיב לא תלין נבלתו על העץ? אמר ר' יודן משום ר' שמעון בן יוחאי מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, והיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו? והיו אומרים להם הללו בני מלכים, ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו אין לך אומה כזאת, ומה בני מלכים כך, הדיוטות על אחת כמה וכמה? ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה? מיד נתוספו בישראל מאה וחמשים אלף גרים, שנאמר (מלכים א' ה' ט"ו) ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר. ואמרו בסוף הדברים ויעשו כל אשר צוה המלך ויעתר אלקים לארץ אמרו חכמינו ז"ל (במדבר רבה פרק ה' דף רכ"ו ע"ג) שצוה שיהיו מעבירין את ארון שאול בכל שבט ושבט והיה השבט שנכנס בו ארון של שאול יוצאים הם ונשיהם ובניהם וגומלים לו חסד. וכפי הפשט עשו בני ישראל כאשר צוה דוד להביא עצמות שאול ויהונתן להקבר אותם בקבר קיש, וצלע הוא בירושלם, כמו שאמר (יהושע י"ח כ"ח) וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים. והנה נשאר עלי להודיעך דבר יורו עליו הפסוקים, והוא שקבורת שאול היה עם קיש אביו וקבורת דוד לא היה עם ישי אביו כי אם בצידון עירו, והסבה אצלי בזה היא, כי שאול עם היותו מלך הוסר ממנו המלכות וחזר לראשיתו והיה כלל אבותיו, ולכן נקבר עמהם יען נשתוו כלם, אבל דוד מלך על ישראל ונתן לו המלכות ולזרעו עדי עד, ולזה לא היה ראוי שיקבר עם אבותיו, כי כבר נפרד מהם ואין לו עמהם דבר עוד, ונקבר בעירו ציון שהיא עיר המלוכה, וכמו שאמר (תהלים קכ"ב ה') כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד וגו':

אלשיך שמואל ב פרק כא

(א) ויהי רעב בימי דוד שלש שנים כו'. הנה אומרו שנה אחר שנה הוא מיותר, כי באומרו שלש שנים רצופות משמע. אך ירמוז מאמרם ז"ל כי בכל אחת מהשנים היו תולים בענין אחד נפרד מחבירו, כי אמרו רבותינו ז"ל בפרקי ר' אליעזר אמר רבי פנחס, לאחר שלשים שנה שנהרג שאול ובניו, בא רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה, ולמה שנה אחר שנה, בשנה ראשונה עלו ישראל לרגל, אמר להם דוד צאו וראו אם יש עובדי אלילים שבעבור עון עבודת אלילים גשמים נעצרים שנאמר השמרו לכם כו', ועצר את השמים כו', בדקו ולא מצאו, בשנה השניה עלו לרגל, אמר להם דוד צאו וראו אם יש בכם מגלי עריות, שבעון זה גשמים נעצרים, שנאמר ותחניפי את הארץ בתזנותיך, וימנעו רביבים כו', בדקו ולא מצאו. שלישית אמר להם צאו וראו אם יש בכם שופכי דמים, שנאמר ולא תחניפו את הארץ, ובפרק הערל (יבמות עח) אמרו כי בשנה שלישית אמר צאו וראו אם יש בכם פוסקי צדקה ברבים ואין נותנים, שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר, בדקו ולא מצאו, אמר מכאן ואילך אין הדבר תלוי אלא בי, מיד ויבקש דוד את פני ה'. לדעת הגמרא הוא ששאל באורים ותומים, ולפרקי ר' אליעזר הוא שהתפלל לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לו אתה בארץ והוא בחוץ לארץ, מיד עמד דוד וכינס כל זקני ישראל וגדוליהם, ועברו את הירדן, ובאו ליבש גלעד ומצאו את עצמות שאול ויהונתן שלא משלה בהם רמה, שנאמר שומר כל עצמותיו כו':

עוד בגמרא (יבמות שם) על שאול שלא נספד כהלכה, ועל בית הדמים שהרג את הגבעונים, והיכן מצינו שהמית את הגבעונים, אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקים להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן, קא תבעי לשאול שלא נספד כהלכה, וקא תבעי על אשר המית את הגבעונים, אמר ריש לקיש אין דכתיב בקשו את ה' כל ענוי ארץ, אשר משפטו שם פעלו, באשר משפטו שם פעלו ע"כ. והנה הדבר הקשה בענין, הלא הוא איך יומתו בני שאול ובני ביתו על עון שאול, ולא עוד אלא שאחר שלא המיתם, אלא שגרם להפסיד מזונותם של שבעה גבעונים, יכלכלום כל ימיהם בר ולחם ומזון ולא ימיתו שבע נפשות מישראל ואין לומר שהיתה שגגת הוראה או נטיה מה' חלילה, כי אדרבה אלקי משפט ה' פעל כל זאת, כי הלא עצר את השמים ולא היה מטר, עד אשר הוקיעום ונתך מים עליהם מן השמים:

ולא עוד אלא שלא המיתו אלא על ידי ה', כי מי שהיה הארון קולטו למיתה, ואשר לא היה ארון קולטו לחיים, עד אומרם ז"ל (שם עט א) שבקש רחמים דוד על מפיבושת שלא יקלטנו הארון, והנה ראיתי אחד מהמפרשים האחרונים (אברבנאל) מאריך להשיב ולחלק בין משפט בית דין של מטה שלא יומתו אבות על בנים, אך לא כן משפטו ית' כי הוא פוקד עון אבות על בנים כו', ולא זכר פסוק (יחזקאל יח ד) כנפש האב וכנפש הבן לי המה, הנפש החוטאת היא תמות, וגם לא זכר פסוק (במדבר כו יא) ובני קרח לא מתו ופסוק (איוב כז יז) יכין (רשע) וצדיק ילבש, וגם לא זכר מאמר המתרגם וחז"ל (ברכות ז א) שפוקד עון אבות כו' הוא כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, מה שאין כן בנדון זה, ולא עוד אלא שאחר שעל ידי בית דין של מטה נעשה המשפט על ידי דוד:

ועוד כי בני עדריאל המחלתי למה מתו על עון אבי אמם, כי התורה לא אמרה רק אבות על בנים, לא על בני בנות, ועוד כי נהפוך הוא כי יותר מקילים מן השמים שאין עונשים אלא מבן עשרים, ובבית דין של מטה מבן י"ג, ועל דרך זה קושיות אין מספר, ואין רשות לאיש ומה גם מדורותינו אלה לחלק מדעתו על פי סברתו אם לא ימצאהו ברבותינו ז"ל, אשר עליהם סמך ה' אלקינו יתברך להשאיר רובי תורתו על פה, ויצונו לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך כו', ועשית ככל אשר יורוך, ואפילו במילי דאגדתא מצוה לנו לשים כל דבריהם על לוח לבנו, ועד ממהר רבי יוחנן עליו השלום כי אשר לתתו בשורה לתלמיד אשר אמר לו לך נאה לדרוש, כי כאשר דרשת כן ראיתי שהראוני מן השמים, כשנעשה לי נס בים מלאכים מנסרים אבני כדכד של כמה אמות, אמר לו אם לא ראית לא האמנת, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות (ב"ב עה א), הנה כי כן יבורך גבר אשר לא ישמע אל דברי רבותינו ז"ל:

ובכן בדבר הזה אשר יראה האדם כי השופט כל הארץ יתברך יצוה עשות הפך משפטו אשר צוה לנו בתורתו למה נעקש דברי התורה, ולמה נמיש מרגלי חכמינו ז"ל להאיר עינינו, והנה המה אמרו וזה לשונם (יבמות עט א) והכתיב לא יומתו אבות על בנים א"ר חייא בר אבא מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור כו', והכתיב לא תלין נבלתו, אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, והיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו, הללו בני מלכים ופשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו אין לך אומה שראויה לידבק בה כאומה זו:

ומה בני מלכים כן, הדיוטות על אחת כמה וכמה, מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף, שנאמר ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר כו', עד כאן תורף עניינם, ואם קצרנו לשונם כלל מאמרם להודיע את בני ישראל מה רב עוצם עון חילול ה' חלילה, ומה גדלה זכות קדוש השם, כי רצה הקדוש ברוך הוא יומתו בנים ובני בנות על אבות, אשר לא כתורת ה' ולא יתחלל שם שמים לעיני הבריות, למען ילמדו כל עם בני ישראל למסור עצמן, לבל יתחלל שם שמים על ידן, כי ז' גדולים וטובים בני מלכים וצדיקים, צוה יתברך לשפוך דמם, לבל יתחלל שם שמים, ובל יאמרו הגוים כי אלקי ישראל נושא פנים לעמו:

וכן צוה יעברו על מצות לא תלין נבלתו על העץ, למען פרסם לעיני הכל קנאת ה' על הקרבם אליו, ויתקדש שם שמים שם, ללמד דעת את עמו ישראל, בל יעמוד להם דבר נגד קידוש ה', כי בזה יודע העובד את ה' ואשר לא עבדו, כי האיש אשר לא ישים נפשו וגופו לאין על עבודת קונו, במה נחשב הוא ויהדותו, כי מה האדם אשר לא יחזיק טובה לקונו יחשיבהו לקרבן לו, חרש את חרשי אדמה להבל דמה, לפני אשר לא יכיל רעיון אנשים ומלאכים לערוך אחד מני אלפי אלפים ורבי רבבות שמץ מה מיקר תפארת גדולתו:

עוד למדנו לימוד שני, כי רב ועצום טוב המוחל ומעביר על אשר חטא לו, כי הלא על שלא נתפייסו הגבעונים בכסף וזהב על שאול, ריחקם דוד מלבא בקהל, ולפי פשוטו בא לפייס ולהקל מעל שאול אשמת דבר:

ואמר (ב) והגבעונים לא מבני ישראל המה, כי לא גרי צדק היו, רק מאימת מות, וזהו לא מבני ישראל המה כי אם מיתר האומות, אלא כי נשבעו להם כו', ועל כן לא יאשם שאול בעצם, כי הנה ויבקש שאול להכותם בקנאתו כו', ועם כל זה ראוי לבקש מהם מחילה, אך ברצי כסף לא בראשי אנשים:

וזהו (ג) ובמה אכפר כו'. ולא שוה לו, כי (ד) ויאמרו לו הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם שאול, ואין לנו איש להמית בישראל. והנה באומרו אין לנו איש להמית בישראל, יסבול ב' פירושים, אחד שאומרו בישראל, יוכלל גם בית שאול כי מישראל הוא, או בישראל זולת בית שאול, על כן חזר ושאל מה אתם אומרים אעשה לכם:

אז (ה) ויאמרו אל המלך, האיש אשר כלנו, שהוא על ידי החסיר ממנו מזונותינו כלנו, שהוא כאילו נטל נפשותינו, ולא אל כל הגבעונים היה זה, כי אם לשבעה אנשים מהם, על כן אמרו רבותינו ז"ל (ב"מ ח ד) שזה כיוונו באומרם אשר כלנו. שהוא לשבעה מהם כמספר אותיות אשר כלנו, שהם שבעה, ושמא תאמרו לא לכך כיון שאול, כי אם שנעשה מאליו, שעל ידי המית את הכהנים נעדרו מזונות המסתפקים מהם, לזה אמר לא כן הוא, כי אדרבה אשר זמם היה יותר מאשר עשה, וזהו אשר דמה וחשב לנו היה להשמידנו מהתיצב בכל גבול ישראל, ולהיות כי אין לגבעונים מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, כי אם כאילו כבר נעשה בפועל, על כן אמרו אשר דמה לנו נשמדנו בפועל מהתיצב כו':

לכן (ו) יותן לנו שבעה. ועל כן באומרם אין לנו כסף וזהב עם שאול, כתיב לי וקרי לנו, שהוא כי הנה אין ספק כי אותם השבעה שהחסירו מזונותם לא מתו ברעב, כי אם שהאכילום אחיהם, נמצא כי מצד השבעה עצמם אין להם כסף וזהב עם שאול, כי אם נפשות, שאם לא היו זנים אותם אחיהם היו מתים, אך אחיהם היה להם על שאול כסף וזהב, כי מה שהחסיר מאלה שאול, הלוו הם:

והנה עתה כללות הגבעונים נעשו תובעים, ולפי האמת בערך השבעה אין להם כסף, אך בערך השאר יש להם, על כן לא כתיב לנו על בחינת השאר, ולא קרי לי כי שבעה הם, על כן כתיב לי, מפני השאר, וקרי לנו בבחינת השבעה, כי לא אחד הוא כי אם שבעה, אך לענין המית איש משאר ישראל אמרו שאין להם איש להמית בישראל על כן כתיב לי וקרי לנו:

ועם כל זה שהיה מן השמים לא עשה דוד הדבר בעצמו ובמצותו, כי אם (ט) נתנם לגבעונים יעשו בעצמם ויוקיעום בהר בפרסום, ואמר לפני ה', אפשר היה לפני הארון להורות אל הרואים כי מה' יצא הדבר, לקדש שם שמים, כי הארון היה קולט את המוקעים, שעל ידי כן נתנם דוד כמדובר, ואמר ויפלו שבעתים, היו"ד יתירה, לרמוז כי אוי למי שעל ידו ימותו אנשים, על בלתי מחול להם, כי חושב שמפיל את הנענש ומפיל את עצמו, כי לא ינקהו ה', וזהו ויפלו שבעתים כלומר שתי שביעיות נפלו, השבעה המוקעים, והשבעה שלא מחלו על העדר סיפוק מזונותם, ולא נתפייסו ברצי כסף, על כן כתיב שבעתים וקרי שבעתם, כי כעת אין נראה כי אם נפילת אלו השבעה בלבד, ולא מפלת שכנגדם, והמה חסר ה"א, בתחלת חסרת בי"ת:

ואפשר כי חסרון הה"א שהוא חמשה, רמז כי החמשה מהשבעה שחסרו, היה בימי קציר בראשונים, שהוא בשני ימים הראשונים, והשנים היו אחרי כן, ועדיין גם הם היו בתחלת הקציר אחר השני ימים, ועל כן חסרו בי"ת מבתחלת לרמוז כי השנים היו בתחלת הקציר, אך לא כראשונים כחמשה, והצד השוה שבהם הוא שאלו ואלו היו שנפלו בתחלת הקציר, ומה שנאמר שבעתים יחד, אין הכונה שהיו השבעה רגע אחת, כי אם יחד בתחלת הקציר, וברמז יו"ד שבשבעתים רמז אל היות שבעה ושבעה נופלים יחד, המוקעים בארץ והשבעה תובעים בשמים כמדובר:

(י) ותקח רצפה כו'. ראוי לשים לב אל אומרו את השק בה"א הידיעה, אך הנה בירושלמי (סנהדרין ו ז) אמרו, מאי על הצור שאמרה הצור תמים פעלו. ובזה יאמר כמאמרם ז"ל (בר"ר פד כ) על יעקב שלבש שק על יוסף, שאמרו ז"ל יעקב תפס שק לא הוסר מזרעו, ומנו כל לובשי שק מזרעו, ויתכן יאמר כי גם זו נמשכה אחר השק ההוא, וזהו ותקח כו' את השק, הוא הידוע מיעקב, ולא כמצערת עצמה כמוסרת דין על מי שעשה לה שלא כדין, כי אם ותטהו לה על הצור, תמים פעלו, שהצדיקה עליה את הדין, ומה שהצדיקה את הדין, הוא כי ראתה כי עד כה מטר לא נתך ארצה זה ג' שנים, ועתה נתך עליהם מים וזהו מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים, ומה שלבשה שק היה על אבדת צדיקים, כי מה שהועילה היא בשמירתה, הוא כי ולא נתנה עוף השמים כו', ואת חית השדה לילה. אך רמה או סרחון לא היה בהם בכל אותם הימים, כי זה יורה על צדקתם, ובכן ראוי ללבוש שק על חסרונן:

(יא) ויגד לדוד גמילות חסדה יומם ולילה, נשא קל וחומר על עצמו, וילך לגמול חסד גם הוא:

(יב) וילך דוד ויקח את עצמות שאול כו', אשר גנבו אותם מרחוב בית שן. ומה שנאמר למעלה (שמואל – א לא יב) שגנבוהו מחומת בית שן, אינו חולק לזה, כי היה בחלק מהחומה שלפני הרחוב, ומה שחסרו אל"ף ראש האותיות ממלת תלאום, הוא על כי תלאום בלי ראש כמפורש למעלה, ומה שהוסרה ה"א ממלת שמה, והמ"ם סתומה במקום פתוחה, והה"א שחסרה מסוף מלת שמה, והיא ניתנה בראשית מלה שאחריה, כי במקום פלשתים כתוב הפלשתים והה"א בלי נקודה, לבל תקרא, הלא הוא לרמוז אשר שמו נפשם מנגד בסכנה, כי המקום ההוא היה סגור סביב לישראל כמ"ם סתומה, ולא כה"א שיש לה פתח וחלון:

אך לפלשתים היתה ה"א כי להם מקום פתוח הוא כאות מ"ם, ועל כן מ"ם שבמלת שמה סתומה, והה"א נטולה משם, והיא ניתנה בפלשתים, ואמר ביום הכות פלשתים, שהוא ביום שכרתו את ראשו בהר הגלבוע, ולא היה כי אם ביום ההוא, והלא טרם יתלום בבית שן הקיפו בהם בכל מקומות פלשתים כמה ימים, אך יכוין מה שהעתקנו למעלה לשון פרקי דר' אליעזר שכשהלך דוד ליבש אחר שלשים שנה שנהרג שאול ויהונתן, מצאום שלא משלה בהם רמה, וזה ירמוז פה וילך דוד ויקח את עצמות כו', ביום הכות, כלומר בהוייתם אשר היו ביום הכות כו', כי לא משלה בהם רמה בשלשים שנה:

וזהו ביום הכות כו'. כלומר כאילו ביום הכות היה זה, ויוליכהו כך בכל שבט ושבט להספידו, כמו שאמרו ז"ל (פדר"א שם) מאי (יד)ככל אשר צוה המלך, שסיבב אותו בכל שבט ושבט, והיו מתאספים בכל מקום אנשים ונשים וטף וסופדים אותו, ואז ויעתר אלקים לארץ:

מלבי"ם שמואל ב פרק כא

(א) השאלות (א – יד) מתי המית שאול את הגבעונים? תחלה אמר אשר המית ואח"כ אמר ויבקש שאול להכותם משמע שרק בקש לעשות ולא עשה? מדוע לא אמר על שהרג נוב עיר הכהנים שהיה חטא יותר חמור? מדוע לא בא העונש בימי שאול שחטא? ולמה נתאחר עד דור דוד? האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף כי מה חטאו ישראל? מה הרויחו הגבעונים בהכותם בני שאול אשר לא חטאו להם מאומה? איך נעשו דברים כאלה הסותרים למשפטי התורה בשלשה דברים, א] שהמיתו בנים בעון אבותם, ב] שהרגו שבעה ביום אחד, ג] שהלינו נבלתם על העץ ימים רבים הפך למשפט תורת משה? מ"ש אין לנו כסף עם שאול, ואין לנו איש להמית בישראל, מה רצו בזה, הלא מבואר שישראל לא חטאו בנפשותם? למה הלך דוד אז ולקח את עצמות שאול ובניו וקברם בקבר קיש ולא עשה זה עד הנה? ולמה כפל דבריו וילך דוד ויקח, ואמר שנית ויעל משם וכו'? ומז"ש ויעשו כל אשר צוה המלך?:

ויהי רעב. הכתובים מורים כפי מ"ש ר' סעדיה ואחריו החזיק השר מהרי"א בתוספת דברים, כי עת הרג שאול את נוב עיר הכהנים, נמצאו שמה גם מן הגבעונים ונהרגו עמהם. ויאמר מהרי"א כי שאול נענש בשלשה ענשים, א] על שלא שמר דבר ה' בגלגל, נענש שלא תמשך מלכותו לבניו אחריו. ב] על אשר חמל על אגג, נענש שבימיו נקרע מלכותו ונקצרו ימיו כדי שימלוך דוד שנמשח תחתיו. ג] על שהרג את כהני ה' אשר בנוב, נענש שמת הוא ובניו בחרב ולא נקבר ונספד כראוי. ועל שישראל לא מיחו בידו, נהרגו גם רבים מישראל עמו. ועל הריגת הגבעונים לא נפקד בחייו, לפי שלא היתה הריגתם חמורה כ"כ, ונפקד אחר מותו ובבניו הקטנים ובבני פלגשו, להיות יחוס העונש אל העונש ויחוס זמנו אל זמנו ויחוס החטא אל החטא, ונענשו גם ישראל ברעב על שלא מיחו. ומה שאיחר העונש כ"ב שנים הוא ממשפטי ה' העמוקים ומחשבותיו. ומה שנענשו הבנים בעון אביהם, כי בדיני שמים יצוייר זה, אם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. אלה דבריו בקוצר. ואני אומר כי אחרי נהרגו הגבעונים אשר נמצאו אז בעיר נוב, שעז"א אשר המית את הגבעונים, שפך שאול כאש חמתו גם על יתר הגבעונים הנמצאים בערי ישראל, וצוה לכלותם או לגרשם מן הארץ, אחרי שחשב עליהם כי ידם עם הכהנים המורדים, כי הם משרתי המזבח וכהני ה'. והגם שנשבע להם יהושע להחיותם, חשב כי הם הפרו ברית במה שמרדו במלך בשהם מיתר האמורי ואויבי ישראל וקוצים בכרם ה' צבאות, ועז"א ויבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל ויהודה. והגם שלא קמה עצתו, בכ"ז כבר נתנו להפקר, ועשו בם איש הישר בעיניו, והיו לבז ואין מציל, גולים ומגורשים, שעז"א ואשר דמה לנו ונשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל. וגם אחרי מות שאול שמלך איש בושת תחתיו, גם בני ישראל שמרו להם משטמת אביהם, ואין חונן ומרחם על ענים. וגם עת שמלך דוד לא שמו על לבם לתקן העוות הזה, כי היו נקלים ובזוים בעיניהם. והגם שכהני ה' הושבו לכבודם ולמאודם, הגרים האלה העשקים בידי עושקיהם כח אין מנחם לדמעתם, וע"כ חרה אף ה' בעמו בימי דוד. ולפי דברי חז"ל היה זה קודם מעשה אבשלום קרוב לתחלת מלכותו, וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט, ויבא רעב על הארץ כל מטה לחם שבר, כמו שנשברו האומללים האלה והיו מתי רעב, והיה הרעב שלש שנים שנה אחרי שנה, כי בשתי שנים הראשונים תלו הדבר בעונות אחרים מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים כמ"ש חז"ל (יבמות עח ב), והחטא הזה לא עלה על לב איש לתקנו, ובשנה השלישית שלא מצאו עון אשר חטא בקש דוד את פני ה' ושאל באורים ותומים: ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים. ר"ל אל שאול שהמית קצת מהם ואל בית שאול ועוזריו שגרשום מהסתפח בנחלת ה' וע"י מתו ברעב ועוני, וכולל גם בית ישראל שנמשכו עוד עד היום אחר גזרת שאול, רק יחס עקר החטא אל שאול ששם אותם למשסה, ויהי הקצף מאת ה' על שלא עמדו הדור הזה בפרץ לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו:

(ב) ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם. פי' שהודיע להם כי בסבתם חרה אף ה' בעמו: והגבעונים לא מבני ישראל המה. ר"ל שאז נגלה טבעם כי לא מבני ישראל יחשבו, כי אם היו מתחשבים כגרים אמתיים היו משתתפים בצער הצבור ומוחלים ומתפייסים, וכ"פ חז"ל ביבמות דף ע"ט (ע"א), שאז הראו שאין בהם מדת ב"י ביישנים רחמנים גומלי חסדים, והם העיזו בפני דוד ולא רחמו ולא עשו חסד, ובכ"ז רב ה' את ריבם כי בני ישראל נשבעו להם, והיה הקצף הגדול על מה שבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל, בחשבו אותם כמורדים וכאויבי ישראל מה שלא היה כן, והגזירה הזאת שבקש להכותם ולהשמידם לא נבטלה בעת ההיא כי העם עשו בם כרצונם כנ"ל, ולכן יצא הקצף דוקא בדור ההוא:

(ג) ויאמר דוד מה אעשה לכם. בעתיד, לתקן המעוות: ובמה אכפר. חטא העבר: וברכו את נחלת ה'. שהיא ארץ ה' אשר היתה לקללה:

(ד) ויאמרו אין לנו כסף וכו'. ר"ל כי ישראל עשקו אותם ולקחו את כל אשר להם, כי הותרה הרצועה בפקודת המלך, רק שלא המיתו אותם, ושאול הוא המית מהם כנ"ל, השיבו כי מן שאול וביתו אין תובעים הכסף וזהב שלקחו מהם, כי זה מבקשים מן העם שישיבו הגזלה: ומן העם אין מבקשים נפשות. כי זאת עשו שאול וביתו שהם המיתום:

(ה) ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו. ר"ל אחר שעשה לנו שני דברים, א] אשר כלנו, הוא מה שהמית מהם בפועל בנוב. ב] ואשר דמה לנו נשמדנו, שלפי גזרתו ומחשבתו אשר חשב עלינו, נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל, נגרשנו מערי ישראל והיינו לטרף, שזה קיים עוד עתה, ואם נמחול על מה שהמית מאתנו, לא יתוקן הדבר בעתיד כי כבר נחשבנו כצאן טבחה, והעם לא יקחו מוסר ועשו בנו כרצונם, וכ"ש שלא ישובו לקרב אותנו ולהשיב את אשר לנו, ולתת לנו מחיה בארץ, וא"כ למגדר מלתא ולמען ישמעו העם וייראו:

(ו) יתן לנו שבעה אנשים מבניו והקענום לה'. ובזה ילמדו העם ק"ו, שאם לבני המלך נעשה משפט חרוץ על שהרעו אותנו, כ"ש ליתר העם: ונוקע אותם בגבעת שאול. ששם בני בנימין ומשפחת שאול הנמשכים עוד אחר דעתו, ויראו וייראו ולא יזידון עוד. לפ"ז לא רצו לעשות זאת דרך נקמה, רק למגדר מלתא ולהסיר המכשלה בל יהיו עוד נרדפים בעתיד, ושבזה יראה כל העם כי ה' קבע את קובעיהם נפש, וייטיבו את אשר הרעו. ומה שלא בקשו רק שבעה, כי לא היו יותר, כי ידעו שיהונתן לא הסכים בעצת שאול להרע עם הכהנים ועמהם כי היה בעל ברית דוד: ויאמר המלך אני אתן. כי דבר זה הוא נגד משפט התורה, שאין להרוג שנים ביום אחד, ולא יומתו בנים על אבות, וכן מה שתלו נבלתם על העץ, ולא יכלו לעשות כ"ז רק מדין מלך כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' מלכים הלכה י), שהמלך הורג רבים ביום א' ותולה ומניח ימים רבים כדי להטיל אימה ולשבר יד רשעי עולם, ודבר זה יצא לו ממעשה הגבעונים פה, וכמ"ש ביבמות (עט א) שהיה בזה תקון העולם להטיל אימה ופחד בל יפשטו ידם בגרים הגרורים האלה, לכן אמר המלך אני אתן, מצד דין מלך, שרק בידו היה התוקף לעשות כזאת:

(ז) ויחמול. כיון שהיה זה בידו הציל את מפיבושת שלא היה אביו באותה עצה כי היה קשור בשבועה לדוד. ובזה סרה הקושיא איך הומתו בנים על אבות, כי דין המלך משונה בזה מדין התורה. והגם שאמציה מלך יהודה בני המכים לא המית (מ"ב יד, ו), שם לא היה זה צורך שעה, לא כן כאן שהיה לצורך שעה:

(ט) והם הומתו בימי קציר. שאז בראותם שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר, בקש פני ה', ותיכף ראה לתקן את אשר עותו:

(י) ותקח וכו' עד נתך מים עליהם. שכאשר ירד הגשם מן השמים ידעו שפקד ה' את עמו, וכי הוסרה המכשלה:

(יב) וילך דוד. כבר הזכרנו כי דקדק ה' עם שאול בחירו כחוט השערה וקבל ענשו על כל חטאיו, ואחר שבעון הריגת כהני ה' נהרג הוא ובניו, היה ענשו על עון הגבעונים מה שלא נספד כהלכה, ונרצה עונו כבר, רק באשר הרע הזה עשה פרי גם אחר מותו וגם ביתו אחריו, וישראל בימי דוד השחיתו את המרודים האלה, בא עליו העונש שנית כדי לתקן הדבר בעתיד למגדר מלתא. ואחר שבא עליו עתה עונש אחר, היה העונש הראשון שלא נקבר ונספד כראוי, לבטלה, ולכן פי' חז"ל (יבמות עח ב) שבא התשובה אל שאול ואל בית הדמים, על שאול שלא נספד כהלכה, ירצה שאחר שעון הגבעונים בדור ההוא, למה לא נספד שאול כפי הראוי לו, והלא החטא קיים ויבא עליו עונש אחר, ולכן הלך דוד ויקח את עצמות שאול, תקן שני דברים, א] מה שנקבר שלא בקברות אבותיו, עז"א ויקח וכו' מאת בעלי יביש גלעד:

(יג) ב) שלא נספד כהלכה, עז"א ויעל משם וכו' ויאספו את עצמות המוקעים, שהעלם והעבירו אותם בכל שבטי ישראל כמ"ש חז"ל וכולם התאספו לכבודו להספידו. והגם שעבר זמן ההספד, העלה את עצמות המוקעים שהיו תוך י"ב חדש, ואגבם הספידו גם לאבותיהם:

(יד) ויקברו. נגד הא' שנקבר שלא במקומו, אמר ויקברו בצלע סמוך לירושלים (כמ"ש (יהושע יח, כח) וצלע האלף והיבוסי) בקבר קיש אביו. ונגד הב' שלא נספד כהלכה, אמר ויעשו ככל אשר צוה המלך, בענין כבודו והספדו, ועי"ז ויעתר אלוהים לארץ:

רלב"ג שמואל ב פרק כא

(א) על אשר המית את הגבעונים – ידמה שכבר המית מהם בקנאתו לבני ישראל ויהודה כמו שזכר אחר זה ובקש להכותם כלם והשמיד' מהתיצב בכל גבול ישראל כי הוצרכו לברוח ואחשוב שעשה זה בעבור התחבולה אשר הביאו בה נשיאי ישראל להשבע להם כמו שנזכר בספר יהושע:

(ו) והוקענום – הוא מענין תלייה כי בה יתקע הנפש מהנתלה בזולת מכה וחבורה:

(ח) ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל – ידוע כי עדריאל היה בעל מרב אחות מיכל כמו שקדם ולזה הוא מבואר כי לא היו אלו בני מיכל ועוד שהרי אמר במה שקדם ומיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה ולזה הוא מבואר שהרצון בזה שכבר גדלה אותם:

(יד) ויעתר אלוהים לארץ אחרי כן – ר"ל אחר שלקחו נקמת הגבעונים מבני שאול וקברו עצמות שאול ויהונתן ועצמות המוקעים בקבר קיש אבי שאול כמו שצוה המלך והנה זכר תחלה כי הגבעונים לא מבני ישראל המה לפי מה שבקשו מזה היה בו מן האכזריו' ומיעוט החמלה כאילו יאמר שזאת התכונה היתה לא לו כי לא מבני ישראל המה:

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף סט עמוד א

/מתני'/. עשרה יוחסים עלו מבבל: כהני, לויי, ישראלי, חללי, גירי, וחרורי, ממזירי, נתיני, שתוקי, ואסופי. כהני, לויי וישראלי – מותרין לבא זה בזה; לויי, ישראלי, חללי, גירי וחרורי – מותרין לבא זה בזה; גירי וחרורי, ממזירי ונתיני, שתוקי ואסופי – כולם מותרין לבא זה בזה. ואלו הם שתוקי – כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו, אסופי – כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא את אביו ולא אמו. אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי.

ר' עובדיה מברטנורא מסכת קידושין פרק ד, א

נתיני – גבעונים שמלו בימי יהושע, ונאסרו לבא בקהל:

מלאכת שלמה מסכת קידושין פרק ד

ונתינים. בהדיא כתיב בעזרא סי' ב' כל הנתינים ובני עבדי שלמה שלש מאות תשעים ושנים גם בסי' ח' כתיב ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים נתינים מאתים ועשרים, ומצאתי כתוב בתוי"ט כהני הנו"ן בחיריק כמו שאתה קורא החנוכי הפלואי ע"כ, משמע שג"כ בכולהו גרסינן להו הכי ותימה הוא בעיני דבשלמא אי הוה תני הכא הכי עשרה יוחסין עלו מבבל יחס הכהני לשון יחיד כדכתיב התם לחנוך משפחת החנוכי וכו' ניחא דגם הכא גרסינן לה כי התם אבל השתא דלא תנא אלא יוחסין לשון רבים נלע"ד דגרסי' לכולהו בנקודת צירי שהוא לשון רבים בלשון תרגום והוי כאילו תנא עשרה משפחות כהנים לוים וישראלים חללים גרים חרורים ממזרים נתינים שתוקים אסופים שנקודת הצירי בלשון תרגום לרבים תשמש במקום חיריק לרבים בלשון הקודש:

כהני לויי וישראלי מותרין לבוא זה בזה. לויי וישראלי חללי גרי וחרורי מותרין לבוא זה בזה גרי וחרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבוא זה בזה כך צ"ל וצריך למחוק מלות ור' יהודה אוסר דבמתני' דהכא ופי' רש"י ז"ל אבל כהנים בחללי גרי וחרורי לא שחללה בלאו וגיורת ומשוחררת בחזקת זונה ע"כ, ור' אלעזר פליג בסמוך אמתניתין, ומכאן ג"כ הוכיחו תוספות ז"ל בר"פ אלו נערות דנתין היינו כשהוא גר דאי עדיין הוא בעבדותו לישראל ולמזבח ה' היכי קתני דחרורי מותר בנתין הא תנן לישא שפחה אינו יכול ע"כ ובסמוך אכתוב לשון הר"ן ז"ל, ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"מ פי' מתני' דקתני דעלו פסולין לארץ ישראל ומשמע דאין כל הארצות בחזקת מיוחסות חוץ מבבל בלבד אבל חכמים אומרים כל ארצות בחזקת כשרות הן עומדות ואמוראי נינהו אליבא דשמואל דאיכא מ"ד משמו דכל הארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל, עוד בגמרא הלל שונה עשרה יוחסין עלו מבבל ומותרין לבוא זה בזה, ועיין עליו בתוספות דף ע"ה שפירשו בתירוץ אחרון דמותרין לבוא זה בזה היינו כסדר דמתני' גם בתוספות רי"ד כתוב הלל שונה יוחסין וכו' פי' היינו מתני' שהיתה שנויה כך מימות הראשונים ומשום דרבי קאתי מדבית הלל להכי אמר הלל שונה וכדי לייקרה ושאין לחלוק עליה אמרינן ע"כ, וכתב הר"ן ז"ל הא דתנא חרורי דמשמע דעבדים לא אליבא דר' טרפון דקיימא לן כותיה ה"ה לממזרים דמותרין בעבדים אלא דמשום דאינך השנויים במשנתנו שאין מותרין בעבדים תנא חרורי, וא"ת והני כולהו גרי וחרורי ממזרי שתוקי ואסופי היאך מותרין בנתינה והא קיימי בלאו דלא תתחתן בם דקאי אשבעה עממין בגירותן אליבא דרבא בפרק הערל וי"ל דלא מחייבי בלאו דחיתון אלא היכא דאיכא חששא דכי יסור לפי שלא חששה תורה לייחס אלא המיוחסין אבל הפסולין לא אלא דבגיותם אסירי משום חשש הסרה אבל נתינים שהם גרים וחייבין בכל המצות לאו בני הסרה נינהו, ועיין במה שכתבתי בשמו מה הם נתינים ברפ"ג דכתובות, וכתוב בתוס' רי"ד עשרה יוחסין עלו מבבל זה שאינו מונה עבדים עמהם מפני שאינם בתורת קדושין וכל הני פסולין דמתני' קדושיהן קדושין דהא נתגיירו ואינם עבדים גמורים אלא גזרו עליהם ועשאום כעבדים להבדל ישראל מהם ותנן ואלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית אלמא מדיש לה קנס כגיורת חשיבא ולא כגויה ועדיפא משפחה דאין לה קנס ע"כ, וביד ספט"ו דהלכות איסורי ביאה ובפי"ט סימן ט"ו י"ז, ובטור א"ה סימן ח':

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת קידושין פרק ד

[א] כאשר עלה עזרא מבבל לא השאיר שם פסול כלל אלא כהנים לוים וישראלים מיוחסין, וכך אמרו לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסלת נקיה, והעלה עמו אלו העשרה יוחסין מפני שחשש שמא יתערבו עמהם, לפי שאין שם בית דין הגדול לשמור על כך, לפיכך העלם לירושלם שיש שם בית דין הגדול ולא יניחום להתערב. ונתיני, הם הגבעונים שנתגיירו בימי יהושע אשר בהם נאמר ויתנם יהושע חוטבי עצים וכו'.

שושנים לדוד מסכת קידושין פרק ד

ד"ה כולם וכו', אלא דבגיותם וכו'. פי' דלא תתחתן בם בז' עממין לא שייך בפסולים אלא בגיותם דהני עממין אבל בגרותם כגון נתינים שרו. והבית דוד כתב: קשיא לי בגיותן מאן דכר שמיה וכו'. וכמדומה שבתנומות עלי משכב כתב לקושיא זו:

תוספות ר' עקיבא איגר מסכת קידושין פרק ד

[אות מה] בא"ד לאו בני הסרה נינהו ע"כ. לא זכיתי להבין דהרי חרורי אסור בשפחה כדאיתא במתני' פ"ד מ"ה דגיטין הרי דמוזהר בלאו דחיתון א"כ אמאי מותר בנתינה ועי' בתוי"ט לעיל פ"ג מי"ג. ובתוס' יבמות ד' ע"ט כתבו דלאו דלא תתחתן איכא למילף משאר פסולי קהל כגון ממזר עמוני ומואבי דשרו בקהל גרים אבל לאו דלא יהיה קדש ל"ש למילף דהא לא תפסי קדושין בשפחה ולא הוי דומיא דשארי פסולים ומש"ה חרורי מותר בממזר ואסור בשפחה והא דממזר מותר בשפחה היינו כדכתב הר"ן בשם ר"ת בסוף פ' דלעיל כמ"ש התוי"ט שם בשמו (ועי' פ"ד מ"ד דגיטין בתוי"ט מה שהביא בשם התוס'):

רש"י מסכת קידושין דף סט עמוד א

נתיני – גבעונים שמלו בימי יהושע ואמרינן ביבמות (דף עח:) דוד גזר עליהם.

חידושי הרמב"ן מסכת קידושין דף סט עמוד א

גירי וחרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה. למאי דאמר רבי טרפון (לעיל סופ"ג) ה"ה נמי לעבדים בממזרים, ולא תנא חרורי אלא משום שאר השנוים במשנה דאסירי בעבדי, ועוד דיוחסין דעלו מבבל כייל ואזיל ומפרש.

ואיכא למידק היאך הם מותרין לבא בנתיני והא אמרינן ביבמות דף (ע"ו א') דבגיותן לית להו חתנות ובגירותן הוא דאית להו חתנות ונתינים חייבים עליהם משום לא תתחתן, וא"כ היאך אלו מותרים בהם. וע"כ חייבין הן בלאו דחיתון, דאי לא לישתרו נמי בגוים ועבדים, ואיכא למימר בכל לאוי דפסול יוחסין לא מחייבי, כי היכי דלא מחייבי בלאו דלא יבא ממזר דלא מיקרו קהל ולא חשש הכתוב לייחס הפסולים, והם דאסירי בגוים ועבדים משום דכתיב בתך לא תתן לבנו וגו' כי יסיר את בנך מאחרי, והני נמי בכלל ישראל נינהו ואסור שמא יסיר לבו לע"ז, ובלאו דלא יהיה קדש נמי מחייבי, דכיון שאינן חייבים בכל המצות סורן רע ואית בהו משום שמא יסיר, ומצינו שהשוה הכתוב כנעני ועבד בכל מקום של יוחסין שהרי אינן בתורת קדושין וגירושין ומשום הכי ליתנהו בחיתון, ואי קשיא והא אמרינן ביבמות (ע"ט א') דדוד גזר על הנתינים ופירשו שם שגזר עליהם עבדות, ואם כן היאך מותרים לבא באלו שהרי כולן חוץ מממזרים אסורין בעבדים, ואיכא למימר כי גזור רבנן בכשרים אבל בפסולים לא גזור, לפיכך כל אלו שהם פסולין לא אסרו עליהם הנתינים מחמת עבדות, ודכותה איתא התם בפרק הערל.

חידושי הרשב"א מסכת קידושין דף סט עמוד א

גירי חרורי ממזרי נתיני שתוקי אסופי מותרין לבא זה בזה. לאו [דוקא חרורי] דה"ה לעבדי בממזרי לדברי ר' טרפון, ולא תנא חרורי אלא משום הנך כלהו דמתני' דאינן מותרים בעבדים, וא"ת והיאך שתוקי ואסופי מותרים בנתיני והא קיימי בלא תתחתן בם ואפי' בגירותן כדאמרינן ביבמות (ע"ו א') דבגיותן לית להו חתנות בגירותן הוא דאית להו חתנות וקאמר רחמנא לא תתחתן בם ושתוקי ואסופי אסירי באיסורי חתון על כרחין דאי לא לישתרו אפי' בגוים ובעבדים, איכא למימר דודאי בכל לאוין דפסול יוחסין לא מיחייבי כי היכי דלא מיחייבי בלאו דלא יבא ממזר דלא מיקרו קהל ולא חשש הכתוב לייחס הפסולים, והא דאסירי בגוים משום לא יסיר את בנך מאחרי דהני נמי בכלל ישראל הן והילכך אסור שמא יסור לבנו לע"ז ובעבדים נמי אסירי משום שאינן חייבין בכל המצות כישראל ועדיין סורן רע ואית בהו קצת משום חשש ע"ז, ומיהו מותרין הן בנתינין דאע"ג דאמרינן ביבמות פרק הערל (ע"ט א') דדוד גזר עליהן כלומר שיהיו עבדים, איכא למימר עבדים מיהא לא הוו אלא שגזרו עליהם להיותן כעבדים וכי גזור לכשרים לפסולים לא גזור ולפיכך כל אלו שהם פסולים אינם אסורים בנתינים.

חידושי הריטב"א מסכת קידושין דף סט עמוד א

נתינים. הם הגבעונים ונקראים כן על שם ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים, ותמיה מילתא דהא במכות (י"ג א') מוכח דאיסור נתינה דאורייתא דתנן אלו הן הלוקין ממזרת ונתינה לישראל, וליכא למימר דבגררת ממזרת נקט נתינה כדקתני נמי חלוצה בגררת גרושה, דאם כן הוה ליה לפרושי בתלמודא דממזרת ונתינה אינו חייב אלא אחת כי היכי דפריש תלמודא בגרושה וחלוצה דקתני אינו חייב אלא אחת, ותו דבשלמא חלוצה דמתרביא מדין גרושה נקט לה אגב גררתה, אלא נתינה דלא מתרביא מממזרת ושני שמות חלוקים אמאי תני לה אגב גררתה, אלא ודאי דנתינה דאורייתא, והכי נמי אמרינן בכתובות בפרק המדיר (ע"ז א') גבי מתניתין דאלו שכופין אותן להוציא דלהכי לא קתני ממזרת ונתינה משום דתנא דרבנן קתני דאורייתא לא קתני, ואילו ביבמות (ע"ט א') אמרינן דנתינים יהושע גזר עליהם והתם נמי אמרינן דוד גזר עליהם, ואיכא למימר דודאי מדאורייתא אסורין לבוא בקהל דהא משבעה עממין היו דכתיב בהו לא תתחתן בם, ובגירותן הוא דאית להו חתנות, אלא שהיו כגרים משוחררים כמצרי ואדומי או כעמוני ומואבי שלא היו משתעבדים בהם, וגם לא היו אסורים לבוא בקהל אלא הם עצמם אבל דורותיהן מותרין, שלא כתב רחמנא בשבעה עממין איסור דורות וזרען שנולד בקדושה מותר, ויהושע גזר עליהם שעבוד כל זמן שבית המקדש קיים וממילא אסרם לבא בקהל תוך זמן זה, ואתא דוד וגזר עליהם שעבוד ואיסור קהל לדרי עלמא, ודאמרינן נמי (שם) משה גזר עליהם, היינו שעבוד, אלא שלא גזר אלא לההוא דרא שהיו אסורין לבוא בקהל מדין תורה כדי שלא יטמעו בהן ישראל, ויהושע ודוד גזרו עליהם לדורות כדאמרן, והא דתנן בכתובות (כ"ט א') אלו נערות שיש להם קנס הבא על הגיורת ועל הנתינה כו', ומני נתינה בפסולי ביאה דאורייתא דרבינהו רחמנא לקנס כדמפרש עלה בגמרא, מיירי בנתינה ראשונה שאסורה מן התורה כדכתיבנא ושלא כדברי רש"י ז"ל.

ואיכא דקשיא ליה כיון דדוד גזר עליהם שעבוד, לרבנן דאמרי בפירקין דלעיל דממזר אסור בשפחה, היכי תנן הכא דמותר בנתינה דקתני ממזרי ונתיני מותרין לבוא זה בזה, ויש שתירץ שלא גזר דוד שעבוד על הנתינים אלא לגבי כשרים אבל לגבי פסולין אין להם דין עבדים, ולי נראה דנהי דגזר עליהם דוד שעבוד דורות להשתעבד בהם כדין עבדים, לא הוסיף באיסורן לענין יוחסין להיות כדין עבדים לזה כלל אלא באיסור נתינות ושיהו מותרין בממזרים כדינן.

והא דתנן (גבי) [גירי] חרורי ממזרי נתיני שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה. אליבא דרבי טרפון לאו דוקא חרורי בממזרי דהא סבירא ליה דממזר מותר בשפחה, והא דנקט חרורי משום אידך דאסירי בעבדים, אי נמי דכיון דרישא קא מני יוחסין שעלו מבבל אזיל ומפרש דינייהו כדאיתנהו.

ואיכא למידק היאך גירי וחרורי וכולהו אידך מותרין בנתינים, דהא נתינים הוו בכלל איסור לא תתחתן בם כדפרישית דבגירותן אית להו חתנות וכבר דוד גזר עליהם דורות, וכל אלו השנויין כאן חייבין הם בלאו דלא תתחתן בם כישראל ובכולהו לאוי, בר ממזר דליתיה בלאו דלא יהיה קדש לרבי טרפון מטעמא דפריש רבינו תם ז"ל לעיל (ד"ה אמר), תדע שהרי אסורין הם בגוים כישראל משום לא תתחתן בם ומשום כי יסיר, והוא הדין שאסורין בעבדים חוץ מממזר, ואיכא למימר שאין כל אלו אסורין בשום לאו דיוחסין דהא לא איקרו קהל כדלקמן בפירקין, אלא דבגוים ועבדים אסורין משום דכתיב בלאו דידהו כי יסיר והני נמי בני הסרה נינהו וחששה תורה שידיחום לעבודה זרה, וכן בעבדים שסורן רע כיון דלא שייכי במצות אסירי מהאי טעמא, והוציאו בלשון לא יהיה קדש למעט ממזר לרבי טרפון, רבינו הגדול ז"ל.

בית הבחירה (מאירי) מסכת קידושין דף סט עמוד א

אמר המאירי פירוש כשעלה עזרא מבבל הביא עמו כל גדולי הדור והחכמים שבהם עד שלא נשאר בבבל מי שיתעסק לבדוק ביוחסיהם שלא יתערבו פסולים בכשרים וחשש שמא המיוחסים שבהם כשתהא העניות שולטת בהם ושלא יראו ביניהם אנשים של צורה שיהיו יראים או בושים מהם וכן שיהיו מודיעים להם ענין פיסולם יעשו עצמם כמעלימים עין בענינם עד שיהיו מתרצין להם בחתון ויטמעו זה בזה ותהא כלה חשודה בפסול ומתוך כך כיון להעלות עמו כל הפסולין שבה עד שיהא הנשאר סולת נקיה ולא חשש שמא תתקלקל ארץ ישראל בכך שהרי הסנהדרין היו שם ומנהיגים הרבה שמונעין כל קלקול הבא מדרכים אלו וכמו שאמרו לשכת הגזית ששם היו יושבין מיחסי כהנה ולויה ר"ל הבודקים ביוחסיהם הן לעבודה הן לתרומה וכן שחכמי הדור מצויין לשם לבדוק בכל מה שצריך בהנהגתם וביאר במשנה זו שעשרה יוחסין עלו עמו מבבל א' כהנים ב' לויים ואע"פ שכתוב ומבני לוי לא מצאתי שם לא מצא מן הכשרים אלא מאותן שקצצו בהונות ידיהם בשיניהם על נהרות בבל על שהיה נבוכדנצר מכריחם לשיר לפניו משיר ציון כדי שיראו לו שאינן יכולין למשש בנימי הכנורות ועוד יש לפרש שבאותו היום לא מצא אבל חזר לבבל והביא מהם וכדכתוב וישבו הכהנים והלויים המשוררים ג' וישראלים ד' חללים והם הנולדים מפסולי כהנה ה' גרים ו' משוחררים ואע"פ שגרים ומשוחררים אחד הוא מכל מקום כל שנתגייר בלא שום סיבה של עבדות אהוב יותר וכמו שאמרו במסכת הוריות מפני מה הכל רוצין לישא גיורת ואין הכל רוצין לישא משוחררת מפני שזה בכלל ארור ר"ל עבד עבדים יהיה לאחיו וזה אינו בכלל ארור ז' ממזרים והוא הנולד מכל ערוה שאין קדושין תופסין בה ח' נתינים והם שביארנו ענינם למעלה ט' שתוקי ויתבאר בסמוך שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו וענינו פנויה שזינתה וילדה ולא נבדקה לישאל ממי ומתה או שנתחרשה עד שאינה יכולה ליבדק ופיסולו של זה מספק ממזרות שמא מממזר נתעברה או שמא מאחד מן העריות הא מכל מקום אם נבדקה אמו יש לה דין אחר והוא שאם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת וכשר לכל דבר ואף ברוב העיר פסולין אצלה אפילו היתה ארוסה ואמרה מארוס נבעלתי ואם אמרה לממזר נבעלתי אינה נאמנת לעשותו ממזר ודאי ואף כשהוא מודה אלא שהוא ספק ממזר ועל שם דבר היה קורא אבא שאול לשתוקי בדוקי כמו שהתבאר בגמרא ומכל מקום זה שהכשרנו באומרת לכשר נבעלתי שנאמנת בין להכשיר את עצמה בין להכשיר את בתה אף ברוב פסולין דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אף ברוב כשרים אין מכשירין אף בבתה להכשירה לכתחלה עד דאיכא תרי רבי רוב העיר ורוב סיעה וכן כתבוה גדולי הדורות בראשון של כתבות י' אסופי ויתבאר בסמוך שאינו מכיר לא את אביו ולא את אמו והוא שהושלך בשוק ונאסף על ידי מי שנכמרו רחמיו עליו ואף זה פיסולו ספק מספק ממזרות שמא אשת איש היא שזינתה ואי אפשר לה לתלות בבעלה ומתוך בשתה היא משליכתן בשוק או שמא פנויה היא וכן יש לחוש שמא מחמת רעבון הושלך ומתוך כך דנין אותו בספק ממזר זהו ענינם של יוחסין ומכלן היו בבבל והעלה עזרא עמו כל הפסולין כמו שביארנו:

ואחר כך מתחיל בסדר עירובן זה בזה על אי זה צד מותר ועל אי זה צד אסור ואמר כהני לויי וישראלי מותרין לבא זה בזה אבל כהן אין יכול לידבק מישראל ולמטה שהרי חללה אסורה לו וגיורת ומשוחררת הרי היא בכלל זונה שאסורה לו לויי וישראלי חללי גירי חרורי מותרין לבא זה בזה שאף הלוי דינו כישראל ליוחסין של אישות גירי וחרורי ממזר ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה והוא שהגר מותר בממזרת מצד שלא נאסר הממזר אלא לבוא בקהל וקהל גרים לא איקרי קהל ומשוחרר דינו כגר וכן מותר בנתין שאף הנתין הוא כעין גר ולא נשאר באיסור חתנות אלא לגבי ישראל ושתוקי ואסופי אע"פ שהם ספק ישראל כשר מותרין בממזרת שהרי נאמר בקהל י"י בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ואף שתוקי ואסופי מדין תורה מותר הוא בישראל שהרי כתוב לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא אלא שמעלה עשו ביוחסין וכל האסורין לבא בקהל מותרין וכו' וטרחו בה בגמרא לפרש שאם באסורים לבא בקהל ישראל הוא אומר כן שהם ממזר נתיני שתוקי ואסופי הרי כבר נאמר בסמוך כן וכמו שאמר גרי וחרורי ממזר נתיני שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה וודאי פירושו כל אחד מאלו הששה עם אחד מן האחרים שבהם ר"ל שלא כיון לומר שהגר והמשוחרר מזדווג בארבעה האסורין בביאת קהל לבד אבל לא הארבעה זה עם זה שהרי מכיון שהזכיר את כלם ואומר עליהם דרך כלל מותרין לבא זה בזה פירושו על כל אחד מהם עם חברו ועוד שהרי יש לך לדקדק הא מותר אסור והרי גר מותר לבא בקהל ומותר בממזרת ואם פירושו על האסורים לבא דרך כלל בקהל כהנה שהם גירי וחרורי ומשם ולמטה ואע"פ שכבר הוזכרו כל הששה גם כן שמא בא להוסיף גיורת פחותה מבת שלש שלא היינו כוללים אותה בראש המשנה מפני שלא היינו אוסרים גיורת אלא כסתם זונה ופחותה מבת שלש שנים אינה בכלל זונה ועכשו בא לכלול בכלל זה גיורת או משוחררת בפחות משלש להודיע שאף אלו אסורות לכהן הרי מכל מקום אין זה כלום שהרי אלמנה וגרושה וחללה זונה מן האסורין לבא בקהל כהנה ואסורות באלו והעלו בגמרא בפירושה שזו נאמרה לדעת ר' יהודה שאוסר גר בממזרת וכנגד מה שנאמר במשנתנו ומשנה זו נאמרה בגר עמוני ומואבי שאסורין לבא בקהל ואמר כל האסורין לבא בקהל כגון גרים אלו ר"ל של עמון ומואב וממזרי ונתיני ושתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה אף לר' יהודה וזה שאמר ור' יהודה אוסר פירושו אע"פ שר' יהודה אוסר בשאר גרים ומפני שסובר שקהל גרים איקרי קהל מודה הוא באלו שאינן קהל הואיל ואסורין לבא בקהל ומתוך כך מותרין באלו ומכל מקום הלכה שאף בשאר גרים כמו שכתבנו ור' אליעזר אומר וכו' ודבריו חוזרים למה שיצא ממשנתנו למעלה שממזרים ונתינים ושתוקים ואסופים מותרים לבא זה בזה שלא היו סוברים דין מעלה עשו ביוחסין אלא בקהל ודאי והוא חולק לומר שאע"פ שהגר מותר בכלם וכן הנתין מכל מקום כל שמצד ממזרות ודאן בודאן כגון ממזר בממזר מותר אבל ודאן בספיקן כגון ממזר בשתוקי ואסופי או ספקן בודאן כגון שתוקי ואסופי בממזר או ספיקן בספיקן כגון שתוקי באסופי או אף שתוקי בשתוקי אסור שמא זה ממזר וזה אינו ממזר ולא מן הדין שהרי בקהל ודאי הוא דלא יבא וכו' אלא מעלה עשו ביוחסין אף בספיקן והלכה כר' אליעזר ומעתה ממזר ספק או שתוקי ואסופי אסור מדרבנן בבת ישראל ואסור בממזרת ואפילו ממזרת מספק שהרי שמא זה ממזר וזה אינו ממזר וכלן מותרין מיהא בגיורת ומשוחררת והולד הולך אחר הפגום ר"ל שהוא שתוקי או אסופי או ממזר ספק ורבותי חולקין לומר ששתוקי בשתוקי או אסופי באסופי מיהא מותר כולי האי לא גזיר ואע"פ שאמרו בגמרא כותי לא ישא כותית בזו אינה אלא לדעת האומר שממזרות בודאי נתערב בהם ואדרבא זו סעד לדבריהם שכותית בכותית אמרו שתוקי בשתוקית ואסופי באסופית לא אמרו אלא שמכל מקום בבריתא מצאתי כותי לא ישא כותית וכן שתוקי ואסופי כיוצא בהן ואלו הן ספיקות שתוקי ואסופי וכותי ופירשו בגמרא על ספיקן של כותיים שהוא מספק ממזרות או מספק עבדות והוא ששפחות נתערבו בהם והולידו וכבר עשאום אחר כן כגוים גמורים כמו שהתבאר ואף במשנתנו לא כללוה בכלל יוחסים מפני שאין שום אחד מן האחרים מותר בהם:

פסקי רי"ד מסכת קידושין דף סט עמוד א

עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי וישר' חללי גירי חרורי ממזרי נתיני שתוקי אסופי, כהני לויי וישר' מותרין זה בזה, לויי ישר' חללי גירי מותרין לבוא זה בזה, גירי חרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבוא זה בזה, איזהו שתוקי כל שמכיר את אביו ואינו מכיר את אמו, אסופי כל שנאסף מן השוק ואינו מכיר לא את אביו ולא את אמו, אבה שאול היה קורא לשתוקי בדוקי. פי' זה שאינו מונה עבדים עמהן מפני שאינן בתורת קידושין, וכל הני פסולין דמתני' קידושיהו קידושי', והנתינים נמי קידושיהו קידושי דהא נתגיירו ואינן עבדים גמורין, אלא גזרו עליהן ועשאום כעבדים להבדל מהם יש', ותנן אילו נערות שיש להן קנס, הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותי', אלמ' מדיש להן קנס כגיורת חשיב להו ולא כגויה דאילו גויה אין לה קנס.

תוספות רי"ד מסכת קידושין דף סט עמוד א

זה שאינו מונה עבדים מפני שאינם בתורת קדושין וכל הני פסולין דמתני' קידושיהן קידושין והנתינים נמי קדושיהן קדושין דהא נתגיירו ואינן עבדים גמורין אלא גזור עליהם ועשאום כעבדים להבדל ישראל מהם. ותנן ואלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית. אלמא מדיש לה קנס כגיורת חשיבא ולא כגויה ועדיפא מהשפחה דאין לה קנס:

תוספות רבינו שמואל (בשיטת הקדמונים) מסכת קידושין דף סט עמוד א

נתיני. פ"הה) גבעוני שמלו בימי יהושע, וקשה הא דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם, אפי' לא נשבעו נמי, כדאמרי' פ' אלו נאמריןו) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות, הא למדת שאם חוזרים בתשובה מקבלין אותן. ויש לפרש שלא מלו מיד אלא לאחר שקבלוםז). ובקונטרס פי' שםח) דדוקא כנעני הדר בחו"לט), וכן מוכח שמעתא דהתם. והא דתניא פ' השולחי) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, יכול אפי' בגוי שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז הכתוב מדבר, ת"ל לא תסגיר עבד אל אדוניו, וההוא קרא בז' אומות כתיב. ההיא נמי איכא לאוקומי בכנעני שבחו"ל, אבל שבא"י [אין] מקבלין. ואע"ג דשמעינן מההוא קרא דסוטה שבחו"ל מקבלין, איצטריך קרא דלא תסגיר ללאו, ולאשמועינן עמך ישב בקרבך, וקרא דסוטה אין מיותר דגבי אבני הר עיבל כתיב שכתבו להן מלמטה, למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות:

ממזרי ונתיני. לפר"ת דנתיני אסורים מדאורייתא משום לאו דלא תתחתן, ומה שדוד גזר עליהם היינו שיעבוד. (כדפריך) [כדפרי'] בר"פ אלו נערותיא), קשה היאך ממזר מותר בנתינה. וי"ל לא תתחתן לא כתיב אלא בישראל כשרים, דלא הקפידה תורה על הפסולים, ולא על הגרים, כיון שמותרים בממזריםיב):

גליון מהרש"א מסכת קידושין דף סט עמוד א

גמרא הלכה כר' טרפון. ועבד בנתינה. עי' חגיגה ב' ב' בתוס' דיבור השני המתחיל לישא שפחה. ושם מבואר דה"ה ממזרת בעבד מותר משא"כ לרמב"ם כמבואר בב"ש סי' ד' ס"ב:

הערות הגרי"ש אלישיב מסכת קידושין דף סט עמוד א

מתני', עשרה יוחסין עלו מבבל. וכתב הפני יהושע דהאי עשרה לאפוקי עבדים. ונראה דאע"פ דבקרא דעזרא איתא דעבדים נמי עלו מ"מ נראה דשאני עבדים משאר פסולין, דשאר פסולין טיהר את בבל לגמרי מהם והעלם כולם כמבואר בסוגיית הגמ' משא"כ עבדים אה"נ דעלו מהם (א"ה, דהרי ודאי עלו עם אדוניהם), והא דלא העלם עמו נראה בזה תרתי, חדא דהרי ממון בעלים הן ואיך יפקיעם מן הבעלים, ועוד דכיון דהם משועבדים לאדונם ותחת ידו הוו א"כ ליכא למיחש כ"כ שיתערבו באחרים (א"ה, ע' תוס' רי"ד).

גירי וחרורי ממזירי ונתיני שתוקי ואסופי כולם מותרים לבוא זה בזה . הנה בהא דנתיני נקטו רוב הראשונים דלרבא דס"ל דלא תתחתן בם נאמר בז' אומות בגירותן א"כ נראה דנתינים אסורים דבר תורה דור הראשון דלא כתיב בהו דורות אבל דורות הבאים דוד גזר עליהם. והקשו הראשונים דהכא דתנן דגירי וחרורי ממזירי ונתיני מותרין לבוא זב"ז בשלמא ממזר מותר בנתין ל"ק וכדעת ר"ת דס"ל בדעת ר"ט לעיל דממזירי לא הוו בכלל לאו דלא יהא קדש ה"נ לא הוו בכלל האי דלא תתחתן, אבל גירי וחרורי וכו' למה יהיו מותרין בנתיני הא איכא לאו דלא תתחתן, ועכ"פ בדורות הבאים איכא איסור דרבנן דלא תתחתן וא"כ מהיכי תיתי שהותרו לבוא זב"ז.

ויסדו בזה הראשונים חידוש נפלא דכל אלו דהיינו גירי וחרורי וכו' אינם אסורים בשום לאו דיוחסין דלא איקרי קהל וכדלקמן, ורק בלאו דלא יהיה קדש דלאו פסול יוחסין הוא הוו בכלל הלאו, לבר מממזר. והטעם בזה דעיקר האיסור דלא יהיה קדש הוא משום הסרת הזרע מאחרי ה' ולאו פסול יוחסין הוא, וזה איכא נמי בגירי וחרורי ומשו"ה הוו בכלל איסור זה אבל בכל שאר איסורי פסולי יוחסין לא הוו.

והקשה עוד הרשב"א הא נתינים דוד גזר עליהם משום עבדות, וא"כ מבואר כאן דעבד מותר בגירי וחרורי שזה ודאי ליתא וכש"נ, ותי' הרשב"א דגזרו עליהם להיות כעבדים אבל אל עבדים ממש נמצא דעל אלו דלאו קהל הוא לא גזרו. עוד מבואר בראשונים דגזרו עליהם שעבוד כעבדים אבל לא באיסור עבדים ודו"ק.

חידושי המהרי"ט מסכת קידושין דף סט עמוד א

עשרה יוחסין עלו מבבל הקשה רבינו ישעיה ז"ל זה שאינו מונה עבדים עמהם מפני שאינן בתורת קדושין וכל הני פסולים דקתני קדושיהן קדושין והנתינים נמי קדושיהו קדושין שהרי נתגיירו אלא גזרו עליהם כדי להבדיל ישראל מהם ותנן אלו נערות שיש להם קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ומדיש לה קנס אלמא כגיורת חשיבא וא"ת ומה בכך דאין קדושיהן קדושין מ"מ ישראלים פסולים נינהו ומתערבים בישראל וי"ל דלא חשיב אלא יוחסין מי שיש לו יחס ועבד אין לו ייחס ואכתי קשה הו"ל לאסקינהו שלא יטמעו בישראל כי היכי דלהוי בבל סולת נקיה ואפי' תימא שהיו ידועים יש לחוש לדור אחרון שלא יתערבו בישראל וכעובדא דרב יהודה דמייתי בגמרא בההוא יומא אקרען כמה כתובי בנהרדעא וי"ל דאותם שיש להם ספק עבדות ולא היה להם בעלים כופין את רבם ונותן להם גט שחרור ואותם שיש להם בעלים ומשתעבדים להם ליכא למיחש דבעליהן משמרין אותם אי נמי עבדים מאליהם היו בורחים לא"י כדי שיצאו לחירות כדאמרינן בשלהי כתובות הכל מעלין לאר' ישראל לאיתויי עבדים ואין הכל מוציאין לאייתויי עבד שברח מח"ל לארץ ובפרק השולח אמרינן בההוא עבדא דברח מח"ל לארץ ואמרו ליה למריה נכתוב לך שטרא בדמיה וכתוב ליה גיטא דחירות' ואי לא מפקינא ליה מינך מדר' אחי בר יאשיה דדריש לא תסגיר עבד אל אדוניו וכו' ובטענה זו נמי היה יכול לכוף אותם שאין רשות רבם עליהם שישחררום יורשי אדוניהם שאם לא כן ילכו לא"י וא"ת אמאי לא חשיב גר עמוני ומואבי שאיסורן איסור עולם שלא יתערב בהם וכ"ת לא היו מצויין הא אמרינן בגמרא דכי נח נפשיה אמ' הומניה איתא בבבל כולה עמונאי ומסתמא דישראל הוי והיה מגלה רבי שכולם עמונים שהוזהרו בהם פיר' רש"י נזרקה נבואה בפומיה וי"ל בימי עזרא לא היו עמוני גרים אפי' באותו מקום דאמרי' לקמן בגמ' צוה ה' ליעקב סביביו צריו אמר רב יהודה כגון הימניה לפום נהרא אע"ג דרב יהודה בתר הכי הוה דיום שמת רבי נולד רב יהודה וכו' ונראה דרב יהודה היה דורש המקרא עליהם קאמר צוה ה' שלא דר בזמן הבית דהוו עמונים ומואבים שביבי בישי בארעא דישראל אלא לאחר הגלות הוו גזר שיהיו סביביו צריו והיו מצרין להם וכל זמן שמלכות בבל קיימת ואחר כך בדורות אחרונים נתגיירו כולם ואעפ"י שבתחלה כשהיו גרים היו ישראל דרים שם עמהם הודיע רב שבזמנו כולם עמונאי שהניחום ישראל והלכו או שנתערבו בהם: ר' יהודה אוסר לא גרסינן ליה בספרי' המדוייקי' דמאי איסור שייך בהני שכולם מותרים לבא בקהל ועוד דלקמן תנן כל האסורין לבא בקהל מותרי' זו עם זה ר' יהודה אוסר אלמא דמותרין מודה ר' יהודה:

המקנה מסכת קידושין דף סט עמוד א

במתני' עשרה יוחסין עלו מבבל וכו'. וכתב מהרש"א ז"ל אלו עשרה כתות הם כלל ישראל המאמינים בה' וקדושתן הם עשרה קדושות זו למעלה מזו עד כהן שהוא קודש הקודשים כמ"ש בסוף הוריות ושם חשיב ממזר ונתין קודם לגר וחרורי היינו לענין להחיותו וכו'. וכתב עוד ודע כי כמו כן יש בא"י שניתן להם לישראל עשר קדושות זו למעלה מזו עד קודש הקודשים כמו שיש בצבא מעלה עשר קדושות זו למעלה מזו כדאיתא במדרשות כן יש בצבא שלמטה שהם כלל ישראל עכ"ל. ולולי דבריו נראה מה דחשיב הכא גרי וחרורי קודם נתין, אין קושיא מהא דחשיב בהוריות נתין קודם לגר וחרורי דהתם ע"כ מיירי בגרים וחרורי שנתגיירו ונשתחררו הם עצמם דהא נתין נמי בן גרים הוא מ"מ כיון שנולד בקדושה הוא קודם לגר שנתגיר הוא עצמו ולא נולד בקדושה כדאיתא התם, אבל הכא מיירי בבן גרים שנתגיירו אבותיו פשיטא דעדיפא מנתינים שהם מז' אומות, אך הא דהקדים הכא גירי וחרורי קודם לממזר קשה קצת דמשמע התם דממזר עדיף אפילו מבני גרים כיון דאמר התם טעמא דממזר בא מטיפה כשירה וזה שייך אפילו בבני גרים כדאיתא ביבמות דף ע"ח דהא דגר שבא מטיפה פסולה שייך אפילו בדורות הבאים אחריהם, ונלענ"ד די"ל דאותם ממזרים שעלו מבבל אין הכרח שהיו מזרע ישראל דוקא כי כמו כן ימצאו ממזרים בקהל גרים אם נשאו זה את זה בעבירה וכן משמע מקרא דמייתי לקמן ויליף מיניה שעלו ממזרים שתוקי ואסופי שנאמר ואלה העולים מתל מלח וגו' ומסיים קרא אשר לא ידעו אם מזרע ישראל המה, משמע שהיה בספק גרים והיינו דנקיט הכא ממזר לבסוף משום דוודאי גרים כשרים קודמין לגרים ממזרים:

משמרות כהונה מסכת קידושין דף סט עמוד א

מתני' ממזרי ונתיני הקשה הריטב"א לרבנן דס"ט דלעיל ס"ל דממזר אסור בשפחה והיכי שרי ממזרי לנתיני הא נתיני גזר עליהם דוד עבדות ע"ש ולא ידענא מהיכא משמע ליה דלרבנן ממזר אסור בשפחה הא טעמא דרבנן משום דכתיב לו הלך אחר פיסולו ואה"נ דמותר בשפחה אלא דזרעו ממזר כמוהו כמו אם נשא ישראלית מיהו קשיא הגמ' לעיל דמבע"ל אי נושא לכתחילה או דיעבד אמאי לא פשיט ממתני' דממזרי ונתיני מותרין לבא זה בזה וצ"ל כמו שתי' הריטב"א לקושייתו:

פני יהושע מסכת קידושין דף סט עמוד א

משנה עשרה יוחסין עלו מבבל. נראה דנקיט מנינא למעוטי עבדים דאין להם יחס ולא שייך בהו כלל כולהו דינא דמתניתין להתירא או לאיסורא כיון דאין להם קידושין כלל ועוד דלמאי דמסקינן דמתניתין העלום תנן שעזרא העלום בעל כרחם מבבל שלא יתערבו בכשרים נראה דלא שייך הא מילתא כלל בעבדים דלעולם רשות בעליהם עליהם עד שישתחררו משא"כ בכל הנך דקחשיב במתניתין אפשר שישתקע שם פסולם מעליהם ואתי לאערובי בכשרים ועוד דלא שייך כלל למיעבד תקנתא בעבדים לכוף לשחררן דכל המשחרר עבדו עובר בעשה ואותן עבדים שרצו לעלות מעצמן לארץ ישראל בלא"ה נמי יוצאין לחירות כדתנינן בסוף מסכת כתובות [דף ק"י ע"ב], ועוד דלא מקיים בהו הך תקנה דסוף סוף יקנו עבדים אחרים בבבל מכל הטעמים נראה לי דלא מצי עזרא למיעבד בהו תקנתא ומש"ה לא קתני להו משא"כ בנתינים אע"ג דמשום עבדות גזיר עלייהו אפ"ה לא שייך בהו חד מהנך טעמי ומש"ה חשיב להו, כן נראה לי, והא דלא קתני כותים נראה לי דלא הוגלו לבבל ולא עלו ודו"ק:

שם ממזרים ונתינים כולם מותרין לבא זה בזה. וכתב הר"ן ז"ל דלמאי דקי"ל דנתינים אסורין מדאורייתא משום לא תתחתן בם דאיירי בגירותן צ"ל דהא דממזר מותר בנתינה היינו משום דלאו דלא תתחתן בם לא איירי אלא בכשירים ע"ש. ולכאורה נראה דוחק אלא דבפירוש התוספות ביבמות (דף ע"ט ע"ב) מבואר קצת יותר דלאו דלא תתחתן ילפינן משאר פסולי קהל ע"ש:

אמנם לענ"ד נראה ברור דהא דכל האסורין לבא בקהל דמותרין לבא זה בזה ילפינן מפשטא דקרא דכתיב בכולהו פסולי קהל לא יבא בקהל ה' ומדלא כתיב סתמא לא יבא בקהל דהוי ילפינן לכולהו קהל כהונה ולויה וישראל או גרים למאן דאית ליה דאיקרי קהל אלא על כרחך דלדיוקא אתו דוקא בקהל ה' לא יבואו הא מי שאינו קהל ה' מותרין וזה היתר הבא מכלל איסור וכמו שאבאר לקמן גבי חמשה קהלי כתיבי דמהכרח לפרש כן א"כ ממילא שמעינן שפיר דממזרים מותרין בנתינים דלא מיקרי קהל ה' ובזה נתיישב היטב לשון הטור אה"ע (סימן ה') לענין פצוע דכא ע"ש מה שהקשה עליו הב"י ולמאי דפרישית אתי שפיר, וכל שכן דאתי שפיר טפי לשיטת הסוברים דנתינים לא מיתסרי מדאורייתא אלא דור ראשון שנתגיירו בעצמם ובאינך דורות לא הוי אלא גזירה דדוד א"כ ילפינן שפיר דממזר מותר בנתינים בק"ו ממצרי ואדומי שהותרו לממזרים אע"ג דאסירי עד שלשה דורות, כן נראה לי נכון, ועיין בחידושי לכתובות בריש פרק אלו נערות בלשון התוספות:

רבי עקיבא איגר מסכת קידושין דף סט עמוד א

וכולן מותרין לבא זה בזה, בר"ן, וא"ת והני כולהו איך מותרים בנתינה כו' אבל נתיני שהם גרים וחייבים בכל המצות לאו בני הסרה נינהו, ולא זכיתי להבין דהרי חרורי אסור בשפחה כדאיתא במתני' פ"ד מ"ה דגיטין הרי דמוזהר בלאו דחיתון א"כ אמאי מותר בנתינה ועי' בתוי"ט לעיל פ"ג מי"ג, ובתוס' יבמות דף ע"ט כתבו דלאו דלא תתחתן איכא למילף משאר פסולי קהל כגון ממזר עמוני ומואבי דשרו בקהל גרים אבל לאו דלא יהיה קדש ל"ש למילף דהא לא תפסי קדושין בשפחה ולא הוי דומיא דשארי פסולים ומש"ה חרורי מותר בממזר ואסור בשפחה והא דממזר מותר בשפחה היינו כדכתב הר"ן בשם ר"ת בסוף פ' דלעיל, (ועי' פ"ד מ"ד דגיטין בתוי"ט מה שהביא בשם התוס').

רש"ש מסכת קידושין דף סט עמוד א

במשנה נתיני. וכ' התוי"ט לא אמר בגמרא מנלן כו'. ול"נ דהגמרא סמיך על הא דמייתי על כהני כו' קרא דוישבו הכהנים כו' והנתינים כו':

עזרא ב

בעליית עזרא עלו גם גבעונים, ונקראו נתינים. הם נכללו במניין הקהל ולא במניין העבדים והאמהות. הנתינים יחד עם בני עבדי שלמה מנו פחות מאחוז (392 מתוך 42,360).

מג-נד: הַנְּתִינִים: בְּנֵי צִיחָא, בְנֵי חֲשׂוּפָא, בְּנֵי טַבָּעוֹת. בְּנֵי קֵרֹס, בְּנֵי סִיעֲהָא, בְּנֵי פָדוֹן. בְּנֵי לְבָנָה, בְנֵי חֲגָבָה, בְּנֵי עַקּוּב. בְּנֵי חָגָב, בְּנֵי שַׁלְמַי, בְּנֵי חָנָן. בְּנֵי גִדֵּל, בְּנֵי גַחַר, בְּנֵי רְאָיָה. בְּנֵי רְצִין, בְּנֵי נְקוֹדָא, בְּנֵי גַזָּם. בְּנֵי עֻזָּא, בְנֵי פָסֵחַ, בְּנֵי בֵסָי. בְּנֵי אַסְנָה, בְנֵי מְעוּנִים, בְּנֵי נְפוּסִים. בְּנֵי בַקְבּוּק, בְּנֵי חֲקוּפָא, בְּנֵי חַרְחוּר. בְּנֵי בַצְלוּת, בְּנֵי מְחִידָא, בְּנֵי חַרְשָׁא. בְּנֵי בַרְקוֹס, בְּנֵי סִיסְרָא, בְּנֵי תָמַח. בְּנֵי נְצִיחַ, בְּנֵי חֲטִיפָא.

נה-נח: בְּנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה: בְּנֵי סֹטַי, בְּנֵי הַסֹּפֶרֶת, בְּנֵי פְרוּדָא. בְּנֵי יַעְלָה, בְנֵי דַרְקוֹן, בְּנֵי גִדֵּל. בְּנֵי שְׁפַטְיָה, בְנֵי חַטִּיל, בְּנֵי פֹּכֶרֶת הַצְּבָיִים, בְּנֵי אָמִי. כָּל הַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וּשְׁנָיִם.

נט-ס: וְאֵלֶּה הָעֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדָּן אִמֵּר, וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם. בְּנֵי דְלָיָה, בְנֵי טוֹבִיָּה, בְּנֵי נְקוֹדָא, שֵׁשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם.

ע: וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּמִן הָעָם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַנְּתִינִים בְּעָרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם.

רש"י עזרא פרק ב

*פרנסת הנתינים היתה כחוטבי עצים ושואבי מים (אני לא בטוח אם הפרנסה היא פרנסת הנתינים או פרנסת ישראל – אספקת מזון שמספקים להם הנתינים).

(מג) הנתינים – עכשיו הוא מונה אותם נתינים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ומשם היתה יוצאת פרנסתם:

(נח) ובני עבדי שלמה – עבדים היו לשלמה המלך והללו בנים היו מבני בניהם:

אבן עזרא עזרא פרק ב

*הנתינים היו ראשי גבעון ובנותיה (ואולי השמות הנזכרים הם הראשים)

(מג) הנתינים – הם ראשי גבעון ובנותיה ויהושע נתנם לבית אלוהיו ועל כן נקראו נתיני' אע"פ שנאמר אחרי כן ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים כי הטעם קיי' הנתינה או נקראו מן היום ההוא נתינים כי מקודם היו נקראים גבעונים:

מצודת דוד עזרא פרק ב

(מג) הנתינים – הם הגבעונים ונקראו נתינים ע"ש שנאמר בם ויתנם יהושע חוטבי עצים וגו' (יהושע ט):

מלבי"ם עזרא פרק ב

*הנתינים היו משרתי הכהנים (ולכן נמנו אחריהם).

(לו) הכהנים, אחר שמנה בני ישראל מנה כהנים ולוים, ומן הלוים מנה המשוררים והשוערים, ואח"כ מנה הנתינים שהיו משרתי הכהנים:

(נה) בני עבדי שלמה, לחד דעה ביבמות דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, היו ממזרים, כי עבדי שלמה נשאו בנות ישראל וילדו להם ושייכים עם מה שיחשוב אחריו שתוקי ואסופי, כמ"ש בקדושין עשרה יוחסין עלו מבבל, ולמ"ד הולד כשר י"ל שהיו בכלל עבדים משוחררים, וכמ"ש התוס' ביבמות [דף ט"ז ע"ב], מפני שנתיאשו הבעלים מהם וא"צ גט שחרור והם בכלל גרי וחרורי שחשב בין עשרה יוחסין, וממה שחשבם ביחד עם הנתינים משמע שהם מן הז' האומות שנתנם שלמה למס עובד כמ"ש בדה"ב [ח' ז']. בני הסופרת, הה"א אינו לידיעה רק מעיקר השם כמו שהראיתי כזאת בדה"א ב' נ"ב, ובכ"מ:

פסיקתא דרב כהנא יג

[יב] ד"א ירמיה, שבימיו נעשה בית המקדש אירימון. ד"א ירמיה, שבימיו נתרוממה מידת הדין. בן חלקיה, א"ר יודה בר' סימון מאותו השבט שכת' בו אני חלקך ונחלתך (במדבר יח: כ). א"ר שמואל בר נחמן ארבעה הן שהן באין ממשפחה נכוייה, ואילו הן, פנחס, ואוריה, יחזקאל, וירמיה. פינחס את מוצא בשעה שבא לייחס את ישר' אמרו לו, את בא ליחסינו, אלעזר למי היה נשאוי /נשוי/ לא לבתו של פוטיאל, לא כך כת', ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל (שמות ו: כה), ואתה בא לייחסנו, וכיון שראה הקב"ה שהן מזלזלין לו התחיל מייחסו, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (במדבר כה: יא), כהן בר כהן, קנאי בר קנאי. אוריה היו ישר' מזלזלין אחריו ואומ' לא גבעוני הוא, וגם איש היה מתנבא בשם י"י אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים (ירמיה כו: כ), וכת' ועריהם גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים (יהושע ט: יז), וצרך הכת' ליחסו, ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן (ישעיה ח: ב). יחזקאל ישראל היו מזלזלין אחריו ואומ' לא מבני בניה של רחב הזונה הוא, וצרך הכתוב לייחסו, היה היה דבר י"י אל יחזקאל בן בוזי הכהן (יחזקאל א: ג). ירמיהו היו ישר' מזלזלין עליו ואומ' לא מבני בניה של רחב הזונה הוא, וצרך הכת' ליחסו, דברי ירמיהו בן חלקיהו (ירמיה א: א).

"אוריה היו ישר' מזלזלין אחריו ואומ' לא גבעוני הוא, וגם איש היה מתנבא בשם י"י אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים (ירמיה כו: כ), וכת' ועריהם גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים (יהושע ט: יז), וצרך הכת' ליחסו, ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן (ישעיה ח: ב)."

וכן בילקוט שמעוני פנחס רמז תשעא

אוריה היו ישראל מזלזלין אחריו ואומרים לא גבעוני הוא וגם אוריה היה מתנבא בשם ה' וגו' מקרית היערים וכתיב ועריהם גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים וצריך הכתוב ליחסו ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן, יחזקאל ישראל היו מזלזלין אחריו ואומרים לא מבני בניה של רחב הזונה הוא וצריך הכתוב ליחסו היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן, ירמיה היו ישראל מזלזלין אחריו ואומרים לא מבני בניה של רחב הזונה הוא וצריך הכתוב ליחסו דברי ירמיהו:

ילקו ט שמעוני ירמיהו רנז

אוריה היו ישראל מזלזלים אחריו ואומרים לא גבעוני הוא וגם איש היה מתנבא בשם ה' אוריה בן שמעיהו מקרית יערים, וכתיב ועריהם גבעון והכפירה וקרית יערים, הוצרך הכתוב ליחסו ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן וגו'.

רמב"ם איסורי ביאה יט, יז

כל משפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהן לכתחלה ואע"פ כן אם ראית שתי משפחות שמתגרות זו בזו תמיד או ראית משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד או ראית איש שהוא מרבה מריבה עם הכל ועז פנים ביותר חוששין להן וראוי להתרחק מהן שאלו סימני פסלות הם וכן הפוסל את אחרים תמיד כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהן שהן ממזרים חוששין לו שמא ממזר הוא ואם אמר להן שהם עבדים חוששין לו שמא עבד הוא שכל הפוסל במומו פוסל וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים ובגבעונים הוא אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם והם עשו עמהם חסד והחיום בתחלה.