אמרו חכמים (ירושלמי שביעית ו, א), שלקראת כניסת ישראל לארץ, שלח יהושע בן נון הודעה לכנענים, שעל פי מצוות ה’, ישראל עומדים לרשת את הארץ, ושלוש אפשרויות עומדות לפניהם:
א) הרוצים לעבור לארץ אחרת – יעברו. ב) הרוצים להישאר בשלום, יכולים להישאר במעמד של ‘גר תושב’, כלומר יתחייבו לקיים שבע מצוות בני נח, ויתחייבו להיות כפופים למלכות ישראל ולשאת בעבודות הכלל. ואם ירצו, אף יוכלו להתגייר. ג) הרוצים להילחם בישראל – ילחמו, אך ידעו שישראל ילחמו בהם עד חרמה. הגרגשי האמין לה’ והלך לאפריקה וקיבל ארץ טובה, ושאר הכנענים נשארו במקומם והתכוונו ללחום בישראל.
לאחר שהחלו ישראל לכבוש את הארץ, הגיעו אליהם אנשים שטענו שבאו מארץ רחוקה כי שמעו על הניסים הגדולים שעשה ה’ לישראל, וביקשו בשם עמם לכרות ברית עם ישראל. כדי שישראל יאמינו שבאו מארץ רחוקה, לבשו בגדים בלויים והצטיידו במאכלים ישנים. בלא לשאול את פי ה’ באורים ובתומים, קיבלו נשיאי ישראל את דבריהם ואכלו מלחמם. “וַיַּעַשׂ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ שָׁלוֹם, וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית לְחַיּוֹתָם, וַיִּשָּׁבְעוּ לָהֶם נְשִׂיאֵי הָעֵדָה” (יהושע ט, טו). לאחר שלושה ימים התברר שהם כנענים מבני החיווי, ועריהם, שהחשובה שבהן היתה גבעון, בתחום נחלת בנימין.
תרעומת גדולה התעוררה בקרב ישראל על הגבעונים שרימו אותם, ועל הנשיאים שהתפתו לכרות עמהם ברית. אולם הנשיאים אמרו לישראל, אחר שנשבענו להם בה’ לא נוכל לנגוע בהם, אבל נוכל לשעבדם. “וַיִּקְרָא לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר: לָמָּה רִמִּיתֶם אֹתָנוּ לֵאמֹר רְחוֹקִים אֲנַחְנוּ מִכֶּם מְאֹד, וְאַתֶּם בְּקִרְבֵּנוּ יֹשְׁבִים. וְעַתָּה אֲרוּרִים אַתֶּם, וְלֹא יִכָּרֵת מִכֶּם עֶבֶד וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹוהָי. וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ: כִּי הֻגֵּד הֻגַּד לַעֲבָדֶיךָ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלוֹהֶיךָ אֶת מֹשֶׁה עַבְדּוֹ לָתֵת לָכֶם אֶת כָּל הָאָרֶץ וּלְהַשְׁמִיד אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וַנִּירָא מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵינוּ מִפְּנֵיכֶם, וַנַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. וְעַתָּה הִנְנוּ בְיָדֶךָ, כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת לָנוּ עֲשֵׂה. וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן, וַיַּצֵּל אוֹתָם מִיַּד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא הֲרָגוּם. וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח ה’ עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר” (שם כב-כז). מאז, בכל מקום שבו היה המשכן, היו הגבעונים מספקים למשכן את צרכיו: בגלגל, בשילה, בנוב, בגבעון ובירושלים.
זמן קצר לאחר מכן, הברית שכרתו ישראל עם הגבעונים עמדה למבחן. מלכי האמורי הכנענים, שכעסו על הגבעונים שבגדו בהם, עלו עליהם להכותם. “וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעוֹן אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה לֵאמֹר, אַל תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ, עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ וְעָזְרֵנוּ, כִּי נִקְבְּצוּ אֵלֵינוּ כָּל מַלְכֵי הָאֱמֹרִי יֹשְׁבֵי הָהָר” (יהושע י, ו). “באותה שעה אמר יהושע: וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור? אמר לו הקב”ה: יהושע, אם תרחיק את הרחוקים – סופך לרחק את הקרובים” (במדב”ר ח, ד). ויצאו ישראל להגנת בני בריתם הגבעונים, ויעזור להם ה’ לנצח את אויביהם ולהכריעם באופן ניסי שלא היה כמוהו. שנאמר (יהושע י, י-יד): “וַיְהֻמֵּם ה’ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן, וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חוֹרֹן… וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַה’ הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם עַד עֲזֵקָה, וַיָּמֻתוּ, רַבִּים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּאַבְנֵי הַבָּרָד מֵאֲשֶׁר הָרְגוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּחָרֶב”. מתוך אותה התעלות עצומה שבסערת הקרב, פנה יהושע בתפילה אל ה’, שיעכב את שקיעת החמה, כדי שיוכלו ישראל להשלים את ניצחונם: “אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה’ בְּיוֹם תֵּת ה’ אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל: שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר, וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים. וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ ה’ בְּקוֹל אִישׁ, כִּי ה’ נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל”.
