טו – עבדות כפיתרון לגיור | דף מקורות | הרב אפרים שחור

הרב ישראל רוזן, גיור ללא קבלת מצוות בשיטת 'עבדות ושחרור' תחומין לג

מראשית כניסתי לתפקיד ראש מינהל הגיור בישראל (בתשנ"ה) הבנתי כי זו אשליה להעריך שמאות אלפי הנכרים שעלו לישראל וזכו לאזרחות מכוח חוק השבות יתגיירו. גם מדיניות הגיור הידידותית ביותר לא תפתור את בעיית נישואי התערובת בישראל, וללא רוח אלוקית ממרום רוב הנכרים לא ינהרו לפתחי הגיור. הבעיה העיקרית היא הדרישה ל'קבלת המצוות' בהליך הגיור, שאין שום דרך לוותר עליה מבחינה הלכתית. גם אם נמתח את הפרשנות למושג זה, עדיין היא מהווה מחסום עיקרי למוטיבציית הגיור. וכך נפסק בשולחן-ערוך (יו"ד רסח,ג; יב):

כל ענייני הגר בין להודיעו המצות לקבלם בין המילה בין הטבילה, צריך שיהיו בג' הכשרים לדון, וביום. מיהו דוקא לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני ב'… הוי גר, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה.

מתחילת כהונתי בתפקיד הקדשתי מחשבה לשאלה היש דרך לגיור הלכתי תקף ללא קבלת מצוות. ברור שאין זו דרך המלך, אך שמא יש 'פתח אחורי' שניתן להיכנס בו בשעת הדחק. הכוונה לדרך הלכתית המכונה 'הערמה', וראו מאמרי בתחומין כ"א על "הערמות הלכתיות כתקנות ציבור", שם שטחתי יריעה בסוגיה זו. המסר הוא שלעתים יש בהערמות הצלה לרבים, למרות דוחק הלכתי ותחושתי. ההערמות הבולטות הן פרוזבול, 'עירוב', מכירת חמץ, מכירת מבכירות, היתר המכירה בשביעית ועוד.

וזאת עלתה בידי לחשיבה הלכתית: כידוע עבד חייב במצוות כאשה, ובעת שחרורו הופך לגר גמור המחויב בכל המצוות גם אם איננו חפץ בהן ואיננו מקבל אותן. שמא יש מקום לתקנת הציבור במסלול זה להמעטת הנכרים בתוכנו? אכן, גם אם הדרך ההלכתית קיימת, מושג ה'עבדות' כל כך רחוק מאתנו (ב"ה), כך שכל מי שהעליתי בפניו כיוון מחשבה זה נרתע על הסף. אעפי"כ, סבור אנוכי שאם אפשרות הלכתית כזו תקפה יש מקום להלך בה, תוך הסברה הלכתית, חברתית וציבורית נאותה.

משחדלתי לכהן כראש מינהל הגיור בשנת תש"ס, והפכתי לדיין גיור מן השורה, חדלתי לטפח מחשבה זו. ככל שנקפו השנים והשתנו העומדים בראש המערכת, חשתי שאין השעה כשרה למהלך כזה, ואין בכלל מי שידון בהצעה בממסד הרבני המופקד על הגיור. אעפי"כ, לא מחקתי את אפשרות זו מראשי. תורה היא ולימוד היא צריכה, ולבירורה מוקדש המאמר דלהלן.

תבונה כרך א – ירושלים (שנת תש"א) הרב אליהו ולקובסקי, עמוד קו-קח, "גרות ועבדות לשם נשואין"

הרעיון – גיור במסלול של עבדות

בתבונה ו' (צד ס"ג נדפסה הערה בשם ידידנו הגאון רא"ז מלצר שליט"א בנוגע לגרות הנצויות בימינו איש לשם ואשה לשם איש ויעץ להטביל לשם עבדות ואח"כ לשם יהדות. וכבר הערתי זה במערכתי במסכת קדושין (דף סט.) גבי יכולין ממזרין ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה וכתבתי שם שבימינו בעוה"ר שנתרבו ממזרים בישראל יש לשים לב לאפשרות לטהר הממזרים ע"י שיהיה ממזר נושא שפחה, היינו לגייר נכרית ולטובלה רק לשפחות ולא לגרות ולשחרר הבנים בגט שחרור או בכסף, ושכל הגרות הנהוג בזמננו יותר נכון להטבילו מקודם לשם עבד ואח"כ לשם יהדות. ע"ש.

תיאור הגרים במוסקבה – בלי קבלת מצוות או אף זהות יהודית, אולי זה לא תקף

והנה בנוגע לחשש גרות איש לשם אשה ואשה לשם איש (שאמנם זו היתה הסבה כמעט בכל הגרות שהיו אצלנו בשבתנו במוסקבה בנסיון יום יום) אין זה חשש בעצם הגרות אלא זה רק דין על בי"ד שלא יקבלו גרים כאלה. אבל בעצם הגרות כלם גרים גרורים הם, וכמו הדין דבכורות (ל:) עכו"ם שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו ר' יוסי בר' יהודה אומר אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים, שאין זה תנאי בעצם הגרות אלא דין לבי"ד שלא יקבלו ואם עברו הדיוטות על זה וקבלו הרי הוא גר גמור (והפוסקים השמיטו לגמרי דין זה), כן בנ"ד הוא דין על בי"ד שלא יקבלו ואם עברו הדיוטות וקבלו גרים גמורים הם, וכלשון הרמב"ם פי"ג מה' איסורי ביאה הט"ו לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה… ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות והיו בי"ד הגדול חוששים להם לא דוחין אותם אחר שטבלו מכ"מ ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם".

אבל אני העירותי שעצם הגרות תלויה בספק גדול מפני חסרון קבלת המצות, מכיון שאנחנו ז"א הבי"ד שמקבלים אותם, יודעים ברור שאין בדעתם כלל לשמור את המצות, כי הצד השני, הגבר או האשה, שמביאים אותם להתגייר, אינם שייכים כלל לשמירת הדת אלא מביאים לגייר בשביל רצון הורים או סבה אחרת, א"כ מה שמלמדים אותם לומר לפני הרב שמקבלים מצות אין בזה קבלת מצות כיון שברור אצלנו שאינם מקבלים, [וכמ"ש הנמ"י בריש האשה רבה: "והריטב"א ז"ל משבח רבו הרא"ה ז"ל בתירוץ זה שתירץ (על השאלה הגדולה היאך האמינו חכמים ע"א בעדות מיתה)  דקים להו לרבנן דממילתא דעבידא לגלויי… ואנן סהדי במילתא, ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא", וכו', ע"ש] שאין ספק בדבר שאין שייך בזה דבר שבלב וכדומה אין כאן קבלת מצות כלל (וכמדומה שהעיר בזה גם הגאון רח"ע זצ"ל בספרו האחרון, אמנם אצלנו עמד הדיון הזה בעקרו ברוסיה שזה כעשר שנים שכבר עזבתיה), ולענין חשש קבלת מצות זה חשש יותר חמור שזה חשש בעצם הגרות ואפי' בדיעבד, ואם אנו מחזיקים את האשה ליהודית וע"פ ד"ת היא גויה ובניה גוים ואנו מחזיקים אותם ליהודים אין קץ לבלבולים הגדולים של דורות, ואפי' הגבר אם הוא ע"פ דין גוי ואנחנו מחזיקים אותו ליהודי וקדושיו ע"פ ד"ת אינם קדושין ואם יבוא ישראל ויקדש את אשתו מבטלים את הקדושין בשעה שע"פ דין הם קדושין גמורים, וכן אם יעיד על אשה שנתגרשה ועוד, הרי בקל יביאו לידי ממזרות ולחששות גדולים.

לימוד זכות – קבלת מצוות לא מעכבת

ואז רציתי ללמד קצת זכות והעירותי שדעת הרמב"ם דקבלת המצות אינה תנאי בעצם הגרות, שלשונו שם הי"ז "הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו" ובהט"ו כ' "עד שתראה אחריתם", ורציתי לבאר שדעת הרמב"ם כלשונו הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם אלא שלהחזיקו לישראל כשר לנאמנות לעדות וכדומה – בזה חוששין לו עד שיתבאר צדקותו או עד שתראה אחריתו; אם הוא שומר מצוה יש לו דין יהודי כשר ונאמן ואם לא הרי הוא כישראל מומר כמו שאמרו ביבמות (מז:) בגר שחזר לסורו.

מחלוקת תוספות – רמב"ם בנקודה זו

והבאתי ראיה לזה מדבריו בה"ט: "גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד כגון שתטבול לנדתה ותפריש תרומה מעיסתה וכיוצא בזה, וכן גר שנוהג בדרכי ישראל לקריו ועושה כל המצות הרי אלו בחזקת גרי צדק ואע"פ שאין שם עדים שמעידים לפני מי שנתגיירו", וכתב המגיד משנה דמקור דין זה הוא מד' רב אסי (יבמות מ"ה:) מי לט טבלה לנדותה כו' ודריב"ל מי לא טבל לקריו (ע"ש במ"מ). ונראה שהרמב"ם לא רצה לפרש כפשוטו כפרש"י ותוס' שם דאותה טבילה עולה לה לטבילת גרות – משום שקשה לו קושית התוס' ד"ה מי כו' "תימה דאמר לקמן דגר צריך שלשה דמשפט כתיב ביה… וי"ל הא דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות אבל לא לטבילה… אבל אי לא כתיב משפט אלא אקבלת מצוה אתי שפיר"… אבל הרמב"ם נראה דס"ל דקבלת מצוה אין זה תנאי בעצם הגרות אלא דין על בי"ד להודיע ליה מצות ואין זה אלא לכתחלה ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם (כלשונו שהובא לעיל) א"כ ע"כ משפט קאי על מילה וטבילה דבעי ג' א"כ אין לפרש מי לא טבלה לנדותה מי לא טבל לקריו כפשוטו דאותה טבילה עולה להם לטבילת גרות.

ועי' תוס' סוכה (ח:) ד"ה "סוכת כותים" "והא דאמר… דאחד גרי אריות ואחד גרי חלומות כלם גרים הני מילי כשנתגיירו לגמרי אבל גרי כותים כתיב בספר מלכים את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים ומ"ד כותים גרי אמת קסבר דאחר כך ניתקנו", א"כ אע"פ שמלו וטבלו וקבלו מצות לפני בי"ד שקבלו אותם שזה תנאי בגרות לשי' התוס' – מ"מ כיון שלא שמרו התורה בשלמות אף שאת ד' היו יראים מ"מ רק גרי אריות הן, ומכ"ש כשאין שומרים דת כלל וקבלתם היא רק לפנים ואנן סהדי שאין מקבלים כנ"ל שספק גדול אם הגרות מהניא אפילו בדיעבד אם לא שנאמר שדעת הרמב"ם שקבלת המצות אינה תנאי שאז יש לנו לפחות דעת הרמב"ם שהם גרים בדיעבד,

אולם, יש ראיות ברמב"ם שסובר שקבלת מצוות דווקא כן מעכבת

אבל נגד זה הוא לשון הרמב"ם שם פי"ב הי"א (בדיני טבילת עבדים) "העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו"ם", וכו', וכן בהי"ד כתב "שמעת שטבלה וקבלה מצות יצתה מכלל העכו"ם, א"כ בעבדים כתב בפרוש תנאי קבלת מצות (ודוחק לחלק בין גרות עבדים לגרות בן חורין). ועי' בי"ד סי' רס"ח ס"ג שכתב: "אפילו לא טבל לשם גרות אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה, ולהרי"ף ולהרמב"ם אפילו בדיעבד שטבל או מל בפני ב' או בלילה מעכב ואסור בישראלית" (והוא ברמב"ם פי"ג ה"ו "וצריך לטבול בפני שלשה").

יוצא לנו שאם נאמר שקבלת המצות היא לעכובא א"כ אין הגרות הנהוגה גרות כלל.

הצעה לפתרון – גיור במסלול עבדות

אבל אם נטבילו מקודם לשם עבדות ואח"כ לשם יהדות מלבד שנשתנה בזה הדין דאיש לשם אשה ואשה לשם איש נשתנה גם הדין דקבלת המצות. ואף שפסק המחבר סי' רס"ז ס"ה "אם מל את עבדו והטבילו בעל כרחו לשם עבדות לא עשה כלום" (עי' בש"ך ס"ק י"א שכתב שיש פוסקים דהוי טבילה, וע"ש ברמ"א), מ"מ אפשר שבנ"ד הכל יודו שמכלל בעל כרחו יצא, אף שאנו יודעים שמקבל מצות רק לרמות אותנו, אבל אין זה בעל כרחו, ויכולים אנו אחר כך לכופו לקיים המצות שסוף סוף עבד הוא. וכשישתחרר אח"כ אין צריך לקבל מצות (שם ס"ז) על כל אופן נשתנה הדין לגמרי (אלא שיש לעיין בלשון הרמב"ם בהלכות עבדים הנ"ל).

וכשהצעתי הדבר בבואי לכאן (זה כחמש שנים) באחת מדרשותי בביהכ"נ "מרכז הרב" התנגד אחד מטעם בטול העשה דלעולם בהם תעבודו. אבל אמרתי לפי מ"ש התוס' (גטין ל"ח.) ד"ה 'כל' שכתבו "כיון דאין היורשין רשאין להשתעבד בה… לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו ומשום נתינת גט לחודיה ליכא איסור עשה" – כ"ש בנ"ד שאין שייך כלל להשתעבד בהם.

אליהו מרדכי הלוי ולקובסקי

רב לקהל ירושלים וחבר הרבנות הראשית לארץ ישראל

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף סט עמוד א

מתני'. ר' טרפון אומר: יכולין ממזרין ליטהר, כיצד? ממזר שנשא שפחה – הולד עבד, שיחררו – נמצא הבן בן חורין; רבי אליעזר אומר: הרי זה עבד ממזר.

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק טו הלכה ד

..לפי דבר זה התירו לממזר לישא שפחה כדי לטהר את בניו שהרי הוא משחרר אותם ונמצאו בני חורין, ולא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים.

האם עבד צריך לקבל מצוות?

יסוד הדברים בסוגיה יבמות דף מז,א – מח, א מבואר שם שלדעת חכמים יש חילוק בין עבד כנעני רגיל שהיה 'שייך במצוות' ולכן ניתן לשחררו בעל כרחו ובין אשת יפת תואר, שצריכה קבלה לרצונה שכן לא הייתה 'שייכא במצוות'

תנו רבנן: גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, ויסורין באין עליהם? אם אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומודיעין אותו ענשן של מצות, אומרים לו: הוי יודע, שעד שלא באת למדה זו, אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו, אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה. וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן, אומרים לו: הוי יודע, שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה – אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות. ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו. קיבל, מלין אותו מיד. נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה, חוזרים ומלין אותו שניה. נתרפא, מטבילין אותו מיד; ושני ת"ח עומדים על גביו, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות; טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו. אשה, נשים מושיבות אותה במים עד צוארה, ושני ת"ח עומדים לה מבחוץ, ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. אחד גר ואחד עבד משוחרר. ובמקום שנדה טובלת, שם גר ועבד משוחרר טובלין; וכל דבר שחוצץ בטבילה, חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה…

אחד גר ואחד עבד משוחרר. קסלקא דעתך לקבל עליו עול מצות, ורמינהו: במה דברים אמורים – בגר, אבל בעבד משוחרר – אין צריך לקבל! אמר רב ששת, לא קשיא: הא ר"ש בן אלעזר, הא רבנן; דתניא: ובכתה את אביה ואת אמה וגו', בד"א – שלא קבלה עליה, אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד; ר"ש בן אלעזר אומר: אף על פי שלא קבלה עליה – כופה ומטבילה לשם שפחות, וחוזר ומטבילה לשם שחרור, ומשחררה ומותר בה מיד. אמר רבא: מאי טעמא דרבי שמעון בן אלעזר? דכתיב: כל עבד איש מקנת כסף, עבד איש ולא עבד אשה? אלא, עבד איש אתה מל בעל כרחו, ואי אתה מל בן איש בעל כרחו. ורבנן? אמר עולא: כשם שאי אתה מל בן איש בעל כרחו, כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו… מתקיף לה רב פפא: אימור דשמעת להו לרבנן – ביפת תואר, דלא שייכא במצות, אבל עבד דשייך במצות, הכי נמי דאפי' רבנן מודו! דתניא: אחד גר ואחד לוקח עבד מן העובד כוכבים – צריך לקבל; הא לוקח מישראל – אין צריך לקבל, מני? אי רבי שמעון בן אלעזר, האמר: לוקח מן העובד כוכבים נמי אין צריך לקבל! אלא לאו רבנן, וש"מ, דלוקח מן העובד כוכבים – צריך לקבל, אבל לוקח מישראל – אין צריך לקבל. ואלא קשיא אחד גר ואחד עבד משוחרר. כי תניא ההיא, לענין טבילה תניא.

רי"ף מסכת יבמות דף טז עמוד ב

אחד גר ואחד עבד משוחרר. אסקה רב פפא לענין טבילה אבל לקבל אינו צריך דכבר קבל עליה מעיקרא דתניא אחד גר ואחד לקוח מן העובד כוכבים צריך לקבל הא לקוח מישראל אינו צריך לקבל:

רש"י מסכת יבמות דף מח עמוד א

עבד איש ולא עבד אשה – בתמיה ואשה שקנתה עבדים ולא מלו מי לא הוו כשאר עבדים אלא ע"כ האי איש אעובד כוכבים שמכרו קאי ולמעוטי בן איש וה"ק עבד שלקחת מן העובד כוכבים אתה מל בעל כרחו של עבד ואי אתה מל בן עובד כוכבים בעלמא דלאו עבד בעל כרחו ומדכתב רחמנא איש קרא יתירא למעוטי בן איש ש"מ ומלתה אותו בעל כרחו משמע דאי מדעתו היכי ממעט לבן איש ואי לא כתיב איש ה"א האי עבד לאו למעוטי בן אתא אלא היא גופא איצטריך לאשמועינן דמילת עבדים מעכבא בפסח לשון אחר ועיקר עבד איש ה"ק עבד שהוא איש אף על פי שהוא גדול ובן דעת ומלתה אותו בעל כרחו ואי אתה מל בן [שהוא] איש גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בעל כרחו דגבי בנים כתיב המול לו כל זכר ולא כתיב בהו איש וגבי עבד כתיב איש למעוטי בן.

אבל עבד – ששהא אצלו כמה ימים וניהג עליו מצות הנוהגות בעבד מי שמעת להו דצריך לקבל.

לענין טבילה תניא – ששניהם שוים בטבילה שצריכים לטבול כשבאין לכלל ישראל גמור אבל לענין קבלה לא הושוו דעבד אין צריך לקבל בשעת טבילת שחרור.

תוספות מסכת יבמות דף מח עמוד א ד"ה אלא עבד

אלא עבד איש אתה מל בעל כרחו – פי' בקונט' בלשון שני דעבד איש אף על גב שהוא גדול ובן דעת ומלתה אותו וגו' בעל כרחו ואי אתה מל בן איש גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בעל כרחו דגבי בנים כתיב המול לו כל זכר ולא כתיב בהו כל איש כמו גבי עבד ודבר תימה פירש דקרא דהמול לו כל זכר מוקמינן למילת זכריו שמעכבתו מלאכול בפסח וזה לא שייך אלא בבנים שנולדו בקדושה אבל מילת בניו שלא נולדו בקדושה אינה מעכבתו מלאכול בפסח ונראה דלא צריך קרא למידרש מיניה ואי אתה מל בן איש בעל כרחו דממילא ידעינן שלא יגיירוהו בעל כרחו ועוד דמיפת תואר שמעינן דאין מלין גר בעל כרחו דהא יפת תואר אין מטבילין אותה בעל כרחה מדאיצטריך רחמנא להמתין לה שלשים יום ובקבלה עליה אין צריך להמתין ולא נקטיה אלא לפרושי מילתיה דרשב"א דקאמר דמתחלה כופין לשם שפחות ולא לשם גירות אי נמי משום דנקט לה במילתיה דרבנן כשם שאי אתה מל בן איש נקט נמי בדרבי שמעון בן אלעזר לאשמועינן דאע"פ שאי אתה מל בן איש בעל כרחו עבד אתה מל בעל כרחו תימה דרשב"א קאמר לקמן דאין משהין אותו בא"י מפני הפסד טהרות עבד שאינו רוצה למול ומשמע דזקוק למוכרו ואמאי ימהלנו בעל כרחו וכן קשה דרבי יהושע בן לוי אית ליה בהשולח (גיטין דף לט: ושם) נתיאשתי מפלוני עבדי אותו העבד אין לו תקנה אלא בשטר אלמא לית לי' ההיא דשמואל דבסמוך וא"כ דריש עבד איש אתה מל בעל כרחו ולקמן קאמר הלוקח עבד מן העובד כוכבים ולא רצה למול מגלגל עמו עד י"ב חודש וימול אותו בעל כרחו ואומר ר"י דתקנת חכמים היא שלא יכשיל את רבו באיסור והיתר כיון דאין מקבל עליו עול מצות ועוד דאין טוב לחייבו במצות מאחר דאין חפץ לקיימם.

הרמב"ן הציג שנחלקו בזה הרי"ף ורש"י, שלדעת רש"י נתנה התורה כח לאדון לקבל המצוות עבור עבדו ושייכותו במצוות היא בכך שהורגל להתנהג בהן, ואילו לרי"ף ולרמב"ם רק לאחר שהעבד קיבל את המצוות לרצונו ניתן לשחררו, ורק באשת יפת תואר ניתן להכריחה לקבל מצוות. וכתב שמוכח כדברי רש"י. והוסיף שאף שלדעת רש"י האדון רשאי לכוף את עבדו לקבל מצוות, כאשר האדון אינו רוצה או אינו יכול לכוף את העבד לקיים מצוות בפועל אין לגלגל עמו יותר משנה:

חדושי הרמב"ן מסכת יבמות דף מז עמוד ב

ומסקנא דעבד הלקוח מישראל אין צריך לקבל, וכתב רבינו הגדול ז"ל דכבר קבל עליו מעיקרא, ומשמע מהא דבטבילת עבדות צריך לקבל, ומיהו לא מחוור דהא אמר ר' שמעון בן אלעזר כופה ומטבילה לשום עבדות ולא פליגי רבנן אלא שאינו חוזר ומטבילה אבל בטבילת עבדות לא פליגי וכדפרישית… אבל רש"י ז"ל סובר לדברי כולם דכל טבילת עבדים על כרחן היא והא דאמרינן אימר דשמעת להו לרבנן ביפת תואר דלא שייכא במצות משום שלא קבלה עליה מצות ולא נהגה בהם, אבל עבד ששהה אצלו כמה ימים ונוהג עליו מצות הנוהגות בעבד אינו צריך לקבל אלא מכיון שהורגל ונוהג עצמו בדת משה וישראל (נ"א: ויהודית) בין מדעתו בין שלא מדעתו ישראל הוא וחייב במצות,

וסיוע לדברי רבינו יצחק ז"ל הא דאמרינן ולא רצה למול מגלגל עמו, שאלו לדברי רש"י ז"ל יכול הי' לכופו ולהטבילו בעל כרחו, אלא שיש לומר בשאינו רוצה לכופו או שאינו יכול לו שאינו רוצה להנהיג עצמו כלל בדת ישראל ומה יעשה לו…וא"ת היאך יכנס תחת כנפי השכינה שלא מדעת, אם כן שאל לר' שמעון בן אלעזר, אלא שהתורה נתנה רשות לרב לעשות בעבדו מה שירצה בדבר זה, והרב ר' משה ז"ל כתב העבד הנלקח מן הגוים אין אומרים לו מה ראית להתגייר אלא אומרים לו רצונך שתכנס בכלל שבטי ישראל ותהיה מן הכשרים אם רצה מודיעין אותו עיקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות וענשן ושכרן כמו שמודיעין את הגר ומטבילין אותו כגר ומודיעין אותו כשהוא במים ואם לא רצה לקבל מגלגלין עמו, אלו דברי הרב הזה שהוא סובר כדעת רבו ז"ל.

אבל בירושלמי מצאתי… משמע מהכא שהרוצה לכוף ולהטביל עבדו לשום עבדות רשאי הוא, ושמא סוגיא שלהם כר' שמעון ב"א, ובפירקי ר' אליעזר בהגדה מצינו ר' יוחנן אמר כל הגרים הבאים בישראל נמולים בטובתם וברצונם וביראת שמים הן נמולים ואין מאמינים בגר עד שבעה דורות שלא ישובו המים למוצאיהן, אבל עבדים נימולין בטובתן ושלא בטובתן ברצונם ושלא ברצונם ואין אמונה בעבדים וכו', ומזה נראה שהוא דבר פשוט בטבילת עבדות דבעל כרחן היא, ובתוספות מפרשין כדברי רבינו אלפסי ז"ל …והסוגיא פשוטה יותר לזה, אבל מכל מקום ביפת תואר דלא שייכא במצות דיקא כפרש"י.

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יג הלכה יא – יב

כשם שמלין ומטבילין את הגרים כך מלין ומטבילין את העבדים הנלקחים מן העכו"ם לשם עבדות, הלוקח עבד מן העכו"ם וקדם העבד וטבל לשם בן חורין קנה עצמו, והוא שיאמר בעת טבילה הריני טובל בפניכם לשם גירות, ואם טבל בפני רבו אינו צריך לפרש אלא כיון שטבל נשתחרר לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה והוא תחת שיעבודו ומודיעו בפני הדיינין שלשם עבדות מטבילו, ואין העבד טובל אלא בפני שלשה וביום כגר שמקצת גירות הוא.

כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני שלשה ביום שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל, ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עיקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות.

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יב הלכה יא

העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו, לפיכך השפחה אסורה לבן חורין, אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה.

שו"ת רדב"ז חלק ד סימן מט (אלף קכב) חידש שאף לדעת הרמב"ם הטבילה מועילה לעני

(אלף קכב) שאלה ילמדנו רבינו אם טבלה שפחה זו ובשעת טבילה אמרה שאינה רוצה לעזוב את עמה ואת אלהיה אם יש תועלת בטבילה זו או דומה לענין טומאה לטובל ושרץ בידו:

תשובה דבר זה מחלוקת לרש"י ז"ל אם מלו וטבלו אותו בעל כרחו דינו כעבד לכל דבריו. אבל לכתחלה אין ראוי לעשותו שלא יבא להכשיל את רבו באיסור והיתר כיון שאינו רוצה לקבל עליו עול מצות. ולהריא"ף אין עליו תורת עבד כל זמן שאינו מתגייר מרצונו. ומ"מ נראה לי דעד כאן לא פליגי אלא לענין להיות דינו כעבד גמור להתחייב במצות אבל בענין בישולי עכו"ם ולענין מגעו ביין שהוא מדרבנן משמע דלא פליגי שכן כתב הרמב"ם ז"ל לעניין מגע יין פי"א מהלכות מאכלות אסורות הלוקח עבדים מן העכו"ם שמלו וטבלו מיד אין מנסכין את היין שנגעו בו ומותר בשתיה ואעפ"י שעדיין לא נהגו בדתי ישראל ולא פסקה ע"ז מפיהם

בבית יעקב (לר' יעקב מליסא) מסכת כתובות דף יא עמוד א

חידש שכל המחלוקת היא בעבד שנקנה מגוי ולא בעבד שישראל כבש במלחמה או במוכר עצמו

ולפענ"ד נראה דדוקא בלוקח מהנכרי דלא קני לי' ישראל לגופיה כמבואר בגיטין דף ל"ח דאין לנכרי רק קנין הגוף למעשה ידיו ס"ל להרי"ף דא"י לטובלו בע"כ אבל במוכר עצמו או בכיבוש מלחמה דקני לי' לגופי' כמבואר ביו"ד סי' רס"ז וכיון דקני לי' לגופי' ויכול להקדישו קדושת הגוף כמבואר בגיטין דף הנ"ל בתוס' ד"ה גופא לא קדיש נראה דיכול להטבילו לשם עבדות בע"כ וכן ביבמות דף מ"ח שם לא נקט רק בלוקח מן הנכרי

וכן כתב הרב עוזיאל בדרשות דרשות עוזיאל – מסכת אבות, 'דרכי לימוד ומידות', עמוד 52

שכאשר הישראל לא קונה את הגוי אלא משעבדו, אין צריך רצונו.

אולם בעיקרא דדינא פרכא, שבאמת הורקנוס לא אנסם להתגיר, אלא להמול ולהיות עבדים להחשמונאים, ובמלחמות היהודים לא נאמר אלא: ומלבד זאת לכד ערים רבות בארץ אדום ובכללן את אדורים ואת מרשה (מלחמות היהודים פרק ב' ו). אמנם האמת היא ששעבדם לעבדים ולכן גזר עליהם המילה כדין, וכדגרסינן התם: הלוקח עבד מן העכו"ם ולא רצה למול, מגלגל עמו עד י"ב חדש, לא מל חוזר ומוכרו לעכו"ם (יבמות מח, ב) מכאן אתה למד שאם לא קנה אותו מעכו"ם אלא ששעבדו לו כמעשה דיוחנן מגלגל עמו למולו (עיין רמב"ם הלכות מילה פ"א ה"ו, אסורי ביאה פי"ד ה"ט, עבדים פ"ח ה' יב)

חזון איש אה"ע קלד א

וטבילת העבד מסקינן לק' מ"ח,א' דלכו"ע א"צ דעתו אלא מטבילו רבו בע"כ ונראה הטעם דכיון שמכר עצמו מדעתו עמ"נ לטבול חשיב קבלה. ומשמע דהעבד א"צ לקבל מצוות בפני ב"ד דכיון שנקנה לרבו ונתרצה לקבל מצוות קבלה בפני רבו חשיב כקבלת גר בפני שלשה

שם, יא

כל שנמכר בעצמו חשיב קבלה, ולעולם מטבילו בע"כ אחר שכבר נתרצה בשעה שנמכר… והרמב"ם בפי"ד מהל' א"ב לא כתב דין קבלה רק בנלקח מן העכו"ם [=ולא במוכר עצמו]. ובפי"ג הי"ב לא כתב רק שכבר הודיעוהו כשטבל, ואין זה מכריח דלא מהני בעל כרחו.

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן לה

גם נראה שאף אלה שרוצים לעשות את הגירות ע"י זה שהנכרי ימכור עצמו להיות עבד לישראל ויקבל אח"כ גט שחרור אשר אז בעל כרחו נעשה גר, דמ"מ מלבד שזה נגד דינא דמלכותא, וגם כולי עלמא ידעי שאין כונתו כלל להיות עבד וממילא לאו כלום הוא, גם נראה דאף אם לא נתחשב בכך ונחשוב אותו לגר, מ"מ המגיירו עובר בלאו של לפני עור, ואף שהתוס' ביבמות דף מ"ח ע"א בד"ה אלא רק כתבו "דאין טוב לחייבו במצוות מאחר דאין חפץ לקיימם" דמשמע קצת דאין עובר ממש בלאו, יתכן דמיירי התם בכה"ג שיד ישראל תקיפה ויוכל אח"כ לכופו על כך והיכי דאיכא למיתלי תלינן שיתנהג כישראל, וגם אפשר דכמו שרשאי כל תובע לחייב את הנתבע בשבועה אף אם הוא חשוד בעיניו שישבע על שקר ואין צריך לחשוש ללפני עור של שבועת שקר כיון שבא להציל ממונו, כך גם בזה כיון שכבר קנה אותו ונתגלגל עמו י"ב חודש דאפשר שמעיקר הדין יכול שפיר למול אותו בעל כרחך ואינו עובר על לפני עור, אבל מכל מקום אין זה שייך כלל לגירות שבזמנינו, וכדאמרן.

מעדני ארץ הקדמה

ג. אף שאין המכירה נראית אלא כהערמה בלבד ויש שאין המוכר והלוקח מכוונים כלל לקנות ולהקנות בלב שלם, ובפרט המכירה ע"מ לקוץ האילנות ולפנות את הקרקע ודאי נראית רק כהערמה בעלמא, – עם כל זה אין לחוש לכך אחרי שמעשים בכל יום שנוהגים להערים גם באיסורי תורה וכש"כ בשביעית בזה"ז שהיא רק מדרבנן. וכתב הגרנ"ה ז"ל במכתבו להאדר"ת ז"ל להשיב על טענת הגאון משאוויל ז"ל שהמכירה הוי הערמה גלויה, וז"ל: "מה שכתב כי הוא דבר זר מאד כו' והערמה דמוכח וכחוכא וטלולא וחה"ש, הנה כבר עשינו בפני הגאון הריל"ד זצלה"ה וכבר דברנו עמו הרבה בענין הזה יותר מכל הדברים ולא שמעתי ממנו שיחוש לזה".

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קסב

הנה בדבר ענין אדאפטירן קינדער כאופן שעושין במדינה זו יש ענין שלא טוב בשל ילדי ישראל ולא טוב בשל ילדי נכרים ולא ראי זה כראי זה…

וחסרון זה ליכא בשל נכרים דאין בהן ממזרות ולא איסור קרובות לכשיתגיירו. אבל מ"מ צריך להודיעו קודם בן י"ג לזכר וקודם בת י"ב לנקבה משום שרשאין אז למחות על הגרות ואז עדין הם תחת השפעת המגדלים אותם שיש לסמוך שלא ימחו עד אחר שיהיו בן י"ג ובת י"ב ואח"כ לא יוכלו שוב למחות. אבל כשלא יודיעו אותם הרי יוכלו למחות לעולם כל זמן שיתודעו. ולבד שמסתבר כן דפשוט שהא שאינה יכולה למחות אחר שגדלה שעה אחת דהוא משום דרוצית בזה וחזינן שהיה זכות ברור אבל בלא ידיעה לא חזינן מגדלותה כלום שהיא שמחה בזה, יש לזה קצת ראיה מהג"א כתובות דף י"א שכתב אף על גב דאי מחית הוי עכו"ם יכול גר קטן לישא בת ישראלית עיין שם שלכאורה לא מובן הא אף קטן ישראל אינו יכול לישא אשה דלא תקנו נישואין לקטן כדאיתא ביבמות דף קי"ב. ודוחק לומר שהוא אליבא דר"י בר ברזילי דרוב הראשונים פליגי עליה עיין בפ"ת אה"ע סימן מ"ג סק"א. ואף בסמוך לפירקן שאיכא דסברי שרשאי וגם איכא מצוה הוא דוקא כשהשיאו אביו עיין בב"ש סי' א' סק"ג ובבאה"ט סק"ה. ולכן נראה לפרש שהוא על גר קטן שנגדל ולא הודיעוהו שהוא גר, דרשאי לישא בת ישראל ולא חיישינן דשמא ימחה כשיתודע. ואף להחת"ס חיו"ד סי' רנ"ג דביש לו זכות גדול אינו יכול למחות כגון בנתגיירו אבותיו שלא היו רוצים לגדלו אם לא יהיה גר כמותם נמי בכאן לא שייך זה דאם לא היה ישראל זה לוקח אותו לגדלו ולהחיותו ימצאו הרבה נכרים במדינה זו שהיו לוקחים אותו לגדלו ולהחיותו בנכריות ובהפקרות ונשאר רק הזכות שנעשה גר שזכות זה הא לא נחשב זכות ברור כ"כ ויוכל למחות אף להחת"ס.

ובעצם אני מסופק בלא הודיעו לו שאפשר שיתודע בגדלותו שאז יש לו כבר תאוות מרובות שאין לסמוך לומר שאנן סהדי שלא ימחה כשיתודע כמו שאנו אומרים בקטן שיתודע שתיכף כשנגדל שהוא רק בן י"ג ובת י"ב אין להם תאוות כ"כ והוי רובא דרובא שלא ימחו, שלכן אין חוששין לשמא ימחה ומברכין על הטבילה ודינו לכל דבר כישראל כדאיתא הטעם בחת"ס שם דכשלא יודיעו לו שיש לחוש שיתודע בגדלותו שיש לו כבר הרבה תאוות ונסיונות אולי יש לחוש ואין להתירו בבת ישראל. ולומר שנסמוך שלא יתודע לעולם לא מסתבר כלל דהרבה אופנים מזדמן שמתודעים.

ואף שמהג"א שהזכרתי לפ"מ שבארתי דאיירי בלא הודיעוהו שיוכל למחות כשיתודע ומ"מ כתב שמותר לישא ישראלית ראיה דגם בזה אין חוששין מטעם דכיון שהרגילוהו בדת ישראל תלינן שרובא דרובא לא ימחו כשיתודעו אף בגדלותם, אבל הא אין זה ראיה ברורה דהא יש לדחות דסובר הג"א כר"י בר ברזילי וכהסוברין דסמוך לפירקן רשאין אף בלא השיאו אביו שאז איירי הג"א בנשא בקטנותו וביודע שהוא גר שזה אם יגדל שעה אחת ולא ימחה שוב לא יוכל למחות והוא אין לו תאוות כ"כ ואף שהוא דוחק מ"מ אפשר לפרש כן. ולכן בלא הודיעו לו הוא ספק שמא יש לחוש שימחה כשיתודע בגדלותו שיש לו תאוות מרובות. ואף שלפ"ז ליכא ראיה מהג"א שבלא הודיעו לו יכול למחות כשיתודע בגדלותו אבל לזה א"צ ראיה דמסברא הוא ברור. ולכן צריך להודיעו קודם גדלותו ויש לסמוך שלא ימחה כדלעיל.

ובעצם יש עצה שלא יוכל למחות דהישראל יקנה בהמעות שנותן עבור הולד שיהיה לעבד ויחשוב בלבו שעיקר קנינו הוא ע"מ לשחררו ובלא זה לא היה קונהו ויהיה אז רשאי לשחררו ולא יעבור על העשה דלעולם בהם תעבודו ויהיה אחר השחרור בקדושת ודין ישראל כמו גר. וזה לא יוכל למחות. וממילא לא יהיו מחוייבים להודיע לו שהוא אינו אביו ואמו ולא שנולד מנכרים והשחרור צריך לעשות בשטר ע"י אחד שיזכה עבורו בתורת זכיה וצריך לעשות השחרור אצל רב מובהק שידע איך לכתוב השטר שחרור כדין ולמוסרו כדין. ואף שמצינו רק שנכרי יכול למכור בניו ובנותיו לעבדות ברמב"ם פ"ט מעבדים ה"ב ובש"ע /יו"ד/ סי' רס"ז סעי' י"ז ולא הוזכר שגם האם יכולה למכור, מסתבר שגם היא יכולה אף שאין לי ראיה לזה דמה שלדין דמי ולדות הוא שייך רק לבעל הוא רק דין שנאמר רק בישראל ולא בנכרים. ובפרט כיון שהבעל אינו חושש והניח להאשה לעשות עם הולד כרצונה למכור הוא כנתן לה זכותו בהולד.

אך יש לעיין כשלא דברו זה עם האב והאם והם מסרו הולד כבר לסרסור שאולי לא היו רוצים למכור אדעת עבדות וגם מחמת שאסור זה בדינא דמלכותא בכאן א"כ אולי הוא כהתנו שהמכירה היא רק להחזיקו כבן. ומעצמם שיטבלוהו לעבדות מצינו זה רק כשקנה אותו הישראל לכה"פ ידיו שהוא ענין עבדות ולא בקניה כזו שהוא לבן שבכלל אין שייך קניה כזו אלא הוא נתינת ממון בעלמא על מה שמניחין שיקח בנם, וא"כ אולי לא יכולין לטובלו בע"כ לשם עבדות. אך אולי על עבדות כזה שידעו שישחרר אותו לא היה איכפת להו למכור וגם דינא דמלכותא לא אסר זה כיון שסופו שיהיה לו לבן ולכן יוכל לטובלו לשם עבדות ולשחררו אח"כ. וצ"ע לדינא לכן אין לעשות זה אא"כ ידברו עם האב או עם האם שמתרצין למוכרו לעבדות.

ואם הולד בת תהיה אסורה לכהן כי גיורת ומשוחררת אסורה לכהן ומחלוקת הראשונים בפחותה מבת ג' שנים אם הוא איסור לאו מדין זונה או איסור עשה הנאמר בקרא דיחזקאל דבתולות מזרע בית ישראל ועיין באה"ע סי' ו' בב"ש סק"כ.

ואם הוא ולד ישראלית שילדה מעכו"ם הוא ולד כשר לישראל ופסולה לכהונה אבל ג"כ צריך לידע שם האם כדי שלא יבא מכשול לישא את אחותו מאמו ואחות אמו או להנשא לאחיה מאמה.

ואם לעצתי תשמעו אין צריך להכניס זרע נכרים כי אין בזה שום צורך ותכלית ורק כשבא גם מעצמו להתגייר לשם שמים צריך לקבלו. ידידו, משה פיינשטיין

שו"ת חלקת יעקב אבן העזר סימן כג

שאלה חמורה בענין להתיר לממזר לישא שפחה בזה"ז לטהר בניו

הוד כבוד אהובי מחותני הרב הגאון הגדול המפורסם בחיבוריו היקרים וכו' הגאון ר' יצחק י' ווייס שליט"א הראב"ד במנשסתר יצ"ו.

אחדשכה"ג באהבה וידידות נאמנה.

בהיותנו יחד בצוותא חדא, בשוחחנו אודות שאלה חמורה ונחוצה שנשאל מרב גדול בהונגרי' ודברנו רק מקופיא בלי עיון בהספרים, ועכשיו שבאתי לביתי עיינתי בזה והנני לחוות דעתי בשאלה זו ולמלאות רצונו, וזה תורף השאלה.

לאחר המלחמה כשחזרו שארית הפליטה לביתם לאחר השואה האיומה וחורבן האיום בסדר החיים של היהדות, נישאו כמה נשים לאנשים בלי שום ידיעה מהנעשה עם בעליהן והולידו בנים, אח"כ כשחזרו גם בעליהן נתגרשו מהם ונשארו אצל בעליהן האחרונים, והבנים שנולדו קודם הגירושין כמובן הם ממזרים גמורים. בעירו של הרב השואל הם בערך עשרה. והם בשאלתם אצל הרב על גורלם מה לעשות – לינשא עם ישראלים, גם האיש גם האשה יתמידו באיסור של לא יבא ממזר בקהל… וגם ירבו ממזרים בישראל – ישא נכרית בגויותה, יהני לבנים הנולדים שלא יהיו ממזרים, אבל הוא עצמו יעבור בכל ביאה על איסור דנשג"ז איסור חמור מאוד, כמבואר ברמב"ם ושו"ע, ודרך חתנות יש גם איסור תורה – ישא גיורת דמותרת לממזר דקהל גרים לא נאסר לממזר כמבואר בשו"ע סימן ד' כ"ב, גם כן לא מהני מידי להבנים לטהרם מממזרות, דכשנתגיירה האם הבנים הולכים אחר האב והם ממזרים, רק כשלא נתגיירה הבנים הולכים אחר האם והם נכרים ומהני אח"כ גירות, וכאמור דבגוונא דא יש איסור להבעל משום נשג"ז, וגם יש חשש גדול כשהיא תישאר בגויותה גם הבנים הנולדים ישארו בגויותם ולא יתגיירו. ואם כן מה יהי' גורלם של האומללים האלו, ולשבת כך בלי אשה בודאי יבאו לידי עבירות חמורות וכמובן. ועלה בדעת הרב עצה להתיר להם שפחה וכמבואר באע"ז סי' ד' ס"כ. והוא בשאלתו, אם היתר זה מועיל גם בזה"ז, דלפי דינא דמלכותא ליכא היום במדינות האלו סוג עבד או שפחה…

ז) מהאמור רואין אנו דשפחה הקנוי' עפ"י דרכי הקנינים והוטבלה לשם עבדות ובקבלת מצות אף נגד דד"מ עכ"פ במחלוקת שנוי' אם דינה כשפחה לענין דין תורה…

י) ועוד יש סברא לומר בני"ד, כיון דאנן סהדי דאין כונתו כלל לקנותה לשם עבדות רק להפקיע איסורא בכדי שיוכל לישא אותה, ולעובדא דמילתא לא יעבוד כשפחה עמה, ואין בזה משום איסורא דלעולם בהם תעבודו כדקחזינן בהאי דגיטין מ' מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה דמצוה לקיים דברי המת, וכן משמע נמי בתוס' גיטין ל"ח א' ד"ה כל המשחרר עי"ש היטב, ואף דהקניה צריכה להיות ממש קנוי קנין עולם בכדי להפקיע איסורא, אבל המציאות תהי' שלא יעבוד עמה כלל, ובכה"ג אפשר לא שייך לומר איסורא בתר ממונא גריר, דהא המציאות היא שאין לו שום נפמ"נ לענין הממונא, ולענין איסור גרידא אין מתחשבין כלל עם הדד"מ לכל השיטות וכמו לענין גירות, וכעין סברא זו מפורש נמי בד"ח א' יו"ד סוסי' מ"א כשדין הממון נסתלק באיזה אופן, שוב לא אמרינן איסורא בתר ממונא גריר וקצת סניף יש לני"ד.

יא) קיצור הדברים דיש הרבה צדדים להיתרא לישא נכרית ולגיירה לשם שפחה בכדי לטהר את בניו, וכמובן שהוא ידור עמה בלי חופו"ק דהא בשפחה אין קידושין תופסין, והוולדות שיוולדו יצטרך לשחררם, ונוסח שטר שיחרור מבואר בעה"ש סי' רס"ז ס"ק קל"א וכמובן שזה צריך להיעשות ע"י בי"ד בני תורה ורבנים.

ואף מי שירצה לפקפק בזה ולמצא קצת נדנוד איסור שזאת לא מקרי שפחה, וכידוע שכל אחד יש לו שכלו והבנתו בלימוד תוה"ק, ולא יתנאה לפניו מה שכתבתי להיתר ברור, בכל אופן עדיף טפי מלישא נכרית ממש בלי טבילה וקבלת מצוה שזה ודאי אסור משום נשג"ז ובדרך חתנות אף מן התורה…

מחותנו החותם באהבה וידידות נאמנה. י"ד סיון תשכ"ה.

שו"ת מנחת יצחק חלק ה סימן נ

(ג) מצד מכשול: בנשואי התערובת, דלא ליתי מיני' חורבא, בגירי עריות, שבאים להתגייר רק לפנים בעוה"ר, אבל מחמת שבודקים אותם כד"ת, ורובם אי אפשר להם להתקיים בקבלת עול מצות, שמאריכין ומסבירים להם כל הקושיים שיש בזה ופורשים, אבל בהתודע ששייך ענין עבדים ושפחות בזה"ז, ימצאו ב"ד של הדיוטות, שילמדו אותם הערמה, שיקנו אותם לעבדים ושפחות, אשר מצד עיקרא דדינא נשתנה דינם בנוגע לקבלת מצות, וכנודע פלוגתת הראשונים בזה, דלרש"י טבילת עבדים על כרחן היא, כמ"ש (ביבמות מ"ז ע"ב ד"ה כופה), ורק לכתחילה צריך לקבל עול מצות, שלא יבוא להכשיל אותו באו"ה וכמ"ש הרא"ש שם בשיטתו, ועי' תוס' שם (מ"ח ע"א ד"ה אלא), וכן ס"ל להר"ן והנמ"י והסמ"ק כרש"י, הביאם הש"ך (יו"ד סי' קכ"ד סק"ו) ע"ש, אבל הרי"ף והרא"ש והרמב"ם (פי"ד מה' איסורי ביאה ה"ט) ועי' מ"מ שם, והרשב"א, ס"ל דאין נימולים, ואין מקבלים עול מצות על כרחן, וכמ"ש בב"י שם (סי' רס"ז), וכ"פ בש"ע שם (סעיף ה'), אמנם הש"ך שם (סקי"א), הביא על דברי הש"ע הנ"ל, את שיטת רש"י, בשם יש פוסקים, ומשמע דס"ל, דיש לחוש לשיטתו עכ"פ לחומרא, והנה גם לשיטת הרי"ף והרמב"ם וכו' וכפסק הש"ע, מ"מ נשתנה דין קבלת מצות בעבדים ושפחות לקולא מלגבי גרים, וכמבואר ברמב"ם שם (ה"א), כיצד מקבלים גירי הצדק כשיבוא אחד להתגייר מן העכו"ם, ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, או אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים ודחופים וכו' עיין שם, וכ"כ בש"כ שם /יו"ד/ (רס"ח סעיף ב'), ואלו בעבדים, כתב הרמב"ם שם (ה"ט), העבד הנלקח מן העכו"ם, אין אומרים לו מה ראית שבאת, אלא אומרים לו, רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל, ותהי' מן הכשרים וכו', ואם לא ירצה לקבל מגלגלין עליו שנים עשר חודש וכו' עכ"ל, וכ"פ בש"ע שם (רס"ז סעיף ג' – ד'), ועיין ש"ך שם (סק"ח), והיינו דעד שנים עשר חודש, מגלגלים עליו, שמא יחזור ויתרצה, וש"מ דמחזירין עליו שיתרצה, ומקור לכל זה שם (ביבמות מ"ה עד מ"ח) עיין שם.

(ד) וחזית קשה ראיתי בערוך השלחן שם (סעיף ו'), שכתב על דברי הש"ך שם, דאין מאריכין עמו בדברים כבגר, עיין שם, ומקורו בדברי הרמב"ם הנ"ל, ע"ז כתב בערוך השלחן, הטעם, שהרי אינו חייב במצות, רק מה שהאשה חייבת בהם עיין שם, ותימה, דאף אשה אם באת להתגייר, אומרים לה מה ראית שבאת להתגייר וכו' כדמוכח בש"ס וש"ע, וא"כ למה יגרע עבד, אלא עכ"ח בעבדים טעם אחר איכא בגוי', כיון דאף מגלגלין עמו לרצות, מכש"כ דאין מאריכין עמו בדברי' לפרושי' וק"ל.

(ה) ואם כן יש לחוש לעורכי דין, שילמדו תועים בינה, לעשות קנינים של עבדים ושפחות, כדי להקל מעליהן ענין חומר קבלת מצות, הנהוג בגירות, ואח"כ ישחררו אותם, ובשחרורן א"צ כלל לקבלת מצות, וכמ"ש בש"ע /יו"ד/ (סי' רס"ז סעיף ז') שם, והוא עפ"י מסקנת הש"ס (ביבמות) שם, ועי' (קידושין ס"ב), ברש"י ותוס' ור"ח והגר"א על הש"ע שם, ובאמת רובם, מה שיאמרו בעת קבלת המצות שלהם, הכל מן השפה ולחוץ, וכמ"ש הרדב"ז (ח"ד סי' אלף ש"ס – רפ"ט), ותחילתם וסופם ברמי', ואם היו באים לגייר, היו מרגישים בערמימותם, מחמת שהחמירו עליהם בשאלתם, מה שאין כן בעבדים ושפחות כנ"ל, ואין לומר כיון שידענו שהכל רק סיבה לנשואין, ממילא יחמירו עלהם בחקירה ודרישה כמו בבאים להתגייר, זה אינו דכיון שנותן רשות, ממילא הכל יהי' תלוי בב"ד שבאים לפניהם, ובי דינא בתר בי דינא לא דייקא וד"ל, ויש לחוש לב"ד טועין, ע"כ מכל הני טעמי חושש אני מאוד לחדש חדשות גם ישנות בזה.

שו"ת חלקת יעקב אבן העזר סימן כה

א) במכתבו האחרון חושש כת"ה בני"ד לקנות שפחה בזה"ז בכדי לטהר בניו למכירה דהערמה, שלדעת הבכור שור לפסחים באיסור דאורייתא לא מהני הערמה. ולפע"ד אין בני"ד שום הערמה כלל – דאם נאמר דלא שייך דד"מ רק דינא דידן, בכדי לישא בהיתר נכרית ולטהר בניו, הוא קונה אותה לשפחה בטבילה וקבלת מצות כדת וכדין, והיא השפחה מתרצה לזה רק הסיבה מפני שהיא חושקת להיות לו לאשה מפני אהבה וכיו"ב, וזה לא נקרא הערמה, וכמו גירות לשם אישות בקבלת מצות באמת במעשה ובמחשבה, דפשיטא דהוי גירות ולא אמרינן דזה הוי כהערמה כיון דכוונתה לשם אישות, משום דהאישות רק הסיבה שהביאה לזה שתתגייר, אבל לאחר שהתגיירה היא רוצית באמת בהגירות ומתנהגת על פיה. ובכל הנהו דמקרי הערמה בגמרא, כגון תולה משמרת לתלות בו שמרים בשבת קל"ז ב' דזה אסור, ומערים בכדי לתלות רימונים, ובאמת עיקר מחשבתו לשמרים ותולה שמרים, או שקיל ברא דתומי ומניח בברזה דדנא ואומר לאצנועי קמכונא, הוא מכוין רק לתקן ומתקן, רק שאומר שאינו מכוין לתקן, וכן אזיל ונאים במברא דעושה כדי לעבור במברא ועובר, רק שאומר שמכוין לישן, הכל בשבת קל"ט שם, זה מקרי הערמה, אבל בני"ד שהנכרית חושקת להיות לו לאשה, ואומרים לה שעפי"ד זה אי"א רק שיקנה אותה לשפחה ושתקבל עליה מצוות ישראל, והיא יודעת שאח"כ יתנהג עמה כאיש ואשה יהודים והיא מתרצית ע"ז, אף שהסיבה היא מפני שהיא רוצית לישא עמו, אבל אח"כ רצונה באמת להתנהג בדת יהודית, רק על פי דיננו צריך להיות זאת על דרך שפחות, אבל המציאות יודעת בטח שהוא שיתנהג עמה כאיש ואשה בשמירת שבת וטהרת המשפחה והיא מתרצית ע"ז, מה זה הערמה כששניהם מתרצים לזה, ומה איכפת לה אם עפי"ד צריך להיות על דרך שפחות, כשהיא אמרה בפירוש שמתרצית לזאת, שפחה כזו היא רוצה להיות באמת ושפחה כזו כשרה עפי"ד. ובביצה כ"ה א' בשוחט ביום טוב סמוך לחשיכה דלא שייך הואיל וליכא שום צורך קצת והוי ממש מיו"ט לחול דאסור מה"ת לכ"ע, ומותר ביש שהות לאכול צלי או אפי' חי ואפי' רק כזית ואף כשלא אכל כלל כמבואר במג"א סי' תצ"ח ס"ק י"ב ואין לך הערמה גדולה ומפורסמת מזה, ואפה"כ שרי יען כי כך הוא הדין כשהוא מתכוין לשחוט בשביל הכזית, וכוונה זו רצויה שרי, כן נמי בני"ד כשעושה הכל עפי"ד שרי אף כשנראה הערמה.

ב) ובפרט שגדולי האחרונים המקו"ח סוסי' תמ"ח וחת"ס או"ח סי' ס"ב ועטרת חכמים יו"ד סי' י"ד חולקים על הבכ"ש, ועיקר ראייתם שהרי בבכור שהוא איסור תורה נהגינן במכירה, וגם חמץ הנמכר אינו בכלל הביטול שמבטל ועכ"ז מהני מכירה…

ד) והחשש השני דשמא יצא מכשול מזה כשנפתח פתחו של מחט שיש אפשרות לקנות שפחה בזמן הזה, יבא נשואי תערובת מזה ע"י ערמה שיקנו תחילה אותן לשפחה ואח"כ ישחררו, והאריך בזה משום דלענין קבלת מצות הדבר קילא ביותר לענין שפחה, ואחר כך בשחרורן אי"צ לקבלת מצות וכבסי' רס"ז ס"ז.

ולפע"ד לא מסתבר כלל חשש זה, הרבנים החרדים יודעים כשאיש חפשי בדת רוצה לישא נכרית ע"י גירות שזה רק הערמה, כשהבעל הוא חפשי לדת, קבלת מצוות של הנכרית בשעת גירותה לאו כלום כשתראה הבעל מחלל שבת מדוע היא לא תחלל שבת וכיו"ב. והריעותא בזה אינו משום שאינה רוצה לקבל עלי' עול המצוות, שבאם הבעל הי' מקיים המצוות, לרוב תשוקתה למאהבה, ג"כ היתה מקבלת עלי' בריצוי גמור לקבלת מצוות, רק דא עקא משום שהוא בעצמו ג"כ אינו שומר מצוות, היה לי הרבה מ"מ בדברים האלו בקבלת גירות להלכה למעשה, וראיתי שהמציאות כן היא, והיטב מה שעושין הרבנים החרדים שאין מקבלים גרים כאלו וכמו שהארכתי בחלי"ע חלק יו"ד סימן ק"נ, אבל האמת ניתן להיאמר שיש רבנים שמקבלים גירות, לדעתי זו קלות אבל עובדה דמילתא כן הוא, ובודים טעמים מלבם – וא"כ מה זה החשש, הרבנים החרדים הן בודאי יעמדו על משמרתם כשהבעל אינו שומר תורה שלא לגייר לו עכו"ם או שפחה שבטח שניהם לא ישמרו דת של תורה, וכל הענין שעשתה תחילה ע"י קניית שפחה אינה רק ערמה ושקר, והרבנים האחרים בלאה"כ עושים גירות בלי ערמימות של שפחה בתחילה, ובפרט רוב הרבנים שעושין גירות כאלו הן מהולכי קדימה, ולא יאה להם דרך זו לקנות שפחות בזה"ז נגד דד"מ וזה ידוע.

ה) והעיקר אצלנו דמה יעשו האנשים האומללים האלו, לא תהא כהנת כפונדקית – לאשה עגונה כל רב מייגע א"ע למצא היתר, ולעגונים הללו שגורלם מר יותר מעגונה וכנ"ל בתשובה הקודמת, מחפשין בחיפוש אחר חיפוש אחר חששות וגזירות שאין להם שום יסוד בש"ס ופוסקים, וסיפר לי ידידי הרב הגאון ר' משה סאלאווייטשיק מפה, ששמע שכבר נעשה מעשה כזה באנגלי' לממזר איש חרדי ע"י שפחה ואמר לי שאינו מקבל אחריות על אמיתת הדברים וכת"ה אפשר יכול לחקור ולהתוודע ע"ז.

קיצור הדברים, שלפע"ד יש עצה להתיר להם אף בזה"ז – אכן כשאני רואה שכת"ה נסוג אחור מלהתיר, אני מכפיל הדברים בתוקף עוד יותר, שאסור לשום רב או מורה לסמוך עלי בהוראה זו, עד שיסכימו עמי גדולי בעלי הוראה ויר"ש, וכאמור שרב יחידי אין לו רשות להורות בענין תמוה כך לרבים, והשי"ת יצילנו משגיאות.

והנני בזה ידידו מחותנו מוקירו ומעריצו. ציריך, ח' תמוז תשכ"ה.

כתב הרמב"ם שיש שוני בין השאלות ששואלים את העבד למה ששואלים את הגר

רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה ט

העבד הנלקח מן העכו"ם אין אומרין לו מה ראית שבאת, אלא אומרים לו רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מן הכשרים או לא, אם רצה מודיעין לו עיקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות ועונשן ושכרן כמו שמודיעין את הגר ומטבילין אותו כגר, ומודיעין אותו כשהוא במים

בערוך השולחן יורה דעה סימן רסז סעיף י נראה שהדגש הוא על כך שאין מאריכים לו כי אינו חייב במצוות רבות:

ואם רצה מודיעין לו עקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות ועונשן ושכרן כמו שמודיעין את הגר ואין מאריכין עמו בדברים כבגר [ש"ך סק"ח] שהרי אינו חייב במצות רק מה שהאשה חייבת בהם.

בביאור של מפעל משנה תורה ביארו בפשטות שהכוונה שאין צרך לדחותו

אין אומרין לו – אין מרחיקים אותו כגוי

וכן כתב שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן סה

תדע שהרי בטבילת עבדים אומרים לו רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל הכשרים או לא אם רצה מודיעין לו עיקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות וענשן ושכרן כמו שמודיעין את הגר ומטבילין אותו כגר ומודיעין אותו כשהוא במים (יו"ד סי' רס"ז סעיף ג'). כשישתחרר העבד צריך טבילה אחר כך בפני שלשה (שם סעיף ז). הא למדת שטבילת העבדים אינה מכניסה אותם לכלל ישראל לפיכך אומרים להם רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל הכשרים ולא כמו שאומרים לגר למי שבא להתגייר מה ראית שבאת להתגייר (סי' רס"ח סעיף ב') לפי שהעבד אינו נכנס לכלל ישראל לענין שכר ועונש ומה שאומרים לו רצונך שתכנס אינו אלא כדי שלא תהיה טבילתו לשם עבדות בעל כרחו שאם לא כן טבילותו לשם עבדות אינה כלום (שם סי' רס"ז סעי' ה') לפיכך כשמשתחרר צריך טבילה בפני שלשה.

וכן בדיוק כתב הרב יעקב אריאל (תחומין כ עמ' 255)

נלענ"ד להביא ראיה מהרמב"ם, שאף הוא סובר שיש בגיור שני שלבים – כניסה לכלל ישראל, וקבלת מצוות. בהל' איסו"ב יג,יא כתב: "כשם שמלין ומטבילין את הגרים, כך מלין ומטבילין את העבדים… ואין העבד טובל אלא בפני ג' וביום, שמקצת גירות הוא." וצ"ע מהי "מקצת" גירות – או שגיורו גיור גמור, או שאינו גיור כלל? וגם בהמשך צריך עיון, שכתב בהל' י"ב: "כשישתחרר העבד צריך טבילה אחרת בפני ג' ביום שבו תיגמר גירותו ויהיה כישראל. ואין צריך לקבל עליו מצוות ולהודיעו עיקרי הדת, שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות." אם כבר קיבל עליו מצוות, ומל וטבל לשם עבדות – הרי זו גירות גמורה, ולשם מה יש צורך בגיור נוסף "שיהיה כישראל"?

והנראה לומר בזה עפ"י מש"כ הרמב"ם שם (יד,ט): "העבד הנלקח מן הגויים אין אומרים לו, מה ראית שבאת? אלא אומרים לו: רצונך שתיכנס בכלל עבדי ישראל ותהיה מן הכשרים או לא? אם רצה, מודיעין לו עיקרי הדת ומקצת מצוות קלות וחמורות ומטבילין אותו כגר." הרמב"ם דייק בלשונו וכתב, שעבד אינו נכנס לכלל ישראל, אלא "לכלל עבדי ישראל". ההבדל בין גר רגיל לבין עבד הוא שגר רגיל מצטרף לכלל ישראל, ואילו עבד מצטרף רק לכלל עבדי ישראל הכשרים. ולכן, גר רגיל שואלין אותו: "מה ראית שבאת להתגייר?! אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים וסחופין ומטורפין ויסורים באים עליהם?" כלומר, גר רגיל שואלין אותו מה ראה להצטרף לכלל ישראל, כי לכך יש צורך ברצונו המלא, ובלא רצון כזה אינו יכול להתגייר. ולכן צריך להזהירו שהצטרפות לכלל ישראל יש בה יסורים וקשיים גדולים. אך עבד, שנמכר לנו בעל כרחו, אין טעם לשאול אותו על כך, כי מכירתו לעבד אינה תלויה כלל ברצונו. הוא נשאל רק אם הוא מוכן לקבל עליו מצוות כעבד ולהצטרף בכך לכלל עבדי ישראל הכשרים, ולכך יש צורך ברצונו.

עבדי ישראל אינם כלל ישראל, שהרי קהל גרים לא איקרי קהל, וקל וחומר לקהל עבדים. לכן, הצטרפות העבד היא לקהל עבדים, המקיימים מצוות שהעבדים חייבים בהן, דהיינו מצוות עשה שהזמן גרמן. מעמדם בוודאי אינו כמעמדם של נשים, מכיון שהנשים הן חלק מכלל ישראל. פטורו של עבד ממ"ע שהז"ג נלמד בגזרה שוה (לה-לה) מאשה, אך במהות החיוב לא קרב זה אל זה. אשה היא ישראלית גמורה, והתורה פטרה אותה ממ"ע שהז"ג, כשם שפטרה ישראלים ממצוות המוטלות על הכהן. לא כן עבד – הוא גבר שפטור מחלק מהמצוות משום שעדיין אינו חלק מכלל ישראל. ה"גיור מקצת" שהוא עובר מחייבו במצוות שלא הזמן גרמן, אך לא מצרפו לכלל ישראל.

אע"פ שבדרך כלל סדר ההצטרפות הוא הפוך – כניסה לכלל ישראל (ע"י המילה, עי' זכר-יצחק לר' איצלה מפוניבז' סי' ל) ואח"כ חיוב המצוות, וכמו שאמרה רות: "עמך עמי ואלקיך אלקי" – בעבד התהליך שונה: קודם קבלת מצוות (אלו שלא הזמן גרמן), ואח"כ כניסה לכלל ישראל. כיון שכניסתו של עבד ליהדות נעשית בשלבים, צריך לבאר מדוע צריך שבכל אחד מן השלבים יהיו נוכחים שלושה דיינים ושהטבילה תיעשה ביום. אולי זהו משום שכל שלב יכול להיות בפני עצמו, ולכן צריך להחיל עליו שם גירות חלקי.

וכן ביאר יותר בספר 'העם הנבחר' של הרב אברהם אלחנן לוי, פרק ג שהעבד אינו מכלל ישראל ולא מכלל העכו"ם

וביאור ההבדל ביניהם הוא שהגר כל עניינו הוא שבא מרצונו להסתפח לעם ה' ולהתחבר להיות עמהם במעלתם וכיון שכן לא שייך שהדבר ייעשה בעל כרחו שלא מרצונו אבל ענין העבדות הוא מציאות שהעבד כפוף לאדונו וקנוי לו לעשות בו כרצונו ורק ממילא הריהו מתחייב במצוות שגם בזה הוא נכנס לעם ישראל וכמשנ"ת וכיון שכן אפשר שהדבר ייעשה גם שלא ברצון העבד בעל כרחו ונמצא שע"י שהוא טובל לשם עבדות הריהו מנתק את עצמו בזה מן האומה שממנה הוא בא ונעשה כאחד מישראל ואמנם במעמד הפחות ביותר שאינו אלא עבד שהוא טפל לישראל אך שוב אין לו עוד קשר וייחוס לאומה שממנה בא. ומבואר מה שאמרו (סנהדרין נח.) גם בעבד ש'יצא מכלל נכרי', ופירש הר"ן שבמה שטבל לעבדות הריהו כקטן שנולד. אך 'לכלל ישראל לא בא כיוון שאינו ממש כאחד מבני ישראל שהוא אזרח הארץ, אלא הריהו עבד לאחד מבני ישראל ונמצא שבאמת במעמדו כעבד אין לו שום יחס לא למעלה ולא למטה ואף בניו אינם מתייחסים אחריו.

אמנם נראה שאין צורך לומר חילוק זה שיש חילוקים בסיסיים יותר בין גר לעבד:

בית הבחירה למאירי מסכת יבמות דף מז עמוד ב

נקט כלשון הרמב"ם וגרס 'רצונך לכנס בכלל ישראל', הרי שהבין שהעבד בכלל ישראל :

וכשם שביארנו דינין אלו בגר כך הם בעבד הנלקח מן הגוי או שמכר עצמו לישראל ולא שנאריך כל כך עמו אלא אומרין לו רצונך ליכנס בכלל ישראל ולהיות כעבדים הכשרים ואם רצה מודיעין אותו על הדרכים שביארנו בגר ומלין אותו ומטבילין אותו ואם לא רצה אין כופין אותו אלא מיטפל עמו כל שנים עשר חדש ואם עדין אינו רוצה חוזר ומוכרו ואם רצה ומל וטבל הרי זה כשר ולכשישתחרר צריך טבילה פעם אחרת שהרי עכשו נגמר יהדותו אבל אינו צריך לקבל עליו עול מצות ולהודיעו עיקרי הדת ועול מצות שהרי כבר הודיעוהו בשעה שמל וטבל לשם עבדות.

מזרח שמש ג, סימן י, הרב נתנאל מעודד הונג-קונג תשע"ז – הגיור טפל לשיעבוד

ובזה ניחא מה שכתב הרמב"ם, הו"ד לעיל העבד הנלקח מן העכו"ם אין אומרין לו מה ראית שבאת אלא אומרים לו רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מן הכשרים או לא דעיקר הגירות בעבד כנעני היא זה גופא שהופך מגוי שהיה אדון לעצמו לעבד כנעני ואז ממילא חלה עליו בחינת הגירות שנתבארה לעיל