א – איסור הדלקת נורות ומכונות חשמליות מהתורה

א,א – בחוט להט האיסור דאורייתא

אף שנחלקו אם האיסור להשתמש במכשירים חשמליים בשבת מהתורה או מדרבנן, מכל מקום מוסכם על רוב ככל הפוסקים שהדלקת נורה חשמלית או גוף חימום חשמלי שמתלהט אסורה מהתורה. שכן כתב הרמב"ם (שבת יב, א): "המחמם את הברזל כדי לצרפו במים – הרי זה תולדת מבעיר וחייב". ואם כן הבערת מתכת אסורה משום מבעיר. ואמנם יש סוברים שלדעת הרמב"ם, אם אינו מתכוון לצרף את הברזל אין בהבערת ברזל איסור תורה. וכ"כ במרכבת המשנה יב, ה, ואבני נזר או"ח רכט. ולכך נטה המהרש"ם ב, סו"ס רמו. וכך דעת הרב גורן (תחומין כו, עמ' 84).

אולם לדעת רוב הפוסקים, אין כוונת הרמב"ם לאסור מהתורה הבערת מתכת רק לצורך צירוף הברזל, אלא בכל מצב שיש תועלת מהבערת הברזל. וכ"כ בית יצחק יו"ד א, קכ; ב, לא; אחיעזר ג, ס; מלמד להועיל או"ח מט; רא"ז מלצר בהסכמתו לשו"ת חלקת יעקב ח"א; מחזה אברהם או"ח מא; מנחת יצחק ד, קמ; ציץ אליעזר ח"א כ, ו; ג, יז.

ולדעת הראב"ד, המחמם את הברזל עובר על איסור בישול, שכן חימום הברזל יוצר שינוי בהרכבו הכימי. וגם הרמב"ם מסכים שיש איסור בישול במתכת, שכתב בהל' שבת ט, ו, שאסור מהתורה להתיך מתכת או לחמם אותה עד שתיעשה גחלת, והוא תולדת מבשל. ובאר הלחם משנה יב, א, שאכן לדעת הרמב"ם יש בחימום מתכת איסור מצד בישול, ואחר שהיא מתלהטת יש גם איסור מצד מבעיר. והחזו"א או"ח נ, ט, כתב, שהדבר תלוי בכוונת האדם, שאם רוצה לרככו עובר על תולדת מבשל, ואם לצרפו עובר על מבעיר. ומכל מקום אפשר לומר, שכאשר יש תועלת מחוט הלהט או גוף החימום, גם הראב"ד יסכים שהאיסור מהתורה משום מבשל.

ויש שכתבו שלפי הראב"ד אין איסור מהתורה להדליק נורת להט וגוף חימום שמתלהט, שכן לדעת הראב"ד האיסור הוא רק משום בישול, וכאשר מדליקים נורת להט וגוף חימום אין רוצים לבשל את המתכת כלל. אולם רש"ז אויערבאך (בקובץ מאמרים 81-88) הוכיח שגם לרמב"ם וגם לראב"ד האיסור מהתורה. וכ"כ הרב ישראלי בעמוד הימיני כז. וכך מקובל להורות, וכ"כ הרב רבינוביץ' במלומדי מלחמה (סי' נו-סב), ובשיח נחום א, כו. וכתב שכך דעת הרב הענקין. ועיין באנציקלופדיה התלמודית כרך יח עמודים קעד-קעה; ילקוט יוסף שבת ח"ה עמ' קפו-קצ; יסודי הלכה ח"ב עמ' רסז-רעא; ומנו"א ח"א כד, ג.

א,ב – הפעלת מכשיר חשמלי אינה גרמא

היו שרצו לטעון שהפעלת מכשיר חשמלי היא פעולת גרמא, שכן זרם החשמל היה קיים, והפעלת המכשיר רק מסירה את המחסום העומד בפני החשמל, כדי שיוכל להמשיך לזרום ולהפעיל את המכשיר. ואע"פ כן יש שכתבו שחייב בשבת, שהואיל ודרך פעולת מכשיר זה בגרמא, הגרמא כאן היא 'מלאכת מחשבת', וכדוגמת הזורה לרוח, שבעזרת הרוח נעשית הזרייה. ויש מי שרצה לומר שהפעלת מכשירים חשמליים כמוה כהסרת סכר מים, שהזרימה הראשונה של המים נחשבת כוחו הישיר של פותח הסכר, והזרימה השנייה לא. ולכן הנצרך להדליק אור, עדיף שידליק מנורת חשמל ולא נר, כי במנורת חשמל רק על האור הראשון חייב ולא על מה שנמשך אח"כ (עיין באנציקלופדיה תלמודית ערך חשמל עמוד קנז-ח, הערות  18-26, ושם 32-35).

אבל דעת רוב ככל הפוסקים שהפעלת המכשיר החשמלי אינה גרמא, וכ"כ באורח משפט ע, ואחיעזר ג, ס. ועיין באנציקלופדיה תלמודית ערך חשמל בפרק הראשון (עמודים קנה-קנט). וכפי שלמדנו לעיל ט, ט, בכללי השבת, כל פעולה שנעשית כדרכה, אין בה היתר גרמא בשבת.

ולכן המדליק מכשיר בשלט נחשב כמדליק אותו בידיים. וכן המתקרב לדלת חשמלית וגורם לפתיחתה נחשב כעושה מעשה ישיר (כמבואר להלן בהלכה יא). וכן ההולך בשביל הפרטי לביתו, והתקין לו שם חיישן שמדליק פנס כדי להאיר את דרכו, נחשב כמדליק אותו בידיים (להלן טו).

א,ג – פעולה שנגרמת בעקיפין בלא כוונה נחשבת גרמא ובפסיק רישא מותרת

לדעת הרשב"א כוונת המעשה קובעת עד כדי כך שהיא מתירה מלאכה דאורייתא שמעוניינים בה. שעל כן התיר לסגור את דלת הבית כדי לשמור ביתו, למרות שהוא מעוניין גם לצוד את הצבי שבתוכו. וביאר בשלטי גיבורים שיסוד ההיתר מפני שהצידה נעשית בגרמא. היינו שאם היה מתכוון לצוד האיסור מהתורה, ואם מתכוון לשמור את הבית ומעוניין גם לצוד מותר. ואף שאין מקבלים את דברי הרשב"א, כאשר אין לאדם תועלת במלאכה ואינו מתכוון אליה והיא נעשית בגרמא, נראה שגם שאר הפוסקים יסכימו שאין בזה איסור. וכיוצא בזה נפסק לגבי פתיחת תריס בחדר שיש בו עציצים והכוונה לאוורר את הבית או להכניס אור, כמבואר ביחו"ד ה, כט, וכמובא להלן יט, ג. ועל פי זה כתבתי להלן בהלכה ד, שהפעילות המתרחשת בקרבי המנוע בעת העלייה למעלית נחשבת כגרמא בפסיק רישא (ועיין באנציקלופדיה תלמודית כרך יח, בנספח לערך חשמל פרק יד – מעשה כח וגרמא, עמודים תשנח-תשסט).

א,ד – הפעלת חיישנים בלא כוונה ובלא רצון

כאשר אדם הולך ברחוב וגורם לחיישנים לקלוט את דמותו ולצלמו או להפעיל פנס, אין פעולה זו נחשבת אפילו גרמא, ולכן היא מותרת לכתחילה כמבואר להלן בהלכה טו. שהואיל והוא הולך לתומו, פעילות החיישנים הנגרמת עקב כך בלא שהוא מעוניין בה כלל, אינה מיוחסת אליו כלל (עיין שבט הלוי ט, סט, ועיין בתחומין כג, עמ' 277).

ב – איסור חשמל מהתורה או מחכמים

ב,א – דעת מרן הרב שהאיסור מהתורה משום מבעיר ומכבה

בדורות האחרונים, בעקבות גילוי כוח החשמל ורתימתו לשימוש האדם, התעוררה השאלה, האם מותר להשתמש בו בשבת.

לדעת מרן הרב קוק זצ"ל החשמל דינו כאש. וכ"כ באורח משפט עא (משנת תרצ"ד), לגבי השימוש ברמקול בשבת ויום טוב: "לכאורה כל פעולה שגורמים שיתהוה זרם אלקטרי הרי הוא מוליד אש, וכל הולדת אש הוי מבעיר. ונראה שאלה שרוצים לומר שהאש האלקטרי אינו בכלל אש שאסרה תורה להבעיר אותו, אין לזה יסוד, שמאחר שהתורה אמרה בסתם לא תבערו אש, כל מה שנקרא בשם אש הרי הוא בכלל זה. וסמך לדבר מברייתא דיומא כא, ב, שמונה שש אשות הן: יש אוכלת ואינה שותה וכו',[1] משמע שכל אופן הבוער ומחמם, באיזה צורה שתהיה הרי הוא בכלל אש, ואין לנו להוציא אותו מכלל האיסור של לא תבערו אש. והרי האש מן השמים, שהיתה על המזבח, נקרא בשם אש, והתורה אמרה את קרבני לחמי לאישי, ונקרא זה בשם אש, אע"פ שהיה לו תואר אחר ומשונה היה מהאש הרגילה שלנו, וכמש"כ בגמ' יומא שם, בברייתא, חמשה דברים נאמרו באש של מערכה, רבוצה כארי וברה כחמה, ויש בה ממש, ואוכלת לחין כיבשין, ואינה מעלה עשן, ומ"מ לא יצאה מכלל שם אש, וכהא דקיימא לן כבית הלל דמברכין בורא מאורי האש, משום שהרבה מאורות יש באור, ברכות נ"ב. ואפילו על אש שאינו מבעיר, הרי התורה העידה גבי הסנה והנה הסנה בוער באש, והסנה איננו אוכל, ומ"מ קראה אותו התורה אש, וממילא יש לו דין של אש ג"כ בכלל האזהרה של לא תבערו אש… וע"כ אין לנו שום מקום לומר שהניצוץ האלקטרי שהוא מתילד ע"י הדחיפה שאנו מעוררים באויר ע"י הדיבור של המגפון, שלא יקרא בשם אש. וכל זמן שאין לנו ראיה ברורה להוציא את האש האלקטרי מכלל אש, אי אפשר לנו להקל בזה כלל… וגם ביו"ט אינני נמנה בין המתירים, מטעם מוליד, דסוף סוף אין כאן אש בפועל במכון החשמלי, אלא כח שמוציאים ממנו את האש ע"י התנועה".

והרצי"ה ביאר את דבריו בשיחותיו לפרשת ויקהל (שמות ע' 379, וע' 389). וז"ל שם (ע' 389): "בפרשתנו מופיעה התפרטות של מלאכות, ובמיוחד מלאכת ההבערה: "לא תבערו אש בכל משבתיכם". תלמיד חכם אחד כתב קונטרס שלם בנושא החשמל בשבת. אבא ז"ל השיב לו (כמובא באורח משפט ע' משנת תרפד) בקיצור נמרץ  – בלי להכנס לפרטים –  שחשמל אינו בגדר "זורם" או בגדר "מוליד", אלא מבעיר ממש, שהרי מדליקים במקום מסוים ומיד החשמל מתפשט למרחקים… בתשובה לשאלה אם מותר להשמיע בשבת את הדרשה במגפון (רמקול), מאריך אבא ז"ל לבאר שאש כוללת כל מיני אש, וגם אש הסנה אשר בוער ואיננו אוּכָּל נקראת אש". ועוד שם (ע' 379): "בנוגע לחשמל, ישנה גישה אצל אנשים ריקנים, שבזמן מתן תורה לא היתה אש מעין זו, ולכן אינו נכלל בגדר אש. והנכון הוא שהאש הראשונה מתפרטת לכל מיני האש. האש הראשונה הופיעה על ידי הכאת שתי אבנים, וממנה נמשך כל עניין האש וכל מיני אש. הבערת אש במכונות והמצאות שונות. האש היא היסוד למלאכות ולטכניקה".

כלומר מלאכת מבעיר היא המלאכה שמוציאה מחומרים שונים אנרגיה שימושית, היינו אנרגיה שנמצאת בשליטתו של האדם שהוא יכול להשתמש בה באופנים שונים. וזהו שהסבירו שמלאכת מבעיר נזכרה במפורש בתורה, וממנה למדנו לשאר המלאכות, כי היא המלאכה המתוחכמת ביותר, שעל ידה שיא יכולתו של האדם לפעול בעולם באה לידי ביטוי. שעל ידי ההבערה הוא מוציא מחומרים דוממים אנרגיה אדירה, שעל ידה הוא מאיר, מחמם, מבשל, מתיך מתכות, מפעיל מכונות, מסיע מכוניות, רכבות ואוניות, ושולט בטבע. ואין הבדל אם הוא מוציא את האנרגיה על ידי הבערה או על ידי יצירת חשמל, בשני המקרים הוא מוציא מתוך הטבע הגולמי כוחות עצומים שנמצאים בשליטתו ובכוחו להטותם לשימושו. ואין לשאול מדוע מוריד טורבינה לנהר ומפעיל על ידה טחנת קמח לא יחשב מבעיר, מפני שהוא אינו יוצר שם אנרגיה גולמית שבה יוכל להשתמש כטוב בעיניו, אלא כוח הנהר הולך ישר לטחינה, ולכן המלאכה שהוא עושה היא טוחן ולא מבעיר. אבל אם היה מייצר חשמל, היה עובר משום מבעיר.

ובכל אופן לשיטה שחשמל הוא אש, כל שימוש בחשמל אסור מהתורה, ואף הוספת זרם באופן שיוצא ממנו תועלת, אסור מהתורה.

אמנם כיבוי, כל זמן שאינו עושה גחלת אסור מדרבנן.

ב,ב – המסכימים שהאיסור מהתורה

וכ"כ בישכיל עבדי ה, לח; הרב זילבר בברית עולם, פרק המבעיר והמכבה ס"ק א; שו"ת מים חיים או"ח קלד, לרב יוסף משאש; הרב חיים כסאר בשו"ת קיץ המזבח (וכך מסרו בשם הגאון מטשעבין, כמובא במנחת יצחק ג, מא, ודעת המנח"י עצמו שהאיסור מדרבנן).

והרב עוזיאל (משפטי עוזיאל א, השמטות ב; ג או"ח לו), סובר שאסור להשתמש בחשמל משום מתקן כלי ומכה בפטיש, וגם משום הבערה.

ודעתו של מרן הרב קוק לא היתה ידועה גם לרבנים שנמנו על חוג מעריציו, כדוגמת רשז"א, ריש"א והרב ולדינברג בעל 'ציץ אליעזר', מפני שהספר 'אורח משפט' נתפרסם רק בשנת תשל"ט, ולכן לא התייחסו לדעתו. ואולי אם היו יודעים את דעתו היו מתחשבים בה.

ובאג"מ (ג, מב; ג, נה; ד, פד) כתב שיש לחוש שאולי האיסור דאורייתא גם בלא הבערה, ויש לעיין בדבר טובא.

ב,ג – דעת החזון איש שהאיסור מהתורה משום בונה

והחזו"א (או"ח נ, ט), סבר שבהפעלת מכשיר חשמלי עוברים על מלאכת בונה. מפני שעל ידי הפעלת החשמל המכשיר מתעורר ממוות לחיים ונמצא המפעיל בונה אותו אז. ועוד, שעל ידי החשמל נעשים פרקיו מחוברים זה לזה. (ועיין גם בהתכתבותו עם הרב אויערבאך במנחת שלמה תנינא ב-ג, כה).

ב,ד – הוספת זרם

אם איסור חשמל משום אש, גם הוספת זרם אסורה מהתורה. אבל לחזו"א שהאיסור משום בונה, אין בהוספת זרם איסור בונה, משום שהמעגל כבר קיים (אנציקלופדיה תלמודית חשמל 171-173).

ב,ה – האוסרים מדרבנן

רבים כתבו שהשימוש בחשמל אסור מדברי חכמים בלבד. וכך כתב בשו"ת בית יצחק (ח"ג יו"ד ב, מפתחות והגהות סי' לא), לגבי טלפון, שאיסור השימוש בחשמל משום נולד, כמו שאסור לתת ריח בבגדים (ביצה כג, א). בנוסף לכך, בטלפון יש גם איסור משום משמיע קול. וכ"כ במנחת יצחק (ב, קיב).

והרב אויערבאך (מנחת שלמה א, ט, ענף ג, ו) הקשה על דבריו. וכן בציץ אליעזר א, כ, פרק י. אולם גם הרב אויערבאך חשש לדעת הבית יצחק וכתב שם (ענף ג, ז) כבר הורה זקן. וכ"כ ביבי"א א, כ, לעניין שמיעת רדיו. וכ"כ בציץ אליעזר יט, טו, שיש בזה איסור דרבנן, והוסיף שחידושו של החזו"א הוא רק מבית מדרשו וכל גדולי הפוסקים שלפניו לא עלה על דעתם כלל לחשוש בזה לבונה וסותר. וכ"כ באהלה של תורה ב, כג, שדעת רשז"א היא המקובלת להלכה ע"י רוב פוסקי דורנו, שבהפעלת מכשיר חשמלי יש איסור דרבנן. וכך נראה מתרומת הגורן א, פו. ובמלומדי מלחמה נו, ושיח נחום א, כה, לרב רבינוביץ', כתב שהאיסור מדרבנן, משום עובדין דחול, ושכן דעת הרב הענקין.

ב,ו – גם לדעת המקילים רבים אינם מקילים בחשמל כאיסור דרבנן לכל דבר

הרבה פוסקים, למרות שסוברים שאין איסור חשמל מהתורה, למעשה לא הסכימו להקל בו כאיסור דרבנן. למשל, אין מתירים לבקש מגוי להדליק מכשירי חשמל לצורך מצווה, וק"ו שאין מתירים להדליק מכשירי חשמל בשינוי לצורך מצווה. וכן מובא בשם ריש"א, שסובר כעקרון שהחשמל אסור מדרבנן, מ"מ לא רצה להקל ולהתיר לומר לנכרי להדליק מכשירי חשמל במקום צער או מצווה, כי אמר שאין לגבי חשמל היתר של 'שבות דשבות' לצורך מצווה וכדומה (ארח"ש ח"ג כו, הערה א). וכ"כ שבה"ל ח, מז; ט, קסג.

וכידוע דעתו של החזו"א התפרסמה מאוד, ואף שרבים דחו את סברתו, מ"מ התחשבו בה. ונראה שהטעם לכך, מפני שלא ניחא להו לחכמים להקל באיסור חשמל להחשיבו כאיסור מדרבנן. ואולי גם סברת החזו"א מבוססת על כך שלא יתכן שחשמל יהיה אסור מדרבנן בלבד, והשאלה היא מטעם מה איסורו מהתורה. והחזו"א חידש שהאיסור משום 'בונה'. ומרן הרב ודעימיה סברו שהאיסור משום 'מבעיר'.

ב,ז – דיני כתיבה במחשב וצילום במחשב

יבוארו בהרחבות להלן יח, א, ד-ז.


[1]יומא כא, ב: "תנו רבנן: שש אשות הן, יש אוכלת ואינה שותה, ויש שותה ואינה אוכלת, ויש אוכלת ושותה, ויש אוכלת לחין כיבשין, ויש אש דוחה אש, ויש אש אוכלת אש. יש אש אוכלת ואינה שותה – הא דידן. שותה ואינה אוכלת – דחולין. אוכלת ושותה – דאליהו, דכתיב (מלכים א' יח): ואת המים אשר בתעלה לחכה. אוכלת לחין כיבשין – דמערכה, יש אש דוחה אש – דגבריאל, ויש אש אוכלת אש – דשכינה, דאמר מר: הושיט אצבעו ביניהם ושרפן".

ג – מכשירים חשמליים שמשמיעים קול (כטלפון ורמקול)

ג,א – מכשיר שמיעה

כפי שלמדנו בהערה 3, יש שאסרו שימוש במכשיר שמיעה, וכ"כ דובב מישרים, לבושי יו"ט טו. ויש שאסרו לדבר עם מי שיש לו מכשיר שמיעה באוזן, כמובא בארח"ש כו, הערה לג, בשם ריש"א. וכ"כ בחוט שני ח"א עמ' רה, והתירו רק כאשר מדברים לאנשים אחרים ובעל המכשיר שומע ממילא, שאז הוא פס"ר דלא ניחא ליה. ולגבי חזן ריש"א מיקל ובחוט שני מחמיר הואיל והוא רוצה להוציא את כולם.

מנגד רבים מאוד התירו לכבד-שמיעה להשתמש במכשיר שמיעה. וכ"כ באג"מ או"ח ד, פה. ולדעת הסוברים שהפעלת מכשיר שאין בו חוט להט אסורה מדרבנן משום הולדת חשמל, אין בהוספת זרם הולדה חדשה, ואולי הוא רק עובדין דחול, ולצורך גדול אפשר להתיר. וכן לסוברים שהפעלת מכשיר אסורה משום בונה או מתקן מנא, כיוון שהמכשיר כבר עבד לפני כן, אין בהוספת זרם במכשיר דבר חדש. ועפ"י סברה זו התיר רשז"א, ציץ אליעזר ו, ו; שש"כ לד, כח; יבי"א ח"א יט, יט; מנחת יצחק ב, יז.

אבל לפי השיטה שהגברת זרמי חשמל אסורה מהתורה, עיקר ההיתר להשתמש במכשיר שמיעה הוא משום 'גרמא'. ועיקר ההבדל בין מעשה ל'גרמא', שהמעשה נעשה בכוח ראשון וה'גרמא' בכוח שני, כמבואר בסנהדרין עז, ב, וחולין טז, א. ואמנם מלשון רש"י בסנהדרין למדנו שההבדל תלוי גם בזמן, שכתב: "ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכחו". הרי שגרמא הוא גם רחוק וגם לא מיד. וכ"כ מרן הרב באורח משפט עא, לעניין שימוש ברמקול. ועיין לעיל בהרחבות ט, ט, בגדר גרמא. ונלענ"ד שאף שהמרחק לבדו אינו הופך פעולה לגרמא, מ"מ כאשר המרחק גורם לכך שהפעולה אינה נתפשת כפעולה שלו, כמו דיבור לכבד שמיעה, הרי זה נחשב ככוח שני שלו. מה שאין כן בדיבור ברמקול שהמדבר מתקרב למקרופון וכך היא דרך השימוש במגבר קול, שבזה ברור שהמדבר מפעיל את המגבר בכוח ראשון, ועיין בהרחבות ט, ט, שכל פעולה שנעשית כדרכה ובמודעות נחשבת תמיד כוח ראשון ולא גרמא.

ונראה שהוא נחשב כוח שני גם לרמ"ה. שהרמ"ה סובר שכוח שני הוא לאחר שהמים עברו דבר שעכב אותם, או שהפעולה נגרמה מן המים השניים (עיין לעיל בהרחבות ט, ט, ג-ד). ונראה שגם הרמ"ה מסכים שההגדרה הבסיסית היא שפעולה שנתפסת כפעולה ישירה היא כוח ראשון, וכאשר היא משתלשלת ונגרמת מפעולה שלו, היא נחשבת כוח שני. וכאשר גלי הקול מתפשטים ולאחר שמגיעים למכשיר השמיעה מתגבשים לזרמי חשמל ומתורגמים שוב לקול, הרי זה ככוח שני. ואין זה דומה לדיבור אל הרמקול או האינטרקום, שנתפס ככוח ראשון. (עוד אפשר להוסיף, שהמדבר אל כבד השמיעה, אינו מתכוון להפעיל את המכשיר, מפני שגם אל חרשים גמורים מדברים כרגיל, והם מתבוננים בתנועות הפה והידיים ומבינים מעט. והרי המדבר אל כבד שמיעה כמוהו כמי שמדבר כדרכו, ומה שנעשה במכשיר כמתעסק). שוב ראיתי בציץ אליעזר יז, טז, א, שהתיר בכיוצא בזה משום 'גרמא' (שהתיר לשרוק או למחוא כף כדי להפעיל על ידי גלי הקול מעגל חשמלי שיוצר קול, ועל ידי כך מוצאים את מחזיק המפתחות).

ג,ב – אינטרקום

יש מקום לומר שהשמעת קול דרך אינטרקום שנמצא בחדר והמדבר אינו מתקרב אליו הוא גרמא, כי עד שהקול מגיע לאינטרקום הוא נעשה כוח שני, וכמבואר בהערה 4. אלא שהתנאי ההכרחי להחשבת דבר כגרמא, שהמלאכה תעשה בשינוי, כמו שכתבתי לעיל בהרחבה ט, ט, ט, ואפשר לטעון שגם דיבור דרך אינטרקום נחשב לדרך דיבור רגיל שאין בו שינוי, שכן רגילים להיעזר במגבירי קול שמעבירים את הקול מחדר לחדר על ידי מכשירים חשמליים, וכדין רמקול וטלפון כך הוא דין אינטרקום. וגם לסברה זו עדיין אפשר להחשיב את המדבר אל כבד שמיעה שנעזר במכשיר שהוא מפעיל אותו ב'גרמא', מפני שעיקר הדיבור שאדם מדבר לחבירו בקול טבעי, ואין לייחס אליו את מה שכבד השמיעה מחזיק מכשיר באוזנו, אבל דיבור דרך אינטרקום אולי נחשב כדרך דיבור רגילה, וממילא אין לזה דין גרמא. אולם יותר נראה שגם דיבור במכשיר אינטרקום שבחדר נחשב גרמא כי דרך הדיבור על ידי מכשירים חשמליים היא בקירוב הפה על המיקרופון או הטלפון, אבל כאשר מדברים בחלל החדר רחוק ממכשיר האינטרקום, והקול עובר דרכו, הוא בשינוי. בנוסף לכך, הקול הנשמע דרך האינטרקום אינו נשמע היטב. ולכן נראה שזה דיבור בדרך שאינה רגילה, וכיוון שהוא בכוח שני, דינו כגרמא.

ועיין בקדושת השבת לרב הררי חלק ב' ע' כב, שעוד הוסיף צדדי איסור באינטרקום. וכתב בשם ריש"א שגם לצורך שמיעת קטן אין להקל, מפני שבשעה שההורים יהיו בחדרו וידברו – יפעילו את המכשיר, ועוד שזה עובדין דחול, וכן גורמים לקטן להפעיל את המכשיר בקולו. אמנם בתרומת הגורן עט, הקל לבני זוג חרשים שיש להם תינוק ועל ידי מכשיר אינטרקום נדלקת אצלם נורה כאשר התינוק בוכה בחדרו, וביאר שיש בזה צד של פיקוח נפש, ועוד שהתינוק שעוד לא הגיע לגיל חינוך הוא שמפעיל את המכשיר.

ובשעת הדחק לצורך חולה, כשאין פתרון סביר אחר, אפשר להקל ולהשאיר מכשיר אינטרקום, ולסמוך על הסברה שהדיבור מושמע דרך האינטרקום ב'גרמא' שמותר בשעת הדחק. אלא שאין להקל בסתם שעת הדחק משום משמיע קול ועובדין דחול. אבל כשאין מוצא אחר, אפשר להקל, משום שגם לעניין משמיע קול, יש מתירים כאשר אינו כלי שיר (עיין שו"ע שלח, א). וכן לעניין עובדין דחול, בשעת הדחק יש להקל. וכיוצא בזה כתב בספר הקטן והלכותיו (ח"א יט, הערה ל) בשם בעל בצל החכמה ולהורות נתן, שבשעת הצורך אפשר להקל לצורך חולה. ובילקוט יוסף (הוספות לשבת ח"ה עמ' תג-תה), התיר לגמרי שימוש באינטרקום, כי הלך בשיטה שאין איסור בהוספת זרם. אבל בתוך הדיון הזכיר עצה מהרב לוי יצחק הלפרין, שכאשר ההורים יכנסו לחדר, יכסו את האינטרקום, וכך יוכלו להשאירו עובד בשבת, ומאידך יוכלו להיכנס לחדר ללא חשש. ע"כ. אולם העיקר שיש לאסור זאת מהטעמים שהוזכרו, ורק בשעת הדחק אפשר להתיר.

ג,ג – מותר לדבר כשהאינטרקום נשאר בטעות פתוח

היסוד העיקרי להיתר משום שהוא 'גרמא' שבשעת הדחק הקילו בה. ובקדושת השבת ח"ב ע' כה, התיר כי הוא פס"ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן. וריש"א חשש שהגברת הזרם במכשיר אולי אסורה מהתורה, ואע"פ כן התיר לדבר רגיל, כי אין זו דרך מלאכה, וזוהי שעת הדחק. וכפי שכתבתי כיוון שהוא 'גרמא' אין לחשוש לאיסור תורה.

וכן התיר הרב רבינוביץ', ומקורו משבת קכא, ב, שמותר לדרוס נחש ועקרב דרך הילוכו, ואין זה פס"ר כי בפס"ר אדם עושה מעשה מיוחד, ואילו כאן מתנהג בטבעיות. ועוד שלא ניחא לו בזה. ועוד שאין בזה איסור תורה.

ד – מעליות

ד,א – מעליות

כיוון שהמעלית ממילא עולה ויורדת לפי הזמנים שנקבעו לה, מותר להיכנס אליה ולעלות ולרדת עמה.

אלא שהמחמירים העלו טענה, שכל הנכנס למעלית אגב דריכתו עליה מפעיל משקל שמחשב את משקלו, ולפי זה שולח הוראה אל המנוע כמה כוח להפעיל. ויש שרצו לומר שזו פעולה ישירה שאסורה. וגם אם יבטלו את פעילות המשקל, לדעתם אסור לעלות על המעלית, מפני שכל העולה על המעלית גורם לאיזו פעילות מסוימת נוספת במנוע.

אולם למעשה נראה שגם הפעלת המשקל נעשית בדרך של פסיק רישא וגרמא, וממילא מותר. וזה שכל ההפעלות נעשות בדרך של פסיק רישא פשוט, אבל צריך לבאר שהוא גם גרמא, שכן כוחו הראשון הוא בדריכתו על המעלית, אבל כיוון שהמעלית אינה נחשבת משקל, לפיכך פעולת המשקל שמחובר למעלית היא כבר כוח כוחו, וקל וחומר שההוראה למנוע עקב כך נחשבת כוח כוחו.

ואמנם לעלות על משקל כדי להישקל אסור, ואף שיש שרצו לטעון שכל פעולה חשמלית היא גרמא (לעיל בהרחבה להלכה א), אין מקבלים את דבריהם, כי כך רגילים לעשות מלאכה זו. וכפי שכתבתי לעיל בהרחבה ט, ט, ט, שכאשר המלאכה נעשית כדרכה ובכוונה אין זה גרמא. אולם כאן כיוון שלא אכפת לו מהמשקל, ולא אכפת לו באיזה כוח יעבוד המנוע, הרי שכל מה שמתרחש בעקבות כניסתו הוא בכוח שני שהוא גרמא. אמנם אם בעקבות כניסתו למעלית ידלק אור או שהמעלית תתחיל לעלות, אסור להיכנס למעלית, כי בכניסתו הוא מדליק את האור או מפעיל את המעלית, ואין זה נחשב גרמא הואיל וכך המערכת מתוכננת וכך דרך הפעלתה, שבמקום ללחוץ על מתג ולהפעיל את האור או לעלות, האדם בכניסתו עושה זאת. אבל הפעילות המתרחשת בקרבי המנוע אינה מעניינת אותו ואינה בתודעתו, ומצידו הוא מוכן שהמעלית תעבוד במלא כוחה במשך כל השבת, לפיכך כל פעולה שנגרמת במנוע עקב עלייתו למעלית נחשבת גרמא. (ועיין בשש"כ כג הע' קסו, עפ"י רשז"א, שכתב שמה שמשקלו גורם ליצירת אנרגיה בירידה הוא גרמא, ותלה זאת בכך שיצירת האנרגיה נעשית אחרי שכבר נכנס למעלית, אמנם גם כתב סברה שהוא עוסק בדבר אחד ומה שנגרם בנוסף לכך שלא מדעתו אינו באחריותו. והעיקר הוא שכל פעילות עקיפה שמשתלשלת ממעשהו שלא בכוונה נחשבת גרמא).

נמצא איפוא שהפעלת המשקל הוא גרמא שנעשית בדרך של פסיק רישא דלא אכפת לו. וכבר למדנו לעיל (ט, ה), שיש סוברים שפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן מותר. ואף שרבים מחמירים, כאן שהוא לא רק דרבנן אלא בגרמא, יש להקל. שכן לט"ז ודעימיה מקילים בגרמא אפילו שלא במקום הפסד, ואף שהעיקר להקל רק במקום הפסד וצער, כאן שהגרמא נעשית בפסיק רישא אפשר להקל. וכ"כ במנחת שלמה ח"א י, ו. והמחמיר תבא עליו ברכה. אולם זקנים וחולים רשאים להקל לכתחילה ככל דין גרמא.

וכתבתי שטוב שהמעלית תפעל בפיקוח של אחד המכונים. אבל אין זה מעכב, כי גם בלא השיפורים של המכונים ההלכתיים, כל מה שנעשה שם הוא בפסיק רישא וגרמא כמבואר. אמנם על ידי השיפורים החששות שחששו המחמירים מתמעטים, שהמכונים מבטלים את פעילות המשקל וכיוצא בזה. ואמנם לדעת המחמירים עדיין העליה במעלית אסורה, משום שגם בלא פעילות המשקל כל עולה נוסף למעלית גורם לפעילות מסוימת נוספת במנוע.

(עוד עיין לגבי מעליות באנציקלופדיה תלמודית כרך יח, בנספח לערך חשמל פרק ה' בעניין מעלית. ובילקוט יוסף שבת ח"ה ע' קצב-קצד, כתב שבמקום צורך אפשר לסמוך על המקילים, ובמקום שאפשר נכון להחמיר. ובמנו"א ח"א כד, טז, נטה להחמיר ורק בשעת צורך גדול כתב שיש להקל לעלות במעלית ולא לרדת כדברי הרי"ל הלפרין).

ו – שעון שבת והרחקת זמן פעולתו

ו,א – הסוברים שאסור לערוך שינויים בשעון שבת ומקורם

יש אוסרים לערוך כל שינוי בשעון שבת במשך השבת, מפני שלדעתם זה דומה לאיסור להסתפק מן השמן שבנר, כמבואר בגמרא (ביצה כב, א): "עולא איקלע לבי רב יהודה, קם שמעיה זקף לה לשרגא. איתיביה רב יהודה לעולא: הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה! – אמר ליה: לאו אדעתאי. אמר רב: וקנבא שרי".

וכן מצאנו שגזרו חכמים במשנה (שבת כט, ב): "לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת". והטעם מבואר בגמרא – שמא יסתפק בשבת מן  השמן שבשפופרת.

לדעת הרא"ש (ביצה ב, יז), האיסור מהתורה, מפני שהוספת שמן כמוה כהדלקה, וחייב, וקיצור משך זמן הבערה של הנר כמוהו ככיבוי. וכן נראית דעת רש"י בשבת שם. וכתב הב"י תקיד, שנראה שלדעה זו אסור לחתוך את חלקו התחתון של נר שעווה בעודו דולק. וכתב עוד, שכפי שאסור לחתוך את הנר, כך אסור להניח עליו, בעודו דולק, דבר שיגרום לו להיכבות מוקדם יותר. וכ"כ בשו"ע תקיד, ג, בשעה"צ כג, בשם בית מאיר. וגם ביש"ש ביצה ב, כח, כתב להחמיר בזה לכתחילה (וכ"כ בחזון עובדיה יו"ט עמ' נז. ונראה שהשו"ע יאסור גם להסיר דבר שכבר הונח על גבי הנר, כדי שידלוק יותר, וצ"ע. וע' אז נדברו ג, כה).

ועל פי זה כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ז, כג), שאסור מן התורה לערוך שינויים בשעון השבת במשך השבת. שבזה שהוא גורם שהחשמל יפסיק להגיע למכשיר לאחר זמן, הוא ממש כנוטל השמן מן הנר ומקרב את כיבויו. וכ"כ בשו"ת החיים והשלום נ' (לרב כסאר), וכן דעת הרב מרדכי אליהו, ואבני ישפה ו, נ. וכ"כ בשו"ת אז נדברו (ג, כה; ח, לב) לגבי הזמן בו המכשיר פועל, אך כאשר המכשיר כבוי, מותר מן התורה לערוך בו שינויים, כפי שמותר ליטול שמן שבנר כבוי גם כאשר הוא עתיד להידלק, אלא שהדבר אסור משום מוקצה. וגם לאג"מ (יו"ד ח"ג מז, ד) אסור מן התורה לגרום לכיבוי או הדלקה באמצעות שעון שבת, ולשנות אותו כך שהמצב הקיים יימשך למשך כל השבת – אסור משום מוקצה. אלא שלא הסביר מה טעם האיסור לדעתו.

גם באול"צ ח"ג כ, ס"ס יא, כתב שאין לשנות את הזמן בשעון השבת, אלא שלא ברור מה טעמו. ובמנו"א ח"א כד, כח, אסר לאחר פעולת השעון משום שחשש שלא יבדילו בין פעולה הממשיכה את המצב הקיים שמותרת, לפעולה הגורמת לזירוז השינוי שאסורה. ובחוט שני א, קונטרס החשמל ו, כתב שאסור לערוך את השעון מפני שיש בזה חשש תיקון כלי. ע"כ. וכבר נתבאר לעיל טו, ג, שבדבר המיועד לכך, אין זה תיקון כלי, אלא כחלון המיועד לסגור ולפתוח לפי הצורך.

ו,ב – סברת המתירים

לעומתם, אחרונים רבים כתבו שאין איסור לערוך שינויים בשעון השבת (אם כי במקרים מסוימים היא תיחשב כגרמא, כפי שיבואר בהמשך). ראשית, מפני שאמנם לרא"ש האיסור ליטול שמן מן הנר מפני שממעט את זמן הבעירה שלו, אך לדעת התוס' ביצה כב, א, 'והמסתפק', קיצור זמן הבערה הוא גרמא בלבד. ומה שאמרו חכמים שאסור מהתורה ליטול שמן הוא מפני שבעת שנוטלים מן השמן, מחלישים את הלהבה, וכאשר מוסיפים לו שמן – מגבירים אותה. וכפי שהמטה את הנר כדי להגביר אורו – חייב משום מבעיר, כך הזוקף אותו מחליש אורו ועובר באיסור. ונראה שלדעתם מה שאסרו חכמים להסתפק מן הנר שבשפופרת, אינו אלא משום מוקצה (כפי שכתב הרמב"ם שבת ה, יב, ומזה משמע שדעתו כדעתם, וע' לח"מ שם), או גזירה שמא יבוא מתוך כך להסתפק גם מן השמן שבנר עצמו (ט"ז תקיד, ו). ולכן מותר (במקום הפסד) לחתוך את חלקו התחתון של נר שעווה דולק (באופן שאינו מתקן מנא), שכן למרות שממעט את זמן הבעירה, אין הלהבה נחלשת. וכ"כ המרדכי ביצה ב, תרפג; הגמ"י יו"ט ד, א; רמ"א תקיד, ג; וערוה"ש י. ולדעה זו, ברור שאין איסור הבערה וכיבוי בעריכת שינויים בשעון השבת, שכן בזמן השינוי בשעון השבת, אין כל השפעה על פעולת המכשיר.

ואמנם, המ"ב תקיד, כג, כתב בשם אחרונים שנכון להחמיר כדעת הרא"ש. אלא שבס"ק כ' כתב בשם אחרונים רבים (ב"ח ד, ט"ז ו, מ"א ז, גר"א ג, תפארת שמואל, א"ר) לחלוק על הב"י, שכתב שלפי הרא"ש אסור להניח על נר דולק דבר שיגרום לו להיכבות לאחר זמן. ולדעתם גם הרא"ש מתיר להניח על הנר הדולק דבר שיגרום לכיבויו. שהרי כאן אינו ממעט את גוף הנר, אלא רק גורם לכיבוי באמצעות דבר חיצוני. ואין זה דומה למסתפק מן השמן, אלא למניח כדי מים כדי שיתבקעו ותכבה הדליקה, שבזה גם הרא"ש מודה שמדובר בגרמא. וכ"כ אחרונים נוספים (כך משמע מח"א צה ושו"ת פעולת צדיק ח"ב, פד, וכ"כ בשועה"ר ט), וכתב במ"ב כה, שכן המנהג, לתחוב את הנר בחול ביו"ט, כדי שיכבה.

עוד נימוק להקל, שבהמשך הגמרא בביצה (כג, א): "אמר רב: קנבא שרי". ולדעת רי"ף יא, ב; רמב"ם יו"ט ד, ג; ורא"ש ביצה ב, יח, הכוונה היא שאם יש גזר עץ בוער, מותר לקחת גזרי עץ אחרים שמונחים לידו ועתידים לבעור, ובתנאי שהאש עוד לא התחילה לאחוז בהם. וכ"כ השו"ע תקב, ב. וכיוצא בזה כתבו המרדכי ביצה ב, תרפג; הג"א בשם או"ז, ויש"ש שם, שאם יש חתיכת חלב דולקת, מותר לקחת חתיכות אחרות שנמצאות לידה בקערה, אם עוד לא נימוחו. ועל פי זה אפשר לומר, שהחשמל שנמצא עדיין ברשת החשמל, לא נחשב כשמן שבנר עצמו, אלא כעצים שעדיין לא התחילו לבעור, וגם לדעת השו"ע, אין איסור למנוע ממנו להגיע למכשיר.

וגם ביבי"א ג, יח, שאסר לגרום לכיבוי הנר, כדעת הב"י בשם הרא"ש, כתב שאין לדמות דין זה לדין שעון השבת, כי שלא כמו בנר, שעון השבת הוא רחוק וחיצוני לאור או למכשיר החשמלי.

הרי שלדעת הרבה ראשונים (תוס' ודעימיה) האיסור בנר הוא רק כאשר בעת שנוטלים שמן או מוסיפים שמן הלהבה משתנית, ולדעתם אין כלל איסור לערוך שינויים בשעון שבת. וגם לרא"ש ודעימיה שסוברים שגם קיצור זמן ההדלקה או הארכתו אסורה מהתורה, לדעת רוב האחרונים זהו דווקא כאשר המעשה נעשה בשמן עצמו, אבל אם הוא נעשה על ידי דבר חיצוני שנוגע בנר אין איסור. ואף אם נאמר כב"י שגם בדבר חיצוני יש איסור, זהו דווקא כאשר הוא נוגע בנר עצמו, אבל בשעון שבת שאינו נוגע בנר עצמו, אין איסור.

ויש לציין שהרבה מדיוני האחרונים אינם נוגעים לשעונים שלנו, ודרך עריכת השינויים בשעון שבת שלנו אינה מפסיקה לשעה קלה את פעולת השעון אלא רק מאריכה או מקצרת את זמן פעולתו. ועיין באנציקלופדיה תלמודית כרך יח, בנספח לערך 'חשמל' ג, ד (עמודים תרפב-תרפו).

ו,ג – האם המתגים מוקצה

לדעת המתירים, הואיל ומותר לשנות את מתגי השעון בשבת, אין המתגים של שעון שבת נחשבים מוקצה. אולם בשש"כ יג, לג, כתב, שאם הזרם מנותק מותר להוציא את התקע מהשקע או לשנות את מצב המתג, כדי שכאשר שעון השבת יחבר את הזרם המכשיר לא יעבוד. אלא שיש לעשות זאת כלאחר יד, כגון במרפק, כדי להימנע מטלטול מוקצה בידיים. ושם בהערה קיב, ביאר שאינו נחשב סותר כפי שכתב החזו"א. ולעיל טו, ד, 2, כתבתי שאינו סותר מצד שהתקע מחובר לקרקע, כי הוא חיבור זמני שנועד להכנסה ויציאה.

אמנם לגבי מה שכתב בשש"כ שמתג שמחובר לקיר הוא מוקצה, ולכן צריך לשנות את מצבו במרפק, אינו נכון. שכן כתב מרן הרב (אורח משפט סז) שמתג שמחובר לקרקע אינו מוקצה, שהואיל ואין חשש שיבוא לטלטל אותו ברשות הרבים, אין בו גזירת מוקצה.

ו,ד – דעות המתירים למעשה באיחור הזמן

כתב בשמירת שבת כהלכתה (יג, כח, ובהערה צז; כג, הערה עה), שמותר להאריך מצב. וכן מובא מלשונו של הרב שלמה זלמן אויערבך בשלחן שלמה (שלד, טז, ב), על דחיית הכיבוי "שאין בזה חשש איסור כלל וכלל". וקירוב הדלקה הוא גרמא. וכן דעת יבי"א ג, יח, וע' בהליכות עולם ד, עמ' עא-עב (וכתב שהמיקל בגרם כיבוי יש לו על מה לסמוך). וכן התיר בארץ צבי עב, ובקיצור שולחן ערוך לרב חיים דוד הלוי עה, צב. ולכך נטו בארחות שבת כט, ט.[2]

ו,ה – המתירים להקדים את זמן פעולת השעון לצורך גדול

הקדמת פעולת השעון נחשבת 'גרמא', ולצורך גדול מתירים 'גרמא'. ואמנם באנציקלופדיה תלמודית כרך יח בנספח לערך חשמל עמודים תרעג-תרעד, מובאת דעת שו"ת בן יהודה קנ"א, שאין הפעלה על ידי שעון שבת נחשבת גרמא אלא פעולה ישירה. אבל לרוה"פ זוהי פעולת גרמא. וכ"כ מהר"ם שיק או"ח קנז; אבן יקרה מהדו"ג פה; חלקת יעקב א, מט. חזו"א או"ח לח, ב (אמנם לדעתו עריכת השעון שלא היה מחובר למערכת אסורה משום בונה. ועוד צ"ע שבספר קדושת שבת ח"א ע' עד, כתב שהחזו"א סובר שאינו גרמא). וכ"כ בשש"כ יג, כט; ויבי"א ח"ג או"ח יח. וכ"כ במנו"א ח"א כד, כט. וצריך להיזהר שלא לכוון את השעון שיחולל את הפעולה בזמן קרוב, שיש חשש שמא יפעיל מיד או סמוך מאוד, וכבר לא יהיה גרמא.

וכ"כ הרב ליאור בשו"ת דבר חברון תלג, שמותר לצורך גדול של שבת להקדים את פעולת השעון. וכן  נראה מדברי ציץ אליעזר (ח"א כ, קונטרס חשמל פרקים ה' ט'), שמעיקר הדין מותר שהרי זה כגרמא ואף גרוע מזה (אלא שמשמע שאסר משום מוקצה ע"ש).

עוד הובא בארחות שבת (ג, כט, בהע' כו, ובשבות יצחק גרמא טז, ב), בשם ריש"א, שעריכת שינויים בשעון שבת המיוחד לכך דינה כעשייה בידיים, ודחו דבריו, שמאחר שיש הפרש זמן בין המעשה לתוצאה, הרי זו גרמא. (וגם בקדושת השבת ח"א ע' עד, הביא את דעת ריש"א).

ו,ו – המתירים להקדים זמן פעולת שעון בלא צורך גדול

ויש מקילים יותר בגרמא, ולפי זה התירו לערוך כל שינוי בשעון שבת כולל הקדמת הכיבוי והקדמת ההדלקה, וכ"כ בשמ"ש ומגן ג, ה, לרב שלום משאש, וזה לשונו: "קנצי למלין דגרם כיבוי או גרם הדלקה מותר בין בשבת בין ביום טוב גם במקום דליכא פסידא. ויכולים להרים מחוגים או להשפילם כדי לגרום ההדלקה או כיבוי בזמן מאוחר. כי באותה שעה אינו עושה שום מעשה בגוף החימום. רק אחר כמה שעות כשיגיע הזמן אז יעשה פעולתו להדליק או לכבות, והוי רק גרמא בעלמא. ואין בזה לומר שכיון שהוקצה לביה"ש הוקצה לכולי יומא. שהרי גם בביה"ש לא הוקצה, ודעתו עליו לכל השבת או יו"ט שאם יצטרך לעשות זה שיוכל לעשות. שאין זה כפתור המדליק או המכבה. וגם בכפתור עצמו התירו הפוסקים ליגע בזמן שהוא כבוי, לאחר או להקדים ההדלקה". ובהמשך התשובה הזכיר את דעת הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ודחה את סברתו. וכ"כ לפניו הרב יוסף משאש בשו"ת מים חיים צד.

ו,ז – הוצאת נורה והכנסתה בעת שהחשמל מנותק

כתב בשערים המצוינים בהלכה ח"ב קו"א צח, ח, שאסור משום בונה להבריג נורה לבית הנורה, ואיסור זה מדרבנן ואולי מדאורייתא. ואף אם יתכוון להוציא את הנורה מיד אחר השבת, כך שאינה קבועה שם, חיישינן שמא ישכח. ובמקום מצווה אפשר לבקש מגוי להבריג את הנורה על דעת להוציאה מיד אחר השבת. לעומת זאת, לשש"כ יג, לד (מהדורה ישנה), אם רגילים להוציא מזמן לזמן את הנורה מבית המנורה ושוב להחזירה, המיקל להוציאה בעת שהזרם מנותק – לא הפסיד. ובלבד שיעשה זאת כלאחר יד. ובשעת צורך גדול מותר אף להכניסה כלאחר יד. ויתכן שאין כאן מחלוקת אלא שבשש"כ דיבר על איזה מצב מיוחד, שרגיל להוציא ולהכניס את הנורה. אבל בדרך כלל הדבר אסור משום בונה.


[2]. ובספר מאור השבת ד, יד, קמט, כתבו בשם הרב הלפרין שיש חילוק בין השעונים שהיו בזמן הרב אויערבך לבין השעונים שבזמננו, שבהם היה מודה הרב אויערבך לאסור להאריך את ההדלקה כיוון שההדלקה נעשית ע"י הורדת הזיזים פנימה ויוצא שהאדם עושה מעשה חיובי והרי זה גרם הדלקה, מה שאין כן בשעוני שבת הישנים. אבל בשלחן שלמה רעז, בהע' ה מובא: "אודות שעוני שבת המצויים כיום שיש בהם כפתורים קטנים שע"י לחיצתם לבפנים ממשיך החשמל לדלוק… ונשאל מרן זללה"ה… ואחר שהתבונן אמר דגם הם מותרים הואיל ובפעולה זו מסלק את גורם הכיבוי, ואף שפעולה זו נעשית באופן חיובי אך בפועל אינו עושה שום דבר בנר עצמו רק גורם שהניתוק שהיה אמור להיות בשעה מסוימת לא יתבצע, ושפיר חשיב כסוגר דלת בפני הרוח שלא יכבה הנר".
לחוששים לדעת המחמירים, אם יעשו את השינויים בשעון בדרך של שינוי, יהיה זה ספק דרבנן. אמנם קשה למצוא דרך לעשות זאת בשינוי. ואולי על ידי מקל או בשניים שעשאוה. ועיין באנציקלופדיה תלמודית כרך יח בנספח לערך חשמל עמודים תרעג-תרעד.

ז – כפתור ויסות לתרמוסטט

ז,א – אסור להקדים פעולה על ידי שינוי תרמוסטט

כתבתי שלא לשנות את הכפתור באופן שיפסיק את המצב הנוכחי, ואף שהקלנו בזה בשעת הדחק בשעון שבת, כאן יש חשש שסיבוב הכפתור יפעיל מיד את הרדיאטור או יכבה אותו. ואז כבר אין מדובר ב'גרמא' אלא בהדלקה או כיבוי ממש. ואין לומר שזה דבר שאינו מתכוון, כי הוא מתכוון להפעיל או להפסיק את ההפעלה, וגם יש סבירות גבוהה שכך יקרה. אמנם מי שמכיר את התרמוסטט שם, ויודע שהשינוי שהוא עושה לא יגרום להפעלה מיידית אלא רק לאחר זמן רב, יוכל להקל. ועיין באנציקלופדיה תלמודית כרך יח, בנספח לערך 'חשמל' פרק ב' אודות תרמוסטט.

ח – פתיחת מקרר ותנור חשמלי וכניסה לחדר עם מזגן

ח,א – דעות האחרונים בפתיחת מקרר

המחמירים שלא לפתוח מקרר בעת שהמנוע שלו אינו פועל הם: שו"ת הר צבי או"ח א, קנא; חלקת יעקב ג, קעט; המסילה שנה ב חוברת א עמ' 9 לר"ח ביק; מנחת יצחק ב, טז; נועם ח"ג עמ' רז להר"י בארי; אז נדברו ב, לו (ועיין באנצ"ת שם הערה 15).

המתירים לפתוח מקרר גם כשאינו עובד, מפני שזו פעולה של גרמא, וכפי שלמדנו בסנהדרין עז, ב, שכוח שני הוא גרמא, וכמבואר לעיל בהרחבות ט, ט; ובאנצ"ת כרך יח ע' תשסב-תשסג. ופתיחת המקרר מפעילה את המנוע בגרמא מפני שאינה מפעילה את המנוע מיד, אלא אחר שהאוויר נכנס ומחמם את חלל המקרר המנוע יופעל, הרי שזה כח שני והוא גרמא. (ולרשז"א ודעימיה, שהפעלת חשמל אסורה מדרבנן, מצרפים את זה שהוא גרמא בדרבנן). וכך הקילו למעשה לפתוח מקרר: רשז"א במנחת שלמה א, י; יבי"א ח"א או"ח כא; ציץ אליעזר ח, יב; יב, צב. ועוד ציינו באנצ"ת כרך יח ע' תרסג-ד, הערה 13, שהקילו בזה: רש"ז ריגר מבריסק בהפרדס תרצ"ד חוב' ג; ר"י הענקין בעדות לישראל עמ' 152 ובנועם ח"ב (ועי"ש בעדות לישראל עמ' 122 שראוי להיזהר שלא לפתחו כשאינו פועל, וכך הביאו באג"מ ב, סח); החל"ה סי' ג פ"ה; תשובה שלימה ח"ב או"ח סי' ו; משפטי עוזיאל מהדו"ת או"ח סי' לז; שמחת הלוי סי' כה; הר"י גליקמן בנועם שם.

וכשהמקרר כבר פועל, גם לדעת רוב המחמירים אפשר לפתוח את הדלת, כי האוויר החם שיכנס בעקבות פתיחת הדלת רק ימשיך את המצב הקיים. והרי זה כסוגר את החלון בפני הרוח שלא תכבה את הנר. והאוסרים גם בזה (באנצ"ת שם הערה 14 – ציונו שני מקורות שאינם מוכרים), סוברים שהרי הוא כמוסיף שמן לנר, שכן פותח הדלת מוסיף אוויר חם למקרר וכך מאריך את פעולתו, ואילו סוגר החלון אינו עושה מעשה בנר עצמו שממשיך לדלוק מאליו.

וכתב ביביע אומר א, כא, שהמחמיר לפתוח את המקרר רק כשהוא פועל תבוא עליו ברכה. ובשש"כ י, יב, הזכיר את שתי הדעות ולא הכריע. ובאול"צ ח"ב מא, ב, כתב שמעיקר הדין מותר לפתוח את המקרר גם כשהמנוע אינו עובד, וטוב להחמיר לפותחו כשהוא עובד. ולצורך ילדים אין להחמיר, וכן כאשר פותחים אותו זמן קצר אחר שהמנוע הפסיק לעבוד. ע"כ.

ח,ב – סברות האחרונים בפתיחת מקרר

סוברים המחמירים שיש לחשוש שהפעלת המנוע על ידי פתיחת המקרר נחשבת כפעולה ישירה ולא גרמא. ואפשר להשיב, שדווקא כאשר הכוונה לגרום לדבר – אסור, אבל כאן זה שפותח את דלת המקרר אינו מתכוון להפעיל את המקרר, אלא להיפך מעדיף שלא יכנס אוויר חם ולא יצטרך לפעול. והרי זה פסיק רישא דלא ניחא ליה, שאפילו בדאורייתא יש מתירים לכתחילה (הערוך). ואם הוא ב'גרמא' בוודאי יש להקל. שכן יש מתירים גרמא לכתחילה, וגם לדעת רוה"פ שאסרו, איסור גרמא קל, ובשעת הדחק מותר, וכשהוא בדרך של פסיק רישא דלא ניחא ליה, מותר לכתחילה (לעיל ט, ט, ובהרחבות). ועוד, שלא בטוח שהמקרר יתחיל לעבוד סמוך לפתיחתו, שכן ברוב המקרים אינו מתחיל מיד לעבוד, ואולי כיוון שהפתיחה רק מצטרפת לגרימת הפעלת המנוע, אין זה אפילו 'גרמא'. וכן יתכן שממילא המקרר צריך מיד להתחיל לפעול, ושוב נמצא שפתיחתו לא גרמה להפעלתו. נמצא שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה בספק גרמא (שהוא דרבנן קל).

ויש שמשיבים על כך, שהואיל והספק נובע רק מחוסר ידיעתנו את מצב המקרר, הרי שאין זה נחשב דבר שאינו מתכוון אלא ספק פסיק רישא, וכתב רע"א שדינו כדין ספיקא דאורייתא לחומרא. ואפשר להשיב, שאימתי הוא ספק דאורייתא, כאשר בעת הפעולה נעשה המעשה, אבל אם הפעולה רק תגרום אח"כ לפעולה שתיעשה, אפשר שהוא דבר שאינו מתכוון. ובכל אופן גם ספק פסיק רישא מותר לדעת הט"ז כדין דבר שאינו מתכוון (עיין בבאו"ה שטז, ג, 'ולכן', שכתב שבשעת הצורך מקילים. ועיין לעיל בהרחבות ט, ה).

ח,ג – יסוד ההיתר ושמותר לפתוח דלת חדר שעובד בו מזגן או רדיאטור

ומ"מ הסיבה העיקרית להיתר, שהפעלת המנוע בדרך של פסיק רישא דלא ניחא ליה בגרמא. ובזה מוסכם שמותר. הוי עובדה שרוב ככל הפוסקים שהחמירו שלא לפתוח מקרר כשאינו עובד, מתירים להיכנס לחדר שיש בו מזגן או רדיאטור (כ"כ מנחת יצחק ג, כד, ושערים המצוינים בהלכה פ, ג, ושש"כ כג, כה, ארח"ש כו, יד). שכן באופן זה ברור שהשפעת האדם בגרמא, וכן הדין לגבי פתיחת מקרר. ואפילו לסוברים שחשמל אסור מהתורה, כיוון שההפעלה נעשית בגרמא ובפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר.

ח,ד – פתיחת תנור

ואמנם לגבי תנור רבים יותר מחמירים, וכפי שכתבתי בהערה 8 שני טעמים לדבר: האחד, והוא העיקרי, שתא המקרר גדול והתנור קטן, ויותר פעמים עלולה פתיחת התנור לגרום להדלקה מיידית של גופי החימום, ובעיני האנשים נתפשת פתיחת התנור כגורמת באופן קרוב יותר להפעלתו, ויש לחוש שהפעלת התנור כבר אינה נחשבת גרמא אלא כהפעלה ישירה. והשני, שלדעת רבים הפעלת מקרר אסורה מדרבנן ותנור מהתורה. אלא שאם אין יודעים אם התנור עובד, שאין גופי החימום נראים, נראה למעשה שאפשר לפותחו, כי בנוסף לכך שנראה יותר שפתיחת התנור גורמת להפעלת גופי החימום בגרמא, יש כאן ספק אם הפתיחה תגרום לזה, והוא כדבר שאינו מתכוון (ועיין לעיל שאפשר לומר שאינו ספק פסיק רישא, כי בכל אופן אין ההדלקה מתבצעת מיד, ואזי גם לרע"א מותר כדין דבר שאינו מתכוון). ועיין על כל זה באנצ"ת כרך יח ע' תרסד-תרסט.

ט – מקרר ששכחו לנתק את הנורה שבו

ט,א – מקרר ששכחו לנתק את הנורה שנדלקת בפתיחתו

באג"מ או"ח ב, סח, התיר לבקש מגוי לפתוח מקרר ששכחו לנתק את הנורה שלו, גם מפני דעת העיטור, כמובא ברמ"א רעו, ב, שלצורך גדול מקילים באמירה לגוי אפילו במלאכה גמורה. וכאן שהמלאכה נעשית דרך אגב, גם כשאינו צורך גדול מותר. ואם יש צורך גדול, מותר אח"כ לבקש ממנו גם לכבות את הנורה, כדי שאפשר יהיה לפתוח ולסגור את המקרר. והטעם משום שהוא שבות דשבות לצורך גדול או מצווה.

והאוכל שבתוך המקרר אינו מוקצה, מפני שאפשר להוציא את האוכל אם המקרר ינותק מהחשמל או על ידי תחיבה של מקל דק שלא יתן לנורה להידלק בפתיחה. בנוסף לכך אין איסור עצמי לפתוח את הדלת אלא רק מפני שדרך אגב תידלק הנורה (שש"כ י, הערה מז, בשם רשז"א).

וכיוצא בזה כתב בקדה"ש א, (לג), עמ' רמ, בשם ריש"א, שמותר לבקש מגוי לפתוח את הדלת, ולא מפני שסומכים על העיטור, אלא מפני שהגוי אינו מתכוון לעשות מלאכה אלא רק לפתוח הדלת. ואח"כ מתיר לבקש ממנו לכבות את הנורה. ושם עמ' רפ, מבאר שלמרות שאסור ליהודי לפתוח את המקרר בין השמשות הוא אינו מוקצה, כי הנורה היא עניין חיצוני למקרר, ולכן אין האדם מקצה את המקרר בבין השמשות. ושם מבאר שאם אין גוי, בשעת הדחק אפשר לומר לילד שאינו שלו להוציא את התקע מהשקע כאשר המקרר אינו עובד.

ט,ב – לבקש מקטן לפתוח את הדלת כשאינו יודע שהנורה תדלק

כתב בספר מאור השבת  (ח"ד במכתבי רשז"א מכתב מט), ובשו"ת אול"צ (ח"ב מא, ג), ובחוט שני (ח"ד עמ' רצד), שאפשר לומר לקטן שאינו יודע שהנורה תידלק בעת פתיחת המקרר שיש במקרר אוכל שהקטן מעוניין בו, ואז הקטן יפתח את הדלת כדי ליטול לעצמו את המאכל הזה. וההיתר הוא לפי הרשב"א שהתיר לומר לקטן לעשות איסור דרבנן לצורך עצמו, וכאן שאינו יודע שהנורה תידלק הוא איסור דרבנן, שהרי אינו מתכוון לכך. (ובאול"צ התיר לספרדים רק בשעת דחק גדולה מאוד, כי לשו"ע אין סומכים על הרשב"א. אולם בלוית חן קכד, התיר בשעת הצורך). ועיין להלן כד, ה, ובהרחבות שם.

ט,ג – לנתק את התקע מהשקע

בשו"ת הר צבי (ח"א, בהרר"י בשד"ה סו"ס קנא) התיר לומר לקטן להוציא את התקע המחבר את המקרר לזרם החשמלי, ויעשה כן בשעה שהמקרר איננו מופעל. וסמך על דעת שועה"ר שמג, ו, להתיר ספייה בדרבנן (הוצאת תקע) לצורך מצווה (סעודות שבת) במעשה שהוא באקראי אפילו לכל המשפחה, וכ"כ שש"כ י, יד.

אמנם כפי שכתבתי בהערה עפ"י שש"כ י, יד, אפשר שגדול יעשה זאת בשינוי. ולא כתבתי להעדיף קטן, מפני שבטיפול בתקע יש קצת סכנה, ולכן עדיף שגדול יעשה זאת. וכשאין צד של סכנה, יש עדיפות לבקש זאת מהקטן.

ט,ד – כאשר ספק אם הנורה תידלק – האם נחשב כאינו מתכוון

עיין לעיל ט, ה, 2, ובהרחבות ט, ה, ח, לעניין ספק פסיק רישא. שלט"ז מותר כדין דבר שאינו מתכוון, ולרע"א אסור כדין ספק דאורייתא לחומרא. וכתב בבאו"ה שבשעת הדחק סומכים על הט"ז.

ולעניין פתיחת מקרר שספק אם הנורה תידלק, כתב בשש"כ י, טו, שיש מקום להקל, וכתב זאת עפ"י באו"ה, ומלמד להועיל או"ח סו"ס נ, ורשז"א. אמנם הזכיר דעת שועה"ר שמחמיר בכגון זה. גם במנו"א ח"ב א, ח, כתב שזה נחשב אינו מתכוון ומותר. וכ"כ לעניין המקרר בח"א כד, כ.

ט,ה – החזרת התקע לשקע

להחזיר את השקע לתקע אסור. וכתב בשש"כ הערה מג, שבמיוחד יש לאסור כאשר עבר זמן רב מעת שהמנוע הפסיק לפעול, שאז יש חשש שמיד בעת שיחבר את התקע לשקע יתחיל מנוע הקירור הפועל על פי תרמוסטט לעבוד. ע"כ. ואם זו הבעיה היחידה, ניתן היה לנתק את התקע מיד לאחר שהמנוע הפסיק לקרר, לפתוח מיד את דלת המקרר, ומיד ללחוץ על המתג שמנתק את המנורה, ומיד לחבר שוב את התקע לשקע, ואז אין חשש שבעת חיבור התקע המנוע יתחיל לפעול. ואף שיש בהחזרת התקע 'גרמא' של הפעלת המנוע לאחר זמן, לכאורה אם יש בכך צורך גדול לשבת, אפשר להקל (לעיל ט, ט. וכן מובא כיוצא בזה ביבי"א ח"ג או"ח יח). ונראה שרק בשעת דחק גדול מאוד, אפשר יהיה להתיר זאת בשינוי.

וכיום במקררים רבים יש פעילות של מאוורר, טרמוסטט וצג אלקטרוני שכל הזמן פועלים על ידי חשמל, ולכן אין היתר להחזיר תקע לשקע. כי אף אם ההחזרה תהיה בשינוי, כפי כשכתבתי לדעת מרן הרב הפעלת דברים חשמליים אסורה מהתורה. וכן לדעת החזו"א, הוצאת תקע משקע, גם בעת שהמכשיר אינו פועל, אסורה משום סותר, וכן הכנסתו אסורה משום בונה, מפני שזרם החשמל קיים בחוט אף כאשר המכשיר אינו פועל. ויש לעיין אם אפשר לצרף את דעת הסוברים שהפעלה חשמלית דרבנן, ולחבר בשינוי, ויהיה שבות דשבות לצורך מצווה. ואף שלכאורה היה אפשר להקל בזה, כאן שהחיבור גורם למספר פעולות חשמליות נראה יותר להחמיר. ובנוסף לכך, מקרה רחוק הוא שיש צורך של מצווה או צורך גדול מאוד לחבר שוב את המקרר. ולכן בפשטות כתבתי בהערה שאין היתר לחבר שוב את התקע.

יא – דלתות חשמליות

יא,א – מעשה שבת בפתיחת דלת חשמלית או שימוש באינטרקום

השאלה האם הכניסה דרך הפתח שנפתח בעקבות פעולה אסורה של חילול שבת אסורה בשבת.

כתב בשו"ע שז, יד: "לקרות באגרת השלוחה לו אם אינו יודע מה כתוב בה – מותר, ולא יקרא בפיו אלא יעיין בה. ואם הובאה בשבילו מחוץ לתחום, טוב לזהר שלא יגע בה". ומסביר מ"ב שם נה: "ואף דדבר שהובא מחוץ לתחום, קיימא לן דאסור להנות ממנה מי שהובא בשבילו, ואף הכא הלא הקריאה והעיון הנאה היא לו. התם טעמו משום גזירה שמא יאמר לאינו יהודי שיביא לו מחוץ לתחום אבל הכא באגרת לא שייך לומר כן, שאינו יודע מי ישלח לו, וגם יש לומר דלא חשיב הנאה, כיוון שאינו נהנה מגופה של מלאכה". ומשמע שלא שייך מעשה שבת בפתיחת דלת, כיוון שאין בזה הנאה מגוף הדבר, אלא רק הסרת דבר שמפריע. ולמעשה נחלקו בזה:

באגרות משה ב, עז, סבר שאם בית הכנסת היה נעול והביאו מפתח דרך רשות הרבים ופתחו בו אותו, אסור להיכנס אליו שלא ליהנות ממעשה שבת. ואם יסגרו את בית הכנסת ויביאו שוב את המפתח על ידי גוי, יהיה מותר להיכנס (וכ"כ גם בתשובה עא). וכ"כ בשו"ת אמרי הלכה ומנהג טו, וחוט שני ח"א עמ' רד. ובשו"ת אבני ישפה ב, ל, הוסיף שאם אפשר לפתוח את הדלת מבפנים כגון בבית פרטי, לכו"ע אין לאסור בזה מצד 'מעשה שבת', שכן לא נהנו כל כך מהחילול, שגם בלא הטלטול ברשות הרבים יכלו להיכנס לבית. וכ"כ בחשוקי חמד שבת יח, ב.

אולם לדעת רשז"א (שש"כ יח, סג, והע' רנו; מנחת שלמה ח"א ה, ב; חלק ב-ג כב, א), אין בזה איסור משום מעשה שבת. "וכיוון שהאיסור ליהנות ממעשה שבת הוא רק מדרבנן, מסתבר דאסור רק להשתמש וליהנות מהמפתח לפתוח בו את הדלת, אבל הכניסה לבית לאחר שכבר פתוח אע"ג שרק לצורך זה הובא המפתח מכל מקום בפתיחה עצמה לא נעשה כלל שום איסור מלאכה זולת זה שנהנה בפתיחתו ממעשה שבת, ולכן נלענ"ד דלאחר שכבר פתוח שפיר מותר להיכנס וליהנות מכל אשר בבית", וכ"כ שש"כ יח, סג.  וכ"כ שלמי יהונתן שיח, א, ח. ועיין ילקוט יוסף ח"ג ע' נט-סא, וארח"ש כה, כט-ל. וכאשר יש שם פתח נוסף שאפשר להיכנס דרכו ללא איסור, ההיתר יותר מרווח כי לא נהנה כל כך מחילול השבת.

ואם האיסור נעשה בשוגג יותר יש מקום להקל, שכן לדעת ר"מ אין איסור מעשה שבת חל על מלאכה שנעשתה בשגגה, ובשעת הדחק דעת התוס' והגר"א שאפשר לסמוך עליהם, וכ"כ במ"ב שיח, יז. ק"ו כאן שיש מתירים גם כשנעשה במזיד.

ונראה שחילונים רבים נחשבים כשוגגים, וכתב במ"ב שיח, ז, שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת ר"מ שמותר ליהנות ממלאכתו בשבת, שפסקו כמותו תוס' והגר"א. אלא שיש לדון מצד חילול השם.

יא,ב – חילול השם בכניסה בפתח שנפתח ע"י חילוני בחילול שבת

יש אוסרים להיכנס בדלת שפתח חילוני באיסור משום חילול השם, ששומר המצוות מראה בזה שהוא מרוצה מחילול השבת של החילוני. וכ"כ בספר ודרשת וחקרת לט, ובספר חשוקי חמד שבת יח, ב, שאין להיכנס אחר חילוני משום חילול השם. וכ"כ הרב דוב ליאור שליט"א (קדושת השבת ח"ב עמ' תעא), שאם אדם חילוני השתמש באינטרקום כדי להיכנס לבית, אסור לשומר מצוות ליהנות מכך משום חילול השם. ובספר קדושת השבת ח"ב עמודים לג ואילך, פירט שמונה מצבים, וככל שהפעולה נעשית יותר למען הדתי יש יותר חילול השם, ויותר יש לאסור. ובשעת הדחק כשהפתיחה לא נעשתה למענו ואין חילול השם, אפשר בדוחק להקל.

ובספר תורת היולדת עמ' קכד, כתב לדון אם יש בזה משום חילול השם, אלא שלגבי בית חולים כתב שמסתבר שאין בזה חילול השם כי הרואים יחשבו שבא לבקר חולה שיש בו סכנה.

יא,ג – לגרום לפתיחת הדלת החשמלית בשינוי

כתב בתורת היולדת (כד, ד), שכאשר צריך להיכנס דרך הדלת לצורך פיקוח נפש, והזמן אינו בהול, נכון אם אפשר לגרום לפתיחתה על ידי שינוי, כגון שיזחל שם או יושיט רגלו באוויר. ונלענ"ד שאם הוא מתבייש בכך, אינו צריך לגרום לפתיחתה בשינוי, הואיל ומותר לו להיכנס שם אינו חייב לטרוח על שינוי.

כתב בנשמת אברהם ח"ד ע' יט, שכשאין שם גוי ויש צורך גדול להיכנס, אף שאינו לצורך פיקוח נפש, התיר הרב אויערבאך להיכנס כדרכו דרך הדלת החשמלית, ונראה שטעמו כי בלא חוט להט איסור חשמל קל ולכל היותר דרבנן. אמנם בפשטות מקובל להורות לאיסור. עיין בארח"ש כו, כו. ואכן להלכה אין סומכים על כך ושלא לצורך פיקוח נפש אין היתר להיכנס. ואולי אם יגרום לפתיחה בשינוי אפשר לצרף את דעת המקילים ולהיכנס. ונראה שאין לסמוך על כך אלא בשעה דחוקה מאוד.

יג – שימוש באינטרקום, מסך ופעמון בכניסה לבניין

יג,א – טלוויזיה במעגל סגור

עיין בארח"ש טו, לה, הערה נה, שלדעת ריש"א אסור לעמוד מול טלוויזיה כזו משום 'כותב', והאיסור דרבנן משום שאינו דרך כתיבה. ולרב נסים קרליץ האיסור מדרבנן, כי אינו נשמר באופן יציב. וכיוצא בזה לרשז"א השימוש במוניטור אסור מדרבנן.

ואמנם בשו"ת בצל החכמה ו, סה, היקל למי שרוצה להיכנס לבניין לעמוד מול המצלמה כדי שהשוער יראה את פניו, שלדעתו הרי זה כהשתקפות במראה. אבל דבריו אינם נראים, שכן על ידי פעילות חשמלית תמונתו נקלטת ומעובדת ושום מוקרנת על גבי מסך, וכיוון שכך, הרי שעמידתו מול המצלמה אסורה מדברי חכמים. וכ"כ בארח"ש טו, לה, בשם ריש"א והרב ואזנר והרב קרליץ. ויש מקום לומר שלדעת מרן הרב ודעימיה ( כמובא בהלכה ב), שהדיבור ברמקול אסור מהתורה משום מבעיר, גם העומד מול המצלמה כדי שפניו יראו עובר באיסור תורה. אמנם לחזו"א נראה שהואיל ולא עשה מעגל חדש, אין איסור תורה. וכשאין לאדם תועלת בכך שפניו נקלטות במצלמה ואינו מתכוון לכך, הדבר מותר כמבואר בהמשך בהלכה טו.

יג,ב – כניסה לבניין בעזרת יהודי שמחלל שבת

עיקר הסוגיה נתבררה בהלכה יא לעניין דלתות חשמליות, בהערה ובהרחבה. וכאן בכניסה לבניין כאשר ישנה אפשרות לפתוח את הדלת על ידי מפתח שנמצא בכיסו בלא איסור, והחילוני פתח את הדלת על ידי הלחצן החשמלי, יש מקום להקל, שכן לא נהנה כלל ממלאכת שבת.

יג,ג – האם בשעת הדחק מותר ללחוץ על פעמון חשמלי בשינוי

עיין בקדושת השבת ח"ב ע' לא, שלפי רשז"א אם ילחץ בשינוי, באחורי אצבעותיו, יהיה זה שבות דשבות לצורך מצווה ומותר, וכך אמר הרב נבנצאל על פיו. אבל לריש"א אסור, ראשית כי חשש לדעת החזון איש. וגם לסוברים שהוא דרבנן יש לאסור, מפני שאין בזה שינוי משמעותי, וגם התוצאה מושגת, וגם מצד זילותא דשבת. אמנם אפשר שילחץ בהישענות על הגב.

וגם הרב אליהו אסר, אלא שכאשר מדובר בקטן שמפחד להישאר בחוץ, רשאי הקטן ללחוץ בשינוי. וכן מבוגר שחושש שיקראו למשטרה לחפש אותו, רשאי ללחוץ בשינוי, למנוע חילול שבת גדול יותר.

ולמעשה כתבתי שהרוצה להקל רשאי, הואיל והוא ספק דרבנן, אלא שמשום כבוד השבת, היתר זה הוא רק כאשר מדובר במקרה חד פעמי. ולעיל ט, 7, כתבתי כלל יסודי, שאין להיעזר ב'שבות דשבות' לצורך מצווה או צורך גדול באופן תדיר, אלא זהו היתר למקרה יוצא דופן.

יג,ד – הלוחץ בטעות על פעמון חשמלי האם ירפה

לשש"כ כג, נו, מותר להרפות, מפני שבכל רגע שהוא לוחץ על הכפתור הוא גורם להמשכת זרימת החשמל, ואילו בהרפיה אינו עושה מעשה אלא רק גורם להפסקת הזרימה. אבל אם כשהכפתור אינו לחוץ נדלקת נורה, אסור להפסיק ללחוץ, ואין לומר שאינו מעוניין בהדלקת הנורה, כי הוא מעוניין בהדלקתה שעל ידי כך הוא יודע שהפעמון עובד. ובקדושת השבת ח"ב עמ' כז, כתב בשם ריש"א להתיר גם כאשר בהפסקת הלחיצה נדלקת נורה, מפני שאין ההרפייה נחשבת מעשה. אמנם יש אומרים שהמשכת הלחיצה אינה מעשה, ולהיפך ההרפיה היא מעשה, ולכן אין להפסיק ללחוץ (הר צבי או"ח א, קנא, ב). והלכה כמקילים.