חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – שיעור השתייה

לכתחילה טוב להדר לשתות את כל היין שבכוס, וגם כאשר הכוס גדולה ומכילה הרבה יותר מ'רביעית' (75 מ"ל), לכתחילה יש לשתות את כל היין שבכוס. ואם אינו רוצה בכך, ישתדל לשתות את רוב היין שבכוס. ולכל הפחות צריך לשתות רוב 'רביעית' וכ'מלא לוגמיו'. כלומר ישנם שני תנאים: א) שישתה את רוב היין שצריך להיות בכוס, היינו רוב 'רביעית' (38 מ"ל). ב) שכמות זו תהיה כמלא לוגמיו של השותה, היינו כשיעור יין שימלא את חלל פיו כשהוא מנפח לחי אחת, שבשיעור זה מתיישבת דעתו של השותה. אדם שפיו בגודל בינוני, שיעור 'מלא לוגמיו' מעט יותר מרוב 'רביעית', ואדם שפיו גדול, שיעור 'מלא לוגמיו' קרוב לשיעור 'רביעית'. נער בן שלוש עשרה שפיו קטן, ו'מלא לוגמיו' פחות מרוב 'רביעית', צריך לשתות לכל הפחות שיעור רוב 'רביעית' כפי התנאי הראשון (שו"ע תעב, ט; מ"ב ל, ובאו"ה 'וישתה').[5]

קטנים שהגיעו לחינוך – נותנים להם ארבע כוסות (שו"ע תעב, טו). גיל חינוך למצווה זו הוא, כשאפשר לחנכם להבין את הדברים שנאמרים על הכוס – הקידוש, ההגדה, ברכת המזון, ההלל וההודאה (שועה"ר תעב, כה). בדרך כלל בסביבות גיל חמש עד שש הקטנים מגיעים לגיל חינוך. אין צורך לתת לקטנים לשתות רוב 'רביעית' אלא די שישתו כ'מלא לוגמיהם' (מ"ב תעב, מז).

צריך לשתות את השיעור בשתייה אחת, אבל השותה בתחילה חצי מהשיעור, ואחרי זמן רב עוד חצי, אין שתייתו נחשבת לשתייה אחת, ונמצא שלא שתה את שיעור היין הנצרך כדי לקיים שתיית כוס אחת מארבע כוסות. אלא שנחלקו גדולי הראשונים והאחרונים בשאלה מהו שיעור הזמן בו נחשבת השתייה לשתייה אחת. לדעת הרמב"ם, כיוון שרגילים לשתות ברציפות, תוך הפסקות קלות לנשימה או גמיעה, רק אם שתה את היין ברציפות כפי שרגילים בדרך כלל לשתות 'רביעית' יין – נחשבת שתייתו לשתייה אחת. כלומר זמן שתיית שיעור היין שחייבים לשתות בכל כוס, הוא כמשך זמן שרגילים לשתות 'רביעית' שלמה, ואם ארכה יותר זמן, לא קיים את המצווה. לעומת זאת דעת הראב"ד, שכל זמן שהספיק לשתות את שיעור היין שהוא חייב בו בזמן של שיעור 'אכילת פרס' (כ-7 דקות), עדיין שתייתו מצטרפת לשתייה אחת.

לסיכום: לכתחילה יש להחמיר כדעת הרמב"ם ולשתות את שיעור היין שיוצאים בו ידי חובה ברציפות, תוך הפסקות קלות לנשימה וגמיעה. בדיעבד, אם שתה אותו בזמן של שיעור 'אכילת פרס' (כ-7 דקות), יצא ידי חובה, שהואיל ודין ארבע כוסות מדברי חכמים הלכה כדברי המיקל. ויש נוהגים להחמיר.[6]


[5]. לדעת רמב"ן שמובא כדעת יש אומרים בשו"ע תעב, ט, חובה לשתות רוב כוס אפילו היא גדולה, ולרוה"פ אין זה מעכב, ולכתחילה טוב לחוש לשיטת הרמב"ן, כמבואר במ"ב לג. למרות שהעיקר כשיטה המקובלת, בדין זה הבלטתי יותר את ההידור כדי לצאת גם ידי שיטת חזו"א, שכן התוספת כאן היא הידור במצוות השמחה, ושיעור רביעית הוא המזערי והמהדרים שתו יותר. ואם כן כדי לצאת ידי כולם, יקח לכתחילה כוס שמכילה 150 מיליליטר, וישתה את רובה, ואזי יצא שישתה שיעור מלא לוגמיו לכל הדעות, וכיוון שישתה רוב כוס יצא גם לפי דעת רמב"ן. ואמנם אם קשה לו לשתות את מלא הכוס כשיעור נו"ב וחזו"א (150 מ"ל), יפסיד את ההידור לשתות את כל הכוס, וכבר למדנו שאפשר לצאת לכתחילה על פי השיעור המקובל, מ"מ הרוצה להדר נראה שיותר טוב שיצא תחילה ידי חובת כל השיטות מאשר יהדר בשתיית כל הכוס ולא יצא ידי שיטת השיעור הגדול למחמירים. וכ"כ מרן הרב באורח משפט או"ח קכח, ד. ואם הוא שמח בשתיית היין, הטוב שישתה כוס מלאה כשיעור חזו"א (150 מ"ל), ואם יחשוש שמא היין ישכרו, יוכל לערב ביין מיץ ענבים או מים, וכך יוכל לשתות.

[6]. ביתר הרחבה, שיעור 'אכילת פרס' הוא שיעור הזמן המצטרף לאכילה. המחלוקת היא האם דין שתייה כדין אכילה. לדעת הרמב"ם, כיוון שרגילים לשתות מהר יותר, דין שתייה שונה, ורק שתייה רצופה מצטרפת. ולדעת הראב"ד, דין שתייה כדין אכילה, וכל ששתה במשך שיעור 'אכילת פרס' נחשבת שתייתו לשתייה אחת.

לכתחילה צריך לשתות ברציפות כדברי הרמב"ם. ואם שתה במשך שיעור 'אכילת פרס', לרמב"ם לא יצא ולראב"ד יצא. אלא שלפי הכלל ספק דרבנן לקולא – אין צריך לחזור ולשתות. וכ"כ בערוה"ש תעב, יג, ובשו"ת חזון עובדיה סי' יב. יתר על כן, יש אומרים שדברי הרמב"ם נאמרו רק לגבי שתיית איסור, שלוקה אם שתה ברציפות, אבל לעניין ברכת הנהנין, גם הרמב"ם מודה ששיעור 'אכילת פרס' מצטרף, הואיל ונהנה בו (כנה"ג, שועה"ר וחת"ס). ואולי לדעתם גם כאן לדעת הרמב"ם יצטרף. אלא שמצינו בכמה מקומות שכשאפשר בקלות לצאת ידי כולם, גם בספק דרבנן יש מורים להחמיר, ולכן כתבו מ"א, שועה"ר תעב, כ, ומ"ב לד, שאם זה אירע בכוס השנייה – יחזור וישתה, אבל אם זה אירע בשתיים האחרונות לא יחזור, כדי שלא יראה כמוסיף על הכוסות, אלא יסמוך על דעת הראב"ד שיצא גם כאשר הפסיק, ובתנאי שלא עבר שיעור 'אכילת פרס'. (לגבי כוס ראשונה עי' מ"ב תעב, כא). ולסוברים כשו"ע שאין חשש שיראה מוסיף על הכוסות, ראוי להחמיר בכל ארבע הכוסות לחזור ולשתות, וכ"כ בן איש חי צו כט. ולכן כתבתי שיש מחמירים, למרות שהוא ספק ספיקא דרבנן, שלראב"ד ודאי יצא, ואף לרמב"ם יתכן שיצא. (ואולי נטו להחמיר מעבר לכללי ההלכה במצווה זו של שמחה).

עי' בהלכה כה ובהערה 22 לגבי הדעות השונות מהו משך זמן אכילת פרס, והשיעור הממוצע הוא כשש עד שבע דקות, ולכתחילה טוב לנהוג כשיעור המחמיר שהוא ארבע דקות. ובשעת הדחק אפשר להקל עד תשע דקות. ועי' בפנה"ל ברכות י, 8.

ט"ז - ליל הסדר

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן