ט – שיעור השתייה

פורסם בקטגוריה ט"ז - ליל הסדר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
http://ph.yhb.org.il/04-16-09/

לכתחילה טוב להדר לשתות את כל היין שבכוס, וכיוון שהכוס צריכה להכיל לכל הפחות שיעור 'רביעית' (75 מ"ל, ו-150 מ"ל למהדרים) ישתה שיעור 'רביעית'. ואם לקח כוס גדולה שמכילה יותר מ'רביעית', לכתחילה טוב שישתה את כל היין שבכוס, ואם אינו רוצה, ישתדל לשתות לפחות את רובה. ולכל הפחות צריך לשתות רוב 'רביעית' וכ'מלא לוגמיו'. כלומר יש כאן שני תנאים: א) שישתה את רוב היין שצריך להיות בכוס, היינו רוב 'רביעית' (38 מ"ל, ו-76 מ"ל למהדרים). ב) שכמות זו תהיה כמלא לוגמיו של השותה, היינו כשיעור יין שימלא את חלל פיו כשהוא מנפח לחי אחת, שבשיעור זה מתיישבת דעתו של השותה. אדם שפיו בגודל בינוני, שיעור 'מלא לוגמיו' מעט יותר מרוב 'רביעית', ואדם שפיו גדול, שיעור 'מלא לוגמיו' קרוב לשיעור 'רביעית'. נער בן שלוש עשרה שפיו קטן, ו'מלא לוגמיו' פחות מרוב 'רביעית', צריך לשתות לכל הפחות שיעור רוב 'רביעית' כדי לקיים את התנאי הראשון (שו"ע תעב, ט; מ"ב ל, ובאו"ה ד"ה 'וישתה').[5]

אף לקטנים שהגיעו לחינוך נותנים ארבע כוסות (שו"ע תעב, טו). וגיל חינוך הוא, כשאפשר לחנכם להבין את הדברים שנאמרים על הכוס – הקידוש, ההגדה, ברכת המזון, ההלל וההודאה (שו"ע הרב תעב, כה). בדרך כלל בסביבות גיל חמש עד שש מגיעים הקטנים לגיל חינוך. ואין צורך לתת לקטנים לשתות רוב 'רביעית' אלא די שישתו כ'מלא לוגמיהם' (מ"ב תעב, מז).

עוד צריך לבאר שצריך לשתות את רוב הכוס בשתייה אחת, אבל אם ישתה בתחילה חצי מהשיעור, ואחרי זמן רב עוד חצי, ברור שאין שתייה זו נחשבת לשתייה אחת, ונמצא שלא שתה את שיעור היין הנצרך כדי לקיים שתיית כוס אחת מארבע כוסות. אלא שנחלקו גדולי הראשונים והאחרונים בשאלה מהו שיעור הזמן בו נחשבת השתייה לשתייה אחת. לדעת הרמב"ם, כיוון שרגילים לשתות ברציפות, תוך הפסקות קלות לנשימה או גמיעה, רק אם שתה את היין ברציפות כפי שרגילים בדרך כלל לשתות רביעית יין – נחשבת שתייתו לשתייה אחת. כלומר זמן שתיית רוב רביעית צריך לקחת לא יותר מהזמן שרגילים לשתות רביעית שלמה. ואם שתיית רוב רביעית ארכה יותר משיעור שרגילים לשתות רביעית, לא קיים את המצווה לדעת הרמב"ם. לעומת זאת דעת הראב"ד, שכל זמן ששתייתו לא ארכה יותר משיעור 'אכילת פרס', היינו תוך מספר דקות, עדיין שתייתו מצטרפת לשתייה אחת.

לסיכום: לכתחילה יש להחמיר כדעת הרמב"ם ולשתות את רוב הכוס ברציפות, תוך הפסקות קלות לנשימה וגמיעה. ובדיעבד השותה רוב כוס תוך שיעור 'אכילת פרס' (6 – 7 דקות), יצא ידי חובה ואינו צריך לחזור ולשתות שוב רוב כוס, שהואיל ודין ארבע כוסות מדברי חכמים הלכה כדברי המיקל. ויש נוהגים להחמיר.[6]


[5]. לדעת הרמב"ן שמובא כדעת יש אומרים בשו"ע תעב, ט, חובה לשתות רוב כוס אפילו היא גדולה, ולרוה"פ אין זה מעכב, ולכתחילה טוב לחוש לשיטת הרמב"ן,  כמבואר במ"ב לג. למרות שהעיקר כשיטה המקובלת, בדין זה הבלטתי יותר את ההידור לצאת גם ידי שיטת חזו"א, שכן התוספת כאן היא הידור במצוות השמחה, ושיעור רביעית הוא המזערי והמהדרים שתו יותר. ואם כן כדי לצאת ידי כולם, יקח לכתחילה כוס שמכילה 150 מיליליטר, וישתה את רובה, ואזי יצא שישתה שיעור מלא לוגמיו לכל הדעות, וכיוון שישתה רוב כוס יצא גם לפי דעת הרמב"ן. ואמנם אם קשה לו לשתות את מלא הכוס כשיעור חזו"א (150 מ"ל), יפסיד את ההידור לשתות את כל הכוס, וכבר למדנו שאפשר לצאת לכתחילה על פי השיעור המקובל, מ"מ הרוצה להדר נראה שיותר טוב שיצא תחילה ידי חובת כל השיטות מאשר יהדר בשתיית כל הכוס ולא יצא ידי שיטת חזו"א. ואם הוא שמח בשתיית היין, הטוב שישתה כוס מלאה כשיעור חזו"א (150 מ"ל), ואם יחשוש שמא היין ישכרו, יערב בו מיץ ענבים, וכך יוכל לשתות.

[6]. ביתר הרחבה, שיעור אכילת פרס הוא שיעור הזמן המצטרף לאכילה. המחלוקת היא האם דין שתייה כדין אכילה, לדעת הרמב"ם, כיוון שרגילים לשתות מהר יותר, דין שתייה שונה, ורק שתייה רצופה מצטרפת. ולדעת הראב"ד, דין שתייה כדין אכילה, וכל ששתה במשך שיעור 'אכילת פרס' נחשבת שתייתו לשתייה אחת. ועיין בהמשך בהלכה כ"ה מהו שיעור פרס.

לכתחילה ברור שצריך לשתות ברציפות כדברי הרמב"ם. ואם שתה בתוך שיעור אכילת פרס, לרמב"ם לא יצא ולראב"ד יצא. אלא שלפי הכלל ספק דרבנן לקולא – אין צריך לחזור ולשתות. וכ"כ בערוה"ש תעב, יג, ובשו"ת חזון עובדיה סי' יב. יתר על כן, יש אומרים שדברי הרמב"ם נאמרו רק לגבי שתיית איסור, שלוקה אם שתה ברציפות, אבל לעניין ברכת הנהנין, הרמב"ם יודה שגם בשיעור אכילת פרס מצטרף, הואיל ונהנה. וכך דעת כנה"ג, שועה"ר וחת"ס, ואולי לפי זה גם כאן לדעת הרמב"ם יצטרף. אלא שמצינו בכמה מקומות שכשאפשר בקלות לצאת ידי כולם, גם בספק דרבנן יש מורים להחמיר, ולכן כתבו המ"א ושועה"ר תעב, כ, והמ"ב תעב, לד, שאם זה היה בכוס השנייה יחזור וישתה, אבל אם זה היה בשתיים האחרונות לא יחזור כי יראה כמוסיף על הכוסות, אלא יסמוך על דעת הראב"ד שיצא גם כאשר הפסיק, בתנאי שלא עבר שיעור אכילת פרס. (ולגבי כוס ראשונה עיין מ"ב תעב, כא). ולסוברים כשו"ע שאין חשש שיראה מוסיף על הכוסות, ראוי להחמיר בכל ארבע הכוסות לחזור ולשתות, וכ"כ הבן איש חי צו כט. ולכן כתבתי שיש מחמירים, למרות שהוא ספק ספיקא דרבנן, שלראב"ד ודאי יצא, ואף לרמב"ם יתכן שיצא. (ואולי נטו להחמיר מעבר לכללי ההלכה במצווה זו של שמחה).

עוד עיין בהמשך בהלכה כ"ה ובהערה לגבי הדעות השונות מהו משך זמן אכילת פרס, והשיעור הממוצע הוא כשש עד שבע דקות, אבל לכתחילה נוהגים כשיעור המחמיר שהוא ארבע דקות. ובדיעבד עד תשע דקות.

פורסם בקטגוריה ט"ז - ליל הסדר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן