אנשי כנסת הגדולה תיקנו את התפילות והברכות (ברכות לג, א). כלומר, הם תיקנו את נוסח תפילת שמונה עשרה. והם תיקנו את נוסח כל הברכות, ובכללן ברכות קריאת שמע וברכות הנהנין. והם תיקנו את שלוש התפילות, שחרית מנחה וערבית, שחרית ומנחה כחובה, וערבית כרשות.[1]
חברי בית הדין של עזרא הסופר, שהוקם בתחילת ימי בית המקדש השני, הם הנקראים 'אנשי כנסת הגדולה'. והיה זה בית הדין הגדול ביותר שהוקם אי פעם בישראל. מאה ועשרים זקנים היו חברים בו, וביניהם נביאים וחכמים, כמו: חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, נחמיה בן חכליה, מרדכי בלשן וזרובבל, והאחרון מהם היה שמעון הצדיק (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).
בתקופת בית המקדש הראשון עם ישראל זכה להישגים רוחניים עליונים, השכינה שרתה בבית המקדש, גדולי ישראל זכו לנבואה. למרות זאת, בין המוני העם התפשטו עבירות חמורות כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שבגללן נחרב לבסוף בית המקדש וגלו ישראל. לפיכך כשזכו להקים מחדש את בית המקדש השני, הקימו אנשי כנסת הגדולה בית דין גדול, ועשו סייגים לתורה, ותיקנו תקנות, וניסחו את התפילות והברכות וקבעו להם סדרים, ויצרו לחיים היהודיים מסגרת שלימה, שהביאה לידי ביטוי את ערכיה של התורה באופן מסודר וממוסד בתוך חיי היום יום. על ידי כך הרחיקו חכמים את העם מהחטאים וקרבום לעבודת ה'.
מובן שגם בימי בית המקדש הראשון היו ישראל מתפללים לה' ומברכים ומודים על הטובות וההנאות. אלא שלא היה לזה נוסח מסודר. וכיוון שלא היה נוסח מסודר, הצדיקים והחסידים היו מתפללים ומברכים בכוונה, אבל המוני העם, היו פוטרים את עצמם בתפילות קלושות. אמנם זהו אידיאל גדול, שכל אדם יתפלל בלשונו תפילה נִרגשת היוצאת מעומק הלב, אולם בפועל, טרדות היום-יום שׁוחקות, ובלא סדרי תפילות קבועים, הציבור הולך ומתנתק מעבודת התפילה ומרבונו של עולם. על ידי תקנת התפילות וניסוחן, החלו כל ישראל להתפלל, ומתוך כך נתחזקה מאוד האמונה בה'. וכך במשך השנים נוצרה דבקות כזו בלבבות, עד שאפילו אלפיים שנות גלות לא יכלו לבטלה.
יתר על כן, בזמן בית המקדש הראשון, רבים טעו והתייחסו לקרבנות כאל פעולה אלילית בעלת כוח כישופי, שמועילה למזל טוב בפרנסה, בריאות, ביטול גזירות רעות וכיוצא בזה. הנביאים יצאו כנגד דעה מקולקלת זו, ולימדו שהקרבן נועד לבטא את הרצון להתקרב לה' במסירות נפש, שזה עיקר תכליתו של האדם. שנאמר (דברים י, יב): "מָה ה' אֱלוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וכשמביא הקרבן אינו מעוניין להידבק בה' ולהיטיב את דרכיו, לא רק שקרבנו אינו מועיל אלא שהוא מתועב בעיני ה', שנאמר (ישעיהו א, יא-יג): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי…"
על ידי תקנת התפילות החזירו אנשי כנסת הגדולה את הסדר הנכון לעבודת ה', שהאמונה, הכוונה והדבקות, הם היסוד, והם באים לידי ביטוי ברור יותר בתפילות. כמו שאמר רבי אלעזר: "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות" (ברכות לב, ב). מתוך הדגשת כוונת הלב, אנו באים ומתפללים לפני ה' שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לבטא את דבקותנו בה' בשלימות – בתפילות ובקרבנות.
[1]. במגילה יז, ב, מבואר ששמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר, ומובאת שם ברייתא המבארת את סדר הברכות על פי פסוקים. והקשו שם יח, א, וכי מאחר שאנשי כנסת הגדולה תיקנום, מה נותר לשמעון הפקולי להסדיר? אלא ששכחום וחזרו ויסדום. ויש לשאול, היאך יתכן ששכחו את נוסח התפילה שהיו מחויבים להתפלל בכל יום? ותירץ בשיטה מקובצת לברכות כח, ב, ששכחו את סדר הברכות בלבד, וזה מה שהסדיר שמעון הפקולי, ואולי לכך התכוונו תר"י (ברכות כד, א, בדפי הרי"ף). ולגירסת המאירי לא מוזכר כלל בגמרא ששמעון הפקולי הסדיר דבר בשמונה עשרה, וממילא אין קושיה ותירוץ על כך. (וראו בספר התקנות בישראל ח"א עמ' רלב).