ברוב ככל המקרים דין הפיצה כדין לחם, משום שבצק הפיצה הוא כמו בצק של לחם. ואף שמניחים על הבצק גבינה צהובה ורסק עגבניות ומיני תבלינים, אין הם משנים את דינו של הבסיס שהוא לחם. והרי דינה של הפיצה כדין פרוסת לחם שמרחו עליה ממרחים שונים, שאפילו אם אכל ממנה מעט, מברך עליה ‘המוציא’ וברכת המזון.
אבל אם זו פיצה מיוחדת שלשו את הקמח שלה עם מי ביצים או מי חלב, ובעקבות זאת טעם המאפה שלה שונה, דינה כדין ‘פת-הבאה-בכיסנים’, וכשאין קובעים עליה סעודה, ברכתה ‘מזונות’ ו’על המחיה’. וכשקובעים עליה סעודה, ברכתה ‘המוציא’ וברכת המזון. כפי שלמדנו (בהלכה ג-ד), שני תנאים לקביעת סעודה: האחד, שיאכל ממאפה המזונות נפח של ארבע ביצים לפחות; והשני, שיהיה שבע כפי שרגילים בארוחה רגילה.[8]
[8]. כשהבצק נילוש במים ברכתו ‘המוציא’, וכפי שכתבו של”ה ורוה”פ (וייתכן שאף הט”ז יודה לזה, כיוון שכאן לא מדובר בכיס אלא כעין פרוסה מרוחה, אול”צ ח”ב יד, ה). ואמנם י”א שמנה אחת של פיצה שנאכלת ברחוב לא נועדה לקביעות סעודה, ולמרות שבצקה כבצק לחם, כל זמן שהיא נאכלת לקינוח בין הארוחות ברכתה ‘מזונות’ (עי’ וזאת הברכה עמ’ 230 בשם הרב פיינשטיין). אולם למעשה יש לברך עליה ‘המוציא’, וקל וחומר כיום, שמנהג אכילת הפיצה השתנה, שכן בעבר היה מקובל יותר לאכול ממנה דרך ארעי, ואילו כיום רבים רגילים לקבוע עליה סעודה, ובכך התחזקה ההוראה שברכתה ‘המוציא’. ורק אם הבצק נילוש במי פירות וטעמו שונה, דינו כפהב”כ, וכל שלא קבע סעודה על הפיצה, יברך ‘מזונות’ ו’על המחיה’.
