אחד ההבדלים המרכזיים שבין היהדות לשאר הדתות, שהיהדות חותרת לתיקונו השלם של העולם. שאר הדתות התייאשו מתיקון העולם הזה על כל מרכיביו הגשמיים, והן קוראות למאמיניהן להתנתק מחיי העולם הזה, ולברוח אל עולם רוחני שעלה בדמיונם, כדי להינצל מהתסכול והצער שיש בחיי העולם הזה. אולם היהדות חותרת לתיקון שלם של העולם. רעיון זה קשור לאמונה בה' אחד שברא את העולם על כל מרכיביו הרוחניים והגשמיים, ומזה מתחייב העיקרון שלכל רעיון רוחני יהיה ביטוי ממשי ומעשי בעולם, ולכל דבר מעשי יהיה ערך מקודש שיבוא לידי ביטוי במצוות התורה. וכך העולם על כל מרכיביו מקבל משמעות וערך. לכן גם ברית הנישואין, אינה מתבטאת רק בדיבורים יפים והבעת רצון נאצל, אלא בקידושין שנעשים על ידי קניין כסף שהחתן נותן לכלה, כדי שהרעיון הגדול של האהבה יחול על דבר ממשי בעולם הזה. בלא זאת האהבה תלושה ומנותקת מהצדדים המעשיים והממשיים של העולם, והיא לבסוף אובדת ונמוגה.
קניין הקידושין מתקיים בכך שהחתן נותן לכלה כסף וכנגד זה היא מתקדשת להיות אשתו ולהיאסר על שאר העולם. בלא הסכמתה המלאה של הכלה אין הקידושין חלים, ואפילו אם ישקול אדם לידי אשה מיליארדי שקלים ויאמר לה: "הרי את מקודשת לי במיליארדי שקלים אלו כדת משה וישראל", כל זמן שלא הסכימה להתקדש, אין הקידושין חלים. לעומת זאת אם החתן ייתן לכלה פרוטה אחת ויאמר: "הרי את מקודשת לי בפרוטה זו כדת משה וישראל", והכלה תסכים להתקדש בפרוטה – תהיה מקודשת. וזאת משום שכסף הקידושין אינו תשלום עבור ערכה של הכלה, שהרי שום סכום כספי לא ישווה לערכה. אלא שצריך להיות ביטוי קנייני ממשי למעבר של הכלה ממעמד של פנויה למעמד החדש של אשת איש. וכבר בפרוטה אחת ניתן לזה ביטוי קנייני ממשי.
כיוון שאין צורך שהקידושין ייעשו דווקא על ידי מטבע, אלא אפשר להשתמש גם בשווה כסף, נהגו לקדש על ידי טבעת שתוכל הכלה לענוד תמיד על ידה, ותשמש לה זיכרון לקידושיה (ספר החינוך תקנ"ב). רבים נוהגים לקדש בטבעת מזהב טהור (מרדכי), ויש שנהגו לקדש בטבעת כסף (בן איש חי ש"א שופטים ח; נישואין כהלכתם ז, ו).
