יחד עם ההיתר לאכול בשר שלא במסגרת קרבן, נאסר עלינו לאכול את הדם, שנאמר (דברים יב, כ-כג): "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר… וְזָבַחְתָּ (תשחט) מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ… רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר…" כלומר, לדם יש ייעוד מיוחד, לקיים את נפשו של בעל החיים, ולכן אף שהתורה התירה לנו לאכול בשר, לא התירה לאכול את הדם.
ישנם שני סוגים של דם: 'דם הנפש' ושאר הדם. 'דם הנפש' הוא הדם המקלח בחזקה לאחר השחיטה שהנשמה יוצאת בו, שהאוכלו במזיד חייב כרת, ואילו האוכל משאר הדם חייב מלקות (כריתות כ, ב; שו"ע סז, א). ב'דם הנפש' בולטת יותר החיות של בעלי החיים, ולכן כאשר מקריבים קרבן – ממנו מזים על המזבח כדי לכפר על הנפש. נמצא שהאוכלו פוגע גם בכבוד שמיים, שהוא אוכל את הדם שהיה ראוי להזות על גבי המזבח. שנאמר בפרשה העוסקת בקרבנות (ויקרא יז, י-יא): "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם, וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר".
כיוון שהדם נועד לקיים את נפשם של בעלי החיים ולא לצורכי אכילת האדם, כתבו הראשונים שהאוכל דם עלול לסגל בנפשו מידות בהמיות ומידת האכזריות (רמב"ן, חינוך קמ"ח).[1]
איסור 'דם הנפש' דומה לאיסור חֵלֶב, ששניהם ראויים למזבח, ועונש שניהם כרת (לעיל כא, א, 1). אולם הבדל יש בין דם לחֵלֶב, שהחֵלֶב אסור רק במיני בהמה שכשרים לקרבן, ולא במיני חיה טהורים כגון צבי ואיל שכשרים לאכילה ופסולים לקרבן. כמו כן אין איסור חֵלֶב במינים טמאים שאסורים באכילה. אולם לגבי איסור דם, יסודו בכך שהוא נועד לקיים את הנפש, וממילא אסור לאכול דם של כל בעלי החיים, גם הטמאים (משנה חולין קיז, א; שו"ע סו, א). ומאחר שכן, האוכל את 'דם הנפש' שלהם, שבו נשמתם יוצאת, חייב כרת.
מבואר בגמרא כריתות ד, ב, ששלוש פעמים בתורה נאמר שעל דם שהנשמה יוצאת ממנו נענשים בכרת: א) ויקרא ז, כז: "כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ". ב) שם יז, י: "וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ". ג) שם יז, יד: "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת". אחד לדם של קרבן, שני לדם של חולין, שלישי לדם חיה ועוף, שלמרות שכיסו אותו בעפר כמצוות התורה, עונש אכילתו כרת. עוד חמש פעמים נאמר שאסור לאכול דם: א) ויקרא ג, יז: "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ". ב) שם ז, כו: "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה". ג) שם יז, יד: "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ".
ד) דברים יב, טז: "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". ה) שם יב, כג-כד: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם". שלוש מהם כאזהרה לשלושת סוגי דם שהנשמה יוצאת בו שעונשם כרת. הרביעית לדם איברים, היינו דם שהיה בלוע באיברים ויצא מהם. החמישית ל'דם התמצית', הדם שיצא ממקום השחיטה אחר שהנשמה כבר יצאה. ראוי להוסיף, שאחת המשמעויות לאזהרת התורה להתחזק לבלתי אכול הדם, שצריך לטרוח על הכשרת הבשר כדי להוציא ממנו את הדם (רשב"ם, ר' יוסף בכור שור).
