ג – דרכי הכשרת הבשר מדם

ארבעה דרכים להכשרת הבשר מהדם שבו: א) מליחה,
ב) צלייה, ג) חליטה ברותחים, ד) חליטה בחומץ יין.

המליחה והצלייה נועדו להוציא את הדם מהבשר. המליחה, על ידי המלח ששואב את הדם מהבשר. כמו כן הצלייה שואבת את הנוזלים והדם מהבשר ושורפת אותם. ואמנם גם לאחר השלמת המליחה או הצלייה עוד נותר בבשר נוזל אדום, אולם על פי ההלכה אין בו איסור והוא אינו נחשב דם אלא ‘חֵמָר בשר’ (יין בשר). יתר על כן, גם אם נאמר שהמליחה או הצלייה לא הצליחו להוציא את כל הדם מתוך הבשר, כל זמן שקיימו את המליחה או הצלייה כדין, אין יותר איסור על המוהל האדום שנותר בבשר ומותר לבשלו, שכן לא יתכן שאיסור דם יחול על דם שבני אדם אינם יכולים להוציא מהבשר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. בנוסף לכך, לדעת רובם המכריע של הפוסקים, דם שנמלח או שהתבשל אסור מדברי חכמים בלבד, והם הורו שאחר מליחה או צלייה כדין, אין לחשוש יותר לדם שנותר בבשר, ואם הוא זב החוצה – מותר לאוכלו (ר”ן).[5]

לעומת המליחה והצלייה ששואבים את הדם מהבשר, החליטה ברותחים או בחומץ לא נועדה להוציא את הדם מהבשר אלא להצמיתו אל הבשר, עד שהדם שבלוע בבשר לא יוכל יותר לזוז ממקומו אפילו בבישול. וכיוון שאין איסור בדם שבלוע בבשר, מותר לאחר החליטה לבשל את הבשר.

אולם הגאונים אסרו להכשיר את הבשר בחליטה, שמא לא יחלטו את הבשר היטב. מפני שהחליטה במים רותחים תלויה בכך שהם יצליחו להצמית את הדם לבשר במכת חום חזקה, אבל אם המים לא יהיו רותחים מספיק, או שלא יכניסו את הבשר בבת אחת לתוך המים, או שהמים הרותחים יהיו בכמות מעטה לעומת הבשר – לא יהיה בכוחם להצמית את הדם לבשר. וכן לגבי חליטה בחומץ, יש חשש שהחומץ לא יהיה מספיק חזק לכך. עוד יש לחשוש, שמא החומץ יתאדם מעט, וזה סימן שהחליטה לא הצליחה והבשר והחומץ נאסרו, ואולי לא יבחינו בכך (חולין קיא, א; שו”ע סז, ה; עג, ב). לפיכך, הרוצה לבשל בשר חייב להכשירו תחילה במליחה או בצלייה.[6]


[5]. לרמב”ם ורא”ה, המליחה מוציאה את הדם מהחלק החיצוני של הבשר בלבד, וכדי שהדם שבפנים לא יצא, צריך לחלוט את הבשר ברותחים, ועל ידי כך הדם יוצמת לבשר ולא יפרוש, וממילא לא יהיה בו איסור. אולם לרוב הפוסקים, למרות שהמליחה והצלייה אינם מסוגלים להוציא את כל הנוזלים האדומים שבבשר, אין צריך לחלוט את הבשר. וכן הלכה כמבואר להלן (בהלכה ז, 12). ולכאורה קשה, שגם אחר המליחה עוד נותר דם בבשר. אלא שבאמת קשה להגדיר מהו דם, שכן יש בדם כדוריות אדומות ולבנות, ומן הסתם מתייחסים לאדומות כדם, אבל גם הן אינן במצב קבוע, שכן המליחה והצלייה יכולות לרוקן חלק מהנוזלים שבהן, והשאלה כיצד להגדיר את מה שנותר. אכן לרשב”א הכשרת הבשר במליחה או בצלייה מוציאה את כל הדם שבו, והנוזלים האדומים שנשארים בתוכו אינם דם אלא מוהל. וכ”כ התרומה והחינוך. ולדעת רוב הפוסקים שלא כתבו כרשב”א, צריך לומר שאף אם הרכבו הכימי של המוהל היוצא אחר מליחה וצלייה מהבשר הוא כמו של דם, להלכה אין לו דין דם. מפני שמה שאסרו חכמים לאכול דם מבושל, הכוונה לדם שאפשר להוציא מהבשר על ידי מליחה או צלייה, אבל נוזלים שלא ניתן להוציא במליחה או בצלייה אינם נחשבים מבחינת הלכתית כדם אלא מוהל ו”חֵמָר בשר’. וכפי שלמדנו בהערה הקודמת, לרובם המכריע של הפוסקים דם שהתבשל עם הבשר אסור מדרבנן בלבד. ואף לדעת הסוברים שדם שבלוע בבשר ובושל אסור מהתורה, לא יתכן שאיסור זה יחול על דם שבני אדם אינם יכולים להוציאו מהבשר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, לפיכך מוכרחים לומר שעל הנוזלים האדומים שנותרים בבשר אחר המליחה והצלייה לא חל איסור דם, וגם אם הוא יזוב החוצה, אין איסור לאוכלו.

[6]. הגאונים כתבו על חליטה ברותחים ובחומץ: “דהאי אידנא לא בקיאינן בחליטה, וספק איסורא לחומרא… וכן המנהג בכל ישראל” (רי”ף חולין לט, ב). כפי הנראה כאשר ישבו ישראל יחד וגודל הכלים ואופן חלוקת הבשר לחתיכות היו ידועים – מסורת החליטה הייתה ברורה. אולם משגלו ממקום למקום, השתנו הכלים וגודל החתיכות, וממילא התעוררו חששות לגבי כמות המים וחומם וגודל נתחי הבשר. וכן לגבי חומץ יין, אבדה המסורת כמה חומץ צריך לאיזה גודל של חתיכת בשר, ואולי יש מקומות שבהם הענבים שונים וחומץ היין חלש, ואולי לא ידעו איזו אדמומית מהווה סימן לאיסור.

בדיעבד, אם כבר חלטו בשר במים רותחים או חומץ ואח”כ בישלוהו בלא מליחה – הבשר כשר, שכן הגאונים לא התכוונו לאוסרו בדיעבד (רשב”א, שו”ע עג, ב, ש”ך, פר”ח ועוד רבים). ואמנם יש סוברים שגם בדיעבד בשר שנחלט אסור, שמא לא חלטו אותו כראוי (ב”ח וחוו”ד ט; דרכ”ת סט, של). אולם הלכה כדעת המקילים, שהם הרוב, והמחלוקת בדברי חכמים, שכן דם מבושל אסור מדברי חכמים. לא זו בלבד אלא שכתבו הגאונים, שכאשר אין אפשרות למלוח ולצלות, אפשר לחתוך את הבשר לחתיכות קטנות, ולהטילן אחת אחת למים רותחים שמעלים אדים רבים, תוך השגחה שהמים ימשיכו לרתוח ולהעלות אדים גם לאחר הטלת כל חתיכה. והובאו דבריהם בכנה”ג ומחז”ב סט, נא. ובשעת הצורך סומכים עליהם אף לכתחילה, כמבואר להלן בהלכה ט.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן