ט – שאלת המלח לחולים

ישנם חולים, שהמלח מזיק לבריאותם, כדוגמת הסובלים מלחץ דם גבוה, ואזי אכילת בשר שנמלח כדין אינו בריא להם, כי אף ששוטפים את המלח מהבשר, חלקו נבלע בבשר ומסוכן להם. הפתרון הראשון הוא להכשיר את הבשר בצלייה, שבאופן זה אין צורך להשתמש במלח. ואף שלכתחילה מולחים מעט את הבשר לפני הצלייה, בשעת הצורך אפשר להקל בזה (להלן הלכה י). כאשר החולה אינו יכול לאכול צלי, אפשר לאחר הצלייה לבשל את הבשר כדי לרככו.

כמו כן אפשר להכשיר במליחה חתיכת בשר גדולה מאוד, ואח”כ לחתוך את השכבה החיצונית של הבשר, שבה המליחות מורגשת, ולתת לחולה מהחלק הפנימי שאין בו מליחות.

כאשר פתרונות אלו אינם מתאימים, אפשר להכשיר את הבשר בחליטה (לעיל ג). ואמנם הגאונים החמירו לכתחילה שלא להכשיר בחליטה, אולם בשעת הדחק הורו להכשיר את הבשר בחליטה של חתיכות קטנות, תוך הקפדה שלפני הטלת כל חתיכה למים – המים ירתחו ויעלו אדים (כנה”ג ומחז”ב סט, נא). ובאופן זה מותר לחלוט לצורך חולה (ישועת משה מז, שש”כ מ, ק; לעיל הערה 6).[13]


[13]. יש שהציעו פתרון נוסף, להשתמש במלח מיוחד שנועד לחולים אלו, היינו במקום מלח על בסיס נתרן, שהוא המסוכן לבריאות, מלח על בסיס של אשלגן או אמוניום, שבבדיקות שונות נמצא שהוא מועיל להוצאת הדם כמו מלח רגיל (בית אבי א, פט; שש”כ מ, ק). מנגד, יש שאינם סומכים על הבדיקות, ולדעתם לא אמרו חז”ל למלוח אלא במלח רגיל שמכיל נתרן. וכל זמן שלא יוכח בוודאות שתחליפים אלו מועילים בדיוק כמלח רגיל, אין להכשיר בהם בשר (משפטי עוזיאל ח”ב יו”ד ז; שאילת ישורון א יו”ד יג). בשעת הדחק, כשאין פתרון אחר, אפשר לסמוך על המקילים, שהמחלוקת בדברי חכמים, שדם שבישלו אסור מדרבנן.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן