ב – גדרי איסור דם

איסור דם חל על המינים המפותחים: בהמה, חיה ועוף, שנאמר (ויקרא ז, כו) “וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה”, חיה בכלל בהמה (כריתות כא, ב). אולם על המינים הפחות מפותחים, כגון דגים וחגבים – אין איסור דם. כלומר, איסור דם חל על המינים שצריכים שחיטה, ולא על המינים שאינם צריכים שחיטה. כפי שלמדנו (לעיל יח, יא), אחד הטעמים למצוות השחיטה, למעט בצערם של המינים שאוכלים את בשרם, והמצווה חלה על המינים שמערכת המוח והעצבים שלהם מפותחת יותר, ולכן גם חשים יותר צער. אבל המינים הפחות מפותחים, כגון דגים וחגבים, חשים פחות צער, ולכן אין חובה לשוחטם ואין איסור לאכול את דמם.

הדם שבלוע בבשר כדרך טבעו – מותר באכילה. לפיכך, מותר לאכול חתיכת בשר חי. אמנם כיוון שבעת חיתוך הבשר עלול לבצבץ דם על מקום החתך, צריך לשטוף את מקום החתך ורק לאחר מכן מותר לאוכלו חי בלא הכשרה נוספת (שו”ע סז, א-ב).[2]

כאשר מבשלים בשר שלא הוכשר – כולו נאסר מחמת הדם שיוצא ממנו בעת הבישול וחוזר להיבלע בו. ואם בישלו חתיכה זו בתוך תבשיל, כיוון שאין בידינו יכולת לשער כמה דם יש בה, מחמירים להחשיב את כולה כדם, וכל שאין בתבשיל פי שישים כנגדה, כל התבשיל אסור (שו”ע סט, יא).[3]

לפיכך, צריך להכשיר את הבשר לפני בישולו. אמנם לדעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים, הכשרת הבשר נועדה למנוע איסור חכמים, שכן דם שהתבשל או שנמלח אסור מדברי חכמים בלבד, מפני שהשתנה מטבעו ואינו כשר להזאה על גבי המזבח.[4]


[2]. מבואר בחולין טו, ב, ושבת קכח, א, שבשר חי מותר באכילה בלא מליחה. וכן דעת רוב ככל הראשונים, ומהם תוס’, רא”ש, רשב”א ור”ן. אולם לרמב”ם (מאכ”א ו, יב), אסור לאכול חתיכת בשר חיה בלא מליחה. וביארו שלדעתו רק בליעת בשר חי מותרת, אבל כשאוכלים אותו, בעת לעיסתו הדם פורש מהבשר והופך לאסור (ערוה”ש סז, ט; יד יהודה, ארוך ה). בכל אופן מוסכם על הכל, שאסור לטחון בשר חי ולאוכלו, שכן הדם שבו פורש מתוך הבשר. וגם מליחה לא תועיל לו, שכן צריך למלוח כל פירור מכל צדדיו. הדרך היחידה להכשיר בשר שנטחן – על ידי צלייה (יבי”א ה, יו”ד ה).

[3]. ישנה מחלוקת עקרונית מה הדין במקרה שהדם זב בתוך הבשר ולא פרש החוצה. לתוס’ (חולין יד, א, ‘ונסבין’), רא”ש, רא”ה, ר”ן ושו”ע סט, יא, אין בו איסור. ולרשב”א, רבנו פרץ ורמ”א, למרות שהדם לא פרש מהבשר, כיוון שלאחר השחיטה זז מקומו ונע בתוך הבשר – הדם והבשר שעמו נאסרים, והראיה מבהמה שמפרקתה נשברה לאחר השחיטה, שאסור לאכול את בשרה חי (חולין קיג, א), מפני שהדם שהתעורר לצאת ממנה בעקבות השחיטה חוזר לאחריו. והמקילים סוברים, שבשבירת המפרקת נוצר ריבוי דם מיוחד, כמו במכה שנצררה, ולכן הדם והבשר נאסרים. (ראו להלן הערה 9).

[4]. לדעת רובם המכריע של הראשונים, דם שהתבשל או שנמלח אסור מדברי חכמים, וכ”כ תוס’, תרומה, יראים, רוקח, ראב”ן, או”ז, רשב”א, רא”ש, רא”ה, מרדכי, רבנו ירוחם, ריטב”א ור”ן. וכ”כ ב”י ורמ”א בד”מ סט, יט. וכן באחרונים: ש”ך ע, מט; ט”ז, פר”ח סט, א, ר’ דוד פרדו, נו”ב, בית יהודה, ערוה”ש סז, ה-ו. מנגד, לדעת רש”י, עיטור, רבנו יהונתן מלוניל ורמב”ם, דם שבישלו אסור מהתורה. וכ”כ כנפי יונה, ערך השולחן, חת”ס. הרי שלכאורה לדעתם המליחה והצלייה נועדו למנוע איסור תורה. אמנם בנקודות הכסף פז, ה, כתב, שגם לדעתם, רק דם בעין, כגון שכנוס בכלי, שבושל או שנמלח, אסור מהתורה. אבל הדם שהיה בלוע כדרך טבעו באיברים, ויצא מהבשר על ידי בישול או מליחה, אין בו איסור תורה. וממילא יוצא שגם לשיטתם המליחה והצלייה נועדה למנוע איסור חכמים. וכ”כ שו”ת רי”ם מגור יו”ד ז; ומהרש”ם ג, שכ.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן