י – צלייה

כשם שהמליחה מכשירה את הבשר על ידי הוצאת הדם, כך הצלייה מכשירה את הבשר על ידי הוצאת הדם ושריפתו. וגדול כוח הצלייה מהמליחה, שהמליחה אינה מועילה לבשר ששהה שלושה ימים, כי הדם שבו כבר התייבש, ואילו הצלייה מועילה לו (לעיל ד). כמו כן מליחה אינה יכולה להוציא דם שנצרר בבשר בלא שיחתכו את מקום הצרירה, ואילו הצלייה מוציאה אותו גם בלא חיתוך מקום צרירת הדם (לעיל ד). מליחה גם אינה מועילה לכבד הואיל וכולו דם, אולם הצלייה מועילה לו (להלן יב).

כך הוא סדר הצלייה: שוטפים את הבשר משאריות הדם שעליו. סמוך לצלייה רצוי למלוח אותו מעט. צולים אותו עד שיהיה ראוי לאכילה, ובכך הוא נעשה כשר. וביתר פירוט:

לפני הכשרת הבשר בצלייה שוטפים אותו מהדם שעליו, כי יש אומרים שיש חשש שאולי הצלייה תגרום לדם שעל הבשר להיבלע בתוכו. בדיעבד אם צלו את הבשר בלא שטיפה, כל זמן שמדובר בדם שיצא ממנו – כשר. ואם הדם שעליו הגיע מבשר אחר – הצלי נאסר (בכדי נטילה או כולו, כמובא בהערה).

לכתחילה סמוך לצלייה נותנים על הבשר מעט מלח, כדי שהמלח יסייע לאש להוציא את הדם. ואם לא נתנו מלח, הבשר כשר. לאחר מליחת הבשר, צריך להניחו מיד על האש, שאם הבשר ישהה במלחו מספר דקות, הדם יתחיל לצאת ממנו, ואזי יהיה צורך לחזור לשטוף את הבשר מהדם לפני הצלייה. אמנם בדיעבד אם שכחו לשוטפו, הצלייה כשרה, מפני שיש בכוח הצלייה להכשיר את הבשר גם בעוד הדם שזב ממנו מונח עליו (שו”ע ורמ”א עו, ב).[14]

יש נוהגים לשטוף את הבשר אחר הצלייה, כדי להבטיח שלא נותר עליו שמץ דם (רמ”א עג, ה; עו, ב). אולם כאשר רוצים לאכול את הבשר צלי והשטיפה פוגמת בטעמו, מותר לאוכלו בלא שטיפה, שחזקה על האש ששרפה את כל הדם שיצא ממנו.[15]


[14]. אם היה על הבשר דם בעין, כלומר דם שהגיע מבשר אחר, חייבים לשוטפו לפני הצלייה. ואם לא שטפוהו, אין בכוח האש לשואבו, והבשר נאסר כדי נטילה (עובי 1.9 ס”מ) במקום שהיה עליו דם (תוס’ חולין קיג, א, ‘אין’; שו”ע עו, א). ויש אומרים שאם אין בבשר פי ששים נגדו – כולו נאסר (ט”ז א, ש”ך ה). אבל אם הדם שעליו הוא הדם שיצא ממנו, לדעת רוב הראשונים אין צריך להדיחו לפני הצלייה (תוס’, רשב”א, רא”ש ור”ן), וכן נפסק בשו”ע עו, א-ב. והרמ”א עו, ב, כתב שלכתחילה יש לשוטפו ולמולחו, מפני שראוי להתחשב בשתי דעות ראשונים: א) דעת רמב”ן ור”ן, שצריך להדיח את הבשר מהדם שעליו, שאם לא כן האש עלול להבליע את הדם בבשר. ב) דעת רש”י, רמב”ם וראב”ד, שהצלי צריך מעט מליחה כדי שיפלוט את דמו. אמנם בדיעבד, אם לא הדיחו ולא מלחו, גם הרמ”א מסכים שהצלייה הכשירה את הבשר, וכדעת רוב הראשונים, ואף המחמירים לא ברור שהחמירו בדיעבד. ואף שלדעת שו”ע אין צריך להדיח ולמלוח מעט, כתבתי שכך נכון לנהוג כדי שלא לאפושי פלוגתא (להרבות מחלוקות) בין ספרדים ואשכנזים, מה עוד שגם בין פוסקי הספרדים המובהקים ישנם שהורו לנהוג כך לכתחילה, כפי שכתבו כנה”ג והחיד”א במחז”ב עו, ג. ובזבחי צדק עו, ח, כתב שכך נהגו בבגדאד.

[15]. רוב ככל הראשונים לא הזכירו הדחה אחר הצלייה, ומהם: רשב”א, ר”ן ושו”ע עו, ב. אמנם לשערי דורא, אם לא מלח את הבשר לפני הצלייה נוהגים לשוטפו אחר הצלייה. ולאו”ה הארוך, אם מתכוונים לבשל את הצלי נוהגים להדיחו. ולרמ”א עג, ה; עו, ב, נוהגים לכתחילה להדיחו גם כשאוכלים אותו צלי, ובדיעבד אם לא הדיחו כשר. ולמנהג הרמ”א להדיחו – י”א שצריך להדיחו שלוש פעמים (ש”ך עו, טו), וי”א פעם אחת (רש”ל). ואף שמקובל לכתוב שאשכנזים נוהגים להחמיר בזה לכתחילה, כאשר יש בכך קושי, יש להורות לכל כעיקר ההלכה, וכדעת הפוסקים הספרדים (ב”י, פרי תואר עו, טז; שלחן גבוה יט; זב”צ לג). ואף בין הפוסקים האשכנזים יש שהקילו בזה לכתחילה (לבוש עג, ב, גר”א ח), ואף המחמירים החמירו בזה רק לכתחילה. ולכן כאשר השטיפה פוגמת בטעם הצלי, אפשר לסמוך על רוב ככל הראשונים, שלא כתבו להדיח אחר הצלייה. מה עוד שאפשר שגם לדעת המחמירים העיקר כהגהות שערי דורא, שאם צלו את הבשר צלייה גמורה, כפי שמקובל לצלות כדי להכין לאכילה, אין צורך להדיחו. ואמנם באשכנז מצאו המחמירים לזה פתרון, שהיו צולים מעט, שוטפים ושוב חוזרים לצלות, כדי שטעם הצלייה ישאר (רש”ל). אולם כיוון שיש בזה טורח וצער, ואף המחמירים מודים שהבשר כשר בלא הדחה, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, גם יוצאי אשכנז רשאים שלא להדיח אחר הצלייה. ואולי כל מה שהחמירו הוא מפני שבדרך כלל נהגו באשכנז לבשל את הצלי, ולא היה קשה להדר בזה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן