עצמות שיש בהן מֵחַ צריכות 'הדחה מליחה והדחה' כמו בשר, והמליחה שנעשית על העצם מועילה למֵחַ שבהן. ואם מלחו את הבשר עם העצמות, המליחה של הבשר מועילה גם לעצמות (רמ"א עא, ג, ש"ך יא).
לב: בתוך חדרי הלב כנוס דם, ולכן צריך לחתוך תחילה את הלב ולשטוף את הדם שנותר בתוך חדריו, ואחר כך למולחו או לצלותו. בדיעבד, אם מלחו או צלו את הלב בלא לנקותו, יחתכו אותו וישטפו את הדם הכנוס בחדריו (משנה חולין קט, א; שו"ע עב, א-ב).
בני מעיים, מהקיבה ועד החלחולת, אינם צריכים מליחה, הואיל ואינם מוחזקים כאיברים שיש בהם דם. היינו שדמם מועט כל כך עד שאינו ניכר ואין חשש שיצא ממקומו. ורק אם יש מקום במעיים שיש בו מראה אדום – משמע שנתקבץ בו דם וצריך למולחו. השומן שעל גבי בני המעיים כמו שאר השומן והבשר צריך מליחה. הכרס, בית הכוסות והמסס, אף שיש מקילים להחשיבם בכלל בני המעיים שאינם צריכים מליחה (שו"ע עה, א), למעשה צריך למולחם ככל בשר (רמ"א, פר"ח, מחב"ר, זב"צ).
כבד וטחול: הכבד כולו דם ולכן הכשרתו בצלייה בלבד (להלן יב). אולם הטחול, אף שצבעו אדום ככבד, דינו כשאר בשר שהמליחה מועילה לו. טחול הבהמה צריך קילוף מהחֵלֶב שדבוק בו (שו"ע ורמ"א עד, א). וכיוון שיש בקילופו טורח רב, רגילים שלא להכשירו אלא למוכרו לנוכרים.
