לאחר סיום המליחה צריך להדיח את הבשר במים, ולמעשה הורו הפוסקים להדיח את הבשר במים שלוש פעמים, ובכל פעם במים חדשים שאין בהם שאריות דם. כאשר שוטפים את הבשר בזרם מים מהברז, אין צורך לעשות זאת בשלוש פעמים, אלא יש לשוטפו עד שלא יישאר עליו שמץ דם ומלח.[11]
המלח שמלחו בו את הבשר, גם אם התייבש ולא ניכר שבלוע בו דם, אסור באכילה ואין למלוח בו בשר נוסף (רמ"א סט, ט).
בשר שנמלח כדין ואחר כך זב ממנו נוזל אדום, מבחינת ההלכה אינו נחשב דם אלא 'חֵמָר בשר' (יין בשר), היינו מוהל אדום שיוצא מהבשר. וגם אם חתכו את הבשר, וזב ממקום החתך נוזל אדום, לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אין איסור בנוזל זה, משום שאחר המליחה כל הנוזל האדום שנותר בבשר כשר לאכילה (כמבואר בהערה 5).
אולם לדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות ו, י), המליחה מועילה להוציא את הדם מהחלק החיצוני של הבשר בלבד, אבל בחלק הפנימי עוד נותר דם, ולכן לאחר ההדחה השנייה, יש לחלוט את הבשר שנמלח על ידי הכנסתו למים רותחים, כדי שכל הדם שנותר בו יוצמת ויידבק לבשר ולא יצא יותר בבישול, ואזי הוא דם איברים שלא פרש שאין בו איסור. ואם לא חלטו את הבשר ברותחים, הנוזל האדום שיוצא ממנו מעצמו או בעקבות חיתוך הבשר – אסור משום דם. ואם יבשלו את הבשר – הבשר יאסר. אבל אם לאחר החליטה יצא מהבשר נוזל אדום, זהו המוהל שאין בו איסור.
למעשה המנהג הרווח שלא לחשוש לדעת הרמב"ם (רמ"א, ב"ח, לבוש, פר"ח). ורק מעולי תימן ישנם שנוהגים להחמיר כדבריו. ויש אומרים שדברי הרמב"ם נאמרו לגבי מליחה של שמונה עשרה דקות, אבל אם משהים את הבשר במלח למשך שעה כפי שנוהגים כיום, כל הדם יוצא או נצמת לבשר, וגם לרמב"ם אין צריך אחר כך לחלוט את הבשר במים רותחים. וגם אם יזוב ממנו נוזל אדום, אין בו איסור (ערוה"ש סט, לו-מ), ואף יוצאי תימן שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר, רשאים לסמוך על כך בשעת הצורך.[12]
[12]. לעיל בהלכה ג' והערה 5 הובאה בהרחבה דעת רובם המכריע של הפוסקים, ומהם: ראב"ד, רשב"א, ר"ן, ריב"ש, מגיד משנה, ב"ח, לבוש ועוד רבים. וכדעת הרמב"ם כתבו הרא"ה והריטב"א. לכאורה לרמב"ם אין צורך במליחה, אלא שביאר הר"ן, שאם לא ימלחו יש חשש שהחליטה תפליט דם מהצד החיצוני של הבשר ושוב תבליעו בבשר וייאסר, לפיכך יש למולחו תחילה כדי להוציא את הדם הסמוך לחוץ, ואח"כ החליטה תצמית את הנותר בו. בב"י כתב שבמקום שאפשר טוב לחוש לדעת הרמב"ם, וכן ביאר הש"ך סט, עח, בדעת השו"ע סט, יט. ובערוה"ש סט, לו-מ, ביאר שגם הרמב"ם יסכים שאם המליחה נמשכה שעה, אין צורך עוד בחליטה. וכ"כ הנצי"ב (העמק שאלה ויקרא סח, יג). והרב קאפח על הרמב"ם לא הסכים לזה, ובשו"ע המקוצר קלב, יג-יד, הסכים לזה בשעת הצורך, כגון בעת שמתארחים במקומות אחרים. ולענ"ד עולי תימן רשאים לסמוך על ביאור ערוה"ש בדעת הרמב"ם גם כשהם בביתם, הואיל והוא ספק דרבנן (עי' לעיל בהערה 4), והמנהג נקלש, כי נוהגים להקל כשלומדים בישיבות וכשמתארחים, וישנם אף תלמידי חכמים מעולי תימן שנוהגים להקל בזה בביתם. אמנם יש בכך הידור חשוב, ובני כל העדות הרוצים להדר, ובמיוחד עולי תימן, נכון שיהדרו כרמב"ם.
