הבישול מתקיים בכלי ראשון, היינו בסיר שמונח על אש או מקור חום אחר. כוחו של הבישול שעל ידי החום והנוזלים הוא מערב את טעמי המאכלים זה בזה, ולכן אם לדוגמא בישלו בשר טרף עם קטניות, טעמיהם מתערבים זה בזה, ולכן אם אין בהיתר פי שישים כנגד האיסור, התערובת כולה אסורה (לעיל לד, ג-ד).
גם לאחר שהכלי הוסר מהאש או שהאש תחתיו כבתה, הואיל והתחמם על האש, הוא עדיין נחשב ‘כלי ראשון’ שיכול לבשל. וזאת בתנאי שחומו לפחות כ’חום שהיד סולדת בו’ (שו”ע קה, ב; 45 מעלות צלזיוס, עי’ פנה”ל שבת י, ד). אבל אם חומו ירד מחום זה, אינו מבשל, אלא דין המאכלים שהוכנסו לתוכו כדין מאכלים צוננים שנפלו זה לתוך זה (כמבואר בהלכה א, ובהלכה ט יבואר דין כבוש).
ואף שפעמים רבות אין בכוחו של ‘כלי ראשון’ שאינו על האש לבשל ולהפליט את הטעם שבחתיכת האיסור ולהבליעו במאכלי ההיתר, כיוון שלעיתים יש בכוחו לבשל, קבעו חכמים כלל, שכל זמן שאין גוי אמין שבדק ואמר שאין טעם של איסור במאכלי ההיתר, יש להתייחס לכל מה שב’כלי הראשון’ כאילו התבשל לגמרי. ואם אין בהיתר פי שישים כנגד חתיכת האיסור, גם לאחר שיוציאו את חתיכת האיסור, התבשיל אסור (יבואר יותר להלן בהלכה ה’. ועי’ לעיל לד, ד).[2]
כלי ראשון שאינו על האש: עיקר הבישול בכלי ראשון שעל האש, אמנם גם כשאינו על האש, לדעת רוב הפוסקים יש בו בישול מהתורה. כ”כ רשב”א, רשב”ץ, פר”ח סח, יח; פמ”ג מש”ז ט; ערך השולחן או”ח שיח, יא, ועוד. ויש שכתבו שכלי ראשון שאינו על האש מבשל מדברי חכמים בלבד, וכדברי הירושלמי (שבת ה, ג, וכ”כ רמב”ן).
כלי ראשון שאין היד סולדת בו: יש חוששים שמבליע בכולו (יש”ש), ויש חוששים כדי קליפה (ש”ך קה, ה). ודעת רוב ככל הפוסקים שדינו כצונן (שו”ע קה, ב, ט”ז ועוד).
