דם היוצא מהרחם מטמא מהתורה בתנאי שהוא מהגוונים הטמאים, שכן צבעים שונים ישנם לדם, שנאמר (דברים יז, ח): “כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם” – “בין דם טהור לדם טמא”, “וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלֹוהֶיךָ בּוֹ”, לשאול את החכמים אם הדם בגוון טהור או טמא (להלן ב, ב).
מהתורה רק דם שיצא מהרחם בהרגשה כדרך הרגשת יציאת דם וסת מטמא את האשה, אבל אם יצא בלא הרגשה – אינו מטמא, שנאמר (ויקרא טו, יט): “וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ”, “בִּבְשָׂרָהּ – עד שתרגיש בבשרה” (נדה נז, ב). למרות שהדם שיצא מהרחם בלא הרגשה אינו מטמא את האשה, אם הוא מהגוונים הטמאים, על פי התורה הדם עצמו טמא, ואם יגע בבגד או בכלי, הבגד או הכלי ייטמאו. לפיכך הוסיפו חכמים וגזרו, שגם דם שיצא מהרחם בלא הרגשה – יטמא את האשה כטומאת נידה. לדם זה שיצא מהרחם בלא הרגשה קוראים ‘כתם’, והתנו חכמים את גזירתם בכך שהכתם יימצא באופן שבו הוא אכן יכול לטמא בגד או כלי. שלושה תנאים לכך: א) שיהיה גדול מגריס (שטח עיגול שקוטרו שני ס”מ). ב) שיימצא על דבר שמקבל טומאה כבגד או כלי ולא כאבן או נייר. ג) שיימצא על דבר שצבעו לבן, כך שניתן יהיה להבחין בוודאות שהוא בגוון של דם טמא ולא דם טהור (להלן ב, ד; ז-ט).
ההבדל בין הדמים הטמאים לטהורים דק מאוד, ובעקבות החורבן ופיזור הגלויות, אבדה מסורת ההבחנה בין הדמים. כבר בתקופת האמוראים רבנים גדולים העידו על עצמם שאינם מצליחים להבחין בין הגוונים הטהורים לטמאים, עד שבתקופת הראשונים כבר הוסכם בכל ישראל להחמיר בכל גווני האדום והשחור (להלן ב, ב).
