ט – מצוות עונה וטעם פנימי לסייגים

יש לשאול לגבי הסייגים באיסור נידה, היאך אפשר לקבוע סייגים שמוסיפים ימי איסור ומבטלים את ישראל מקיום שתי מצוות גדולות מהתורה, מצוות עונה ומצוות פרו ורבו. ויש להשיב, שלאחר שנחרב בית המקדש וישראל גלו מארצם, ערבה כל שמחה ואף מצוות עונה נפגעה, ועל כן לא נמנעו חכמים מלקבוע סייגים גם לאיסור נידה כדרך שקבעו בכל האיסורים שבתורה.

וכן למדנו שהמקור להשראת השכינה בין בני הזוג בשמחת עונה הוא בקודש הקודשים שבבית המקדש (פנה”ל שמחת הבית וברכתו א, ו). וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על ארון הברית היתה כצורת איש ואשה בעת קיום מצוות עונה. אמרו חכמים (יומא נד, א): “בשעה שהיו ישראל עולים לרגל, מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה”. וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (ב”ב צט, א). וכן אמרו חכמים (סנהדרין עה, א): “מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה”.

כיוצא בזה למדנו מדברי התנא רבי ישמעאל בן אלישע (ב”ב ס, ב), שהיה כהן גדול בעת חורבן בית המקדש השני, ולבסוף הוּצא להורג על ידי מלכות הרשעה. “תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולים לעמוד בה. ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצות, ואין מנחת אותנו להיכנס לשבוע הבן (לברית המילה), ואמרי לה: לישוע הבן (פדיון הבן), דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים”.

למדנו אם כן, שבעקבות החורבן והגלות, שורשה של מצוות עונה ושמחתה נפגם, וממילא היה מקום לקבוע סייגים לאיסורי נידה וזיבה כדרך שקבעו חכמים בכל המצוות. עוד אפשר לומר, שהואיל ואחד מהטעמים לאיסור נידה, שמתוך ריחוקם שבעה ימים בכל חודש, “תהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה” (לעיל הלכה ד), לאחר חורבן המקדש והגלות שמחת הזוגיות נפגעה, והיה צורך להוסיף ימי איסור. וכך בכל חודש הגעגועים גברו יותר, ובני הזוג יכלו לשמוח שמחה יתרה בחיבורם המחודש, ואהבתם נשמרה (פנה”ל שמחת הבית וברכתו ג, טו).[9]


[9].. יש לשאול על מה שאמר ר’ ישמעאל בן אלישע, שבעקבות החורבן וגזרות חכמים “דין הוא שנגזור עלינו שלא לישא אשה ולהוליד בנים”, איך אפשר לבטל מצווה מהתורה? ואפשר שדיבר בלשון הפלגה, ולא התכוון שבאמת אפשר לנהוג כך להלכה. ואפשר שהכוונה שאם היו ישראל נמנעים מנישואין ופריה ורביה, כביכול היה ה’ חייב למחול לישראל, שהרי הבטיח שישראל יתקיימו תמיד, וכעין מה שאמר משה רבנו לה’ כשביקש שימחל לישראל על חטא העגל (שמות לב, לב): “וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ” (מעין זה כתב חת”ס לב”ב שם, ועי’ תוס’ שם).

כיוצא בזה למדנו שהחורבן השפיע על הלכות פריה ורביה. שעל פי ההלכה, בני זוג שלא נולדו להם ילדים עשר שנים, חייבים להתגרש ולהתחתן בשנית כדי להוליד ילדים. אולם כתבו כמה ראשונים (הגה”מ, מרדכי ואגודה), שהואיל ואחר החורבן מצד מסוים היה ראוי שלא להתחתן ולהוליד ילדים, לכל הפחות אין כופים אותם להתגרש. וכ”כ בבית שמואל אה”ע א, ו. ובחת”ס יו”ד קסא, ביאר את הגמרא נדה סא, א, שלא תיקנו חכמים מלכתחילה שילכו נשים בבגדי צבעונים ויימנעו מטומאת כתמים, אלא רק התירו זאת, מפני שמעיקר הדין היה ראוי לגזור לאחר החורבן שלא יתחתנו, ואע”פ כן התירו “כדי להקל על כתמיהן”.

כיוצא בזה, למרות שמהתורה מצוות נשיאת כפיים בכל יום, נהגו הכהנים בקהילות אשכנז ומקצת קהילות יוצאי ספרד לשאת כפיים רק במוספי החגים (ב”י, רמ”א או”ח קכד, מד). ביאר מו”ר הרצי”ה (שיחות במדבר עמ’ 67), שברכת כהנים צריכה להתקיים בהרגשה טובה ובשמחה, ומחמת צער הגלות וכל הטרדות שנבעו ממנה, הכהנים היו מעוכבים מכך, זולת חגים שבהם היתה התרוממות רוח מיוחדת. ממילא מובן שבארץ נהגו לשאת כפיים בכל יום.

תפריט