ב – רעיון הטהרה והטומאה

שורש מצוות הטהרה והטומאה בגובהי מרומים בסתר עליון, ברעיון האלוהי שמעבר להשגתנו, ולכן לעולם לא נוכל להבין את מלוא משמעותן. אולם אנו יודעים שה’ נתן לנו את כל המצוות כדי לקדשנו ולהוסיף לנו טובה וברכה, שנאמר (דברים ו, כד): “וַיְצַוֵּנוּ ה’ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹוהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה”. ואף שאיננו יכולים לדעת מדוע נתן לנו ה’ אותן, השפעתן המבורכת של המצוות ניכרת לנו, ומתוך כך אנו יכולים להבין בהן טעמים ומשמעויות.

ככלל, הטהרה קשורה לחיים והטומאה קשורה למוות. ככל שהחיים מתגלים באופן מפותח יותר, כך מנגד באובדנם יש יותר מוות, וממילא גם טומאה חמורה יותר (כוזרי ב, ס-סב). לכן האדם, שבו מתגלים החיים המפותחים ביותר – כשהוא מת טומאתו היא החמורה ביותר, והוא ‘אבי אבות הטומאה’. דרגה פחות חמורה היא טומאת נבלת חיות ושרצים, שהיא ‘אב הטומאה’. הצומח במדרגת חיים פחות מפותחת, ולכן אין טומאה בצמח שנבל ומת, אבל פירות וירקות, וכן כלים או בגדים שעשה אדם מהצומח, יכולים לקבל טומאה. הדומם במדרגה פחות מפותחת, ולכן ככלל אינו מקבל טומאה, אולם אם עיבדו אותו והכינו ממנו כלי חרס וברזל, הם יכולים לקבל טומאה.

הרחם הוא מקור החיים והטהרה של כל בני האדם, וכנגד זה הוא גם מקור של טומאה. טומאת הנידה היא כאשר הביצית שהיתה יכולה להתפתח לעובר לא הופרתה, ואבדה ומתה, ויצאה בדימום הווסת עם הרירית שהיתה אמורה לסייע ליצור חיים.[2]

ישנה טומאה נוספת והיא באה בעקבות לידה, שבעה ימים ליולדת זכר ושבועיים ליולדת נקבה, ואף בה יש ביטוי לאובדן החיוניות שהיתה ברחמה של היולדת. ואמנם הלידה היא ברכה ושמחה, אולם בפועל היולדת עוברת משבר, שהביטוי הרוחני שלו הוא טומאת היולדת, כפי שיבואר להלן (ט, ח). כלומר, יחד עם לידה של חיים חדשים, נוצרים קשיים שצריך להתמודד עמם, ועל ידי המצווה אנו לומדים למקד את החיסרון שבטומאה ולהיטהר.[3]


[2].. הרחם נקרא בתורה ובדברי חכמים ‘מקור’, שהוא מקור החיים, והוא גם מקור הדם הטמא, שנאמר (ויקרא יב, ז): “וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ” (ספרא שם, רי”ף שבועות פ”ג, ורא”ש נדה י, ו, עפ”י ויקרא כ, יח, לעניין איסור נידה). לעיתים הרחם גם נקרא בלשון חכמים ‘קבר’, בעיקר כאשר היתה הפלה, והעוּבר מת ברחם לפני שהספיק להתפתח (נדה כא, א). עוד על שם קבר עי’ שבת קכט, א; דרישה קצד, א.

כאשר רצו חכמים (נדה יז, א) להסביר את מבנה הגוף, המשילו את הרחם ל’חדר הפנימי’, ואת השחלות והחצוצרות ל’עלייה’, ואת הנרתיק ל’בית החיצון’ (נדה מא, א) או ‘פרוזדור’. בכלל הנרתיק גם צוואר הרחם (רמב”ם איסו”ב ה, ג).

[3].. על טומאת שכבת זרע ראו בפנה”ל שמחת הבית וברכתו ג, ח. וראו לבוש יו”ד קצו, יא, שבמקום שיש התגברות חיים, כוחות הטומאה מתאמצים יותר להידבק. ועי’ אור החיים במדבר יט, ב, שבעקבות שישראל קיבלו את התורה, הכוחות השפלים מתאווים יותר להידבק בהם, ועל כן רק במת ישראל יש טומאת אוהל.

תפריט