למרות החורבן והגלות, והוספת הסייגים וימי האיסור, בזמן הטהרה מצוות עונה נותרה במלא תוקפה, שמצווה על האיש לשמח את אשתו ככל האפשר, ומצווה על האשה לשמח את בעלה ככל האפשר. לא זו בלבד, אלא שבקיום מצוות עונה ופרו ורבו יש תיקון מסוים לחטא ולגלות, משום שעל ידי שמחת עונה, נמשכת הארה פנימית מקודש הקודשים אל תוך בתי ישראל פנימה, כדרך שאמרו חכמים (מכילתא דרבי ישמעאל, בא יד): "בכל מקום שגלו ישראל, כביכול גלתה שכינה עמהם". וכן אמרו חכמים (יבמות סב, א), שעל ידי קיום מצוות פרו ורבו, מקרבים את הגאולה. לפיכך, השתדלו חכמים במשך כל הדורות ללכת בדרכו של דוד המלך, שהשתבח בחסידותו שהיה יושב להורות הלכה לישראל, ומלכלך ידיו בדם ובשפיר ובשלייה כדי להתיר אשה לבעלה (ברכות ד, א).[10]
יש שואלים, אולי אפשר בימינו לבטל את התקנה לספור שבעה נקיים לנידה. שני צדדים לשאלה, האחד, אולי לאחר שחזרנו לארץ, יש מקום להדר יותר במצוות עונה ולהפחית בסייגים, כדרך שנהגו בזמן שישראל ישבו על אדמתם. השני, שרבו הפיתויים והמכשולים, וככל שמשך זמן האיסור מתארך, רבים יותר מתקשים לקיימו. אולם למרות שטענות השואלים חזקות, אין בידינו סמכות לדון בביטול תקנה שתיקן רבי יהודה הנשיא, שהיה ראש הסנהדרין, ואף אין בידינו סמכות לבטל מנהג שהתקבל כהלכה פסוקה על ידי חכמי התלמוד, וממילא התקנה מחייבת במלא תוקפה. הרי שלמרות שזכינו לחזור לארץ ולבנותה, עדיין לא זכינו לבניין התורה כראוי, וממילא התקנה תואמת את מצבנו הרוחני. ועל כך אנחנו מתפללים: "השיבה שופטנו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה".
אמנם בכל מה שאפשר להקל על פי הדין, נכון להקל, הואיל והחומרא בזה מונעת מצווה מהתורה, ועלולה להביא למכשולים. בנוסף, יש להדר עד כמה שאפשר במצוות שמחת עונה במשך הימים המותרים.