ז – מנהג בנות ישראל

במשך הזמן, מתוך חשש שמא יחליפו בין שני סוגי הספירות שתיקן רבי ועוד חששות שונים, הוסיפו בנות ישראל יום אחד, והחמירו על עצמן לספור תמיד שבעה נקיים. כלומר חומרתן היתה, שאפילו רואות דם במשך יום אחד או יומיים, יספרו שבעה ימים נקיים במקום שישה ימים שתיקן רבי. כשלושה דורות לאחר תקנת רבי, כבר התקבל מנהגן בישראל, וכפי שאמר רבי זירא: “בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, יושבות עליה שבעה נקיים” (נדה סו, א). וקיבלו חכמים את מנהגן כדין מחייב והלכה פסוקה (ברכות לא, א; שו”ע יו”ד קפג, א). בפועל, משקלה של תוספת חומרתן של בנות ישראל זעירה, ואינה עולה על שלושה אחוז מכלל ימי האיסור שנוספו על ידי תקנת רבי.[7]

כהמשך לכך, בתהליך הדרגתי התקבל המנהג להחמיר להחשיב גם ‘דמי טוהר’ שלאחר הלידה, כדם מטמא לכל דבר (להלן ט, ח).


[7].. החשש העיקרי שבעטיו נהגו בנות ישראל לספור תמיד שבעה נקיים, שמא יתבלבלו בין ספירת שבעה נקיים לספירת שישה נקיים שתיקן רבי (רמב”ן בהלכות נדה א, יח; מאירי נדה סו, א; ט”ז קפג, ב). ויש אומרים שהואיל והסופרת שבעה נקיים שראתה דם יום אחד צריכה לספור מחדש שבעה ימים נקיים, קבעו שכל מי שתראה דם יום אחד תספור שבעה נקיים, כדי להשוות את כל הספירות זו לזו (ריטב”א נדה סו, א). ויש אומרים שגם חששו שמא תחשוב שראתה יום ותספור עוד שישה נקיים, ובאמת ראתה שלושה ימים רצופים, אך הדם התעכב בצוואר הרחם והתגלה רק ביום השלישי, ועליה לספור שבעה נקיים (רבנו יונה על הרי”ף ברכות כא, ב). ויש אומרים שגם חששו שמא תראה שתי ראיות שהן שלוש, שהשנייה היתה בין השמשות ונמשכה ליום השלישי, ותטעה לחשוב שראתה רק יומיים ודי לה בשישה נקיים ובאמת ראתה שלוש ועליה לספור שבעה נקיים, ולכן קבעו שלעולם תספור שבעה נקיים (ר”ן שם).

כיוון שווסת של פחות משלושה ימים אינו מצוי, נמצא שתוספת החומרא היא רק במקרה נדיר של כתם או דימום שלא במסגרת וסת שנמשך יום או יומיים, שאז במקום לספור שישה ימים נקיים כפי תקנת רבי, צריך לספור שבעה. כלומר תוספת של כחמישה עשר אחוז במקרים הנדירים של דימום שלא במסגרת וסת. ואם בהערכה זהירה, על כל עשרה מחזורי וסת יש בממוצע לכל היותר אירוע אחד של דימום שנמשך פחות משלושה ימים, שבו נוסף יום איסור מחומרת ר’ זירא, הרי שיום נוסף זה אינו מגיע לשלושה אחוז מכלל ימי האיסור שנוספו מתקנת רבי.

תפריט