יא – משמעות הטבילה

הטהרה מתקיימת על ידי טבילת הגוף כולו במים (להלן ה, א; י, א). כפי שלמדנו (בהלכה ב), כל ענייני הטומאה קשורים למוות, וממילא מובן שבטבילה שבה הטמא נטהר מטומאתו, הוא כמו נברא מחדש וחוזר לחיים (החינוך קעג). שכן ברגע הטבילה, בעודו במים, אינו יכול לנשום ולהמשיך לחיות, ומתוך כך כשהוא יוצא מהמים הוא כמו נולד מחדש. כלומר, הטמא שמשהו מהמוות דבק בו טובל כולו במים, ומתוך כך כאשר הוא יוצא מהמים חייו מתחדשים בלא הטומאה והמוות שדבקו בהם.

אמנם אם האדם היה טובל את עצמו מדעתו, לא היתה הטבילה מועילה לו כלום, אולם על ידי המצווה שנתן ה’, הטבילה מטהרת אותו. כי החיים, המצווה והטהרה, מאת ה’ הם. ה’ שברא את השמים ואת הארץ ואת כל אשר בם, נתן לנו את מצוות הטבילה, שעל ידה אנחנו יכולים להתקשר אל מקור חיינו, ולהיטהר מהטומאה שדבקה בנו. וכך למרות שהאדם חי בעולם הזה, במקום שבו היצר הרע צמוד ליצר הטוב, והחולשות והחסרונות מלווים כל מעלה טובה, והמוות צמוד לחיים – על ידי התורה והמצוות האדם זוכה להתקשר לה’ ולהיחלץ מהמוות. “וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה’ אֱלוֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם” (דברים ד, ד).

נמצא שהמשמעות הבסיסית של הטבילה, שבעת שהאדם טובל במים כמצוות התורה, הוא מכניס את כל כולו לחיק האמונה, ומתוך כך ה’ מטהרו מטומאתו, והוא עולה מהמים כמו נולד מחדש. ומתקיימים בו דברי הנביא (יחזקאל לו, כה-כו): “וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר”.

“אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים! שנאמר (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, ואומר (ירמיה יז, יג): מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה’. מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל” (משנה יומא ח, ט). הרי שהטובל זוכה לכלול את עצמו בכנסת ישראל, שנועדה לקשר את כל העולם לה’ ולטהרו.[11]

אמרו הראשונים, שאמנם מצוות הטבילה אינה מחייבת שהטובל ישוב בתשובה, אבל ראוי לטובל לכוון את ליבו, שכמו שבטבילתו חייו מתחדשים, כך יתחדשו מחשבותיו ומעשיו לטובה. וכמו שבכוח המים לנקות את הלכלוך מגופו, כך הטבילה תנקה את נפשו מלכלוך חטאו (החינוך קעג; רמב”ם מקואות יא, יב). כיוצא בזה אמרו חכמים שהתשובה נמשלה למים (ברא”ר ב, ד).


[11].. כנסת ישראל היא כעין מקווה, שהכולל עצמו בה – מיטהר. כעין זה כתב בדגל מחנה אפרים (תזריע), שבפסוק “מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'” יש שלוש מדרגות של מקווה מטהר:
א) המקווה עצמו. ב) מעלת ישראל שגם היא בבחינת מקווה לטהר. ג) ה’ שהוא המטהר הגמור.

כנסת ישראל היא כעין מקווה עליון, שבצידה העליון כנסת ישראל מתקשרת לה’ מקור החיים, ובצידה התחתון ענפיה נמשכים כנחלים אל כל מרחבי הארץ, אל שבעים האומות וכל הכישרונות שבהן. על ידי מגע של השקה, שהוא מגע בין אוצר מקווה לאוצר של מים רגילים, שנפגשים אלו עם אלו, המים הרגילים הופכים גם הם להיות מים טהורים של מקווה (להלן י, ט). כאשר המים הטהורים הם מי גשמים, ההשקה צריכה להיות בגובה שווה, וכאשר הם מים חיים של מעיין, ההשקה היא גם כאשר מי המעיין זורמים מלמעלה אל המים שלמטה. כלומר, על ידי מגע ההשקה בין המים החיים של אמונת ישראל עם המים שמבטאים את כל הכישרונות שבאומות, כל המים שבעולם נטהרים, לטהר בהם את כל יושבי תבל ואת הארץ כולה מטומאתה.

תפריט