מצוות הטבילה במים דווקא, ורעיונות עמוקים טמונים בכך. המים הם יסוד החיים בעולם, שעל ידם ה' מעניק חיים לכל חי. לכן הפליגו חכמים כל כך במעלת יום הגשמים שבו ה' מעניק חיים לעולם, ואמרו שהוא כעין יום שנבראו בו שמיים וארץ, וכעין יום שניתנה בו תורה, ויש בו מעין תחיית המתים (תענית ז, א). המיוחד במים ובגשמים, שהם מבטאים את החסד האלוקי ששופע לַכל בשווה, שנאמר: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמה, טז), "נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (שם קלו, כה). לעצי הפרי ולעצי הסרק, לפרחים ולקוצים, לצומח ולחי, לכבשים הנטרפים ולזאבים הטורפים, לחיות ולאדם, לצדיקים ולרשעים, כי את כולם ה' ברא ולכולם יש ערך. לכן בחוכמת הקבלה המים מבטאים את מידת החסד האלוקית (זוהר ח"א כד, ב; ח"ג רע"מ רנה, א; מצודת דוד לרדב"ז תנה).[12]
נמצא שבטבילה האדם מכליל את עצמו בחסד האלוקי שמעניק חיים לכל חי, ומתוך התקשרות זו, הטומאה, החיסרון והמוות שדבקו בו – מסתלקים ממנו והוא נטהר, והחיים מתעצמים בו, והוא כמו נולד מחדש.
כיוון שהחסד הוא יסוד הכל, גם בסדר הבריאה המים קדמו לבריאת השמים והארץ, כמו שנאמר: "וְרוּחַ אֱלֹוהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א, א-ב; להלן י, א). זהו שאמרו חכמים (אדר"נ ד): "העולם מתחלה לא נברא אלא בחסד", שנאמר (תהלים פט, ג): "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה". גם שורשו של עם ישראל במידת החסד, ולכן מידתו המיוחדת של אבינו הראשון, אברהם, היא מידת החסד, שפתח אוהלו לכל עוברי דרכים בלא הבדל גזע ודת (עי' ב"מ פו, ב; זוהר ח"א קב, א-ב). הרי שבטבילה במים האדם מתקשר אל שורש הבריאה וישראל, אל רעיון החסד שמבטא את יסודה ומשמעותה של הבריאה, ועל כן חייו מתחדשים. הטבילה צריכה להתקיים במים שמכונסים בקרקע כפי מצבם הטבעי, הבראשיתי, לבטא בכך את חזרתו של הטובל אל החסד שהוא היסוד הראשון של החיים (כמבואר להלן י, א-ב).
מי המקווה מבטאים גם אחדות, שכן טיפות המים השונות נקוות יחד בלא שיהיה ביניהן חיבור מלבד עצם היותן יחד. נמצא שהטובל מתקשר אל שורש האחדות, שיסוד האמונה הוא שה' אחד ברא את כל הנבראים, והחטא נובע מכך שהברואים נפרדים זה מזה וממקורם, ומגמת התורה והמצוות לתקן את הפירוד. כנגד הפירוד שבין אדם לחברו אמר רבי עקיבא שמצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" היא כלל גדול בתורה, וכנגד הפירוד שבין האדם לה' אמר בן עזאי שהכלל הגדול הוא שהאדם נברא בצלם אלוהים (ירושלמי נדרים ט, ד). נמצא שהאדם שנטמא מחמת הפירודים שבעולם, טובל במים שמבטאים אחדות, וחוזר להתקשר לשורש האמונה והאהבה.
המים מבטאים גם את התורה, שאמרו חכמים (תענית ז, א) שהתורה נמשלה למים, שנאמר (ישעיהו נה, א): "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם", שכן "התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים" (סוטה יד, א), והיא מוסיפה חיים וברכה. המים גם רומזים לדעת, וכפי שרמוז בדברי הנביא (ישעיהו יא, ט): "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".[13]
[13].. אפשר לומר שכלל המים רומזים לחסד, וכשהם נקווים במקווה ובים הם מבטאים את הדעת, את ההכרה בערכו של החסד ובהדרכה הראויה לקיומו בעולם. נמצא שהטובל במקווה טובל במי החסד שהפכו לתודעה של טהרה, חיים ותיקון עולם (עי' רמב"ם מקואות יא, יב; ליקוטי הלכות הל' גילוח ד, טז-יז; ה, ו).