חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ו – נידה זבה ותקנות רבי

כפי שלמדנו (בהלכה א), איסור קיום יחסי אישות וקרבה חל על נידה וזבה כאחד, אולם לגבי מספר ימי הטומאה מהתורה, יש ביניהן הבדל. נידה היא הרואה דם כדרך וסתה, ומהתורה היא טמאה שבעה ימים בלבד. כלומר, מהיום שבו התחילה לראות את דם הווסת היא מתחילה לספור שבעה ימים, ובין אם תראה בהם דם יום אחד או שבעה ימים, אם עד לפנות ערב של היום השביעי ייפסק הדימום, כשיתחיל הלילה השמיני תוכל לטבול ולהיטהר.

זבה היא הרואה דם במשך שלושה ימים שלא בזמן וסתה. כלומר, לאחר שבעת ימי וסת הנידה מגיעים אחד עשר ימים שאם תראה בהם דם במשך שלושה ימים תיטמא בטומאה הנקראת 'זבה גדולה'. כשיפסיק דמה לזוב, תספור שבעה ימים נקיים מדם, ובסיומם תטבול ותיטהר. בזמן המקדש היה עליה להקריב לאחר טהרתה קורבן – שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה.

אם ראתה במהלך אחד עשר הימים דם במשך יום אחד, היא 'זבה קטנה' שטומאתה נמשכת יום אחד בלבד, ואם ביום שלמחרת תמצא את עצמה נקייה, תטבול ותיטהר, כדין "שומרת יום כנגד יום". אם גם למחרת תראה דם, עדיין דינה כדין 'זבה קטנה', שאם ביום שלמחרת תהיה נקייה, תטבול ותיטהר. אבל אם ראתה במשך שלושה ימים רצופים, דינה כדין 'זבה גדולה' שצריכה לספור שבעה ימים נקיים (נדה עג, א).

קרוב למאה וחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש, ראה רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שיש טועות בין ספירת הימים הנצרכים לטהרת נידה לספירת הימים הנצרכים לזבה. ויש טועות להחשיב דם בצבע טהור כדם טמא, וממילא כאשר רואות דם טהור מספר ימים לפני תחילת וסת הנידה, מתחילות לספור את שבעת ימי הנידה מראיית הדם הטהור, בעוד שעליהן להתחיל לספור לאחר מכן, מעת תחילת ראיית הדם הטמא. לפיכך תיקן, שכל אשה שתראה דם במשך יום או יומיים תספור שישה ימים נקיים, ולאחר מכן תטבול. ואם תראה דם שלושה ימים ויותר, תספור שבעה ימים נקיים, ולאחר מכן תטבול (נדה סו, א).[6]


[6].. החשש לגבי רואה יום אחד, שתחשוב שהיא בימי זיבה ודי לה לשמור יום אחד, ואילו באמת היא רואה במסגרת נידה וחייבת להמתין שבעה ימים לטהרתה, ולכן תיקן רבי שתמיד תספור עוד שישה ימים כפי הנצרך לנידה. ואם תראה יומיים, יש חשש שמא היום הראשון מהם יחול ביום האחד עשר לימי הזיבה, והשני בימים הראויים לנידתה, ולהלכה עליה להמתין עוד שישה ימים, אולם היא תחשוב בטעות ששני הימים הם בימי הזיבה ותמתין רק יום אחד. ואולי תטעה לחשוב ששני הימים חלו בימי הנידה, ועליה להמתין עוד חמישה ימים, אולם כיוון שרק היום השני חל בימי נידתה, היא צריכה לספור עוד שישה ימים. ואם תראה שלושה ימים בימי זיבתה, יש חשש שתחשוב שהם בימי נידתה, ודי לה בעוד ארבעה ימים, אולם באמת היא צריכה שבעה ימים נקיים. בתקנתו הבטיח רבי שתמיד יספרו כדין (רש"י, ראב"ד, רשב"א וריטב"א). עוד חשש היה, שהואיל וכבר לא היו בקיאים בהבחנה בין דם טמא לטהור, שמא תראה שני ימים ותחשוב ששניהם טמאים במסגרת נידה, אולם באמת רק האחרון היה טמא, ורק ממנו עליה לספור עוד שישה ימים (תוס', רמב"ן, רא"ש ור"ן).

תקנת רבי (נדה סו, א) נאמרה בלשון: "התקין רבי בשדות", פירש רש"י: "בשדות – מקום שאין בני תורה, ואינן יודעות למנות פתח נדות מתי הן ימי נידה מתי הן ימי זוב". בפשטות הכוונה שיסוד תקנתו היתה מפני עמי הארץ, אבל בפועל תיקן אותה לכל ישראל, וכך משמע מרובם המכריע של הראשונים, שכן הטעמים שהוזכרו נוגעים גם לתלמידי חכמים שאינם יודעים להבחין בצבעים. אולם יש אומרים שתקנתו היתה רק לעמי הארץ שחיו בשדות, וכפי שעולה מדברי הראב"ן (נדה שיח), ובהמשך נהגו בה הכל ואף החמירו לספור שבעה נקיים תמיד כפי שהעיד ר' זירא (עי' גליא מסכת ח"א יו"ד ד; קונטרסי השיעורים לרב גוסטמן קידושין כד, טז).

כל הביאורים הללו לפי השיטה המקובלת על רוב ככל הראשונים, אולם להבנה המקובלת ברמב"ם (איסורי ביאה ו, ב-ו), החשש מטעות גדול יותר, כי החשבון מורכב וארוך. ← לשיטה זו, מחזור ספירת ימי הנידה והזיבה מורכב לעולם מ-18 יום: 7 ימי הנידה מעת הראייה הראשונה ואחריהם 11 ימי הזיבה, ומיד ביום ה-19 מגיעים שוב 7 ימי הנידה ואחריהם 11 ימי הזיבה, וחוזר חלילה למשך שנים, עד שייפסקו וסתותיה מחמת היריון, ולאחר שתשוב לראות וסתות, תתחיל שוב סדר זה. כך שאם למשל היא רגילה לראות כל שלושים יום, לעיתים תיטמא כנידה ולעיתים כזבה גדולה. רבים תמהים מאוד על שיטתו, שכן לפיה, כל חודשיים כמעט אשה תצטרך להביא קורבן זבה, שמשמע שנועד למקרה נדיר. אכן ב'תוספת אוהל' לרב שמואל קידר נדה קפג, א, ביאר את הרמב"ם כשאר הראשונים.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן