ח – משמעות הסייגים מדברי חכמים

בכל המצוות, התורה ציוותה על עיקר האיסור, אולם סביב לאיסור הגמור ישנו תחום אפור, שאינו אסור מהתורה אבל יש בו בעיה וסיבוך, הואיל והנמצאים בו עלולים להגיע לאיסור. וציוותה התורה את חכמי ישראל שיתעמקו בתחום האפור שסביב איסורי התורה ויקבעו בו סייגים, כדי שעל ידם יוכלו ישראל לקיים את מצוות התורה (עי’ ליקוטי הלכות לר’ נתן הל’ תערובות א, ח).

זהו שנאמר (ויקרא יח, ל): “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי”, כלומר: “עשו משמרת למשמרתי” (יבמות כא, א). וציוותה התורה את ישראל לקיים את תקנות חכמים, שנאמר (דברים יז, יא): “לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל” (עי’ שבת כג, א). כלומר, מצוות ה’ מופיעות בשתי מדרגות של תורה שבכתב ותורה שבעל פה. דברי התורה שבכתב מבטאים את הרעיון השמימי העליון שמגדיר את העיקרון של המצווה, ודברי חכמים בתורה שבעל פה קובעים את הצביון והמסגרת שבה המצווה תופיע בפועל בעולם המעשה.

כאשר בית המקדש הראשון עמד על מכונו והשכינה שרתה בישראל ודבר ה’ התגלה ביד עבדיו הנביאים, עשו פחות סייגים לתורה, וסמכו יותר על גילויי הקדוּשה והנבואה שיִמנעו את ישראל מלחטוא. אולם לאחר חורבן בית המקדש הראשון והסתלקות הנבואה, בראשית ימי בית המקדש השני, הוסכם על ידי אנשי כנסת הגדולה, שביניהם היו גם אחרוני הנביאים, שכדי לבצר את מעמד התורה והמצוות בישראל, יש להוסיף ולתקן סייגים לתורה (אבות א, א). בכך החלה תקופת החכמים, שהעמידו את התורה בישראל, ובזכותם גם במשך כל הגלויות עם ישראל המשיך לדבוק בתורה ולקיים את המצוות ולצפות לגאולה (כמבואר במאמר ‘חכם עדיף מנביא’ ב’אורות’ למרן הרב קוק; ליקוטי תורה לאדמוה”ז ד, נז, ג; פנה”ל זמנים יא, ו).

כמדומה שביחס לאיסור נידה, כל זמן שבית המקדש השני היה קיים, ונהגו טהרות בישראל, נמנעו חכמים מקביעת סייגים שהוסיפו ימי איסור, כדרך שקבעו סייגים בשאר האיסורים. מפני שהשוואת איסור נידה לזבה, ודמים טהורים לדמים טמאים, היתה משבשת את דיני התורה. לדוגמא, לאחר טומאת זבה נשים חייבות להביא קורבן, מה שאין כן לאחר טומאת נידה. וכפי שכתב רבי מאיר שמחה מדווינסק (משך חכמה שמות יב, כב), שכאשר ייבנה בית המקדש במהרה בימינו, תתבטל תקנת רבי שהשוותה דיני נידה לדיני זבה. כמו כן הוספת ימי טומאה היתה פוגעת בקיום המצוות הקשורות למקדש ולטהרות, שכן היתה מרחיקה את האשה מהיכולת לעלות למקדש ולאכול טהרות. בנוסף, בבתים רבים שבהם הקפידו על טהרה, האשה בימי טומאתה נהגה לפרוש לירכתי ביתה ולא לנגוע במאכלים ובמשקים של שאר בני הבית, ולהשתמש בבגדים ובכלים טמאים שיוחדו לימים אלו (עי’ רמב”ן ויקרא יב, ד), והוספת ימי טומאה היתה מכבידה עליה מאוד. אמנם מנגד, קבעו חכמים סייגים בנוגע לטהרות ולקודשים עצמם, והם שימשו כסייגים גם לאיסור נידה וזבה.

לאחר שנחרב בית המקדש השני, ורבים מישראל גלו מארצם ובטלו הטהרות, נתמעטו הלבבות ונשתכחו המסורות, והיו שטעו בין ימים טמאים לטהורים, ובין דמים טמאים לטהורים, לפיכך, קבעו חכמים בתהליך הדרגתי את הסייגים שהוסיפו ימי איסור. כפי שלמדנו (בהלכות ו-ז), קרוב למאה וחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני תיקן רבי שנידה הרואה דם שלושה ימים, תספור שבעה ימים נקיים כזבה. ואם ראתה יום או יומיים, תספור שישה ימים נקיים. כדי שלא ליצור בלבול בין נידה לזבה, נהגו נשות ישראל שגם הרואה יום או יומיים תספור שבעה ימים נקיים, כך שתמיד תהיה סופרת שבעה ימים נקיים. וכיוון שאין בכך חומרא גדולה, אלא רק תוספת של יום אחד במקרים נדירים, קיבלו חכמים את מנהגן כהלכה פסוקה. כמו כן, הוסכם על חכמים שלא להבחין בין הדמים הטמאים לטהורים, ולהחמיר בכל גווני הדם. בסך הכל מחמת סייגים אלו, נוספו כחמישה או שישה ימים של איסור בכל חודש.[8]


[8].. לאחר חורבן בית המקדש, בתהליך הדרגתי מספרם של שומרי הטהרה הלך ופחת. בתחילת ימי האמוראים רק מעטים שמרו טהרה, וכן מסופר שבבית ר’ ינאי אכלו בטהרה, וריש לקיש שהתארח אצלם אמר שהוא כעם הארץ לעניין זה (ירושלמי דמאי ב, ג). במשך תקופת האמוראים אזל אפר פרה אדומה, וכיוון שכבר לא יכלו להיטהר – בטלה טהרה מישראל. ראו במאמרו של הרב עזריה אריאל ‘אמונת עיתך’ 109.

תפריט