א – נידה וזבה

במשך שנות פוריות האשה, בכל חודש, בעת הביוץ, יוצאת ביצית אחת מאחת השחלות אל הרחם, ובינתיים הרירית שעל דופן הרחם מתעבה כדי לקלוט את הביצית ולסייע להתפתחותה. אם הביצית תופרה בזרע האיש, היא תתפתח לעוּבר, ואם לא תופרה, בתום כארבעה עשר יום מהביוץ, רירית הרחם תתפרק ותזוב החוצה כדם וסת. זהו מחזור הווסת החודשי. קבעה התורה שדם וסת מטמא את האשה בטומאת נידה למשך שבעה ימים, שלאחריהם תוכל לטבול ולהיטהר. שנאמר (ויקרא טו, יט): “וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ – שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ”.

לעיתים רחוקות מתפתחת מחלה, שגורמת ליציאת דם מעבר למחזור הווסת החודשי, ואזי אם לאחר תום שבעת הימים שהתחילו בראיית הווסת, בתקופה של אחד עשר יום, זב דמה במשך שלושה ימים רצופים, האשה נטמאת בטומאת זבה. כדי להיטהר ממנה עליה לספור שבעה ימים נקיים, ורק לאחר מכן תוכל לטבול ולהיטהר. שנאמר (שם טו, כה-כח): “וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ, אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ, כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ – כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה, טְמֵאָה הִוא… וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר”. בזמן שבית המקדש היה קיים, אף היתה צריכה להביא לאחר מכן קורבן, שנאמר (שם טו, כט-ל): “וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה… וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה’ מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ”.

לטומאה זו שני היבטים: האחד, בכל משך טומאה זו אסור לקיים יחסי אישות וקרבה, שנאמר (ויקרא יח, יט): “וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ”. השני, לדיני המקדש וקודשיו, שאסור להיכנס להר הבית ולאכול מבשר הקורבנות. כמו כן בכל רחבי הארץ, מצווה לבני משפחות הכהנים ובנותיהן לאכול את התרומות ואת ה’חלה’ שהם מקבלים מישראל בטהרה, ואסור להם לאוכלן בטומאה, וכן הישראלים שהפרישו אותן היו צריכים להקפיד שלא לטמאן. מאז החורבן והגלות, בטלה האפשרות להיטהר מטומאת מת על ידי אפר פרה אדומה, ולכן הכהנים אינם רשאים לאכול תרומות ו’חלה’. ורק בתוך בתי ישראל, באהבה שבין בני הזוג מתגלה קדושת המקדש, ודיני טומאה וטהרה חלים על יחסי האישות והקרבה שבין בני הזוג, כדי לכוון, לרומם ולקדש את אהבתם.[1]


[1].. דיני טומאה וטהרה המבוארים בספר זה עוסקים באיסור והיתר יחסי אישות וקרבה בין איש ואשתו, ולא בטומאה וטהרה ביחס למקדש ולאכילת קודשים וטהרות. אמנם לעיתים, כדי להבין את יסוד ההלכה הובאו דיני טומאה הנוגעת למקדש ולטהרות על מנת לעמוד על השווה והשונה בינם לבין דיני הטומאה והטהרה של אשה לבעלה.

לעניין קודשים וטהרות ישנן לגברים שתי טומאות המקבילות לנידה וזבה. א) מי שיצאה ממנו שכבת זרע, בין ברצון ובין באונס, נטמא טומאה קלה, שהוא מטמא מאכלים ומשקים ולא אדם וכלים, וטהרתו בטבילה, ובצאת הכוכבים רשאי לאכול תרומות וקודשים. ב) זב, הוא אדם שיש לו מחלה באיברי ההולדה שגורמת לזיבת נוזל מסוים בלא קישוי. הרואה זיבה פעם אחת דינו כרואה שכבת זרע. פעמיים ביום אחד או ביומיים, צריך לספור שבעה נקיים ולטבול במי מעיין (הוא הטמא היחיד שצריך לטבול במעיין דווקא). שלוש פעמים במשך יום, יומיים או שלושה, צריך להביא גם קורבן כזבה, שני תורים או שני בני יונה, אחד לחטאת ואחד לעולה. עוד טומאה ישנה למי ששכב עם אשה נידה, שנטמא למשך שבעה ימים וצריך לטבול בסופם. (למחנה שכינה שבמרכז הר הבית, אסור לכל הטמאים להיכנס, וכיום הכל נחשבים טמאים. למחנה לוויה, שהוא הר הבית, רק לטמאים שטומאתם יוצאת מגופם אסור להיכנס).

תפריט