הנפילה שאירעה לעולם בעקבות החטא פגמה גם ביכולתם של בני הזוג לבטא את אהבתם בלא הגבלה ולשמור על חיוניותה שלא תדעך ותמות. לכן כל כך הרבה זוגות מתגרשים או נותרים בלא אהבה. הביטוי הגופני למשבר ולעצב המלווים את החיים ואת האהבה הוא דם הנידה, ובסופו של דבר המוות. על ידי קיום הלכות נידה, העצב והחסרונות שמלווים את חיינו מקבלים את מקומם הנכון ואנחנו לומדים להתמודד עמם, ובכך נותנים מקום לאהבה לצמוח ולהתפתח בהדרגה.
כיוצא בזה ביאר רבי מאיר (נדה לא, ב): "מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה – מפני שרגיל בה, וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה". במשך ימי טומאת הנידה, אסור לאיש ולאשה לנגוע זה בזה, ואפילו חיבוק ונגיעה דרך הבגדים בכלל האיסור. יש בכך אתגר גדול, כי צער הפרישה רב, והגעגועים גוברים מיום ליום, ובני הזוג מתייסרים באהבתם שאינה יכולה לבוא לידי ביטוי גופני. אולם במקביל לכך אהבתם מזדככת, הציפייה גוברת והולכת, עד ליל הטבילה, שבו הם שוב זוכים להתאחד באהבה ובשמחה שפורצת את הגבולות.
בנוסף, יחד עם הגעגועים שמחדשים את האהבה, בימי הפרישה בני הזוג יכולים להכיר בכל הטוב שהם זוכים לקבל זה מזה בימי הטהרה, ולא לקבל אותו כמובן מאליו כדרכם של כפויי הטובה. מתוך כך יהיו יותר קשובים, נדיבים ומיטיבים זה לזה.[4]
כמדומה שכל אדם ישר יסכים שתקופות קצובות של פרישות הן הדרך המוצלחת ביותר לשמור על אש האהבה שבין בני הזוג שלא תכבה. ואף על פי כן, בלא מצוות התורה אין לאדם כוח לעמוד במשימה הקשה הזו.
וכך מחודש לחודש ימי הפרישות מזככים, מחשלים ומעצימים את האהבה שבין בני הזוג. עד שהם מתקדמים לגיל העמידה, שבו הווסתות נפסקים, ואהבתם נעשית עמוקה יותר מבחינה נפשית, ומחייבת יותר מבחינה מוסרית, ויחד עם הירידה בתשוקה הגופנית, כבר אין להם כל כך צורך בטומאת הנידה כדי להעצים את הקשר ביניהם. אולם יחד עם זאת, גם חיים חדשים לא ייוולדו מהם, אלא מכוח החיים שכבר נולדו מהם, יוכלו הסבתות והסבים להמשיך לטפח וללוות את החיים שנמשכים דרך בניהם ובנותיהם, נכדיהם ונכדותיהם. וכן אצל זוגות שלא זכו לילדים, בעודם צעירים השפעתם הרוחנית המיטיבה מזדככת ומתעצמת דרך מחזור האיסור וההיתר, ולאחר שהתבססה דיה, הם יכולים להמשיך להשפיע לעולם טובה וברכה בלא צורך בימי הפרישה (כמבואר בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ח, ה-ח).
לעתיד לבוא, בגמר התיקון, כשנלמד לעלות מדרגה לדרגה, ולגלות בתורה ובנשמה משמעויות חדשות בלא קץ, החיים יתעצמו ולא יהיה עוד צורך במשברים כמנוף לעלייה, ותוסר מאיתנו קללת המוות וטומאתו. מעין זה קורה בימי ההיריון וההנקה, שבזכות התעצמות החיים שנוצרים על ידי בני הזוג, גם אהבתם מקבלת משמעות עמוקה שמתעצמת בלא הפרישה.[5]
[5].. מדרש שוחר טוב (תהלים קמו): "ה' מַתִּיר אֲסוּרִים… אין איסור גדול מן הנידה, שהאשה רואה דם ואסרהּ הקב"ה לבעלה, ולעתיד לבוא הוא מתירהּ. שנאמר (זכריה יג, ב): וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים (נביאי השקר) וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ, ואין טומאה אלא נידה שנאמר: וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ". וכן ביאר האלשיך בזכריה שם. וכן במדרש תנחומא (מצורע ט): "אמר ר' לוי: …כשישבו במדבר לא היו רואות דם נידה, שהיתה שכינה עמהן, והנשים קיבלו את התורה תחילה, שנאמר (שמות יט): כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב אלו הנשים, ואחרי כן וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אלו האנשים… אמר הקב"ה לישראל: בעולם הזה הייתן מטהרין וחוזרין ומטמאין, אבל לעתיד לבא אני מטהר אתכם טהרה עולמית שלא תטמאו, שנאמר (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם". ראו פנה"ל זמנים א, טו-טז, בעניין מחזור הלבנה שכנגד כנסת ישראל, שקשור לחטא הלבנה ולתיקון שלעתיד לבוא.
