רבים הורו שאסור לאדם לנשק את ילדיו בבית הכנסת ולהראות להם חיבה יתרה, כדי לקבוע בליבו שאין אהבה כאהבת המקום (רמ”א צח, א). בנוסף, יש להיזהר שלא להביא לבית הכנסת בשעת התפילה ילדים קטנים שאינם יודעים לשבת בכבוד, משום שהם עלולים לבזות את כבוד בית הכנסת ולהפריע לכוונת המתפללים (של”ה, מ”ב צח, ג; פנה”ל תפילה ה, ו). אמנם מותר לנשק את ידי הרב, משום שאין זו נשיקה של אהבה אלא של כבוד לתורה. וכן מותר לנשק את ידי האב לאחר שעלה לתורה, כי גם נשיקה זו לשם כבוד (בן איש חי ויקרא יא). וכן מותר לנשק את ידי הקרובים שחייבים בכבודם, כמו אח גדול או חותן (קצשו”ע טולידאנו כז, ד). ורבים מעולי צפון אפריקה נהגו לנשק זה את זה בַּפָּנים בבית הכנסת דרך ידידות ואהבה, ואף שהיו מבין רבני מרוקו שהעדיפו לבטל את מנהגם, כיוון שנהגו כך בהסכמת רבנים, הרוצים להמשיך במנהגם רשאים.[2]
אסור לעשן בבית הכנסת. ואמנם בעבר, כשם שהתירו ללומדי תורה לאכול בבית המדרש כדי למנוע ביטול תורה, כך נהגו להתיר לעשן למי שקשה לו ללמוד בלא זאת. אבל לאחר שנתגלה שהעישון מזיק לבריאות, אסור לעשן בכל מקום, מפני שהעישון מזיק למעשן ולסובבים אותו, וקל וחומר שאסור לעשן במקום קדוש.
כתבו כמה מחכמי הראשונים, שאסור להיכנס לבית הכנסת עם סכין ארוכה, לפי שהתפילה מאריכה את חייו של האדם ואילו החרב והסכין מקצרות חיים (שו”ע או”ח קנא, ו). כיוצא בזה אמרו חכמים, שאין להיכנס לבית המדרש עם רומח (סנהדרין פב, א). וכן הדין לגבי אקדח ורובה, שאין להיכנס עמהם לבית הכנסת ולבית המדרש. אמנם כאשר מדובר בשוטרים או בחיילים שמתפקידם להגן על הביטחון, אין הנשק שלהם מבטא קיצור חיים אלא שמירה על החיים. קל וחומר בשעה שיש צורך ביטחוני שאנשים ישאו כלי נשק כדי להגן מפני מחבלים, שמצווה על כל מי שמועיל לביטחון, שיהיה עם כלי נשק בבית הכנסת ובבית המדרש. אבל לאנשים שאינם ממונים על הביטחון, בזמן שאין צורך ביטחוני, אין להיכנס עם כלי נשק לבית הכנסת. ואם יש עליהם כלי נשק ויש סכנה להשאירו מחוץ לבית הכנסת, מותר להם להיכנס עמו לבית הכנסת תוך מאמץ להצניעו.[3]
רבים מעולי צפון אפריקה נהגו לנשק זה את פניו של זה בבית כנסת דרך ידידות ואהבה, אמנם כתב הרב חזן ממרוקו (יחוה דעת ג, או”ח ה), שאין לקיים מנהג זה שהתחדש בערים הגדולות במרוקו, כי לא נהגו כן בעבר. ורק את מי שאדם חייב בכבודו או תלמיד חכם מותר לנשק. וכ”כ הרב מאמאן (עמק יהושע ג, או”ח יח; ו, או”ח כא). אולם כתב הרב שלום משאש (שמש ומגן א, או”ח לט), שהנשיקה בין ידידים וקרובים היא בגדר “דרישת שלום והוראות חיבה וידידות, ואין בזה מיעוט אהבה לשי”ת ח”ו”, והיא לכבוד התורה, וביאר שגם הרב קוק יסכים לזה.
[3]. כתבו תשב”ץ (רב), ואורחות חיים (הל’ בית הכנסת ז), בשם מהר”ם מרוטנבורג, שאין להיכנס עם סכין ארוכה לבית הכנסת. בשו”ע (קנא, ו), הביא דעה זו. וכתב רבנו פרץ (הגהות על תשב”ץ קטן וכלבו יז), שאם הסכין מכוסה – מותר, וכ”כ אחרונים רבים (א”ר קנא, י; מור וקציעה, ערוה”ש י, ועוד). לגבי כניסה של שוטרים וחיילים, הואיל והם ממונים על הביטחון – אין בנשק שלהם ביטוי של קיצור ימים. כעין זה כתב הרב שמואל דוד (מראש צורים ח), וראו ציץ אליעזר (י, יח), תרומת הגורן (א, לה).
