ככלל, הכנסת בעלי חיים לבית הכנסת פוגעת בכבודו. בנוסף, בעלי החיים עלולים להסיח את דעת המתפללים. אולם לפני כמאה שנה נמצאה הדרך לסייע לעיוורים על ידי כלבי נחייה מאולפים. בתחילה רק בודדים נעזרו בכלבי נחייה, ולפני כחמישים שנה השימוש בהם כבר נעשה נפוץ בארה”ב, וכחמש עשרה שנה לאחר מכן גם בארץ. לפני כעשרים וחמש שנה (סביבות תש”ס), החלו להיעזר בכלבים גם עבור נפגעי ‘פוסט טראומה’ (PTSD), שמעניקים להם תחושת ביטחון והקלה מחרדה, ומאפשרים להם לחזור לתפקוד רגיל. כלבים אלו מאומנים לחוש את החרדה כשהיא מתחילה להתגנב לליבם של הסובלים, או כשמתחיל סיוט לילה, ולומדים להתקרב בחיבה ובחום אל המטופל ולהרגיעו. השאלה האם מותר לעיוור או לנפגע טראומה להיכנס עם כלבו לבית הכנסת?
כבר לפני כשבעים שנה בארה”ב (תשי”ג), השיב הרב משה פיינשטיין (אג”מ או”ח א, מה), שמותר לעיוור להיכנס עם כלבו לבית הכנסת, וכפי שמצינו שהתירו חכמים (ירושלמי מגילה ג, ג) למי שמעוניין ללמוד תורה ונמצא בדרכו עם חמורו, להיכנס עם חמורו לבית המדרש. כמו כן, משמע שאביי בהיותו תלמיד צעיר ויתום, היה הולך בהדרכת האומנת שלו עם שׂה לכל מקום, כולל בית המדרש (ברכות סב, א). ויתכן שהכנסת בעל חיים לבית הכנסת בלא צורך נחשבת ביזיון, אבל לצורך גדול אין ביזיון. לפיכך, כדי שיוכל העיוור להשתתף בתפילת הציבור וקריאת התורה, מותר לעיוור להיכנס עם כלבו לבית הכנסת, וטוב שישב בצידי בית הכנסת כדי למעט בהפרעה למתפללים.
מנגד, טען הרב ברייש (חלקת יעקב או”ח לד, משנת תשכ”ה), שאסור להכניס כלב נחייה לבית הכנסת כי הכנסתו מבזה מאוד את בית הכנסת. ורק לבית מדרש התירו חכמים להיכנס עם חמור או שה, כשם שמותר לתלמידי חכמים לאכול בו, אבל לא לבית כנסת. בנוסף, יש חשש שהכלב יסיח את דעת המתפללים מהתפילה, ובמיוחד את הנערים, ומצינו שקבעו חכמים הלכות כדי למנוע הפרעות והסחת דעת מהתפילה. בנוסף, לדבריו המנהג ללכת עם כלבים מאפיין עוזבי תורה ומנוגד לרוח היהדות, ואם יסכימו להכניס כלב לבית הכנסת תיווצר פרצה חמורה. וכן הורו רבנים נוספים, וסברו שהפתרון הוא לקשור את הכלב מחוץ לבית הכנסת ואחד המתפללים יסייע ביד העיוור להיכנס.
למעשה נראה כדעת המתירים, מפני שכאשר מכניסים כלב לצורך גדול של סיוע למתפלל אין פגיעה בכבוד בית הכנסת. וגם אין חשש שהכלב יפריע הפרעה משמעותית למתפללים, שכן מדובר בכלב שמאולף להיות בשקט ולא לעשות את צרכיו בזמן שאינו מיועד לכך. ועל הגבאים לסדר עבורם מקום קרוב לכניסה, באופן שכמעט לא יפריע לשאר המתפללים.
אך בקהילות שבהן המתפללים אינם רגילים לפגוש כלבים ולחבבם, הכנסת הכלב לבית הכנסת נתפשת כחילול הקודש, וממילא גם מפריעה לכוונת התפילה, ניתן להורות כדעת הרבנים שאסרו להכניס כלבים אלו. ואם אפשר, עדיף לחנך את הציבור לחמול על העיוור או הסובל מפוסט טראומה, ולאפשר לו להכניס את כלבו לבית הכנסת.[12]
אולם המתירים סוברים שאין בכך ביזיון גדול, הן מצד שמקובל כיום לגדל כלבי מחמד לשעשועים ולשכנם בבתים, והן מצד שמקובל להתחשב בבעלי מוגבלות ולכבדם ולקבלם בסבר פנים יפות עם כלביהם. כ”כ אג”מ (או”ח א, מה), הרבי מלובביץ’ (אגרות קודש יח, ו’ תתקלו), הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי ח”ב או”ח יד), הרב פנחס טולידאנו (ברית שלום ח”א או”ח טז), הרב אלישיב (‘מנשים באהל’ עמ’ קכה. ועי’ בציוני הלכה ח”א עמ’ מ), ר”ח קנייבסקי (דעת נוטה ח”א תפילה סח), פסקי שלמה (א, עמ’ 120).
הדיון הסתעף לכמה ענפים, אולם נראה שעיקר המחלוקת היא על היחס הכללי לכלבים, והאם הכנסתם לבית הכנסת נחשבת ביזיון גדול. שאלה זו תלויה במידה רבה בהערכת החברה ויחסה לכלבי נחייה. לדעת המתירים, כיוון שמקובל כיום בארצות המפותחות לגדל כלבים כתחביב, ואף למדו להיעזר בהם לצורכי טיפול וסעד, אין ביזיון גדול בהכנסת כלב לבית הכנסת, ומותר להכניסם בשעת הדחק, וכפי שמקובל לאפשר את הכנסתם גם לאירועים חשובים אחרים. לעומתם, האוסרים סוברים שהיחס לכלבים נותר כפי שהיה מקובל במשך דורות רבים – כחיה בזויה ומאוסה (שלא כמו חמור לדוגמה), וכפי שאמרו חז”ל בכמה מקומות, בעיקר כלפי כלבים נובחים ומפחידים. לכן גם טענו שמן הסתם הכלב ינבח ויעשה את צרכיו, בלא לדעת שכלבים אלה מאולפים שלא לנבוח בחינם, ולא לעשות צרכים שלא בזמנים ובמקומות המסודרים לכך. אחר הכל, כיוון שיש קהילות שבהן הכנסת כלב לבית הכנסת נתפשת כזלזול וביזוי גדול מאוד, מובן ששייך לאסור שם הכנסת כלב לבית הכנסת, למרות הצער הגדול שנגרם עקב כך לעיוור או לסובל מפוסט טראומה. עם זאת, אם אפשר, עדיף שהרב יחנך את הקהל לחמול על הסובל, ולהסכים שייכנס לבית הכנסת עם כלבו, שכן אין מצווה או מעלה בהתייחסות לכלב כחיה בזויה. כפי הנראה ככל שעוברות השנים והציבור נחשף יותר לתועלת שבכלבי הנחייה, הכלבים נתפשים כחיה מכובדת יותר, וממילא יותר רבנים מתירים את הכנסתם לבית הכנסת.
ראוי לציין, שלעיתים כלב שנועד לנפגעי ‘פוסט טראומה’ אינו מאולף לרמה גבוהה של איפוק, והוא נוטה להשתעשע עם הסובבים. ואזי אם גם כאשר בעליו יושב בירכתי בית הכנסת ומנסה להרגיעו, יש ממנו בפועל הפרעה לתפילה, אין להכניסו לבית הכנסת.
