בעת ההלוויה אין להכניס את מיטת הנפטר לבית הכנסת כדי להספידו. ורק אם הנפטר הוא תלמיד חכם גדול, “חכם אלוף וגאון”, נוהגים להכניס את מיטתו לבית המדרש שבו היה רגיל לדרוש, ולהספיד אותו שם (רמב”ן בשם גאון, שו”ע או”ח קנא, א; יו”ד שדמ, כ). יש אומרים שכך נוהגים רק כלפי גדולי הדורות, כדוגמת הגאון מווילנא, שהיה מגדולי הדורות (חכמ”א קנה, יח), והרב עזריאל הילדסהיימר, שהיה יחיד בדורו בתורה ובחסידות (מלמד להועיל יו”ד קו). ויש אומרים שאפשר לנהוג כן בכל תלמיד חכם גדול, מרביץ תורה לרבים במקומו, כי הוא נחשב “חכם אלוף וגאון” בעירו (חיים ביד קה, לר”ח פלאג’י; תורת חיים סופר קנא, ו; יבי”א ח”ז יו”ד לא). וכן נהגו בישיבת ‘מרכז הרב’, שהכניסו את מיטת ראש הישיבה מו”ר הרב שאול ישראלי זצ”ל להיכל הישיבה להספידו.
הספד שמתקיים שלא בעת ההלוויה, כגון בסיום השבעה או השלושים. אם הוא הספד שעיקרו קינה ובכי, כפי שהיה מקובל בעבר, התירו חכמים לקיימו רק בתנאי שרבים משתתפים בו (מגילה כח, ב), כגון שתלמיד חכם משתתף בו וממילא רבים באים להשתתף עמו בהספד. אך אם אין רבים משתתפים בו, אין זה מן הכבוד שיקיימו אותו בבית הכנסת (רבי אברהם מן ההר; רבנו ירוחם תא”ו ג, ח; שלחן גבוה יו”ד שדמ, ב).
אבל אם עיקר ההספד מבוסס על דברי תורה והתעוררות מוסרית לאור מורשתו של הנפטר, גם כאשר מעטים משתתפים בו, מותר לקיימו בבית הכנסת, מפני שהוא בכלל דברי תורה ומוסר המיועדים לבית הכנסת (ראש יוסף מגילה כח, ב; הרב משה פארדו, כמובא בתעלומות לב ג, יז; יבי”א ח”י או”ח נה).
