בית הכנסת מיועד לדברים שבקדושה, לכן אין נכנסים לבית הכנסת אלא לדבר מצווה (רמב”ם תפילה יא, ח), וכל הנכנס אליו למטרה אחרת, פוגע בכבודו. לפיכך, אסור להיכנס לבית הכנסת כדי להינצל מגשמים או מחום, או כדי לתאם פגישה עם חבר, או כדי להשתמש בשקע שבו כדי להטעין את הטלפון או המחשב.
אמנם, בעת הצורך התירו חכמים שייכנס אדם לבית הכנסת לצורך אישי, ובתנאי שלפני כן יכבד אותו על ידי לימוד כלשהו. לכן, הנצרך לקרוא לחברו מבית הכנסת, יכנס וילמד הלכה אחת או פסוק אחד, ורק אחר כך יקרא לחברו. ואם אינו יודע ללמוד, ישהה מעט בשתיקה ובכבוד, מפני שגם בשהייה בבית הכנסת בדרך כבוד יש מצווה (מגילה כח, ב; שו”ע קנא, א). כיוצא בזה, כשיורדים גשמים, בשעת הצורך, מותר להיכנס לבית הכנסת תוך כוונה ללמוד בתוכו מעט. ולכתחילה ילמד בכל משך הזמן שישהה בו.[4]
בית כנסת שיש לו שני פתחים, לא יעשה אותו קפנדריא, היינו לא יכנס בפתח אחד ויצא בשני כדי לקצר את דרכו. ואפילו אם הוא הולך לדבר מצווה לא יעשה כן (מגילה כט, א; שו”ע קנא, ה; באו”ה ‘לקצר’). אמנם בשעת הצורך, אם ישהה בבית הכנסת וילמד הלכה אחת או פסוק אחד, יוכל לקצר בו את דרכו. ומי שנכנס לבית הכנסת כדי להתפלל או ללמוד, יש הידור שיצא דרך הפתח השני, גם כשהוא מקצר בכך את דרכו. כי על ידי כך הוא זוכה להסתופף בשני צדדי בית הכנסת ועובר בשני פתחיו, ומבטא בכך את חביבות בית הכנסת (לבוש; מ”ב קנא, כא). בחצר בית הכנסת ובפרוזדור המוביל אליו, אין איסור לעבור לשם קיצור (ערוה”ש קנא, ח).[5]
מותר להיכנס לבית הכנסת כדי להתבונן בנויו ובכבודו, משום שגם שהייה כזו בבית הכנסת מכבדת אותו ונחשבת מצווה, קל וחומר כאשר גם לומדים על הקהילה או על רבניה. אולם אסור להיכנס לבית הכנסת כדי ללמוד על האדריכלות שלו (עי’ לקט הקמח החדש קנא, ל). ואם ילמדו בו מעט – מותר.
[5]. אסרו חכמים לקצר את הדרך באמצעות בית כנסת שיש לו שני פתחים, אמנם כשנכנס כדי להתפלל או ללמוד, מותר לקצר את דרכו על ידי יציאה מהפתח השני (מגילה כט, א). וכ”כ רמב”ם (תפילה יא, י) ושו”ע (קנא, ה). ויש גורסים ש’מצווה’ לצאת מהפתח השני (בה”ג, רא”ש, טור, ועוד), וכפי שעשו עולי הרגל בבואם לבית המקדש (כמבואר ביחזקאל מו, ט). ביאר הר”ן (שם ט, ב, ברי”ף), “מפני שנראה כמחבבה”. ובלבוש (קנא, ה): “כשיכנסו בפתח זה ויצאו בפתח אחרת יתראו הכל בכל צדדי עזרת בית הכנסת, שהתקבצו כולם להשתחות בבית ה’ ולהתפלל לפניו יתברך, וזהו לתפארתו ולכבודו יתברך”. וכ”כ למעשה מ”א ז, מקור חיים לחוו”י, א”ר ט, מ”ב כא, ערוה”ש ח, בא”ח ויקרא ט.
יש אומרים שדווקא מי שנכנס כדי להתפלל או ללמוד מצווה שיצא בפתח אחר, אך אסור לו לקצר על סמך אמירת פסוק או הלכה (אור שמח תפילה יא, י; הליכות שלמה יט, ב; הליכות עולם ויקרא ה). ויש סוברים שאם יאמר פסוק אין בכך מצווה, אך מותר לו לקצר (כלבו יז; באו”ה ‘לעשותו’; בא”ח שם). וכך כתבתי למעלה בשעת הצורך, ובתנאי שילמד פסוק או הלכה ולא רק יקרא כיוצא ידי חובה.
כשהדרך קדמה לבית הכנסת, מותר לעשותו קפנדריא (מגילה כט, א), וכ”כ שו”ע (קנא, ה), וחיזק את פסקו באורח נאמן (קנא, יט). אולם רבי אברהם מן ההר למד מרי”ף ורמב”ם שאין הלכה כן. וכ”כ נימוקי מהרא”י (תפילה יא, ח). ולדעת ראשונים רבים, מותר לקצר דרכו כשהדרך קדמה, אך מנהג חסידות להחמיר בזה, וכפי שנהג רבי אלעזר בן שמוע (מגילה כז, ב, רשב”א, תוס’-רא”ש, ריטב”א, מאירי, טורי אבן. ולא”ר קנא, ח, כך ראוי לנהוג). אם היו רגילים לעבור דרך המבואה לחדרי הלימוד הסמוכים לבית הכנסת והפכו את המבואה לחדר שגם בו מתפללים או לעזרת נשים, מותר לעבור דרכו לצורך הלימוד, כי אף זו דוגמה לדרך שקדמה לבית הכנסת (ציץ אליעזר יב, טז; הליכות שלמה יט, ג).
