מותר בשעת הצורך לקיים סעודת מצווה בבית הכנסת ובבית המדרש, שכן מבואר בתלמוד הירושלמי (פסחים א, א), שכאשר הרבנים התכנסו בבית הכנסת לצורך קידוש החודש היו מקיימים סעודה (שו”ע או”ח קנא, ד). כיוצא בזה נוהגים לערוך בבית הכנסת ברית מילה ולשתות יין מכוס הברכה, הואיל וזו מצווה.
יש אומרים שרק סעודת מצווה קטנה התירו לקיים בשעת הצורך בבית הכנסת, שכן בעת קידוש החודש ועיבור השנה אכלו פת וקטניות. בכלל זה גם מותר להגיש כיבוד קל כמקובל ביורצייט. אבל סעודה גדולה שמרבים לשתות בה משקה אלכוהולי אסור, לכן אסור לקיים בבית כנסת סעודת ברית מילה, שבע ברכות וסיום מסכת (מ”א קנא, ה; א”ר ז; פמ”ג, בן איש חי ויקרא ד). מנגד, יש אומרים שמותר בשעת הצורך לקיים בבית כנסת גם סעודת מצווה שמרבים לשתות בה משקה אלכוהולי, ובתנאי שישמרו על קדושת המקום ולא ישתכרו. וכפי שנהגו בשעת הצורך לקיים בבית הכנסת קידוש וסעודות שבת עבור אורחים עניים.
למעשה, במקום שנוהגים לערוך סעודה שלישית בבית הכנסת, מותר להמשיך במנהגם. וכן במקום שרגילים לערוך סעודות ברית מילה ופדיון הבן בבית הכנסת, מותר לערוך כל סעודת מצווה, ובכלל זה גם סעודת בר מצווה ושבע ברכות. וזאת בתנאי שייזהרו לשמור על קדושת בית הכנסת, ויימנעו משיחות בטלות וקלות ראש. וכן ייזהרו מעירוב גברים ונשים. אבל במקום שלא נהגו לערוך סעודות מצווה בבית הכנסת, עדיף לנהוג כדעת המחמירים שלא לערוך בו סעודות מצווה גדולות. והרוצים להקל, רשאים לסמוך על הפוסקים הרבים שהקילו בכך, ובמיוחד כאשר יש בכך תועלת חינוכית.[7]
יש אומרים שסעודת מצווה מותרת בתנאי שהיא קטנה, כגון סעודת עיבור השנה שהתקיימה בפת וקטניות ולא היה בה חשש שכרות (מ”א קנא, ה; א”ר ז; פמ”ג א”א שם; שואל ומשיב שתיתאה ג; בא”ח ויקרא ד; ערוה”ש קנא, ו; הר צבי או”ח א, עג). ויש אומרים שסעודת מצווה מותרת אפילו אם היא גדולה, ושכך נהגו לקיים בבית הכנסת גם סעודות ברית מילה וסיום מסכת (קרן לדוד או”ח לז; תורת חיים קנא, ט; בני ציון ליכטמן קנא, ד; רסט, ג; שרידי אש ח”א או”ח טז, יט). וכן נהגו לאכול סעודה שלישית בבית הכנסת עם משקה (יבי”א ח”י או”ח יד; ראו אור לציון ח”ב י, ד). אמנם יש להיזהר שלא יגיעו לידי קלות ראש וערבוב גברים ונשים (מור וקציעה), או לידי שכרות (צי”א יד, כו, ב). בקהילות חסידים נהגו להקל יותר, והחשיבו את בתי הכנסת ובתי המדרש כבית של הרבי, או כבית של החסידים, וממילא אין לו דין בית כנסת (עפ”י דברי חיים חו”מ ב, לב).
בנוסף, במקומות שנהגו כולם להקל לקיים סעודות מצווה מסוימות בבית כנסת, אפשר שגם לפי שיטת המחמירים יוכלו להקל, שכן הם נחשבים כהתנו על כך מתחילה, ויש אומרים שהתנאי מועיל (עי’ מ”ב קנא, ה; שעה”צ ד; באו”ה קנא, יא, ‘אבל בישובו’, ‘אבל בבתי כנסת’; ערוה”ש ה), ובמקום שכך המנהג אפשר לסמוך עליהם.
תנאי: מגילה כח, ב: “אמר רבי אסי: בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין, ואף על פי כן אין נוהגין בהן קלות ראש. ומאי ניהו? חשבונות”. לרש”י, אור זרוע (ב, שפח), נימוקי יוסף ור”א מן ההר, התנאי מתיר לעשות שימושי חול בבית הכנסת גם בבניינו, אך לא דברים שיש בהם קלות ראש. ולרמב”ן, רשב”א ור”ן, התנאי מועיל בבניינו, רק לצורכי ציבור לפי השעה והעניין. ואילו לתוס’ (מגילה כח, ב, ‘בתי כנסיות’) ורא”ש (ד, ז), התנאי מועיל רק לאחר חורבנו, שאז יהיו מותרים לעשות בו שימושי חול שאין בהם ביזוי, וכ”כ שו”ע (קנא, יא). (לגבי חשבונות, לתוס’ מותרים לאחר חורבנו, ולרא”ש יש בהם ביזוי ולכן אסורים גם אחר חורבנו). לתוס’ ושו”ע תנאי מועיל רק בחוץ לארץ כבבל, משום שקדושת בתי הכנסת ששם עתידה להתבטל, ולא בארץ ישראל. אולם כתבו אליה רבה (יז), ובאו”ה (שם ‘בתי כנסיות’), שמכל שאר הראשונים משמע שהתנאי מועיל גם בארץ ישראל.
יש אומרים שכדי להתיר שימושי חול נכון לעשות תנאי מפורש (מ”א קנא, יב; חת”ס א, ל). ויש אומרים שכאשר המנהג הרווח להקל, נחשב כהתנו (רמ”א קנד, ח; א”ר קנא, יז). וכן נוהגים, ראו להלן יד, ז.
נראה, שלנוהגים להקל לקיים סעודות גדולות בבית הכנסת, בעת הסעודה מותר לאדם לדבר מעט עם שכנו בידידות ובכבוד על ענייני חול, כגון לשמוע מה הוא עושה בעבודתו ואם קנה בית חדש, למרות שבזמן אחר דיבורים אלה אסורים בבית הכנסת. וזאת משום שכך מקובל בסעודה, ואין בכך פגיעה נוספת בכבוד בית הכנסת מעבר לפגיעה שבעצם קיום הסעודה. ורק משיחות בדברים בטלים וקלות ראש עליהם להימנע.
