אסור לאשה לגרות עצמה עם חברתה, מפני שתשוקה זו צריכה להיות שמורה לאהבה המקודשת שבין איש לאשתו ולקיום מצוות עונה ומצוות פרו ורבו. ועל כך הוזהרנו בתורה (ויקרא יח, ג): “כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ… וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ”. אמרו חכמים (ספרא שם) שמעשה ארץ מצרים היה: “איש נושא איש, ואשה נושאת אשה, ואשה נשאת לשני אנשים” (רמב”ם איסורי ביאה כא, ח; שו”ע אה”ע כ, ב).
יש תנאים ואמוראים שסברו, שאשה שעשתה זאת נחשבת ‘זונה’, ואסור לכהן להתחתן איתה, שנאמר (ויקרא, כא, ז): “אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ, וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ, כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלוֹהָיו”. אבל למעשה נפסק שאף שזו פריצות, אין אשה שעשתה זאת נחשבת ‘זונה’ להיאסר לכהן. וכמובן שגם אשת איש אינה נאסרת בזה לבעלה, הואיל ואין במעשה זה בעילה כדרך איש באשה (יבמות עו, א; רמב”ם שם).[17]
[17]. ביבמות עו, א, לרב הונא “נשים המסוללות זו בזו – פסולות לכהונה”. רש”י: “מסוללות, דרך תשמיש זכר ונקבה משפשפות נקבתן זו לזו… פסולות לכהונה – משום זנות”. (וכן דעה שנייה בתוס’ שבת סה, א, ורמב”ן ורשב”א). ויש מהראשונים שפירשו, שלדעת רב הונא רק לכהן גדול היא נפסלת, כי הוא צריך לישא בתולה, והיא אינה בתולה שלימה (רש”י שבת, סה, א, דעה ראשונה בתוס’ שם ‘פסולות’). אולם אמר רבא שאין הלכה כרב הונא, וכן נפסק למעשה שהיא כשרה גם לכהן גדול. וכן בירושלמי (גיטין ח, ח): “שתי נשים שהיו מסלדות זו את זו, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין”. ופירש פני משה, שלבית שמאי נפסלו לכהונה. (להלכה נפסק, שאין הלכה כרבי אלעזר, ואפילו פנויה שנבעלה ליהודי בלא קידושין, לא נעשתה זונה, ומותר לכהן לשאתה לאשה, הואיל ומצד הדין יכלה להינשא לו. ורק מי שנבעלה לאיש שאסור לה להינשא לו, כגון גוי, נאסרה לכהן. וכן אם נבעלה על ידי חלל, נאסרה לכהן. שו”ע אה”ע ו, ח).
בפשטות משמע שהעושות כן עוברות באיסור תורה, וכן משמע מכך שהעלו אפשרות לפסול אשה זו לכהונה, וכך משמע מהרמב”ם. אלא שאין על כך עונש מלקות מהתורה, כי אין על זה לאו מיוחד. כ”כ המבי”ט בקרית ספר שם. וכ”כ לבוש אה”ע כ, ב. אמנם בקרית מלך רב ב, כו, כתב שאיסור התורה רק כשעושות זאת בקביעות, כדרך נישואין. והפרישה כ, יא, ביאר, שלדעת הטור האיסור מדרבנן.
