שתי דרגות של צורך ישנן: א) כשהצורך גדול כל כך עד שהנצרכת לנקביה משערת שלא תוכל להתאפק למשך זמן של מהלך פרסה, שהוא כשבעים ושתים דקות. ב) כשתוכל להתאפק יותר משבעים ושתים דקות. נפרט את הדינים של כל דרגה.
המתחילה להתפלל בשעה שהיתה צריכה להתפנות לגדולים (צואה) ולא יכלה להתאפק במשך שבעים ושתים דקות, תפילתה תועבה, ולא יצאה בה ידי חובתה, ועליה לחזור להתפלל אחר שתתפנה. ואם התפללה כשלא יכלה להתאפק במשך שבעים ושתים דקות לקטנים (מי רגליים), אף שברור שנהגה שלא כדין, נחלקו האחרונים אם תפילתה תועבה. וכיוון שהוא ספק, אינה חייבת לחזור ולהתפלל. ואם תרצה לצאת מהספק, תוכל לחזור ולהתפלל תפילת נדבה (פניני הלכה תפילה ה, ח, 7).
אבל אם יכלה להתאפק שבעים ושתים דקות והתפללה, כיוון שלא נצרכה כל כך לנקביה, תפילתה תפילה. אולם לכתחילה, גם מי שיכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, לא תתפלל. אבל אם עד שתתפנה יעבור זמן התפילה, תתפלל מיד כדי שלא תפסיד לגמרי את התפילה (שו"ע צב, א; מ"ב ה).
אומדן היכולת להתאפק תלוי באדם. לכן אם חשבה לפני התפילה שהיא יכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, ואחר התפילה נוכחה לדעת שטעתה, ובאמת לא יכלה להתאפק, כיוון שבשעה שהתחילה להתפלל חשבה שהיא יכולה להתאפק, תפילתה תפילה (באו"ה צב, א, 'שיעור פרסה').[2]
[2]. נחלקו הראשונים בנצרך לנקביו ויכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לתר"י, רמב"ם ורא"ש, לא יתפלל, ולרי"ף ורש"י, יכול להתפלל לכתחילה. למעשה נפסק בשו"ע צב, א, שלא יתפלל. אבל כשהצורך קל, הרוצה להקל רשאי, במיוחד שיש אנשים שתמיד חשים מעט צורך. ואם כדי להתפנות הוא צריך ללחוץ את עצמו, אזי ישנה דעה שאינו עובר כלל על 'בל תשקצו' ויכול להתפלל (בהערות הרב אליהו לקצשו"ע יב, ג, בשם י"א בבן איש חי ויצא ג). וכפי שכתבתי בתחילה, לכתחילה צריך אדם לבדוק את עצמו על ידי שילך להתפנות, כמבואר בברכות טו, א, ושו"ע ב, ו. וראו בפנה"ל תפילה ה, 8.