שתי דרגות של צורך ישנן: א) כשהצורך גדול כל כך עד שהנצרך לנקביו משער שלא יוכל להתאפק למשך זמן של מהלך פרסה, שהוא כשבעים ושתים דקות. ב) כשאפשר להתאפק יותר משבעים ושתים דקות. ונפרט את הדינים של כל דרגה.
המתחיל להתפלל בשעה שהיה צריך להתפנות לגדולים (צואה) ולא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות, תפילתו תועבה, ולא יצא בה ידי חובתו, וצריך לחזור להתפלל אחר שיתפנה. ואם התפלל כשלא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות לקטנים (מי רגליים), אף שברור שעשה שלא כדין, מכל מקום נחלקו האחרונים אם תפילתו תועבה. וכיוון שהוא ספק, אינו חייב לחזור ולהתפלל. ואם ירצה לצאת מהספק, יוכל לחזור ולהתפלל תפילת נדבה (פניני הלכה תפילה ה, ח, 7).
אבל אם יכל להתאפק שבעים ושתים דקות והתפלל, כיוון שלא היה צריך כל כך לנקביו, תפילתו תפילה. ומכל מקום לכתחילה, גם מי שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לא יתפלל. אבל אם עד שיתפנה יעבור זמן התפילה, יתפלל מיד כדי שלא יפסיד לגמרי את התפילה (שו”ע צב, א; מ”ב צב, ה).
אומדן היכולת להתאפק תלויה באדם. ואם חשב לפני התפילה שהוא יכול להתאפק שבעים ושתים דקות, ואחר התפילה נוכח שטעה, ובאמת לא יכל להתאפק, כיוון שבשעה שהתחיל להתפלל חשב שהוא יכול להתאפק, תפילתו תפילה (באו”ה צב, א, ד”ה ‘שיעור פרסה’).[2]
