נחזור לבאר את הכלל: ‘כבולעו כך פולטו’ (פסחים ל, ב). כלי שהשתמשו בו במאכלים שאינם חמים, כיוון ששיירי המאכל נדבקים לכלי ברפיון, ניתן להסירם בקלות על ידי שטיפה במים צוננים, וזוהי הדחה.
אבל אם השימוש היה על ידי נוזלים חמים, כגון סיר שבישלו בו תבשיל חמץ, וכן מצקות וכפות שהוכנסו לסיר שבישלו בו חמץ, הטעמים שבמאכל נדבקים ונבלעים בכלי, ורק על ידי מים רותחים אפשר להפליטם, וזוהי הגעלה.
ואם השימוש היה באוּר, היינו על האש, כגון שיפודים או תבניות שאפו עליהם לחמים, כיוון שאין שם נוזלים שמרככים את הידבקות המאכלים בדפנות, הטעמים נבלעים בכלי בכוח חזק, ולכן אין בכוחם של המים הרותחים לפולטם מדפנות הכלי, אלא צריך להכשירם כדרך שבלעו – באוּר, כלומר בליבון.
צריך להוסיף, שבליעה באוּר מתקיימת דווקא כאשר המאכל על האש, כגון שחותכים בסכין מאפה שעומד על האש, אבל אם הורידו את המאפה מן האש, וחתכו אותו בסכין, למרות שהמאפה יבש, כיוון שכבר אינו על האש, בליעת הסכין נחשבת בליעה קלה, והכשרתו בהגעלה (או”ה הארוך נח, כז; ערך השולחן צד, יג).
לפני הכשרה בהגעלה צריך לנקות את הכלים, שכן אין בכוחם של המים הרותחים להסיר את כל שיירי המאכלים שנדבקו לדפנות. אבל לגבי ליבון נחלקו הראשונים: יש אומרים שגם לפני ליבון צריך לנקות את הכלים, מפני שאין בכוח האש להסיר את כל מה שדבק בדפנות. ויש אומרים, שיש בכוח האש לכלות את כל מה שדבק בכלי, ולכן אין צריך לנקות כלים שעומדים להכשירם בליבון, וכן נפסק להלכה.[1]
