אף שהצום מתחיל מעלות השחר, לפעמים איסור אכילה מתחיל כבר מהלילה שלפני כן, שאם התכוון שלא לאכול עוד עד הצום, הרי הוא כמי שקיבל על עצמו את הצום ואסור לו לאכול יותר. ולכן מי שהלך לישון לקראת הצום וקם לפני עלות השחר – אסור לו לאכול, שכבר הסיח את דעתו מלאכול. אך אם לפני שהלך לישון התנה בליבו, שאם יקום לפני עלות השחר יאכל, אזי כשיקום לפני עלות השחר מותר לו לאכול, הואיל ולא קיבל על עצמו לצום.
וכל זה לגבי אכילה, אבל לגבי שתייה נחלקו הפוסקים. לדעת רמ”א, כיוון שרבים נוהגים לשתות מים אחר קימתם מן השינה, גם אם לא התנה על כך במפורש, הרי הוא כמי שהתכוון שאם יקום קודם עלות השחר יוכל לשתות. ולדעת בעל ה’שולחן-ערוך’ אין חילוק בין אכילה לשתייה, ומי שלא התנה בליבו שהוא רוצה לשתות מים כשיקום לפני עלות השחר, אסור לו לשתות אחר שיקום משנתו (שו”ע תקסד, א). למעשה, הרוצה לשתות מים אחר שנתו קודם שיתחיל הצום, יתנה זאת בליבו. אולם בדיעבד, אם התעורר לפני עלות השחר והוא צמא – רשאי לשתות אף שלא התנה על כך (עי’ מ”ב תקסד, ו, כה”ח י).[5]
לעניין שתיית מים, כיוון שהמחלוקת בדרבנן, הלכה כמיקל. ועוד שנראה שגם רי”ף סובר כרא”ש שמיקל. וכ”כ ט”ז ב. אלא שלכתחילה ראוי להתנות כפי שכתבו מ”א תקסד, ב, ומ”ב ו.
דרך אגב נזכיר שמצד תפילת שחרית, מותר בכל יום לאכול עד עלות השחר, וסעודה מותר להתחיל עד חצי שעה לפני עלות השחר. והמקובלים נהגו להדר שמי שישן בלילה שינת קבע לא יאכל כלל קודם שיתפלל (כה”ח תקסד, ז), אבל בשתייה נהגו להקל.
