פניני הלכה

ו – שכח שהוא צום

שכח ואכל או שתה ביום צום, חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף אם אכל או שתה כשיעור שבירת הצום, ועקב כך כבר לא יוכל לומר 'עננו' בתפילתו (כמבואר להלן י), מכל מקום איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת, אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא ביום שתקנו חכמים לצום. ואמנם היו שנהגו לקבל על עצמם צום נוסף כדי לכפר על מה שאכלו ביום תעניתם, אולם אין בזה חובה (מ"ב תקסח, ח). ועדיף לכפר על כך בהוספת צדקה ולימוד תורה.

שכח את הצום, וברך 'שהכל נהיה בדברו' על מים, ושב ונזכר בצום, נחלקו הפוסקים בדינו. יש אומרים שאיסור ברכה לבטלה מהתורה, ואיסור שתייה בצום מדברי חכמים, ולכן מוטב שישתה מעט מן המים, שעל ידי כך ינצל מאיסור ברכה לבטלה. ויש אומרים שהואיל ודעת רוב הראשונים שאיסור ברכה לבטלה מדברי חכמים, מוטב שלא ישתה כלל. בנוסף לכך, אין לתקן עבירה אחת על ידי עשיית עבירה אחרת. וכך נראה למעשה.[7]


[7]. אמנם י"א שמוטב לשתות מעט, כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה (ברכת הבית יט, טו, גרע"י). וטעמם, מפני שלהלכה פסק השו"ע רטו, ד, שאיסור ברכה לבטלה מהתורה, והאיסור בתענית מדרבנן. אולם רוב הראשונים סוברים שברכה לבטלה אסורה מדברי חכמים. ועוד, שהצומות מדברי קבלה, וי"א שדברי קבלה כמצווה דאורייתא. ועוד, שאולי יש בתעניות צד דאורייתא מצד שהם כנדר, ועוד, שמוטב לעבור בשב ואל תעשה מאשר בקום עשה. וכן פסקו דעת תורה תקסח, א, שע"ת א. וכיוצא בזה פסק במ"ב תקטו, ה, שאם ברך ביו"ט על מאכל מוקצה, לא יאכל אותו.

תפריט