שכח ואכל או שתה ביום צום, חייב להמשיך לצום, שכן ימים אלו נקבעו לצום על הצרות שאירעו לנו בהם. ואף אם אכל כשיעור 'כזית' או שתה כשיעור 'מלא לוגמיו', ושבר בכך את הצום, ועקב כך לא יוכל לומר 'עננו' בתפילתו (להלן י), איסור אכילה ושתייה ממשיך לחול עליו. ומי שעשה עבירה אחת, אין לו היתר לעשות עבירות נוספות (שו"ע תקסח, א). ואין צורך להתענות ביום אחר תמורת הצום ששבר, מפני שחיוב הצום הוא דווקא ביום שתקנו חכמים לצום. ואמנם היו שנהגו לקבל על עצמם צום נוסף כדי לכפר על מה שאכלו ביום תעניתם, אולם אין בזה חובה (מ"ב תקסח, ח). ועדיף לכפר על כך בהוספת צדקה ולימוד תורה.
שכח את הצום ועמד לשתות מים וברך עליהם 'שהכל', ונזכר בצום – נחלקו הפוסקים בדינו. יש אומרים שאיסור ברכה לבטלה מהתורה, ואיסור שתייה בצום מדברי חכמים, ולכן מוטב שישתה מעט מן המים וינצל בכך מאיסור ברכה לבטלה. ויש אומרים שלא ישתה, כי אין לתקן עבירה אחת על ידי עשיית עבירה אחרת. בנוסף, לדעת רוב הראשונים איסור ברכה לבטלה מדברי חכמים. וכך נראה למעשה, שלא ישתה.[7]