כפי שלמדנו, בזמן הזה, בו אין גזירות קשות ושמד, ומאידך בית המקדש עדיין חרב, דין הצומות הקלים תלוי ברצון ישראל. וכשם שעצם הצום תלוי ברצון ישראל, כך גם דיניו תלויים ברצון ישראל. וכשקיבלו ישראל על עצמם לצום גם בזמני הביניים, לא קיבלו על עצמם לצום כחומרת צום הכיפורים. וזה יסוד ההבדל בין שלושת הצומות הקלים לתשעה באב, שבתשעה באב, מפני הצרות שהוכפלו בו, חובה לצום גם במצב הביניים, ודינו נשאר כפי התקנה המקורית, שהצום נמשך יממה שלימה, ואיסורי העינוי כוללים גם איסור רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. הכל כדוגמת צום הכיפורים.
אולם דין שאר הצומות שנתקנו בעקבות החורבן קל יותר: צמים במשך היום בלבד, והצום כולל איסור אכילה ושתייה בלבד, אך אין צריך להימנע מרחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה.
הבדל נוסף: בתשעה באב נשים מעוברות ומיניקות חייבות לצום, ורק חולות פטורות. אולם בשלושת הצומות הקלים, גם מעוברות ומיניקות, למרות שאינן חולות – פטורות מהצום, מפני שמתחילת קבלתם של ישראל לצום באותם הצומות, הקילו על המעוברות והמניקות שלא יצומו (שו"ע או"ח תקנ, א-ב).[2]
נכון להחמיר ולנהוג בצומות הקלים מנהגי אבלות שנוהגים בתשעת הימים. לפיכך, נכון שלא להסתפר ולא לשמוע מוזיקה ולא לערוך קניות של שמחה בזמן הצום. וכן ראוי שלא להתרחץ במים חמים לתענוג בזמן הצום, אבל אין להימנע מרחיצה בפושרים לצורך ניקיון.[3]
אמנם יש סוברים, שבכל הדורות בשעת גזירות או שמד צריכים לצום יממה שלמה, מפני שכך נראה מפשטות הסוגיה כפי שפירשוה רמב"ן ושאר הפוסקים, שבכל עת שיהיו גזירות תחזור חובת הצום לקדמותה, וכל שלושת הצומות דינם כט' באב. וכך דעת תשב"ץ ח"ב רע"א. אמנם כתב שאם השמד על חלק מישראל, רק הם צריכים לצום יממה שלימה, ואף הם יתכן שמחמת השמד יהיו אנוסים.
ובשל"ה מס' תענית נר מצווה (ו') כתב שמן הראוי היה להחמיר בכל שלושת הצומות כבתשעה באב, אבל אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן יכול לעמוד בה, על כן לא החמירו אלא בט' באב. והביא מדברי הפרדס שנתחבר בשם רש"י, שיחיד המרגיש שיכול לעמוד בזה, טוב שיצום יממה שלימה בכל הצומות. וסיים שנראה שדווקא בזה טוב להחמיר, אבל בשאר עינויים אין צריך להחמיר, ואם מחמיר – יחמיר בצנעה שלא יהא כיוהרא. ע"כ. והזכירוהו מ"א ועוד אחרונים. ויש שלא קיבלו חומרתו (ערוה"ש תקנ, מהרש"ג ב, לד). וגם המחמירים החמירו דווקא בזמנים שבהם היו גזירות, כפי שהיה מצוי בזמנם (שעה"צ ט).
לפיכך בזמננו, אחר שבחסדי ה' קמה מדינת ישראל, נראה שאין מקום כלל להחמיר. שכן רק כשיש גזירות (לרמב"ן) או שמד (לתשב"ץ וטור), יש אומרים שחובה לצום כבתשעה באב ואינו תלוי ב'רצו'. אבל כשאין גזירות קשות או שמד, לכל הדעות אין חיוב לצום כבתשעה באב, קל וחומר כיום במדינת ישראל, שבחסדי ה' אפילו שעבוד מלכויות אין עלינו. יתרה מזו, לדעת רש"י, כשאין שעבוד מלכויות הצומות בטלים לגמרי, ואמנם חלקו עליו ראשונים רבים (לעיל הערה 1), אולם אין להפוך זמן שלרש"י הוא ששון ושמחה, לחיוב גמור לצום. לכן אין מקום להחמיר בג' הצומות לצום יממה שלימה ולהתענות בשאר עינויים כבתשעה באב.
[3]. בשו"ע תקנ, ב, פסק שמותר לרחוץ בצומות הקלים, וכן דעת רוב הפוסקים, וכן הלכה. ובתוס' תענית יג, א, 'וכל', כתבו בשם ראבי"ה שמותר לרחוץ בצומות אלו בחמים, ור' יואל אביו אסר בחמים. ועוד כמה ראשונים ואחרונים הזכירו חומרא זו. שני נימוקים יכולים להיות לחומרת הרחיצה: א' שהחמירו בכך בזמן גזירות קשות, ואם כן בזמננו אין מקום לחומרא זו, כמבואר בהערה הקודמת. ב' שלא יהיו שלושת הצומות הללו קלים ממנהגי תשעת הימים, שבהם רבים נהגו שלא לרחוץ לתענוג מפני האבלות על החורבן. וטעם זה הוזכר בבאו"ה תקנא, ב, 'ר"ח', ושעה"צ תקנ, ח, בשם א"ר, עט"ז ופמ"ג. למחמירים בזה נכון להחמיר בכל שאר מנהגי תשעת הימים, ולהימנע משמיעת מוזיקה, תספורת וקניות משמחות, ולכתחילה כשאפשר אין לברך 'שהחיינו' (עי' להלן ח, ז, וכה"ח תקנא, רט). ומכביסה אין מנהג להימנע (אולי כי הוא מנהג אבלות שנמשך זמן, וביום אחד אין לו משמעות). ומשמחה גדולה כריקודים נכון להימנע גם בליל התענית. אבל לעניין נישואין, יש דעות, כי אולי מפני שיש בדבר מצווה, מותר בליל התענית (ע"ע בפס"ת תקנ, ט). אבל בליל י"ז בתמוז יש להחמיר משום שלושת השבועות שבהם 'לא מסמנא מילתא' (להלן ח, 1). ויש שהחמירו בצומות אלו אף ברחיצה בקרים. אולם נראה שגם הרוצה להחמיר יכול להקל ברחיצה בפושרים, שגם בתשעת הימים אפשר להקל בזה, כפי שיבואר להלן ח, יח. ולכבוד שבת מצווה להתרחץ בחמין (שו"ע רס, א), ולכן אם הצום חל בערב שבת יתרחץ בחמין.