פניני הלכה

ד – האם הקם לפני עלות השחר רשאי לאכול ולשתות

אף שהצום מתחיל מעלות השחר, לפעמים איסור אכילה מתחיל כבר מהלילה שלפני כן, שאם התכוון שלא לאכול עוד עד הצום, הרי הוא כמי שקיבל על עצמו את הצום ואסור לו לאכול יותר. ולכן מי שהלך לישון לקראת הצום וקם לפני עלות השחר – אסור לו לאכול, שכבר הסיח את דעתו מלאכול. אך אם לפני שהלך לישון התנה בליבו, שאם יקום לפני עלות השחר יאכל, אזי כשיקום לפני עלות השחר מותר לו לאכול, הואיל ולא קיבל על עצמו לצום.

וכל זה לגבי אכילה, אבל לגבי שתייה נחלקו הפוסקים. לדעת הרמ"א, כיוון שרבים נוהגים לשתות מים אחר קימתם מן השינה, גם אם לא התנה על כך במפורש, הרי הוא כמי שהתכוון שאם יקום קודם עלות השחר יוכל לשתות. ולדעת בעל ה'שולחן-ערוך' אין חילוק בין אכילה לשתייה, ומי שלא התנה בליבו שרוצה לשתות מים כשיקום לפני עלות השחר, אסור לו לשתות אחר שיקום משנתו (שו"ע תקסד, א). למעשה, הרוצה לשתות מים אחר שנתו קודם שיתחיל הצום, יתנה זאת בליבו. אולם בדיעבד, המתעורר לפני עלות השחר והוא צמא – רשאי לשתות אף שלא התנה על כך (עי' מ"ב תקסד, ו, כה"ח י).[5]


[5]. הסוגיה בתענית יב, א. טעם האיסור, מפני שהסיח דעתו מלאכול, וכיוון שביסוד התקנה הצום מתחיל בלילה, כפי שהתבאר בהלכה א, לפיכך מי שהסיח דעתו מלאכול, הרי הוא כמי שקיבל תענית (עי' בר"ן ד, א, 'ירושלמי' שהזכיר סברה זו לעניין אמירת 'עננו' בלילה אף כשמתענים ביום בלבד). ותנאי מועיל כמבואר בירושלמי פ"א ה"ד.

לעניין שתיית מים, כיוון שהמחלוקת בדרבנן, הלכה כמיקל. ועוד שנראה שגם הרי"ף סובר כרא"ש שמיקל. וכ"כ הט"ז ב. אלא שלכתחילה ראוי להתנות כפי שכתבו המ"א תקסד, ב, ומ"ב ו. ואם תאב לשתות, הביא כה"ח י' דעות אחרונים שרשאי לשתות.

דרך אגב נזכיר שמצד תפילת שחרית, מותר בכל יום לאכול עד עלות השחר, וסעודה מותר להתחיל עד חצי שעה לפני עלות השחר. והמקובלים נהגו שמי שישן בלילה שינת קבע לא יאכל כלל קודם שיתפלל (כה"ח ז), אבל בשתייה נהגו להקל.

תפריט