כשתקנו הנביאים אחר חורבן בית המקדש הראשון ארבעה צומות, תקנו אותם כדוגמת צום יום הכיפורים, שכן בדרך כלל תקנו חכמים את תקנותיהם כדוגמת מה שנצטווינו בתורה. וכמו שצום יום הכיפורים נמשך יממה שלמה כך גם תקנו את ארבעת הצומות. וכשם שבצום הכיפורים אסורים בחמישה עינויים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה, כך תקנו גם בצומות על החורבן. וכך נהגו במשך שבעים שנות גלות בבל.
כשחזרו עולי בבל לבנות את בית המקדש השני, נתבטלו הצומות והפכו לימי ששון ושמחה, שנאמר (זכריה ח, יט): "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי (בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט' באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג' בתשרי) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (י' בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".
כשנחרב בית המקדש השני, חזרו לקיים את אותם הצומות. וכך נהגו במשך כל השנים הקשות שאחר חורבן בית המקדש השני, שנים שבהן התחולל מרד בר כוכבא וחורבן ביתר ויהודה. נמצא שדין ימי הצומות תלוי במצבנו הלאומי. בתקופת גזרות ושמד חובה לצום בהם. וכשבית המקדש בנוי, הם הופכים לימי ששון ושמחה.
במצב ביניים, כשמצד אחד בית המקדש חרב, ומנגד, אין עלינו גזירות קשות, כפי שהיה בתקופת רבי יהודה הנשיא, התחלקו הצומות לשתי מדרגות. דין שלושת הצומות הקלים, שהם: עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז וצום גדליה, תלוי ברצונם של ישראל, "רצו – מתענין, רצו – אין מתענין". אבל בתשעה באב, כיוון שנכפלו בו הצרות, ששני בתי המקדש נחרבו בו, גם במצב הביניים חייבים לצום, ואין הדבר תלוי ברצון (ר"ה יח, ב).
למעשה, נהגו ישראל גם במצב הביניים לצום בשלושת הצומות הקלים, וממילא חובה על כל אחד מישראל לצום בהם. וכך הדין עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, שאז יהפכו ימי הצומות לימי שמחה וששון.[1]
עוד נחלקו בהגדרת 'זמן שלום' שבו הצומות בטלים: לדעת רש"י כשאין יד האומות תקיפה על ישראל, לפי זה יתכן שבמדינת ישראל פטורים מן הצום. אולם לדעת רוב הראשונים, רמב"ן טור ועוד, 'זמן שלום' הוא כשבית המקדש בנוי, לפיכך גם אחר הקמת מדינת ישראל אנו בזמן הביניים, שעל פי מנהג ישראל חייבים לצום.
גם לגבי הגדרת הזמן שבו חובה גמורה לצום נחלקו: לדעת רמב"ן, כשיש גזירות קשות על ישראל, ולרש"י טור ותשב"ץ, כשיש גזירות שמד, היינו גזירות כנגד קיום התורה. מחלוקתם תלויה בגירסת הגמרא בר"ה יח, ב. (כתבתי כהבנה הפשוטה, שרק לאחר חורבן שני חזרו הצומות לחיובם, אמנם בחת"ס או"ח קנ"ז כתב שכבר לפני החורבן נהגו לצום משגלתה הסנהדרין, כפי שמוכח ביוסיפון. הרי שלמרות קיומו של בית המקדש מצב הגזירות הוא הקובע את חיוב הצומות, ואולי יש מזה סיוע לשיטת רש"י).
