איסור מחיקת השם, חל על שם שנכתב לשם קדושה, שאם כתבו את השם לשם קדושה, אפילו אם כתבוהו על כלי או על בגד – אותו שם נתקדש ואסור למוחקו, וצריך לחתוך את הבגד או את הכלי סביבותיו ולגנוז את המקום שעליו נכתב השם, כדי שלא יבוא לידי ביזיון.
אבל מי שכתב אחד מן השמות של הקב”ה בטעות, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם – לא נתקדש. לכן אדם שהתכוון לכתוב שם יהודה, ונשמטה לו ה’ד’ ונמצא לפניו השם המפורש, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם, אין בו קדושה ומותר למוחקו (תשב”ץ ח”א קעז; סמ”ק קס, הובאו בב”י בד”ה רעו, ט).
וכן סופר שעמד לכתוב בתורה את המילים “אלהים אחרים”, שמשמעותן אלילים, והתבלבל וחשב שמדובר בשם שמכוון לקב”ה – אין בו כל קדושה, מפני שכוונת התורה לאלילים ועל כן לא ניתן להחיל את קדושת השם על המילים ‘אלהים אחרים’ (תשב”ץ שם, רמ”א יו”ד רעו, ב).
גוי שכתב ספר תורה עם השמות שבו שלא לשם קדושת השם, אין בו קדושה. אך אסור לבזותו, ולכן צריכים לגונזו. עובד עבודה זרה שכתב ספר תורה לשם עבודה זרה, צריך לשרוף את ספר התורה שכתב. ואין בשרפה זו איסור, משום שבאותם השמות שכתב אין קדושה, הואיל ולא כתבם לשם קדושת השם על פי אמונת ישראל. וכדי שלא להניח שם לעבודה זרה, תקנו חכמים לשרוף את ספריהם (גיטין מה, ב; רמב”ם הל’ יסודי התורה ו, ח; שו”ע יו”ד רפא, א).
וכן ספרי תנ”ך שנדפסו על ידי מיסיונרים יחד עם הברית החדשה, והגיעו לידי ישראל כדי להעבירם על דתם ולמושכם לעבודה זרה, יש לשרוף או לאבד באופן אחר, כדי שלא להניח להם שם (עי’ ציץ אליעזר טו, לב, ג; ועי’ אג”מ יו”ד ח”א קעב, יו”ד ח”ב קלז).
