בית כנסת הוא מקום קדוש, ויש להתנהג בתוכו ביראה, שכן נאמר לגבי בית המקדש: “וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ” (ויקרא יט, ל), וקדושת בית כנסת, שנקרא ‘מקדש מעט’, היא מעין קדושתו של בית המקדש. יש אומרים שקדושת בית הכנסת מהתורה, היינו שהמצווה לבנות בית כנסת היא ענף ממצוות בניית המקדש, וממילא קדושתו היא מעין קדושת המקדש (יראים). ודעת רוב הפוסקים, שמהתורה המצווה היא להקים את בית המקדש, וחכמים הם שקבעו מצווה מדבריהם להקים בית כנסת לכל קהילה, כדי להמשיך את קדושת המקדש לכל קהילות ישראל, ולכן קדושת בית הכנסת מדברי חכמים. אבל נראה שגם לדעתם, כיוון שבית כנסת הוא מקום שנקבע לעבודת ה’, המבזה אותו מבטל את מצוות יראת ה’, שנאמר (דברים י, כ): “אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא”.[1]
כדי שבית מסוים ייחשב בית כנסת צריכים להתקיים בו שני תנאים: האחד, שדעת בעלי הבית תהיה לייעד אותו לבית כנסת. השני, שיתחילו להתפלל בו בפועל. לכן, בעת שבונים את בית הכנסת, עדיין לא חלים עליו דיני קדושתו, ומותר לשחק בו. ורק מרגע שהחלו להתפלל בו – חלים עליו כל דיני בית הכנסת (שו”ע או”ח קנג, ח).
קהילה שעדיין לא בנתה לעצמה בית כנסת, ובינתיים חבריה מתפללים בשבתות ובחגים במבנה המיועד למטרה אחרת, כגון באולם של בית הספר המקומי – אין על האולם דינים של בית כנסת, כיוון שלא יועד לכך. ולכן, מחוץ לשעות התפילות מותר לשחק ולהתעמל בתוכו. וכן אולם שנועד לפעילות של תנועת נוער, ובשבת נוהגים הנערים להתפלל בו, כיוון שאותו אולם לא יועד לשם בית כנסת, מותר לקיים בו פעולות והצגות ולצחוק בתוכו (מגילה כו, א; שו”ע קנד, א). אלא שיש להציב מחיצה כדוגמת וילון בין ארון הקודש לשאר האולם. ראשית, כדי להדגיש שאכן האולם לא יועד לבית כנסת. שנית, מפני שאסור לנהוג בקלות ראש מול ספר התורה, ואף מול ארון הקודש שספר התורה בתוכו (עי’ שו”ע יו”ד רפב, א; מ”ב קנ, יד, ושעה”צ יג).
השוכרים מקום שישמש להם כבית כנסת, אם הוא כדרך ארעי ואין מרהטים אותו כבית כנסת, אין לו דין בית כנסת. ואם מרהטים אותו כבית כנסת, יש לנהוג בו כקדושת בית כנסת במשך כל זמן השכירות, אלא אם כן התנו שלא תחול עליו קדושת בית כנסת בזמן השכירות (ראו שו”ע קנד, ב; מ”ב ה; באו”ה שם; כה”ח יד-טו).
