בית הכנסת מיועד לדברים שבקדושה, לתפילה ולתורה, וכל המשתמש בו לצורכי חול או נוהג בו מנהג חול, מבזה את קדושתו. לפיכך, אין נוהגים בו קלות ראש בדברי שחוק והיתול, ואין אוכלים ושותים בו, ואין מדברים בו בענייני חול, כמסחר וכלכלה, ואין קוראים בו הודעות של חול בטלפון. כמו כן אסור לקרוא בו עיתונים או לגלוש באתרי חדשות באינטרנט, ובכלל זה גם בעיתונים ובאתרים דתיים (מגילה כח, א-ב; שו”ע קנא, א).
כאשר אדם נכנס לתפילה עליו לדאוג שהטלפון לא יסיח את דעתו ממנה, ולא יגרור אותו לעסוק בדברי חול בבית הכנסת. לכן, יניחו בכיסו או בתיקו, וישתיקו כדי שלא יפריע בעת קבלת הודעות והתראות. כמו כן עדיף שאדם לא יתפלל מתוך הטלפון, כדי שדעתו לא תוסח על ידו לעניינים אחרים. אבל בשעת הצורך, יוכל להתפלל דרך הטלפון תוך חסימת הודעות. אדם שנדרש להיות זמין לצורכי ביטחון או הגשת עזרה רפואית דחופה או צורך חשוב אחר, יגדיר את הטלפון כך שיתריע רק על הודעות דחופות.
אמרו חכמים, שהמבזה את בית הכנסת, גורם לפירוד בין ישראל לה’, שהשכינה מתגלה בבית הכנסת, ואילו הוא מתעלם מכך, ומבזה את בית הכנסת בדברים בטלים, ואין לו חלק באלוהי ישראל, והוא גורע מהאמונה שלא תתגלה במקום הראוי לה (עי’ זוהר ח”ב קלא, ב).
מצווה לכבד את בית הכנסת ולדאוג לניקיונו, ומי שיש לו בוץ בנעליו, צריך לנקותן לפני שייכנס לבית הכנסת. כמו כן, ראוי שלא להיכנס לבית הכנסת בבגדים מלוכלכים (שו”ע קנא, ח-ט). מי שבלא משים נכנס עם בוץ לבית הכנסת, חייב לנקות את מה שלכלך, כדי לתקן את אשר פגם בכבוד בית הכנסת, וכדי שלא ימשיך לצער את באי בית הכנסת. ואם המלכלך התרשל ולא ניקה, מצווה לכל מי שיכול לכבד את בית הכנסת ולנקות את הבוץ. וקל וחומר הוא, שאם בבית פרטי, בני הבית רגילים להקפיד שלא ללכלך את רצפתו בבוץ, ואם אחד מבני הבית ראה שהתלכלכה, ויש ביכולתו לנקותה, מתבקש שינקה אותה, ולא ישאיר את הבית בלכלוכו – על אחת כמה וכמה שכך יש לנהוג בבית כנסת שמצווה לכבדו.
כמו כן, אסור להשאיר על שולחנות בית הכנסת או בית המדרש ניירות שניקו בהם לכלוך או קינחו בהם את האף.
הנצרך לקנח את אפו או להשתעל או לכחכח בגרונו, יעשה זאת בנימוס, תוך השתדלות שלא להרעיש מעבר למה שהכרחי, שאם לא כן נמצא פוגע בכבוד בית הכנסת ובכבוד הציבור.
אסור לירוק בבית הכנסת. אמנם היו זמנים שבהם נהגו לירוק בבתים, שרצפתם היתה מאבנים, לבנים או אדמה. ולכן בשעת הצורך הקילו בכך גם בבית הכנסת (שו”ע קנא, ז). אבל כיום שבושה לירוק בבית, קל וחומר שאסור לירוק בבית הכנסת.
אמרו חכמים (מגילה כח, ב): “אין נאותים בהם ואין מטיילים בהם”. פירוש ‘אין נאותים’, שאסור להתנאות בבית הכנסת. בכלל זה אסור לאיש להתגלח בבית הכנסת ואסור לאשה להתאפר בו. וכן אסור להסתפר בבית הכנסת, וגם את תחילת תספורת בן השלוש (חלק’ה) אסור לעשות בבית הכנסת (לב חיים ב, קעב; שדי חמד). אמנם יש מקילים בזה, הואיל ומחשיבים זאת כמנהג מצווה (שולחן גבוה תקלא, יג). אך לכתחילה נכון להחמיר בכך.
בכלל ‘אין נאותים’, אין יושבים בבית הכנסת כדרך שאדם רגיל לשבת בביתו בחופשיות, תוך שכיבה אחורה כדרך הסבה, או בפישוט רגליים דרך ביזיון. אלא ישב בבית הכנסת בכבוד, כראוי למי שנמצא במקום קדוש (מאירי מגילה כח, ב; עולת תמיד קנא, א).
‘אין מטיילים’, שאסור לאדם לטייל להנאתו אנה ואנה בבית הכנסת, וכן אין יושבים בו בבטלה (שו”ע קנא, א).
בנוסף למנהג שנהגו ישראל לחבוש כיפה, יש חובה לכסות את הראש בעת שנמצאים בבית הכנסת (שו”ע קנא, ו; צא, ג; לעיל ה, ב, 2). כמו כן, לנשים נשואות יש חובה כפולה לכסות את ראשן בבית הכנסת (עי’ פנה”ל תפילת נשים י, ו, 6). גם נוכרי שמבקר בבית הכנסת צריך לכסות את ראשו (ועי’ פנה”ל אמונה ומצוותיה יג, יא).
