אמרו חכמים (מגילה כו, ב): ‘תשמישי מצווה’ – נזרקים ואינם צריכים גניזה, ו’תשמישי קדושה’ צריכים גניזה. נבאר את המושגים:
‘תשמישי מצווה’ הם דברים שמקיימים על ידם מצווה, כדוגמת סוכה, לולב, שופר וציצית. וכיוון שאין בהם שמות קדושים – אין בהם קדושה, ולאחר שסיימו לקיים בהם את המצווה מותר להשתמש בהם לצורכי חול שאינם בזויים, ואין צריך לגונזם, ובלבד שלא יזרקום בביזיון (כמבואר לעיל א, יא, 14).
‘דברי קדושה’ הם כתבי קודש שיש בהם שמות קדושים (לעיל יא, א). בכלל זה ספרי תורה, פרשיות תפילין ומזוזה, וכן חומשים וסידורים מודפסים (לעיל יא, ז, מדרגות א’ וב’).
‘תשמישי קדושה’ הם דברים שנועדו לשמור בכבוד על דברי הקדושה, או להוסיף להם נוי, כדוגמת מעיל או פעמונים של ספר תורה, או כריכה של ספר קודש מודפס. וכן דברים שנועדו לשמש את הקדושה, כרצועות של תפילין שקושרים בהן את התפילין. להלכה, אף ‘תשמישי קדושה’ נחשבים כדברי קדושה, ולכן אסור להשתמש בהם לצורכי חול, ואחר שבלו צריך לגונזם.
‘תשמיש דתשמיש קדושה’, הוא דבר המשמש את תשמישי הקדושה, כגון נרתיק שבו מאחסנים את פעמוני ספר התורה. דינו כ’תשמישי מצווה’, שמותר להשתמש בו לצורך חול, ואחר שבלה אינו צריך גניזה אך אין לבזותו (מ”ב קנד, ו)[12]
‘תשמישי קדושה’ מתקדשים רק על ידי שילוב של הזמנה (ייעוד) ומעשה, ולא די באחד מהם (שו”ע או”ח מב, ג). לפיכך, אם הזמינו (ייעדו) בימה לקרוא עליה בתורה, כל זמן שלא עשו בה מעשה, היינו לא השתמשו בה לשימושה המקודש – עדיין אין בה קדושה. ורק לאחר שיקראו בה פעם אחת בתורה, תעלה למדרגת ‘תשמיש קדושה’. נטלו באופן זמני שולחן לקרוא עליו בתורה, כיוון שלא הזמינו אותו לשמש באופן קבוע כבימה, למרות שעשו מעשה להשתמש בו לקריאת התורה – לא התקדש (ט”ז קנד, ז).
