שלושה תנאים צריכים להתקיים כדי שיוכל היחיד לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש”ץ: א) שלא יהיה בקיא בתפילה. אבל מי שיודע להתפלל, חייב להתפלל ולבקש רחמים בעצמו, ואינו יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ומי שיודע להתפלל בעזרת סידור, והגיע למקום שאין בו סידור, יכול באותה שעה לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ב) שיהיו שם עשרה, מפני שרק במניין תקנו חכמים שהיחידים יכולים לצאת ידי חובתם בשמיעת החזן. ג) שהשומע יבין את דברי החזן, אבל מי שאינו מבין עברית, אינו יכול לצאת בחזרת הש”ץ.
אף שהיודע להתפלל אינו רשאי לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן, אם התפלל ושכח לומר דבר שמעכב את התפילה, כגון ששכח לומר ‘יעלה ויבוא’ בראש חודש וחול המועד, שעל פי הדין לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולהתפלל, אם ירצה יוכל לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן, הואיל וכבר התפלל וביקש רחמים על עצמו (שו”ע קכד, י).[1]
כאשר אדם מכוון לצאת ידי חובתו בשמיעת חזרת הש”ץ, עליו לעמוד כדרך שעומדים בתפילה ברגליים צמודות, ובסוף התפילה, יפסע לאחריו שלוש פסיעות (שו”ע קכד, א). ויענה אמן אחר ברכות הש”ץ, וכן יענה לקדושה. אבל “ברוך הוא וברוך שמו” לא יענה, וגם ב’מודים’ ישמע את החזן ולא יאמר ‘מודים דרבנן’ (שו”ע קכד, ו, מ”ב ג). ויזהר שלא להפסיק בדיבור, ואפילו אם ישמע מניין אחר שאומר קדיש – לא יענה.
החזן צריך להקפיד לומר את כל התפילה בקול רם, שכך דינה של חזרת הש”ץ, שתאמר כולה בקול רם. ויש חזנים שטועים ואומרים חלק מברכת ‘מודים’ בלחש, ומלבד שאינם מקיימים את חזרת הש”ץ במילואה, יש לחוש שאם יהיה שם אדם שירצה לצאת ידי חובתו, כיוון שלא ישמע את כל התפילה מהחזן – לא יצא ידי חובתו (מ”ב קכד, מא).
לעניין תשלומים, עיין לעיל יח, ח, הערה 9, שלגבי תשלומי שחרית, מוסכם על רוה”פ שאין לצאת בחזרת הש”ץ, ולעניין תשלומי ערבית נחלקו.
